נפילה

בראשית

הֶלְסְטוֹן, אנגליה - ספטמבר 1854

 

בסמוך לחצות הלילה סוף־סוף לבשו עיניה צורה. הבעתן נראתה חתולית, נחושה למחצה ומהססת למחצה, מזמינה צרות. כן, הן נראו בדיוק כך, העיניים האלה. מתרוממות לעבר מצחה המעודן והאלגנטי, סנטימטרים ספורים מתחת למפל שערה הכהה.

הוא הרחיק את הנייר מרחק של זרוע מגופו כדי להעריך את התקדמותו. זה לא היה קל לעבוד כך, בלי שהיא תשב לפניו, אבל הוא הרי מעולם לא הצליח לצייר בנוכחותה. מאז שהגיע מלונדון - לא, מאז ראה אותה לראשונה - הקפיד לשמור ממנה מרחק.

עכשיו היא נהגה לחפש את קרבתו בכל יום, וכל יום היה קשה מקודמו. מסיבה זו תִכנן לעזוב בבוקר... לנסוע להודו, ליבשת אמריקה, הוא לא ידע לאן ולא היה לו אכפת. בכל מקום שיגיע אליו יהיה לו קל יותר מאשר כאן.

הוא חזר ורכן על הציור, נאנח בעודו נעזר באגודל כדי להשלים את מריחת הפחם של שפתה התחתונה המלאה והמשורבבת. הנייר נטול החיים הזה, המתחזה והאכזרי, היה הדבר היחיד שבאמצעותו יכול היה לקחת אותה איתו.

ואז, כשהזדקף בכורסת העור שבספרייה, הוא חש בזה. באותו מגע קליל של חמימות על עורפו.

היא.

עצם קרבתה עוררה בו תחושה משונה ביותר, דומה לחום המתפרץ כשבול עץ מתנפץ לרמץ באש. הוא ידע מבלי להסתובב לאחור: היא שם. הוא הסתיר את דיוקנה בין הניירות הכרוכים על ברכיו, אבל לא יכול היה להימלט מפניה.

עיניו נפלו על הספה המרופדת בגון השנהב מעברו האחר של הטרקלין, שם הופיעה במפתיע רק שעות אחדות קודם לכן, אחרי שהגיעו שאר חבריה, לבושה בגלימת משי ורודה, כדי להשתתף במחווה לבתו הבכורה של המארח שניגנה כה יפה בצ'מבלו. הוא שלח מבט לצדו האחר של החדר, מבעד לחלון אל המרפסת, שם התגנבה לעברו אתמול, מחזיקה בידה קומץ של אדמוניות בר לבנות. היא עדיין האמינה שהמשיכה שחשה כלפיו היא תמימה, שהמפגשים התכופים בסוכה שבגינה הם אירועים מקריים ומשמחים ותו לא. איזו נאיביות! הוא לעולם לא יגלה לה את טעותה... יהיה עליו לשמור את הסוד בלבו.

הוא קם ופנה ממקומו, משאיר אחריו את הרישומים על כורסת העור. הנה היא שם שעוּנה על וילון הקטיפה האדום בחלוק הלבן הפשוט שלה. שערה השחור השתחרר מן הצמה. הבעת פניה הייתה אותה הבעה שצייר פעמים רבות כל כך בעבר. הלהט עלה בלחייה. האם כעסה? האם הייתה נבוכה? הוא השתוקק לדעת, אבל לא הרשה לעצמו לשאול.

"מה את עושה כאן?" הוא שמע את הרטינה בקולו והצטער על חריפותה, כי ידע שהיא לעולם לא תבין.

"אני... אני לא הצלחתי להירדם," גִמגמה, מתקרבת אל האש ואל הכורסה שלו. "ראיתי את האור בחדר שלך ואז" - היא השתתקה והשפילה מבט אל ידיה - "ראיתי את המזוודה הגדולה שלך מחוץ לחדר. אתה נוסע לאיזשהו מקום?"

"התכוונתי לספר לך..." הוא השתתק. עדיף לא לשקר. הוא מעולם לא התכוון לשתף אותה בתוכניותיו. אם יגיד לה, הוא רק יחמיר את המצב. כבר עכשיו הניח לדברים להרחיק לכת מדי, בתקווה שהפעם הזאת תהיה שונה.

היא התקרבה עוד ועיניה נפלו על דפדפת הרישומים שלו. "ציירת אותי?"

נימת קולה המופתעת הזכירה לו עד כמה גדול היה הפער בהבנתם את המצב. למרות כל הזמן שבילו יחד בשבועות האחרונים, היא עדיין לא התחילה לתפוש אף את קצה האמת שעמדה ביסוד המשיכה שחשו זה כלפי זה.

זה היה טוב, או לפחות לטובה. במהלך הימים האחרונים, מאז החליט לעזוב, השתדל מאוד לשמור ממנה מרחק. המאמץ גבה ממנו מחיר כבד כל כך עד שברגע שהיה לבדו, נאלץ להיכנע לתשוקתו הכבושה לצייר אותה. הוא מילא את הדפדפת שלו בדפים על גבי דפים של צווארה הקמור, של עצם הבריח דמוית השיש שלה, של מצולות שערה השחור.

עכשיו השיב את המבט אל הרישום, לא במבוכה על כך שנתפס מצייר אותה, אלא גרוע מכך. צמרמורת צוננת התפשטה בגופו כשהבין שהדבר שגילתה - רגשותיו החשופים - יהרסו אותה. היה עליו להיזהר יותר. ככה זה התחיל תמיד.

"חלב חם עם כפית דִּבְשָׁה," מִלמל, עדיין בגבו אליה. ואז הוסיף בעצב, "זה עוזר לך להירדם."

"איך אתה יודע? הרי זה בדיוק מה שאימא שלי נהגה ... "

"אני יודע," אמר ופנה אליה. התדהמה בקולה לא הפתיעה אותו, ואף על פי כן לא יכול היה להסביר לה מאין הוא יודע, או לספר לה כמה פעמים בעבר השקה אותה בדיוק במשקה הזה כשהגיעו הצללים, ואיך נרדמה בזרועותיו.

הוא חש במגעה הצורב מבעד לחולצה, ידה המונחת בעדינות על כתפו גרמה לו להתנשם. טרם נגעו זה בזה במחזור החיים הזה, והמגע הראשון תמיד עצר את נשימתו.

"תענה לי," לחשה. "אתה עוזב?"

"כן."

"אז קח אותי איתך," פלטה. כאילו על פי אות הוא הביט בה שואפת אוויר בחדות, מבקשת לחזור בה מדבריה. הוא יכול היה לראות איך רצף רגשותיה המשתנים נח בקמט שבין עיניה: היא תרגיש פזיזה, ואחר כך אובדת עצות, ואז נבוכה מעצם תעוזתה. היא תמיד נהגה כך, ופעמים רבות מדי בעבר הוא שגה כשניחם אותה בדיוק ברגע הזה.

"לא," לחש, נזכר... כל הזמן נזכר... "מחר אני מפליג. אם אכפת לך ממני, אפילו רק קצת, אל תגידי מילה נוספת."

" אם אכפת לי ממך," חזרה אחריו, כמעט כאילו דיברה אל עצמה. "אני ... אני אוהבת... "

"לא."

"אני מוכרחה להגיד את זה. אני ... אני אוהבת אותך, אני בטוחה בזה, ואם תעזוב... "

"אם אעזוב, אציל אותך." הוא דיבר באיטיות, מנסה לגעת בחלק שבה שאולי יזכור. האם היה שם בכלל, קבור במעמקים? "יש דברים חשובים יותר מאהבה. את לא תביני, אבל את חייבת להאמין לי."

עיניה קדחו בו. היא נסוגה לאחור ושילבה את זרועותיה על חזהּ. גם זה היה באשמתו, תמיד עורר בה את הפן מלא הבוז כשדיבר אליה בהתנשאות.

"אתה רוצה לומר שיש דברים חשובים יותר מזה?" התריסה כלפיו, נטלה את ידיו וקירבה אותן אל לבה.

אה, הלוואי שיכול היה להיות היא, ולא לדעת מה עתיד לקרות! או לפחות להיות חזק יותר מכפי שהיה, עם יכולת לעצור אותה. אם לא יעצור אותה היא לא תלמד לעולם, והעבר רק יחזור על עצמו ויְיַסֵּר את שניהם שוב ושוב.

החמימות המוּכרת של עורה תחת כפות ידיו גרמה לו להטות את ראשו לאחור ולהיאנח. הוא ניסה להתעלם מקרבתה, מהזיכרון של מגע שפתיה בשפתיו, מהמרירות שחש על כך שכל זה חייב להסתיים. אבל אצבעותיה נגעו בקלילות שכזו באצבעותיו. הוא חש בלבה הפועם בחוזקה מבעד לכותונתה הדקה.

 

היא צדקה. דבר לא יכול להשתוות לזה. מעולם לא היה. הוא כבר התכוון להיכנע ולקחת אותה בזרועותיו כשהבחין במבט שעלה בעיניה. כאילו ראתה רוח רפאים.

הייתה זו היא שהתרחקה, והרימה יד אל מצחה.

"יש לי תחושה מוזרה מאוד," לחשה.

לא... האם זה לא מאוחר מדי?

עיניה הצטמצמו לַצורה כפי שצייר אותן והיא חזרה אליו, ידיה על חזהו, שפתיה פשוקות בציפייה. "אולי תגיד שאני משוגעת, אבל אני יכולה להישבע שכבר הייתי בדיוק במקום הזה בעבר."

אם כך, באמת היה מאוחר מדי. הוא הרים את מבטו, כולו רועד, וחש את החשיכה היורדת עליהם. הוא ניצל את ההזדמנות האחרונה לאחוז בה, להצמיד אותה בכוח אליו כפי שהשתוקק לעשות זה שבועות.

ברגע שהתמזגו שפתיה בשפתיו כבר היו שניהם חסרי אונים. טעם יערת־הדבש של פיה סִחרר אותו. ככל שנצמדה אליו יותר כך הלכה וגעשה בטנו ברטט ובצער על כל המתרחש. לשונה חקרה את לשונו, והאש שביניהם התלהטה והתעצמה עם כל מגע חדש, עם כל תגלית חדשה. ואף על פי כן דבר מכל זה לא היה חדש.

החדר רעד. הילה החלה זוהרת סביבם.

היא לא הבחינה בדבר, לא הייתה מודעת לשום דבר, לא חשה בדבר מלבד נשיקתם.

רק הוא לבדו ידע מה עתיד לקרות, אֵילו שותפים אפלים אורבים למפגשם המחודש. אף על פי שגם הפעם לא היה בידו לשנות את מסלול חייהם, הוא ידע.

הצללים הסתחררו היישר מעליהם. קרובים כל כך, עד שכמעט היה יכול לגעת בהם. קרובים כל כך, עד שתהה אם היא מסוגלת לשמוע את התלחשויותיהם. הוא התבונן בענן שחלף על פניה. לרגע ראה ניצוץ של הכרה ניצת בעיניה.

ואז דבר לא היה, שום דבר.

פרק ראשון

זרים

 

לוּס התפרצה אל אולם הכניסה המואר באור ניאון של בית הספר הצלב והחרב באיחור של עשר דקות. משגיח רחב כתפיים בעל לחיים סמוקות ולוח כתיבה הלפות בחוזקה תחת שריר זרועו החזק כברזל עסק כבר בחלוקת פקודות, מַשמע שאיחרה.

"אז תזכרו, כדורים, חדרים, מַשְׁדְּרִים," נבח המשגיח על חבורה של שלושה תלמידים שעמדו בגבם אל לוּס. "אם תזכרו את הכללים הבסיסיים, אף אחד לא ייפגע."

לוּס חמקה ונעמדה מאחורי הקבוצה. היא עדיין ניסתה לשער אם מילאה נכון את ערימת הטפסים האימתנית, אם המדריך גלוח הראש הזה שעומד לפניהם הוא גבר או אישה, אם יש מישהו שיוכל לעזור לה עם התיק הענקי הזה, אם הוריה מתכוונים להיפטר מהפלימוּט פיוּרי האהובה שלה ברגע שיגיעו הביתה אחרי שהקפיצו אותה לכאן. הם דיברו כל הקיץ על מכירת המכונית, ועכשיו היה להם תירוץ שאפילו לוּס לא יכלה לערער עליו: אף אחד לא הורשה להחזיק רכב בבית הספר החדש שלה. במוסד לעבריינים צעירים, למען הדיוק.

היא עדיין ניסתה להתרגל למונח.

"אה, אתה יכול בבקשה לחזור על זה?" ביקשה מהמשגיח. "מה זה היה, כדורים ... ?"

"הֵיי, תראו מה הרוח העיפה פנימה," אמר המשגיח בקול, והמשיך כשהוא מבטא לאט כל מילה: "  כדורים. אם את מאלה שצריכים לקבל תרופות, את הולכת לשם כדי שתוכלי להישאר מסוממת, שפויה, נושמת, מה שלא יהיה." אישה, הגיעה לוּס למסקנה כשבחנה היטב את המשגיחה. אף גבר לא מסוגל לדבר בנעימה קנטרנית ומתקתקה כל כך.

"הבנתי." לוּס חשה את בטנה מתהפכת. "כדורים."

כבר שנים מאז הפסיקה לקחת תרופות. אחרי התאונה בקיץ האחרון שקל דוקטור סָנְפוֹרְד, הרופא המומחה שלה מהוֹפְּקִינְטוֹן - והאחראי לכך שהוריה שלחו אותה לפנימייה רחוקה כל כך, בנְיוּ הֶמְפְּשֶׁר - להתחיל לטפל בה שוב באמצעות תרופות. אף על פי שבסופו של דבר היא הצליחה לשכנע אותו שהגיעה למצב של יציבות מסוימת, היה עליה לעבור חודש שלם נוסף של הסתכלות רק כדי שלא ירשום לה את התרופות האנטי פסיכוטיות האיומות האלה.

וזו הסיבה שבגללה נרשמה לשנת הלימודים האחרונה שלה בבית הספר הצלב והחרב, חודש שלם אחרי תחילת שנת הלימודים. זה לא היה קל להיות תלמידה חדשה, ולוּס חששה שתיאלץ להצטרף לכיתות שבהן כבר כולם היו מאורגנים. אבל לפי הסיור הזה נראה לה שהיא לא הייתה התלמידה היחידה שהגיעה רק היום.

היא הגניבה מבט בשלושת התלמידים הנוספים שעמדו סביבה בחצי מעגל. בבית הספר הקודם שלה, פנימיית דוֹבֶר היוקרתית, היא הכירה את החברה הכי טובה שלה, קַאלִי, ביום הראשון בסיור בקמפוס. בבית הספר שבו כל התלמידים האחרים נגמלו פחות או יותר יחד מחלב אמם, די היה בעובדה שלוּס וקַאלִי היו היחידות שלא באו ממשפחות מכובדות ועשירות. אבל לא עבר זמן רב עד ששתי הנערות הבחינו שלשתיהן יש בדיוק אותו השיגעון לסרטים ישנים, בייחוד לסרטים שבהם הופיע השחקן אלברט פִינִי. אחרי שגילו בשנת הלימודים הראשונה, בשעה שצפו בסרט שניים לדרך, שאף אחת מהן אינה מסוגלת להכין שקית פופקורן בלי להפעיל את גלאי האש, קַאלִי ולוּס לא נפרדו זו מזו אפילו לרגע. עד... עד שנאלצו להיפרד.

לצדה של לוּס עמדו עתה שני נערים ונערה. את הנערה אפשר היה להעריך די בקלות, בלונדינית ויפה כמו פרסומת לקוסמטיקה, עם ציפורניים מטופחות צבועות בוורוד חיוור, שתאם את תיקיית הפלסטיק שלה.

"אני גַּבִּי," הציגה את עצמה במבטא דרומי איטי ושלחה לעבר לוּס חיוך גדול שנעלם באותה מהירות שבה הופיע, עוד לפני שהספיקה לוּס לומר את שמה. התעניינותה החולפת של הנערה הזכירה ללוּס גרסה דרומית של הנערות שלומדות בדוֹבֶר יותר מאשר מישהי שהייתה מצפה למצוא בבית הספר הצלב והחרב. לוּס לא הצליחה להגיע למסקנה אם זה אמור לנחם אותה, וגם לא הצליחה להעלות על דעתה מה עושה נערה שנראית כמוה במוסד לעבריינים צעירים.

מימינה של לוּס עמד נער בעל שיער חום קצר, עיניים חומות ואף זרוע נמשים. אבל האופן שבו סירב אפילו לפגוש את מבטה והמשיך למרוט פיסת עור יבש מאגודלו, עורר בלוּס את הרושם שגם הוא, כמוה, עדיין המום ונבוך מן המקום הזה.

הנער שמשמאלה, לעומת זאת, התאים באופן מושלם לתדמיתו של המקום הזה בעיני לוּס. הוא היה גבוה ורזה, עם תיק של תקליטנים תלוי על כתפו, שיער שחור פרוע ועיניים שקועות, גדולות וירוקות. שפתיו היו מלאות ובצבע ורוד טבעי שרוב הבנות היו מתות עליהן. על עורפו, שבלט משולי חולצת הטריקו השחורה שלו, היה קעקוע שחור בצורת קרני שמש שכמעט וזהר על עורו הבהיר.

בניגוד לשניים האחרים, כשפנה לפגוש במבטה הוא המשיך להחזיק בו ולא הרפה. פיו היה מקובע בקו ישר, אבל עיניו היו חמימות ומלאות חיים. הוא נעץ בה את מבטו, עומד דומם כפסל, דבר שגרם גם ללוּס להרגיש כאילו היא נטועה במקומה. היא שאפה שאיפה קצרה וחדה. העיניים האלה היו עזות, מפתות, ולמעשה גם קצת מעוררות ביטחון.

בקולות כחכוח רמים, קטעה המשגיחה את מבטו המהפנט של הנער. לוּס הסמיקה והעמידה פנים שהיא עסוקה בגירוד בראש.

"מי שקלט איך העניינים מתנהלים פה, חופשי ללכת, אחרי שייפטר מהחומרים המסוכנים שלו." המשגיחה הצביעה על ארגז קרטון גדול מתחת לשלט שנכתב עליו, באותיות שחורות וגדולות, חומרים אסורים. "וכשאני אומרת חופשי, טוֹד," היא הנחיתה יד על כתפו של הנער המנומש שקפץ בבהלה, "אני מתכוונת שתלכו לאולם ההתעמלות, שם תפגשו את התלמידים המדריכים שנקבעו לכם. את," היא הצביעה על לוּס, "תזרקי את החומרים המסוכנים שלך ותישארי איתי."

ארבעתם דשדשו לעבר הארגז ולוּס התבוננה בפליאה בתלמידים האחרים שהתחילו לרוקן את הכיסים. הנערה שלפה אולר שוויצרי ורוד באורך שבעה סנטימטרים וחצי. הנער ירוק העיניים זרק בחוסר רצון מופגן פחית צבע ריסוס וסכין יפנית. אפילו טוֹד חסר המזל נפטר מכמה קופסאות גפרורים וממכל קטן למילוי מציתים. לוּס הרגישה כמעט מטופשת מפני שלא החביאה שום חומר מסוכן משלה. אבל כשראתה את האחרים שולחים יד לכיסים וזורקים לארגז את מכשירי הטלפון הניידים שלהם, בלעה את רוקה.

כשרכנה קדימה כדי לקרוא בעיון רב יותר את השלט חומרים אסורים הבחינה שכל מכשירי הטלפון הניידים, האיתוריות ומכשירי הקשר אסורים בתכלית האיסור. הרי כל המצב הזה היה כבר מספיק גרוע כשנאסר עליה להביא את המכונית שלה! לוּס לפתה בכף יד מזיעה את מכשיר הטלפון שבכיסה, הקשר היחיד שלה אל העולם החיצון. כשראתה המשגיחה את הבעת פניה, חטפה לוּס כמה סטירות לחי מהירות. "אל תתעלפי לי, ילדה, לא משלמים לי מספיק בשביל לעשות גם החייאה. וחוץ מזה, את זכאית לשיחת טלפון אחת בשבוע מאולם הכניסה הראשי."

שיחת טלפון אחת... פעם בשבוע? אבל ...

היא השפילה את מבטה אל הטלפון הנייד פעם אחת ואחרונה וראתה שקיבלה שתי הודעות אס־אם־אס חדשות. זה נראה לה בלתי אפשרי שיהיו אלה שתי ההודעות האחרונות שלה. הראשונה הייתה מקַאלִי.

תתקשרי מיד! אחכה לטלפון כל הלילה, אז תתכונני לשפוך הכול. ותזכרי את המנטרה שנתתי לך. את תשרדי! דרך אגב, אם זה יכול לעזור, אני חושבת שכולם שכחו לגמרי מ...

 

כל כך אופייני לקַאלִי. היא כתבה כל כך הרבה עד שמכשיר הטלפון הדפוק של לוּס קיצץ את ההודעה אחרי ארבע שורות. במובן מסוים לוּס כמעט חשה הקלה. היא לא רצתה לקרוא שכל התלמידים מבית הספר הקודם שלה כבר שכחו מה קרה לה, מה עשתה שגרם לה להגיע למקום הזה.

היא נאנחה ודפדפה אל ההודעה השנייה. זו הייתה מאימא שלה, שתפסה איך מסַמסים רק לפני כמה שבועות, ואין ספק שלא הייתה מודעת לעניין הזה של שיחה־אחת־פעם־בשבוע, אחרת לעולם לא הייתה נוטשת כך את הבת שלה. נכון?

מותק, אנחנו חושבים עלייך כל הזמן. תתנהגי יפה ותנסי לאכול מספיק חלבונים. נדבר כשנוכל. אוהבים, אימא ואבא

 

לוּס נאנחה, היא הבינה שהוריה בוודאי ידעו. אחרת איך תסביר את הבעת הפנים המתוחה שלהם כשנופפה להם לשלום הבוקר בשער בית הספר, עם התיק הכבד בידה? בארוחת הבוקר ניסתה להתבדח שסוף־סוף היא עומדת להיפטר מהמבטא המחריד של ניו אינגלנד שאימצה לעצמה בדוֹבֶר, אבל הוריה אפילו לא חייכו. היא חשבה שהם עדיין כועסים עליה. הם בכלל לא טרחו להרים עליה את הקול, ופירוש הדבר היה, כמו תמיד כשפישלה, שהפסיקו להתייחס אליה. עכשיו הבינה את התנהגותם המוזרה הבוקר, הם כבר התחילו להתאבל על אובדן הקשר עם בתם היחידה.

"אנחנו עדיין מחכים לעוד מישהו," אמרה המשגיחה בטון מרנין. "מעניין מי זה." תשומת לבה של לוּס חזרה באחת אל ארגז החומרים המסוכנים, שעכשיו היה מלא וגדוש בחפצים אסורים שהיא אפילו לא הצליחה לזהות. היא חשה בעיניו הירוקות של הנער בעל השיער הכהה שהיו נעוצות בה. היא הרימה את מבטה והבחינה ש  כולם נועצים בה עיניים. עכשיו תורה. היא עצמה עיניים ולאט־לאט פרשה את אצבעותיה והניחה למכשיר הטלפון להחליק מאחיזתה עד שנחת בקול חבטה עגום על ראש הערימה. צליל הבדידות המוחלטת.

טוֹד והרובוט הנשי גַּבִּי התקדמו לעבר הדלת בלי לטרוח להעיף אפילו מבט אחד לעבר לוּס, אבל הנער השלישי פנה אל המשגיחה.

"אני יכול לעדכן אותה," אמר וסימן בראשו לעבר לוּס.

"זה לא חלק מהעסקה שלנו," השיבה המשגיחה באופן אוטומטי, כאילו ציפתה לדבריו. "אתה שוב תלמיד חדש, וזה אומר הגבלות של תלמידים חדשים. חזרת לנקודת ההתחלה. אם זה לא מוצא חן בעיניך, היית צריך לחשוב פעמיים לפני שהפרת את השחרור על תנאי שלך."

הנער עמד ללא נוע, חסר הבעה, כשמשכה המשגיחה את לוּס - שהתאבנה לשמע הביטוי "שחרור על תנאי" - לעבר קצה האולם המצהיב.

"ממשיכים," היא אמרה, כאילו לא קרה דבר. "חדרים." היא הצביעה דרך החלון הפונה מערבה לעבר בניין לבֵנים מרוחק. לוּס ראתה את גַּבִּי ואת טוֹד משרכים רגליים באיטיות לעבר הבניין, ואת הנער השלישי הולך בעצלתיים, כאילו היה זה הדבר האחרון שעניין אותו.

בניין המעונות היה גוש אפור, מרובע ומטיל אימה, שדלתות הכניסה הכפולות והעבות שלו לא הסגירו את האפשרות של חיים מאחוריהן. לוח אבן גדול היה נטוע במרכז המדשאה השוממה, ולוּס זכרה מהתמונה שבאתר האינטרנט את המילים החקוקות עליו, מעונות פָּאוּלִין. בשמש הבוקר הערפילית הוא נראה אפילו יותר מכוער מאשר בתצלום השחור־לבן.

אפילו ממרחק זה הצליחה לוּס להבחין בעובש השחור שכיסה את בניין המעונות. כל החלונות היו חסומים בשורות של סורגי פלדה עבים. היא צמצמה עיניים. האם יכול להיות שזה באמת תיל דוקרני, על הגדר שמקיפה את הבניין?

המשגיחה השפילה את מבטה אל טבלה ודפדפה בתיק האישי של לוּס. "חדר שישים ושלוש. בינתיים תזרקי את התיק הגדול שלך במשרד שלי יחד עם כולם. תוכלי לפרוק אותו אחרי הצהריים."

לוּס גררה את התיק האדום הגדול שלה לעבר שלוש המזוודות השחורות האחרות, חסרות הזהות. ואז, באופן אוטומטי, שלחה יד אל הטלפון הנייד שלה, בו נהגה להקליד לעצמה תזכורות. אבל כשמיששה את כיסה הריק נאנחה ונאלצה במקום זה לחרות את מספר החדר בזיכרונה.

היא עדיין לא הבינה למה לא יכלה פשוט להמשיך לגור עם הוריה; ביתם בתַּ'אנְדֶרְבּוֹלְט היה במרחק של פחות מחצי שעת נסיעה מהצלב והחרב. זאת הייתה הרגשה טובה כל כך לחזור לבית בסוואנה, שבה, כפי שאמהּ נהגה לומר, אפילו הרוח נושבת בעצלתיים. קצב החיים האיטי, הנינוח, של מדינת ג'ורג'יה התאים ללוּס הרבה יותר משהתאימה לה ניו אינגלנד אי פעם.

אבל הצלב והחרב לא עורר תחושה של סוואנה. הוא בקושי עורר תחושה של מקום כלשהו, חוץ מהפנימייה חסרת החיים ונטולת הגוון שאליה נשלחה בצו בית משפט.

היא שמעה במקרה את אביה משוחח עם המנהל לפני כמה ימים, מהנהן באותו פיזור דעת נבוך של פרופסור לביולוגיה ואומר, "כן, כן, אולי באמת יהיה הכי טוב בשבילה להיות תחת פיקוח מתמיד. לא, לא, לא היינו רוצים להתערב בנהלים שלכם."

ברור שאבא שלה לא ראה את תנאי הפיקוח על בתו היחידה. המקום הזה נראה כמו בית סוהר שמור.

"ומה עם, מה אמרת... 'המַשְׁדְּרִים'?" שאלה לוּס את המשגיחה, מוכנה כבר להיפטר מהסיור.

"המַשְׁדְּרִים," אמרה המשגיחה והצביעה על מתקן קטן מחובר לכבלים שהיה תלוי מהתקרה: עדשה בעלת אור אדום מהבהב. לוּס לא הבחינה בה לפני כן, אבל ברגע שהצביעה עליה המשגיחה, הבחינה בעדשות כאלה בכל מקום.

"מצלמות?"

"כל הכבוד," אמרה לה המשגיחה בקול מתנשא. "אנחנו חושפים אותן כדי להזכיר לכם. כל הזמן, בכל מקום, אנחנו צופים בכם. אז אל תפשלי, כלומר אם את יכולה בכלל לשלוט בעצמך."

בכל פעם שמישהו דיבר איתה כאילו היא חולת נפש, התחילה לוּס להאמין בזה קצת יותר.

אי פעם כל הקיץ רדפו אותה הזיכרונות, בחלומותיה וברגעים הנדירים שבהם השאירו אותה הוריה לבדה. משהו קרה בבקתה ההיא, וכולם, כולל לוּס, יצאו מגדרם כדי לגלות מה בדיוק קרה. המשטרה, השופט, העובדת הסוציאלית, כולם ניסו לסחוט ממנה את האמת, אבל גם לה, בדיוק כמו להם, לא היה שמץ של מושג. היא וטְרֶבוֹר השתובבו יחד כל הערב, רדפו זה אחר זה אל שורת הבקתות שעמדו על גדת האגם, הרחק משאר בני החבורה. היא ניסתה להסביר שזה היה אחד הערבים המקסימים בחייה, עד שהפך לערב הנורא ביותר.

היא בילתה זמן רב כל כך בשחזור הערב ההוא במחשבותיה, שומעת את צחוקו של טְרֶבוֹר, חשה בידיו המחבקות את מותניה, מנסה להשלים עם תחושת הבטן שלה שהיא באמת חפה מפשע.

אבל עכשיו נראָה לה שמאחורי כל כלל וכל תקנה בהצלב והחרב עומד הניסיון להפריך את המחשבה הזאת, לרמוז לה שלמעשה היא מסוכנת ודורשת פיקוח. לוּס חשה במגע יד תקיף על כתפה.

"תשמעי," אמרה המשגיחה. "אם זה עשוי לשפר את ההרגשה שלך, את רחוקה מאוד מלהיות המקרה הכי קשה כאן."

זאת הייתה המחווה האנושית הראשונה שהפגינה המשגיחה כלפי לוּס, והיא האמינה שהיא אכן התכוונה לשפר את הרגשתה. היא עדיין נשלחה לכאן בגלל מותו החשוד של בחור שאהבה בטירוף, ובכל זאת הייתה "רחוקה מאוד מלהיות המקרה הכי קשה כאן"? לוּס תהתה עם אילו מקרים אחרים בדיוק הם מתמודדים כאן בהצלב והחרב.

"טוב, גמרנו עם הסיור להכרת המקום," אמרה המשגיחה. "מכאן את ממשיכה לבד. הנה מפָּה, אם תצטרכי למצוא עוד משהו." היא הושיטה ללוּס תצלום של מפה מצוירת ביד בקווים גסים והציצה בשעון שלה. "יש לך שעה עד השיעור הראשון, אבל אופרת הסבון שלי מתחילה עוד חמש דקות, אז" - היא נופפה בידה אל לוּס - "תתחפפי. ואל תשכחי," אמרה והצביעה על המצלמה פעם אחת ואחרונה. "המַשְׁדְּרִים צופים בך."

לפני שהספיקה לוּס לענות, הופיעה לפניה נערה צנומה בעלת שיער כהה, מתרה באצבעותיה הארוכות מול פניה של לוּס.

"אוּהההה," נהמה הנערה בלגלוג בקול של סיפורי־שדים־ורוחות, מפזזת במעגל מסביב ללוּס. "המַשְׁדְּרִים צופים בַּההההך."

"תסתלקי מפה, אָרִיאָן, לפני שאשלח אותך לכריתת אונָה במוח," אמרה המשגיחה, אף על פי שהיה ברור, על פי החיוך ששלחה לעברה, קצר אבל כן, שבבסיסה היא רוחשת מין חיבה לנערה המטורפת.

היה גם ברור שהרגש אינו הדדי. אָרִיאָן השיבה למשגיחה בתנועה מגונה ואז נעצה את עיניה בלוּס, מחכה לראות אם תירתע מגסותה.

"ורק בגלל זה," אמרה המשגיחה ורשמה בזעם משהו במחברתהּ, "הרווחת מטלה, ללוות את מיס סָנְשַׁיין הקטנה ולהראות לה את המקום."

היא הצביעה על לוּס, שהייתה רחוקה מלהאיר כשמש במכנסי הג'ינס השחורים, במגפיים ובחולצה השחורה שלה. דף "קוד הלבוש" באתר האינטרנט של הצלב והחרב הצהיר בשמחה שכל עוד התלמידים מתנהגים כראוי הם חופשיים להתלבש כרצונם, בכפוף לשני תנאים קלים: סגנון הלבוש חייב להיות צנוע, והצבע מוכרח להיות שחור. איזה חופש.

חולצת הגולף הגדולה־מדי שאמהּ של לוּס הכריחה אותה ללבוש הבוקר לא ממש הבליטה את חמוקיה, ואפילו תו ההיכר היפה ביותר שלה הוסר: שערה השחור והעבות, שפעם גלש עד מותניה, נגזז כמעט כולו. השריפה בבקתה חרכה את קרקפתה והותירה את קו השיער שלה טלאים־טלאים, כך שאחרי שהנסיעה הארוכה והדוממת מדוֹבֶר אל ביתה, נכנסה עם אמהּ לחדר הרחצה, אימא הביאה את מכונת הגילוח החשמלית של אבא, ובלי להוציא מילה גילחה את ראשה. במהלך הקיץ התארך במקצת שערה, עד שאותם גלים שפעם עוררו קנאה, הזדנבו בפיתולים מוזרים מתחת לאוזניה.

אָרִיאָן אמדה אותה במבטה וטפחה באצבע על שפתיה החיוורות. "מושלם," אמרה ופסעה קדימה כדי לשלב את זרועה בזרועה של לוּס. "בדיוק חשבתי לעצמי שאני צריכה שפחה חדשה."

דלת אולם הכניסה נפתחה ואל הבניין נכנס הנער הגבוה בעל העיניים הירוקות. הוא הניד את ראשו ואמר ללוּס, "במקום הזה לא פוחדים להפשיט אותך ולערוך עלייך חיפוש. אז אם יש לך עוד חומרים מסוכנים," הוא הרים גבה ושמט קומץ של חפצים בלתי מזוהים לארגז, "כדאי שתחסכי מעצמך את הבלגן."

אָרִיאָן פלטה צחקוק חרישי מאחורי לוּס. ראשו של הנער הזדקף באחת, וכשהבחין באָרִיאָן, פער את פיו ואז סגר אותו, כמהסס מה עוד עליו לעשות.

"אָרִיאָן," אמר בשוויון נפש.

"קַאם," ענתה לו.

"את מכירה אותו?" לחשה לוּס, תוהה אם גם במוסדות לעבריינים צעירים יש קליקות כמו בבתי ספר יוקרתיים מסוג דוֹבֶר.

"אל תזכירי לי," אמרה אָרִיאָן וגררה את לוּס החוצה אל הבוקר האפור והלח.

היציאה האחורית של הבניין הראשי הובילה אל מדרכה סדוקה שעברה לצד מגרש מלוכלך. העשב צמח לגובה רב כל כך עד שהמקום נראה יותר כמו מגרש ריק מאשר כרחבה מרכזית של בית ספר, אבל לוח דהוי של תוצאות ספורט וערימה קטנה של ספסלי עץ מדורגים העידו על ההיפך.

מעבר לרחבה המרכזית עמדו ארבעה בניינים חמורי סבר: בניין המעונות העשוי לבֵנים בקצה השמאלי המרוחק, כנסייה ענקית ישנה ומכוערת בקצה הימני המרוחק, וביניהם שני בניינים נוספים רחבי ידיים שלוּס תיארה לעצמה שבהם נמצאות כיתות הלימוד.

וזה הכול. כל עולמה הצטמצם למראה העלוב שנִגלה לעיניה.

אָרִיאָן סטתה מיד ימינה מהשביל, הובילה את לוּס למגרש והושיבה אותה על אחד מספסלי העץ ספוגי המים.

במגרש הדומה בדוֹבֶר היה שלט ספורטאים מתאמנים מליגת הקיסוס היוקרתית ולכן תמיד נמנעה לוּס מלהסתובב שם. אבל המגרש הריק הזה, עם שערי הכדורגל העקומים והחלודים שלו, סיפר סיפור שונה לגמרי. סיפור שלוּס התקשתה להבין. שלושה נשרים התעופפו מעליהם ורוח קודרת הצליפה בענפיהם החשופים של עצי האלון. לוּס טמנה את סנטרה בחולצת הגולף שלה.

"אז מהההה," אמרה אָרִיאָן. "כרגע הכרת את רָנְדִי."

"חשבתי שקוראים לו קַאם."

"אנחנו לא מדברים עליו," מיהרה אָרִיאָן לומר. "התכוונתי לאישה־הגבר הזאת שם בפנים." אָרִיאָן הנידה בראשה לעבר המשרד, שם השאירו את המשגיחה מול הטלוויזיה. "אז מה ת'אומרת? בחור או בחורה?"

"אהממ, בחורה?" אמרה לוּס בהיסוס. "זה מבחן?"

אָרִיאָן העלתה על פניה חיוך. "הראשון מרבים. ועברת. לפחות נדמה לי שעברת. שאלת המין של רוב חברי הצוות פה היא נושא לוויכוח מתמשך בכל בית הספר. אל תדאגי, את תיכנסי לעניין."

לוּס חשבה שאָרִיאָן מתבדחת, ואם זה המצב, אז יופי. אבל הכול היה שונה כל כך מדוֹבֶר. בבית הספר הקודם שלה כל הסֶנָטוֹרים לעתיד, בעניבות ירוקות ובשיער משוח ומבושם, החליקו לאיטם במסדרונות באותו שקט מעודן שנדמה היה שהכסף עוטף אותו מכל כיוון.

על פי רוב, בדוֹבֶר, נעצו התלמידים בלוּס מבט מלוכסן שאמר אל־תכתימי־את־הקירות־הלבנים־בטביעות־האצבעות־שלך. היא ניסתה לדמיין לעצמה את אָרִיאָן שם, נמרחת על הספסלים, מספרת בדיחה גסה בטון מפולפל. לוּס ניסתה לדמיין לעצמה מה הייתה קַאלִי חושבת על אָרִיאָן. לא הייתה אף אחת שדומה לה בדוֹבֶר.

"קדימה, תשפכי הכול," פקדה עליה אָרִיאָן. היא צנחה על הספסל בשורה הגבוהה ביותר, סימנה ללוּס שתצטרף אליה ואמרה, "מה הסיפור שלך? למה שלחו אותך לפה?"

נימת קולה של אָרִיאָן הייתה עליזה, אבל לוּס הרגישה פתאום שהיא מוכרחה לשבת. זה היה מגוחך, אבל היא כמעט ציפתה שתצליח לעבור את יום הלימודים הראשון בלי שהעבר יזדחל פנימה ויחשוף את מסיכת־השלווה הדקיקה שלה. מובן שכולם כאן ירצו לדעת.

היא חשה את הדם פועם ברקותיה. זה קרה בכל פעם שניסתה להיזכר, באמת להיזכר, באותו לילה. היא לעולם לא תפסיק להרגיש אשמה על מה שקרה לטְרֶבוֹר, אבל היא גם באמת השתדלה לא לשקוע בצללים, שנותרו עכשיו הדבר היחיד שהצליחה לזכור מהתאונה. אותן צורות כהות, עמומות, שלעולם לא תוכל לספר עליהן לאף אחד.

לא, תיקון, היא התחילה לספר לטְרֶבוֹר על הנוכחות המוזרה שחשה בה באותו לילה, על הדמויות המתפתלות המרחפות מעל ראשם ומאיימות לקלקל את הערב המושלם שלהם. מובן, זה כבר היה מאוחר מדי. טְרֶבוֹר כבר מת, גופו נשרף לבלי הכר, ולוּס הייתה... האומנם הייתה... אשמה?

איש לא ידע על הצורות האפלות שראתה לפעמים בחשיכה. הן באו אליה מאז ומעולם. הן באו ונעלמו כבר זמן רב כל כך עד שלוּס לא יכלה אפילו לזכור מתי הייתה הפעם הראשונה שראתה אותן. אבל היא כן יכלה לזכור את הפעם הראשונה שבה הבינה שהצללים לא באים אל כולם, או למעשה, הם לא באים אל אף אחד מלבדה. כשהייתה בת שבע יצאה המשפחה שלה לחופשה באי הילטון הֶד והוריה לקחו אותה להפלגה. בערך בשעת השקיעה התחילו הצללים להתגלגל על פני המים, והיא פנתה אל אבא שלה ושאלה, "מה אתה עושה כשהן באות, אבא? למה אתה לא מפחד מהמפלצות?"

אין מפלצות, הרגיעו אותה הוריה, אבל התעקשותה החוזרת והנשנית של לוּס על נוכחותו של משהו רוטט וכהה גרמה לכך שהלכו איתה כמה פעמים לרופא העיניים של המשפחה, ואחר כך קנו לה משקפיים, ולאחר מכן, כשעשתה טעות ותיארה את ההתנשפויות הצרודות שהשמיעו לפעמים הצללים, לקחו אותה לרופא אוזניים, ומשם לטיפול נפשי, ולעוד טיפול נפשי, ובסופו של דבר רשמו לה תרופות אנטי פסיכוטיות.

אבל דבר לא העלים אותם.

כשהגיעה לגיל ארבע־עשרה כבר סירבה לוּס לקחת את התרופות. ואז הם מצאו את דוקטור סָנְפוֹרְד, ואת בית הספר דוֹבֶר שנמצא בקרבת מקום. הם טסו לנְיוּ הֶמְפְּשֶׁר, ואביה נהג במכונית השכורה שלהם במעלה שביל גישה ארוך ומפותל אל בית גדול ומפואר שעמד על ראש גבעה ונקרא עמק מוצל. הם העמידו את לוּס מול אדם בחלוק מעבדה ושאלו אותה אם היא עדיין רואה את ה"חזיונות" שלה. כפות הידיים של הוריה הזיעו כשאחזו בידיה ומצחם נחרש קמטים מפחד שמא משהו לא בסדר עם הבת שלהם.

אף אחד לא אמר לה במפורש שאם היא לא תגיד לדוקטור סָנְפוֹרְד את מה שכולם רוצים שתגיד היא עלולה למצוא את עצמה בעמק מוצל עוד הרבה מאוד פעמים. כששיקרה והתנהגה לגמרי כרגיל הרשו לה להירשם לדוֹבֶר, ורק פעמיים בחודש נאלצה לבקר אצל דוקטור סָנְפוֹרְד.

לוּס הורשתה להפסיק לקחת את הכדורים האיומים האלה ברגע שהתחילה להעמיד פנים שהפסיקה לראות את הצללים. אבל עדיין לא הייתה לה שום שליטה על הזמן והמקום שבהם היו עלולים להופיע. היא רק ידעה שרשימת המקומות שבהם הם באו אליה בעבר - יערות עבותים, מים אפלוליים - הפכו למקומות שנמנעה מהם בכל מחיר. כל שידעה היה שכשהצללים הגיעו, הם בדרך כלל היו מלווים בצינה קרה המזדחלת מתחת לעור, תחושה מחליאה שלא הייתה דומה לשום דבר.

לוּס התיישבה בפישוק רגליים על אחד מספסלי הצופים ולחצה על רקותיה בין האגודל והאצבע. אם היא רוצה לעבור את היום בשלום עליה לדחוק את העבר לירכתי מוחה. אין סיכוי שתהיה מסוגלת לשאת חקירה על אירועי אותו הערב כשהיא לבדה, כך שלא היה שום סיכוי שתתאר את הפרטים המבעיתים באוזני איזושהי נערה זרה, מוזרה ומוטרפת.

במקום לענות היא הביטה באָרִיאָן, ששכבה על אחד מספסלי הצופים, מתהדרת בזוג משקפי שמש שחורים וענקיים שכיסו את מרבית פניה. קשה היה לדעת, אבל כנראה שהיא נעצה את מבטה בלוּס, כי אחרי רגע קל היא קפצה מהספסל וגיחכה.

"תספרי לי את השיער כמו שלך," היא ביקשה.

"מה?" התנשפה לוּס בהפתעה. "השיער שלך מקסים."

זה היה נכון: לאָרִיאָן היה שיער גלי, ארוך ומלא כמו זה שלוּס התגעגעה אליו כל כך. תלתליה השחורים והפזורים בהקו באור השמש שהעניק להם גוון אדמדם. לוּס הסיטה את שערה מאחורי האוזניים, אף על פי שעוד היה קצר מדי, ולכן קפץ חזרה למקומו.

"מקסים שמקסים," אמרה אָרִיאָן. "שלך סקסי, חתוך, ואני רוצה כזה."

"אה, אמממ, בסדר," אמרה לוּס. האם התכוונה אָרִיאָן להחמיא לה? היא לא ידעה אם היא אמורה להרגיש מוחמאת, או מפוחדת מהאופן שבו הניחה אָרִיאָן שהיא יכולה לקבל את כל מה שהיא רוצה, גם אם זה שייך למישהו אחר. "מאיפה נשיג - "

"טָה־דָה!" אָרִיאָן שלחה יד לתוך התיק שלה ושלפה ממנו את האולר השוויצרי הוורוד שהשליכה גַּבִּי אל ארגז החומרים המסוכנים. "מה?" שאלה כשהבחינה בתגובתה של לוּס. "אני תמיד לוקחת איתי את האצבעות הזריזות שלי לימי הקבלה של התלמידים החדשים. עצם המחשבה על זה עוזרת לי לעבור את השעמום היומי בהסגר של הצלב והחרב... אה... במחנה הקיץ."

"את בילית את כל הקיץ... כאן?" נרתעה לוּס.

"הא! שאלה של טירונית. את בטח מצפה לחופשת סמסטר באביב." היא זרקה את האולר השוויצרי אל לוּס. "אנחנו לא יוצאים מהגיהינום הזה. אף פעם. ועכשיו תגזרי."

"מה עם המַשְׁדְּרִים?" שאלה לוּס כשהיא מביטה סביב והאולר בידה. "בטח גם כאן בחוץ יש מצלמות."

אָרִיאָן הניעה את ראשה. "אני לא מסתובבת עם שפנים. את יכולה להתמודד עם זה או לא?"

לוּס הִנהנה.

"  ואל תגידי לי שאף פעם בחיים עוד לא גזרת שיער." אָרִיאָן חטפה מידה של לוּס את האולר השוויצרי, שלפה ממנו את המספריים והחזירה לה אותו. "אף מילה נוספת עד שתגידי לי שאני נראית נפלא."

ב"סלון היופי" בחדר הרחצה של הוריה אספה אמהּ של לוּס את קצוות שערה הארוך לקוקו ואז גזרה את כולו בבת אחת. לוּס הייתה בטוחה שיש דרך מוצלחת יותר לגזור שיער, אבל כמי שנמנעה מתספורת כל חייה, יישור קצוות היה בערך הדבר היחיד שהכירה. היא אספה בידיה את שערה של אָרִיאָן, כרכה סביבו גומייה שהורידה מכף ידהּ, החזיקה ביד איתנה את המספריים הקטנים והתחילה לקצוץ.

הקוקו נפל לרגליה ואָרִיאָן התנשפה והסתובבה במהירות. היא הרימה אותו והגביהה אותו אל השמש. לבה של לוּס התכווץ לנוכח המראה. היא עדיין התייסרה בגלל שערה האבוד וכל האובדנים האחרים שסימל. אבל חיוך דקיק התפשט על פני שפתיה של אָרִיאָן. אצבעותיה החליקו על שיער הקוקו רק פעם אחת ואז שמטו אותו לתיק שלה.

"מדהים," אמרה. "תמשיכי."

"אָרִיאָן," לחשה לוּס לפני שהספיקה לעצור בעצמה. "הצוואר שלך. הוא כולו - "

"מצולק?" השלימה אָרִיאָן את המשפט. "מותר לך להגיד את זה."

העור שעל עורפה של אָרִיאָן, הַחֵל מהצד האחורי של אוזנה השמאלית ולמטה עד עצם הבריח, היה מחורץ ומבהיק כשיש. מחשבותיה של לוּס נדדו אל טְרֶבוֹר, אל אותם תצלומים מחרידים. אפילו ההורים שלה לא יכלו להביט בה אחרי שראו אותם. עכשיו התקשתה להביט באָרִיאָן.

אָרִיאָן תפסה את ידה של לוּס והצמידה אותה אל עורה. הוא היה חם וקר בעת ובעונה אחת. הוא היה חלק ומחוספס כאחד.

"אותי זה לא מפחיד," אמרה אָרִיאָן. "אותך כן?"

"לא," אמרה לוּס, אף על פי שרצתה שאָרִיאָן תרחיק את ידה ממנה כדי שגם היא תוכל למשוך את ידה. בטנה התהפכה כשתהתה אם גם מגע עורו של טְרֶבוֹר היה דומה לזה.

"את פוחדת ממי שאת באמת, לוּס?"

"לא," ענתה לוּס במהירות. זה ודאי ברור כל כך שהיא משקרת. היא עצמה את עיניה. הדבר היחיד שרצתה מהצלב והחרב היה התחלה חדשה, מקום שבו אנשים לא יסתכלו עליה כמו שאָרִיאָן הסתכלה עליה עכשיו. בשערי בית הספר באותו הבוקר, כשאביה לחש באוזנה את המוטו של משפחת פְּרַייס - "פְּרַייס זוכה בסוף בפרס" - הרגישה שזה אפשרי, אבל כבר עכשיו חשה לוּס חשופה וחלשה כל כך. היא משכה את ידה. "אז איך זה קרה?" שאלה כשהיא משפילה מבט.

"זוכרת שלא לחצתי עלייך שתעני לי כששאלתי אותך מה עשית ששלחו אותך הנה?" שאלה אָרִיאָן בהרמת גבות.

לוּס הִנהנה.

אָרִיאָן הצביעה על המספריים. "תסדרי קצת מאחורה, בסדר? תעשי אותי ממש יפה. אני רוצה להיראות כמוך."

גם לו הייתה התספורת העתק מדויק של זו של לוּס, הייתה אָרִיאָן נראית כמו הגרסה המורעבת שלה. בשעה שניסתה לוּס ליישר את התספורת הראשונה שעשתה בחייה, התעמקה אָרִיאָן במורכבות החיים בהצלב והחרב.

"בית הכלא הזה שם נקרא אוֹגוּסטין. שם מקיימים את מה שנקרא כאן ה'אירועים החברתיים' בימי רביעי בערב. וגם את כל השיעורים שלנו," אמרה אָרִיאָן והצביעה לעבר בניין שצבעו כשל שיניים צהובות, במרחק שני בניינים ימינה מבניין המעונות. הוא נראה כאילו עוצב בידי אותו הסדיסט שעיצב את פָּאוּלִין. הוא היה מרובע עד כדי דכדוך, דומה למצודה ומבוצר באותו תיל דוקרני ובאותם חלונות מסורגים. ערפל אפור שנראה מלאכותי הסתיר את הקירות כמו טחב ולא אִפשר לראות אם נמצא שם מישהו.

"קבלי אזהרה," המשיכה אָרִיאָן. "את הולכת לשנוא את הלימודים כאן. מי שלא שונא אותם הוא לא אנושי."

"למה? מה כל כך נורא בהם?" שאלה לוּס. אולי אָרִיאָן פשוט לא אהבה ללמוד באופן כללי. עם הלק השחור שלה, האייליינר השחור והתיק השחור שנראה גדול דיו כדי להכיל את האולר השוויצרי החדש שלה היא לא דמתה כלל לתולעת ספרים.

"אין בשיעורים האלה נשמה," אמרה אָרִיאָן. "יותר גרוע, הם עוקרים ממך את הנשמה. מתוך שמונים התלמידים במקום הזה, הייתי אומרת שנשארו בערך שלוש נשמות." היא הרימה את מבטה. "שלא סופרים אותן, בכל מקרה..."

זה לא נשמע מבטיח, אבל את תשומת לבה של לוּס תפס חלק אחר בתשובתה של אָרִיאָן. "רגע, יש רק שמונים תלמידים בכל בית הספר הזה?" בקיץ לפני שהתחילה ללמוד בדוֹבֶר התעמקה לוּס במדריך עב הכרס לתלמידים העומדים ללמוד שם ושיננה בעל־פה את כל הנתונים. אבל כל הדברים שגילתה עד כה על הצלב והחרב הפתיעו אותה, וגרמו לה להבין שהיא הגיעה למוסד לעבריינים צעירים ללא כל הכנה.

אָרִיאָן הנהנה וגרמה ללוּס לגזור לה בטעות פיסת שיער שהתכוונה להשאיר. אופס. לוּס קיוותה שאָרִיאָן לא תשים לב , או אולי פשוט תחשוב שזה קצוץ.

"שמונה כיתות, עשרה תלמידים בכל אחת. לומדים להכיר את השטויות של כולם מהר מאוד," אמרה אָרִיאָן. "וגם להפך."

"אני מתארת לעצמי," הסכימה לוּס ונשכה את שפתיה. אָרִיאָן התבדחה, אבל לוּס תהתה אם הייתה יושבת שם עם אותו פרצוף שלֵו וזחוח ועם עיני התכלת האלה לוּ ידעה את הסיפור שלה. ככל שתצליח לוּס להסתיר את עברה, כן ייטב.

"וכדאי לך להתרחק מהמקרים הקשים."

"מקרים קשים?"

"התלמידים עם צמידי המעקב," אמרה אָרִיאָן. "בערך שליש מאוכלוסיית התלמידים."

"ואלה הם ש... "

"את לא רוצה להתעסק איתם. תאמיני לי."

"נו, אבל מה הם עשו?" שאלה לוּס.

אף על פי שלוּס רצתה בכל מאודה לשמור את הסיפור שלה בסוד, לא מצא חן בעיניה שאָרִיאָן מתייחסת אליה כמו אל מישהי תמימה. לא משנה מה עשו הצעירים האלה, הרי לא ייתכן שזה הרבה יותר גרוע ממה שכולם אמרו לה שהיא עשתה. או אולי כן? הרי בסופו של דבר כמעט לא ידעה דבר על האנשים האלה ועל המקום הזה. רק המחשבה על מגוון האפשרויות עוררה בקרביה פחד אפור וצונן.

"אה, את יודעת," אמרה אָרִיאָן לאיטה. "הם עשו דברים מזוויעים. קצצו את ההורים שלהם לחתיכות וצלו אותם על שיפוד." היא פנתה וקרצה ללוּס.

"תסתמי," אמרה לוּס.

"אני רצינית. למופרעים האלה יש הגבלות הרבה יותר רציניות מאשר לשאר הדפוקים כאן. אנחנו קוראים להם הכבולים."

לוּס צחקה מהטון הדרמטי של אָרִיאָן.

"אה, את יודעת," אמרה אָרִיאָן לאיטה. "הם שיתפו פעולה בפעולות טרור. קצצו את ההורים שלהם לחתיכות קטנות וצלו אותם על שיפוד." היא פנתה וקרצה ללוּס.

"תסתמי," אמרה לוּס.

לוּס צחקה מהטון הדרמטי של אָרִיאָן.

"התספורת שלך מוכנה," אמרה והעבירה את ידיה בשערה של אָרִיאָן כדי להתפיח אותו קצת. הוא ממש נראה קוּל.

"חמוד," אמרה אָרִיאָן. היא הסתובבה אל עבר לוּס. כשהעבירה את אצבעותיה בשערה הופשלו שרוולי הסוודר השחור שלה מעבר לאמות הידיים ולוּס הבחינה לרגע בצמיד שחור מעוטר בשורות של נעצים מוכספים ועל פרק היד השנייה, צמיד נוסף שנראה יותר... מכאני. אָרִיאָן הבחינה במבטה וגבותיה התרוממו בהבעה שטנית.

"אמרתי לך," היא אמרה. "מופרעים לאַללה כולם." היא חייכה לעצמה. "בואי, נמשיך בסיור."

ללוּס לא היו הרבה ברירות. היא הזדחלה וירדה מספסלי הצופים בעקבות אָרִיאָן והתכופפה כשאחד הנשרים עט פתאום בגובה נמוך עד כדי סכנה. אָרִיאָן, שנראה שלא הבחינה בזה כלל, הצביעה לעבר כנסייה מכוסת חזזיות בקצה הימני המרוחק של הרחבה.

"שם תמצאי את אולם ההתעמלות החדשני שלנו," היא אמרה, בנימה מאנפפת של מדריכת תיירים. "כן, כן, לעין בלתי מיומנת הוא נראה כמו סתם כנסייה. פעם זאת הייתה כנסייה. אנחנו במין גיהינום ארכיטקטוני יד־שנייה כאן בהצלב והחרב. לפני כמה שנים הופיע כאן איזשהו פסיכיאטר, פריק של התעמלות, ובִּרבר בלי סוף על מתבגרים שרושמים להם יותר מדי תרופות שהורסות את החברה. הוא שפך כאן כסף כמו זבל כדי להפוך את זה לאולם התעמלות. עכשיו בעלי הדעה חושבים שאנחנו יכולים לתעל את 'התסכולים' שלנו 'בצורה טבעית ומועילה יותר.'"

לוּס נאנחה. מאז ומעולם היא תיעבה שיעורי התעמלות.

"נערה כלבבי," השתתפה אָרִיאָן בצערה. "המאמנת דִיאָנְטֶה מ־רו־שַ־עַת."

בזמן שלוּס פתחה בריצה קלה כדי לעמוד בקצב, היא סרקה את שאר האזור. הרחבה המרכזית בדוֹבֶר הייתה מסודרת כל כך, מטופחת וזרועה בעצים במרווחים קבועים, גזומים בקפידה. הצלב והחרב נראה כאילו מישהו פשוט שמט והפיל אותו, עזב אותו לנפשו באמצע בִּיצה. ערבות בוכיות הידלדלו לעבר האדמה, קנוקנות של גפן צמחו כווילונות כבדים לאורך הקירות, ובכל פסיעה שלישית הן בוססו בבוץ.

וזה לא היה רק מראה המקום. כל נשימה לחה שנשמה לוּס נותרה תקועה ברֵיאות. עצם הנשימה בהצלב והחרב גרמה לה להרגיש כאילו היא שוקעת בחול טובעני.

"כנראה שהאדריכלים התווכחו איך לעדכן את הסגנון של בנייני האקדמיה הצבאית הישנה ולא הצליחו להגיע לשום הסכמה. כתוצאה מכך קיבלנו בסופו של דבר משהו שהוא חצי בית סוהר, חצי צינוק עינויים מימי הביניים. ואין גנן," אמרה אָרִיאָן ובעטה רפש מהנעליים הצבאיות שלה. "דוחה. אה, והנה בית הקברות."

לוּס עקבה אחר אצבעה של אָרִיאָן אל עבר הקצה השמאלי המרוחק של הרחבה, קצת אחרי בניין המעונות. מסך ערפל כבד עוד יותר ריחף מעל חלקת אדמה מוקפת בגדר. היא הייתה תחומה משלושה צדדים ביער עצי אלון עבות. היא לא יכלה לראות את בית הקברות עצמו, שנראה כמעט כאילו שקע מתחת לפני האדמה, אבל אפשר היה להריח את ריח הריקבון ולשמוע את מקהלת הצרצרים שזמזמה בין העצים. לרגע קל חשבה שהיא רואה את הצללים הרוחשים - אבל היא מצמצה בעיניה והם נעלמו.

"זה בית קברות?"

"כן. פעם זאת הייתה אקדמיה צבאית, מזמן, בתקופת מלחמת האזרחים. שם הם קברו את כל המתים שלהם. מפחיד בטירוף.

וא־לו־הההים אדירים" אמרה אָרִיאָן, מאמצת לעצמה מבטא דרומי מעושה, "הוא מסריח עד לב השמים." היא קרצה ללוּס. "אנחנו מסתובבים שם הרבה."

לוּס הביטה באָרִיאָן כדי לראות אם היא מתבדחת. אָרִיאָן פשוט משכה בכתפיה.

"טוב, זה היה רק פעם אחת. וגם זה רק אחרי חאפלה של תרופות."

זה בהחלט היה משהו שלוּס הכירה.

"אהה!" צחקה אָרִיאָן. "הרגע ראיתי את האור נדלק שם למעלה. אז יש מישהו בבית. ובכן, לוּס יקירתי, אולי יָצא לך להשתתף במסיבות בפנימייה, אבל בחיים לא ראית חגיגה כמו שמרימים במוסד לעבריינים צעירים."

"מה ההבדל?" שאלה לוּס, שניסתה להתחמק מלציין שבעצם מעולם לא השתתפה במסיבה ראויה לשמה בדוֹבֶר.

"את תראי." אָרִיאָן השתהתה ופנתה אל לוּס. "בואי אלי הערב ונסתובב יחד, בסדר?" היא הפתיעה את לוּס כשאחזה בידה. "מבטיחה?"

"אבל חשבתי שאמרת שאני צריכה להתרחק מהמקרים הקשים," התבדחה לוּס.

"חוק מספר שתיים - אל תקשיבי לי!" צחקה אָרִיאָן והנידה את ראשה. "אני משוגעת עם קבלות!"

היא פתחה שוב בריצה ולוּס השתרכה אחריה.

"חכי, מה היה חוק מספר אחת?"

"תעמדי בקצב!"

 

*

 

כשעקפו את פינת בניין הלבֵנים ובו כיתות הלימוד אָרִיאָן נעצרה במפתיע. "תהיי קוּל," היא אמרה.

"קוּל," חזרה אחריה לוּס.

נדמה היה שכל שאר התלמידים מקובצים סביב קנוקנות הגפן המתפתלות מחוץ לבניין אוֹגוּסטין. אף אחד מהם לא נראה ממש מאושר להיות שם בחוץ, אבל נראה שאף אחד גם לא היה מוכן עדיין להיכנס פנימה.

בדוֹבֶר לא היה קוד לבוש של ממש, כך שלוּס לא הייתה מורגלת במראה האחיד ששיוותה התלבושת האחידה לאוכלוסיית התלמידים. אבל בעצם, אף על פי שכל התלמידים כאן לבשו את אותם מכנסי ג'ינס שחורים, אותה חולצת טריקו בעלת צווארון גולף ואותו סוודר שחור היה כרוך להם סביב הכתפיים או מסביב למותניים, עדיין ניכר הבדל באופן שבו עשו זאת.

קבוצה של נערות מקועקעות שעמדו שלובות זרוע במעגל ענדו צרורות של צמידים שהגיעו עד המרפקים. הבנדנות השחורות בשערן הזכירו ללוּס סרט שראתה פעם על כנופיית בנות אופנועניות. היא שאלה אותו פעם לצפייה מכיוון שחשבה: מה יכול להיות קוּל יותר מכנופיית אופנוענים שכולה על טהרת המין הנשי? עכשיו הצטלבו עיניה של לוּס עם עיניה של אחת הבנות מעברה האחר של המדשאה. עיניה החתוליות של הנערה, המאופרות בכבדות, הגניבו מבט מלוכסן לעבר לוּס, וגרמו לה להסב את מבטה במהירות.

לנער ולנערה שהחזיקו ידיים היו פַּיֵיטים בצורת גולגולת ועצמות מוצלבות על גב הסוודרים השחורים שלהם. מדי כמה שניות משך אליו אחד מהם את האחר לנשיקה על הרקה, על תנוך האוזן, על העין. כשכרכו את זרועותיהם זה סביב זה ראתה לוּס כי שניהם עונדים את צמידי המעקב המהבהבים. הם נראו קצת קשוחים, אבל ניכר בהם עד כמה הם מאוהבים. בכל פעם שראתה את עגילי הפירסינג שבלשונם מבזיקים לרגע, הרגישה לוּס צביטה של בדידות בחזהּ.

מאחורי הזוג המאוהב עמדה חבורת בנים בלונדיניים בגבם אל הקיר. כולם לבשו את הסוודרים, למרות החום. וכולם גם לבשו מתחת לסוודר חולצות כפתורים לבנות בעלות צווארונים מעומלנים וזקופים. המכנסיים השחורים שלהם השתלשלו בקו ישר עד חרטומי הנעליים השחורות והמצוחצחות. מכל התלמידים ברחבה, הנערים האלה נראו ללוּס הדומים ביותר לתלמידי דוֹבֶר. אבל מבט נוסף גילה חיש קל את ההבדל בינם לבין הבנים שהכירה פעם. בנים כמו טְרֶבוֹר.

בעצם עמידתם בקבוצה הקרינו הבחורים האלה סוג מיוחד של קשיחות. הוא נגלה במבטם. קשה היה להסביר זאת, אבל לפתע קלטה לוּס שבדיוק כמו לה, לכל תלמיד בבית הספר הזה יש עבר. סביר להניח שלכל מי שנמצא כאן יש סודות שלא היה רוצה לחלוק עם איש. אבל לא היה לה לגמרי ברור אם התובנה הזאת גורמת לה להרגיש מבודדת יותר או אולי פחות.

אָרִיאָן צפתה בעיניה של לוּס הבוחנות את פני שאר התלמידים.

"אנחנו עושים הכול בשביל להעביר את היום," היא אמרה במשיכת כתפיים. "אבל אם במקרה לא שמת לב לנשרים שעפים נמוך כל כך, המקום הזה די מסריח ממוות." היא התיישבה על ספסל מתחת לערבה בוכייה וטפחה על המושב שלצדה.

לוּס ניגבה ערימה לחה של עלים נרקבים אבל ממש לפני שהתיישבה היא הבחינה בהפרה נוספת של קוד הלבוש.

הפרה מרשימה מאוד של קוד הלבוש.

הוא קשר מטפחת בצבע אדום עז סביב צווארו. ממש לא היה קר בחוץ, אבל הוא לבש גם מעיל עור שחור של אופנוענים מעל לסוודר השחור שלו. אולי משום שהיה זה כתם הצבע היחיד ברחבה, אבל לוּס לא הייתה מסוגלת להסיר ממנו את העיניים. למעשה, הכול החוויר כל כך בהשוואה אליו עד שלרגע אחד ארוך שכחה לוּס היכן היא נמצאת.

היא בלעה במבטה את שערו הזהוב ואת העור השזוף. עצמות הלחיים הגבוהות שלו, משקפי השמש הכהים שכיסו את העיניים, קווי המתאר הרכים של שפתיו. בכל הסרטים שראתה לוּס ובכל הספרים שקראה היה הגיבור הרומנטי יפה תואר עד טירוף חושים, מלבד פגם אחד קטן. השן השבורה, קווצת השיער המקסימה והסוררת, נקודת החן על הלחי השמאלית. היא ידעה מה הסיבה לכך, אם יהיה הגיבור מושלם מדי, הוא יהיה גם בלתי נגיש. אבל בין שהיו נגישים ובין שלא, ללוּס תמיד הייתה חולשה לאנשים יוצאי דופן ביופיים. כמו הבחור הזה.

הוא נשען על קיר הבניין ושילב את זרועותיו בקלילות על חזהו. לשבריר שנייה ראתה לוּס את עצמה כרוכה באותן זרועות. היא טלטלה את ראשה, אבל המראה נותר ברור עד כדי כך שכמעט פתחה בריצה לעברו.

לא. זה היה מטורף. נכון? אפילו בבית ספר מלא במטורפים לוּס הייתה מודעת היטב לכך שהדחף הזה לא שפוי. היא אפילו לא הכירה אותו.

הוא דיבר עם נער נמוך יותר בעל רַסטות וחיוך מלא שיניים. שניהם צחקו בקול, צחוק אמיתי שגרם ללוּס לחוש מין קנאה משונה. היא ניסתה להיזכר כמה זמן עבר מאז צחקה, צחקה באמת, כמוהם.

"זה דניאל גריגורי," אמרה אָרִיאָן. "נראה לי שהוא כבר עושה רושם על מישהי."

"זה עוד כלום," הסכימה לוּס, נבוכה כשקלטה איך בוודאי נראתה בעיניה של אָרִיאָן.

"נו, טוב, אם זה הקטע שלך."

"מה אפשר לא לאהוב בזה?" שאלה לוּס, מתקשה לעצור את שטף המילים שבפיה.

"החבר שלו שם הוא רולנד," אמרה אָרִיאָן והנידה את ראשה לעבר הנער עם הרסטות. "הוא קוּל. מאלה שיכולים להשיג הכול, 'בנת?"

לא ממש, חשבה לוּס ונשכה את השפתיים. "כמו מה?"

אָרִיאָן משכה בכתפיה והשתמשה באולר השוויצרי הגנוב כדי לחתוך חוט מרופט מקרע במכנסי הג'ינס שלה. "סתם דברים, כמו מה־שבא־לך - שלך."

"מה עם דניאל?" שאלה לוּס. "מה הסיפור שלו?"

"אוף, היא לא מוותרת." צחקה אָרִיאָן, ואז כחכחה בגרונה. "אף אחד לא ממש יודע," אמרה. "הוא מחזיק פוזה של איש המסתורין. אולי הוא סתם עוד דפוק טיפוסי ממוסד לעבריינים צעירים."

"כבר נתקלתי בדפוקים כאלה," אמרה לוּס, אף על פי שברגע שהמילים נפלטו מפיה היא כבר הצטערה עליהן. אחרי מה שקרה לטְרֶבוֹר - מה שקרה באמת - היא האדם האחרון שאמור לשפוט אנשים אחרים. אבל יותר מכך, באותם רגעים נדירים שבהם הזכירה ולוּ דבר קטן ביותר הקשור לאותו הלילה, החופה השחורה של הצללים המתנועעים חזרה ועלתה לנגד עיניה, כאילו שוב הייתה שם באגם.

היא חזרה ושלחה מבט בדניאל. הוא הסיר את משקפי השמש שלו, טמן אותם בתוך המעיל ואז הסתובב להביט בה.

מבטו פגש במבטה, ולוּס ראתה את עיניו מתרחבות ואז מצטמצמות במהירות בהבעה שנראתה כמו הפתעה. אבל לא, זה היה יותר מזה. כשלכדו עיניו של דניאל את עיניה נעתקה נשימתה. היא ראתה אותו מתישהו.

אבל ודאי הייתה זוכרת לוּ פגשה מישהו כמוהו. היא הייתה זוכרת את הטלטלה האדירה שחשה עכשיו.

היא קלטה שמבטיהם עדיין מצטלבים כשדניאל הבזיק לעברה חיוך. זרם חמים עלה והתפשט בקרבה והיא נאלצה להיאחז בספסל כדי להיתמך בו. היא הרגישה איך שפתיה מתעגלות ומחייכות בתגובה, אבל אז הוא הרים את ידו באוויר.

ועשה לעברה תנועה מגונה.

לוּס התנשפה בהפתעה והשפילה את עיניה.

"מה?" שאלה אָרִיאָן, שלא הבחינה בכל המתרחש. "לא משנה," פלטה. "אין לנו זמן. אני מרגישה שהפעמון עומד לצלצל."

הפעמון צלצל כאילו על פי אות, וכל התלמידים התחילו לשרך רגליים באיטיות לתוך הבניין. אָרִיאָן משכה את ידה של לוּס ופלטה צרור הוראות לגבי מקום ושעת המפגש הבאה ביניהן. אבל לוּס עדיין הייתה המומה מכך שזר מוחלט עשה לעברה תנועה מגונה. החלום בהקיץ שארך רק רגע בכיכובו של דניאל התפוגג, והדבר היחיד שרצתה עכשיו לדעת היה: מה הבעיה שלו?

ממש לפני שנכנסה לשיעור הראשון היא העזה להעיף מבט לאחור. פניו היו נטולי הבעה, אבל היה ברור כשמש - הוא התבונן בה.