המקווה האחרון בסיביר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המקווה האחרון בסיביר
מכר
אלפי
עותקים
המקווה האחרון בסיביר
מכר
אלפי
עותקים

המקווה האחרון בסיביר

4.7 כוכבים (51 דירוגים)

עוד על הספר

אשכול נבו

אשכול נבו (1971) הוא נכדו של ראש הממשלה השלישי של מדינת ישראל לוי אשכול, וקרוי על שמו. לאחר שנים של עבודה כקופירייטר במשרדי פרסום שונים, החליט להתמקד בכתיבה ספרותית. ספרו "ארבעה בתים וגעגוע" שתורגם וראה אור בצרפתית, זיכה אותו בפרס הספרותי הצרפתי ע"ש ריימונד ואלייר לשנת 2008 (הספר גם תורגם לאנגלית, איטלקית, גרמנית וערבית). בעקבות ספרו "נוילנד" היה מועמד לפרס ספיר לשנת 2011. ספרו "משאלה אחת ימינה" הפך מיד עם צאתו לרב מכר וזכה בפרס הזהב ובפרס הפלטינה של התאחדות הוצאות הספרים. ב-2014 זכה בפרס סטימצקי על ספרו "המקווה האחרון בסיביר". ספרים נוספים פרי עטו: "שלוש קומות", זמורה-ביתן, 2015, "הראיון האחרון", זמורה-ביתן, 2018, "גבר נכנס בפרדס", זמורה-ביתן, 2021, "לב רעב", זמורה ביתן, 2023. 

נבו מנחה סדנאות כתיבה עם המשוררת אורית גידלי והרצה בעבר ב"בצלאל".

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/yx9kj3p8

תקציר

מיום שהניח כיפה על ראשו ועלה לעיר הצדיקים משתדל משה בן צוק בכל כוחו לשכוח את חייו הקודמים, ובייחוד את איילת, אהבת נעוריו. אלא שאז, בדיוק כשנדמה לו שהוא מצליח, מטיל עליו הבוס שלו - ראש העיר - משימה שמאיימת להצית הכול מחדש.

המקווה האחרון בסיביר הוא רומן מלא תשוקה וקסם, שאורג שורה של סיפורי אהבה המתנקזים בסופו של דבר אל רגע שערורייתי אחד. הרומן מתרחש במקום דמיוני, ועם זאת מציע מבט ממזרי על המגוחך, המקומם והנוגע ללב שבמציאות חיינו כאן.

בכריזמה עלילתית יוצאת דופן, וביכולת הנדירה שלו לקרב אותנו גם אל דמויות רחוקות, מגולל אשכול נבו סיפור על החלטה אחת, שמשנה חיים רבים.

אשכול נבו (1971) יליד ירושלים. שנות ילדותו חילק בין ישראל ודטרויט (מישיגן, ארצות הברית). שימש כקצין מודיעין בצה"ל. בוגר החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת באר שבע. לומד לקראת תואר מוסמך במסלול לכתיבה ספרותית. סופר וקופירייטר במשרדי הפרסום הגדולים, מרצה לחשיבה פרסומית באקדמיה לאמנויות בצלאל ובמכללת ACC. מנחה סדנאות כתיבה.

ספריו הקודמים: "צימר בגבעתיים" (זמורה-ביתן, 2001), "נפרדנו טראח : המדריך לנפרד המתחיל" (זמורה-ביתן, 2002), "ארבעה בתים וגעגוע" (זמורה-ביתן, 2004), "משאלה אחת ימינה" (זמורה ביתן, 2007), "נוילנד" (זמורה ביתן, 2011).

“"המקווה האחרון בסיביר" הוא סוג של אגדה מודרנית.” (זהרה רון, גלובס)

"נבו אמנם עוסק במציאות העכשווית ומתאר אותה, גם על צדדיה האפלים יותר, אולם תמיד באופן שמספק זיכוך הרמוני" (עמרי הרצוג, הארץ)

"סמפטי, קולח, מתוחכם וכתוב בשפה שלשה את העברית ויוצקת לתוכה מטבעות לשון חדשים." (שי דורון, nana10)

"ב"המקווה האחרון בסיביר" טווה אשכול נבו שמיכת טלאים מרשימה המורכבת מדמויות כל ישראליות ואווירה אגדתית." (ציפי גוריון, מאקו)

"בעיר מקלט מבעבעת, שהלבן בה הפך מזמן אפור, מקובץ אוסף בריות שלא מוותרות לעצמן, מחביאות סוד, כואבות, ומסתכלות לחיים ישר בלבן/אפור של העיניים." (רון גורדון, כלכליסט)

פרק ראשון

פרק ראשון: 1

 

היה אפשר לצפות שסיפור כזה יעבור מפה לאוזן, יילחש בחדרי מדרגות, או בחדרי מיטות, יתואר לפרטי פרטיו, לדורי דורות, אך הפלא ופלא, מיד לאחר שקרה המקרה, ואף שהיו לו עדים, עדי ראייה ממש, לא דיברו בו הבריות, לא בעברית, לא ברוסית ולא באמריקאית, כאילו גמרו בלבם לכסות את השערורייה בפתיתי זמן, בשניות שנערמות על גבי דקות, כמו שלג. שהרי ממילא איש לא יאמין להם.

אבל אם, נניח, יונח לו סולם בחצות הלילה, יושען כנגד הכותל המערבי של בניין העירייה, ורגליים זריזות תטפסנה בו, שלב אחרי שלב, ויד נחושה תדחף את החלון הנכון — אין צורך לשבור, ראובן מהארכיון אוהב להשאיר קצת פתוח, בשביל הבריזה — הרי ללא כל שיהוי יהיה ניתן ללחוץ על מתג האור ולמצוא בשורה השנייה, במדף תחתון מאוד, את קלסר "תרומות 1994-1993" הפרום מעט בקצותיו, ובו, אחרי דפדוף קל שבקלים, יימצֵא גם ימתין מכתב רשמי למהדרין, מאת: ג'רמיה מנדלשטורם, הילבורן, ניו ג'רזי. לכבוד: ראש העיר.

והמכתב, יש להזהיר, אף שהוא רשמי, אינו קצר כלל. שכן נדמה שקרה לג'רמיה מנדלשטורם מה שקורה לעתים למושכים בעט: העט התחיל למשוך אותו. ואולי גם הבדידות, שהיא סיבת כל הסיבות, תרמה את תרומתה. וכך, אף שכוונתו המקורית היתה להציע הצעה קצרה ותכליתית, מתמסר מר מנדלשטורם בשני העמודים הראשונים במפתיע לתיאור דמותה של גברת מנדלשטורם, שהלכה לעולמה, והשורות שהוא כותב אינן קצרות וקצובות, אלא ארוכות ומתפתלות, כמו געגוע, ואין הוא מסתפק באמירות השחוקות — צדקת, אשת־חיל־מי־ימצא וגו' — אלא מניח על פתח לבו של הקורא פכים קטנים מחייהם המשותפים: פגישתם הנבוכה, הראשונה, בברית המילה של הפרישברגים, איך פרשה הצידה, לא מסוגלת להביט ברגע החיתוך עצמו, והוא סובב לעברה את ראשו, לא מסוגל שלא להביט בה. וגם: טיול משותף של ערב, כעבור שנה, מהווסט וילג' עד ההדסון, שבמהלכו פרשה בפניו את חלומותיה ואמרה, חשוב לי שתדע, אני לא מאלה שמטיילות עם האהוב שלהן על גדות ההדסון ופורשות את החלומות שלהן רק כדי להיכנס להיריון חודשיים אחר כך ולוותר על הכול, והוא אמר, גוֹד פוֹרבִּיד, מה פתאום, אבל בפנים הלב שלו גאה, כי זאת היתה הפעם הראשונה, בעצם, שאמרה לו, בדרכה, שהיא אוהבת אותו. גם בארבעים השנה שבאו לאחר מכן היא הצהירה על אהבתה אליו רק פעמים ספורות, אבל בכל פעם שעשתה זאת, עשתה זאת בהתכוונות מלאה, כמו בתפילה, ובין לבין הותירה אותו מייחל לפעם הבאה, ועתה, אחרי לכתהּ, הוא מוצא לצערו הרב שאין עוד למה לייחל. כן, מדי פעם הוא מצליח לראות אותה ניבטת מעיני ילדיו, ויש גם נכדה אחת, בתו הקטנה של בנו הבכור, שמחייכת בדיוק כמוה, וגם זוקרת כמוה גבות בפליאה, אבל אמריקה זה לא ישראל, יוּ מאסט אַנדֶרסטֶנד, באמריקה משפחות הן שברים של חרס, לא חלקים של פאזל, ובין סעודת ראש השנה לליל הסדר הוא לא מצליח למצוא טעם, יום נדבק ליום, ואפילו הממון, שעל צבירתו עמל מבוקר עד לילה כל השנים, אפילו הממון כבר לא מניע אותו, ומתוך כך, דווקא מתוך כך, עלה בו רעיון: להנציח את שם אהובתו באמצעות מקווה חדש שיוקם בעיר הצדיקים, שאליה תיכננו הגברת והוא לנסוע עוד בקיץ שעבר, יחדיו, וכבר קנו כרטיסי טיסה ואת "המדריך המלא לקברי צדיקים", בתרגום לאנגלית, כמובן, אלא שביום ראשון אחד, בעודו מעלעל בעיתוני סוף השבוע, שמע קול עמום מכיוון חדר השינה, כמו אגרוף המכה בשק.

על הרגע הזה הוא לא רוצה להרחיב. לא יכול להרחיב. ואולי לא יוכל לעולם. ובמקום זאת הוא רוצה להגיע לנקודה.

כפי שאמר, בכוונתו לתרום לעיר הצדיקים מקווה חדש, על כל ההוצאות הכרוכות בכך, ורק תנאי אחד הוא מתנה, וגם זה אינו תנאי, אלא יותר תקווה שמפעמת בו, כפעם נר הנשמה בפמוטו, שהמבנה, ובפתחו שלט המציין את שמה של אשתו, יהיה מוכן עד הקיץ הקרוב, שבו הוא מתכנן להגיע לביקור בארץ הקודש. אם ירצה השם...

אשכול נבו

אשכול נבו (1971) הוא נכדו של ראש הממשלה השלישי של מדינת ישראל לוי אשכול, וקרוי על שמו. לאחר שנים של עבודה כקופירייטר במשרדי פרסום שונים, החליט להתמקד בכתיבה ספרותית. ספרו "ארבעה בתים וגעגוע" שתורגם וראה אור בצרפתית, זיכה אותו בפרס הספרותי הצרפתי ע"ש ריימונד ואלייר לשנת 2008 (הספר גם תורגם לאנגלית, איטלקית, גרמנית וערבית). בעקבות ספרו "נוילנד" היה מועמד לפרס ספיר לשנת 2011. ספרו "משאלה אחת ימינה" הפך מיד עם צאתו לרב מכר וזכה בפרס הזהב ובפרס הפלטינה של התאחדות הוצאות הספרים. ב-2014 זכה בפרס סטימצקי על ספרו "המקווה האחרון בסיביר". ספרים נוספים פרי עטו: "שלוש קומות", זמורה-ביתן, 2015, "הראיון האחרון", זמורה-ביתן, 2018, "גבר נכנס בפרדס", זמורה-ביתן, 2021, "לב רעב", זמורה ביתן, 2023. 

נבו מנחה סדנאות כתיבה עם המשוררת אורית גידלי והרצה בעבר ב"בצלאל".

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/yx9kj3p8

סקירות וביקורות

הכתף המנחמת של אשכול נבו עמרי הרצוג מוסף הספרים, הארץ 29/02/2024 לקריאת הסקירה המלאה >
הכי ישראלי שאפשר זהרה רון גלובס 13/12/2013 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

הכתף המנחמת של אשכול נבו עמרי הרצוג מוסף הספרים, הארץ 29/02/2024 לקריאת הסקירה המלאה >
הכי ישראלי שאפשר זהרה רון גלובס 13/12/2013 לקריאת הסקירה המלאה >
המקווה האחרון בסיביר אשכול נבו

פרק ראשון: 1

 

היה אפשר לצפות שסיפור כזה יעבור מפה לאוזן, יילחש בחדרי מדרגות, או בחדרי מיטות, יתואר לפרטי פרטיו, לדורי דורות, אך הפלא ופלא, מיד לאחר שקרה המקרה, ואף שהיו לו עדים, עדי ראייה ממש, לא דיברו בו הבריות, לא בעברית, לא ברוסית ולא באמריקאית, כאילו גמרו בלבם לכסות את השערורייה בפתיתי זמן, בשניות שנערמות על גבי דקות, כמו שלג. שהרי ממילא איש לא יאמין להם.

אבל אם, נניח, יונח לו סולם בחצות הלילה, יושען כנגד הכותל המערבי של בניין העירייה, ורגליים זריזות תטפסנה בו, שלב אחרי שלב, ויד נחושה תדחף את החלון הנכון — אין צורך לשבור, ראובן מהארכיון אוהב להשאיר קצת פתוח, בשביל הבריזה — הרי ללא כל שיהוי יהיה ניתן ללחוץ על מתג האור ולמצוא בשורה השנייה, במדף תחתון מאוד, את קלסר "תרומות 1994-1993" הפרום מעט בקצותיו, ובו, אחרי דפדוף קל שבקלים, יימצֵא גם ימתין מכתב רשמי למהדרין, מאת: ג'רמיה מנדלשטורם, הילבורן, ניו ג'רזי. לכבוד: ראש העיר.

והמכתב, יש להזהיר, אף שהוא רשמי, אינו קצר כלל. שכן נדמה שקרה לג'רמיה מנדלשטורם מה שקורה לעתים למושכים בעט: העט התחיל למשוך אותו. ואולי גם הבדידות, שהיא סיבת כל הסיבות, תרמה את תרומתה. וכך, אף שכוונתו המקורית היתה להציע הצעה קצרה ותכליתית, מתמסר מר מנדלשטורם בשני העמודים הראשונים במפתיע לתיאור דמותה של גברת מנדלשטורם, שהלכה לעולמה, והשורות שהוא כותב אינן קצרות וקצובות, אלא ארוכות ומתפתלות, כמו געגוע, ואין הוא מסתפק באמירות השחוקות — צדקת, אשת־חיל־מי־ימצא וגו' — אלא מניח על פתח לבו של הקורא פכים קטנים מחייהם המשותפים: פגישתם הנבוכה, הראשונה, בברית המילה של הפרישברגים, איך פרשה הצידה, לא מסוגלת להביט ברגע החיתוך עצמו, והוא סובב לעברה את ראשו, לא מסוגל שלא להביט בה. וגם: טיול משותף של ערב, כעבור שנה, מהווסט וילג' עד ההדסון, שבמהלכו פרשה בפניו את חלומותיה ואמרה, חשוב לי שתדע, אני לא מאלה שמטיילות עם האהוב שלהן על גדות ההדסון ופורשות את החלומות שלהן רק כדי להיכנס להיריון חודשיים אחר כך ולוותר על הכול, והוא אמר, גוֹד פוֹרבִּיד, מה פתאום, אבל בפנים הלב שלו גאה, כי זאת היתה הפעם הראשונה, בעצם, שאמרה לו, בדרכה, שהיא אוהבת אותו. גם בארבעים השנה שבאו לאחר מכן היא הצהירה על אהבתה אליו רק פעמים ספורות, אבל בכל פעם שעשתה זאת, עשתה זאת בהתכוונות מלאה, כמו בתפילה, ובין לבין הותירה אותו מייחל לפעם הבאה, ועתה, אחרי לכתהּ, הוא מוצא לצערו הרב שאין עוד למה לייחל. כן, מדי פעם הוא מצליח לראות אותה ניבטת מעיני ילדיו, ויש גם נכדה אחת, בתו הקטנה של בנו הבכור, שמחייכת בדיוק כמוה, וגם זוקרת כמוה גבות בפליאה, אבל אמריקה זה לא ישראל, יוּ מאסט אַנדֶרסטֶנד, באמריקה משפחות הן שברים של חרס, לא חלקים של פאזל, ובין סעודת ראש השנה לליל הסדר הוא לא מצליח למצוא טעם, יום נדבק ליום, ואפילו הממון, שעל צבירתו עמל מבוקר עד לילה כל השנים, אפילו הממון כבר לא מניע אותו, ומתוך כך, דווקא מתוך כך, עלה בו רעיון: להנציח את שם אהובתו באמצעות מקווה חדש שיוקם בעיר הצדיקים, שאליה תיכננו הגברת והוא לנסוע עוד בקיץ שעבר, יחדיו, וכבר קנו כרטיסי טיסה ואת "המדריך המלא לקברי צדיקים", בתרגום לאנגלית, כמובן, אלא שביום ראשון אחד, בעודו מעלעל בעיתוני סוף השבוע, שמע קול עמום מכיוון חדר השינה, כמו אגרוף המכה בשק.

על הרגע הזה הוא לא רוצה להרחיב. לא יכול להרחיב. ואולי לא יוכל לעולם. ובמקום זאת הוא רוצה להגיע לנקודה.

כפי שאמר, בכוונתו לתרום לעיר הצדיקים מקווה חדש, על כל ההוצאות הכרוכות בכך, ורק תנאי אחד הוא מתנה, וגם זה אינו תנאי, אלא יותר תקווה שמפעמת בו, כפעם נר הנשמה בפמוטו, שהמבנה, ובפתחו שלט המציין את שמה של אשתו, יהיה מוכן עד הקיץ הקרוב, שבו הוא מתכנן להגיע לביקור בארץ הקודש. אם ירצה השם...