אור תורה (ה) - דברים

פרשת דברים

של מי הספר הזה?

"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל... וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ אֲלֵהֶם... בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר"

דברים א', א-ה

בבואנו לקרוא בספר דברים, ניצבות בפנינו שתי סוגיות חשובות הטעונות בירור. האחת תיאולוגית והשנייה ספרותית.

השאלה התיאולוגית צצה כבר ברגע שאנו מתחילים לקרוא בחומש זה: הקול הדובר בו אינו זה שהכרנו עד כה בתורה. כאן משה מדבר בקולו לעם ישראל. ארבעת החומשים הקודמים כתובים בגוף שלישי, נסתר: מעין קול עליון, המזוהה עם הקב"ה, הוא המתעד את הקורות, מגולל את הדרמה, מצַוה את המצוות. והנה החומש החמישי כתוב בגוף ראשון. האם פירוש הדבר שארבעת החומשים הראשונים הם תורת ה', וזה האחרון - תורת משה?

השר הספרדי והפרשן בן המאה החמש־עשרה, דון יצחק אברבנאל, הציג בהקדמה לפירושו לספר דברים את השאלה:

שאלתי ובקשתי: אם משנה התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, רצוני לומר ספר 'אלה הדברים', היה מאת ה' מן השמַים, והדברים אשר בו משה אמרם מפי הגבורה, כיתר דברי התורה... או אם ספר משנה התורה הזה אמרו משה מעצמו, חִברוֹ ואמרוֹ כמבאר מה שהבין מהכוונה הא־להית בביאור המִצְוֹת, וכמו שאמר הכתוב 'הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת'.

מסקנתו של ר"י אברבנאל היא שבעוד ארבעת החומשים הראשונים בתורה הם דברי ה' שנכתבו בידי משה, החומש האחרון מורכב מדבריו של משה, שה' ציווה עליו לכתוב (אחרי שכבר נאמרו לישראל): "אבל כתיבת זה כולו היה מפי הגבורה ככל דברי התורה, כי הסכים הקב"ה על ידו וישרו בעיניו דברי הציר הנאמן". משום כך, קדושתו של ספר דברים אינה נופלת מקדושתם של החומשים הקודמים לו.

ר"י אברבנאל היה אולי סומך ידיו על פירוש נועז ששמעתי בשם הרבי מקוצק לפסוק מפרשיית מעמד הר סיני, "מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱ־לֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל" (שמות י"ט, יט): "וכי אכפת לי אם הקב"ה מדבר ומשה עונה אמן, או משה מדבר והקב"ה עונה אמן?!".

ולסוגיה הספרותית. ספר דברים רובו ככולו הוא נאום הפרֵדה הארוך של משה רבנו. משה חש שערב לכתו, מחובתו להסביר לבני עמו את חשיבותן של המצוות, ולחלוק איתם את עמדתו האישית כלפי הפרשיות הקשות שאירעו בשנות הנדודים.

כבר בפתח נאומו מזכיר משה את קריאתו של הקב"ה לבני ישראל לכבוש את ארץ ישראל: "רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ, בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ..." (דברים א', ח). אזכור זה הוא הקדמה נחוצה לסיפור פרשיית המרגלים, מתנגדי כיבוש הארץ, שמשה מספר מחדש: "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר..." (דברים א', כב). דא עקא, בין אזכור הקריאה לכבוש את הארץ לבין סיפור המרגלים מפרידים לא פחות משלושה־עשר פסוקים, העמוסים במה שנראה במבט ראשון כטענות של משה נגד העם קשה העורף, העם שמשה לא יכול לשאת לבדו (למשל פסוקים ט וְ־יב). רק לאחר הסטייה העלילתית הזו שב משה ומספר על משלחת הריגול הכושלת. לשם מה נחוצה ההפלגה הזו מן העניין? כיצד היא מסבירה את חטא המרגלים?

למן התגלותו הראשונה של הקב"ה למשה בסנה, משה היה מנהיג מסויג, מנהיג בלית ברירה. הסיבה ברורה: הוא תיאר את עצמו כ"כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן" (שמות ד', י). בדרשות קודמות בסדרת ספרים זו* הסברתי, בהסתמך על פירושו של רלב"ג, שמשה היה מנהיג השקוע בשאלות שברומו של עולם, בנושאים ה"כבדים", ומטבע הדברים לא היתה לו סבלנות לשיחות קלות ולענייני חולין - וגם לא לתכסיסים הפדגוגיים הנדרשים לשכנוע העם קשה העורף וכפוי הטובה לבטוח בה' ולכבוש את הארץ. משה איש הא־לוהים, שהקב"ה דיבר עמו "פֶּה אֶל פֶּה", איבד את הרצון ואת היכולת להתרועע עם בני תמותה מן השורה.

[*. בדרשה לפרשת שמות, "משה - נביא כבד־פה", עמ' 39, והדבר הוזכר גם בדרשות נוספות.]

משה הכיר את עצמו. בפסוקים המובילים בפרשתנו לסיפור חטא המרגלים, הפסוקים על טורחו ומשאו של העם, הוא אינו מנסה להאשים את העם בפרשה העגומה של המרגלים. להפך: אלה הם פסוקים של נטילת אחריות. אפשר ללמוד מהם מדוע לא ידע משה לתת למשלחת נשיאי השבטים שיצאה לתור את הארץ הנחיות נאותות, מדוע קצרה ידו מלהטיל איפול על הדו"ח שהגישו, מדוע לא ניסה לשכנע אותם כמה חשוב לכבוש את הארץ בכל זאת. משה לא היה יכול לשאת במעמסה ובטורח של אומה שנפשה אינה צמאה לא־ל חי, המסרבת ללכת אחר דבר ה' בלי לשאול שאלות.

נחזור לתיאולוגיה. הרמב"ם מסביר בספרו מורה נבוכים (חלק ב פרקים לב-לג) שבמעמד הר סיני העם לא שמע את עשרת הדיברות, אלא רק "קול" א־לוהי בלתי מוגדר שכל אדם הבינו כמידת יכולתו וכמעלתו הרוחנית - ורק משה שמע בו את מילותיו המדויקות של הקב"ה. משה, ורק משה, הִפנים את רצון ה', ועל ידי כך יכול היה לכתוב את ארבעת חומשי התורה הראשונים: מילותיו של הקב"ה שהופנמו ונכתבו בידי משה, הנביא הגדול מכולם. משה שוחח עם הקב"ה. אולי לא תמיד הצליח בדַבּרוֹ אל בני דורו - אבל הוא כתב, לנו ולְנֶצח ישראל.

אך גם למשה עצמו היו מורשת להנחיל ופרשנות להשמיע - ואת זאת עשה בספר דברים, כשדיבר אל עמו לא במילותיו של הקב"ה אלא במילותיו שלו. הקב"ה ציווה עליו לכתוב גם מילים אלו עלי ספר, ולהנחיל אף אותן לכל הדורות. הקב"ה נתן את הגושפנקה לספרו של משה, ספר דברים, ובכך הפך גם אותו לספרו שלו. משה דיבר, והקב"ה ענה אמן.