לו הייתי פיראט

פרק ראשון: א.

אמי התקשתה להרות. נולדתי שש שנים אחרי נישואיהם של הוריי. משכני הראשון היה דירת קרקע ששכרו בעורפו של בית ברחוב דיזנגוף, בחזיתו חנות יינות ומרחק פסיעות אחדות ממנו בית הקפה "כסית", שבו כילה אבי שעות רבות. בחדר הקדמי גרו הוריי ובחדר האחורי, האפלולי - דודי. נשמרה בו מיטה לאחותי הגדולה עפרה, בתה של אמי מנישואיה הראשונים, שהתגוררה אתנו בחופשותיה מהמוסד החינוכי בקיבוץ משמר העמק. דירתנו פנתה לחצר אחורית קטנה, שאליה הוציאו את התינוק כדי שיקלוט אור שמש. על לחיי אני נושא צלקת עגולה, חתימת ציפורנו של חתול אשפתות שקפץ לסל הנצרים שבו ביליתי את חודשי חיי הראשונים. לצד ראשי הונחה תשוקתה של אמי לגדולה חסרת שם וגבולות וכמעט החניקה אותי.

רחוב דיזנגוף הוא נוף ילדותי. בין שנות השלושים לשנות השישים של המאה הקודמת שכנה האמנות הישראלית על גדתו המערבית. לאורכו של הציר שמכיכר צינה ועד לפסל הגמל המעופף שבפתח יריד המזרח היו בתי הקפה שבהם ישבו השחקנים והציירים, המוסיקאים והסופרים, העיתונאים ועסקני התרבות. מדי כמה שנים הייתה אחת מסיעותיהם נודדת מבסיסה ומתכנסת בבית קפה אחר, ושובל של בוהמיינים נשרך בעקבותיה.

באוקטובר 1940, חודשיים אחרי היוולדי, תקפו את תל אביב מטוסים של חיל האוויר האיטלקי וקטלו מאה ושלושים איש. משפחות שחקני "המטאטא", התיאטרון שאבי נמנה עם מייסדיו, עקרו מהעיר ושכרו חדרים מאיכרי המושב כפר מל"ל שבשרון. נער שמנמן מנערי המושב, אריק שיינרמן שמו, חיזר אחרי אחותי היפה והיא האירה לו פנים. אחרי עשרות שנים ראיינתי אותו בבית ראש הממשלה. בשיחת הבאי שלפני הריאיון הזכרתי לו את עפרה, ועל פניו ננסך חיוך נחמד וכבר חשתי כלפיו איזו קרבה. היה יום חם והמזגנים בבית שברחוב בלפור לא הפיגו את החום שהעצימה תאורת הצילום. האיש השמן, המאופר בכבדות, נחנק בעניבתו ונשלק בחליפתו. ידעתי, זה היה ברור לכל רואיו הלא משוחדים, כי אריכות ימיהם המופלגת של בני משפחתו, מעשייה שחזר וסיפר כדי להשקיט את אוהביו ולהרגיז את שונאיו, אינה ערובה לאורך ימיו. סיפרתי לאחותי על שיחתנו והיא העידה כי "הוא היה נער נחמד מאוד וניגן בכינור", אמרה ולא הוסיפה.

שנת חיי הראשונה עברה בכפר, ואף כי הדעה המקובלת היא שזיכרונו של אדם אינו אוצר מראות מינקותו, אני זוכר שדרת עצים המצילה על רחובו הראשי של המושב ומצמוצי אור המסתנן מבעד לעצים צפופי העלווה.

בתום המלחמה שבנו העירה והשתקענו בדירה שרכשו הוריי ודודי בנסיבות שעליהן עוד אספר. ביתנו שבתחילת רחוב מוצקין החמיץ את השדרה שבהמשך הרחוב, שדרה נאה שעציה ניטעו עם הנחת אבני הפינה לבתים הראשונים. העצים האלה, אשר אין למוצאם במקומות אחרים בעיר, הם ממין מהיר צמיחה ובבואנו לגור בקרבתם כבר השירו פירות מוזרים, כבדים ושחורים. כאשר גדלתי מעט הוזהרתי מפני עסיסם המכתים בגדים לנצח. בין הבניינים היו הרבה תלי כורכר שהדשיאו באביב ומגרשים ריקים וערמות חצץ ואמבטיות של סיד, שגם מפניהן הוזהרתי פן אפול לתוכן ואצרב עד מוות. צפונה משם, הרחק עד גדות הירקון, היו משבצות גדולות של פרא, ומעברו ישימון, ארץ לא נודעת, וממערב הים, קרוב ומפתה, והוא מתגלה כאשר עולים למצוק הכורכר שמפסגתו גולשים, נאחזים בפניו המחוספסות כפי שעושים צמחי נר הלילה הבשרניים ומטביעים את כפות הרגליים היחפות בחול החוף שטרם זוהם וצדפים למכביר מכסים את חופו הרחב.

אך לא שם, אלא בביתם של קרוביי יצחק ורבקה במושבה גבעתיים, שצמד גבעותיה טרם כוסו בבתים, נבקע הסכר וניגר אגם הזיכרונות שעל קיומם לא ידעתי. הבית עמד קרוב לפסגת הגבעה, וגבוהה ממנו רק הרפת של קוזלובסקי הזקן. את פניו לא ראינו כי מעולם לא יצא מגבולות חצרו, ובדמיוני היה מכשף ספון בדד במצודתו שעל ההר. לימים למדתי כי אדון הגבעה היה מראשוני ארגון "השומר", התנקש בחייו של יוסף לישנסקי ונמנה עם חבריו של יוסף טרומפלדור. הוא גאל את כברת האדמה הטרשית מידי הערבים ולכן על שמו היא נקראה.

נפלאו מאוד מרחבי הגבעה, שכעת צובע אותם זיכרוני בכחול פרחי הדרדר וצהוב פרחי הטיון הדביק. הצבעים מתעתעים אך לא הריחות, והחריף מכולם הוא ריח הטיון שנידף כאשר בטשתי בסנדליי. לפעמים בקיץ, במסעותיי בארץ, מתפרץ הריח הזה מבעד לחלונות המכונית, חובט בקצה אפי בדייקנות של מתאגרף מיומן ומחזיר אותי לשם. זה לא קורה תכופות, וכשקורה - מכאיב. לא אזילת חיי מכאיבה ואף לא הגעגועים, אלא טיבו המטריד של זיכרוני, שהוא כזיכרונו של אדריכל רשלן הבונה ארמונות של מושגים והכללות, אך מפקיר את רשימת החומרים והכמויות. מעולם לא תמכתי את זיכרוני החלש במסמכים, מכתבים, תצלומים וכיוצא באלה קביים של זיכרון, כי אלה לא נחשבו בעיניי, כי מתישהו לקיתי במחלת ההמשגה החוצצת בין הלוקה בה לבין המציאות כהווייתה. השפה, השפה שממנה אני מוציא את פרנסתי, מכבידה על חיי ובאמצעותה אני מבקש לשקם את זיכרוני שהוא חיי.

אני לא יודע למה דווקא שם מצאתי סדק בחומת השכחה. אולי נחרץ מפני שכמה פעמים ביום אני עומד ליד חלון משרדי בקומה העשרים ושלוש במגדל שבדרך השלום בגבעתיים, וכדי להערים על האיסור החמור לעשן אני משרבב את ידי האוחזת בסיגריה מבעד לחריץ שבחלון. מן המצפור הזה, חדר המערכת של "לונדון את קירשנבאום", אני רואה את מגדלי המגורים העצומים המכסים את הגבעה ולשווא מנסה לאתר את מקומה של הרפת של קוזלובסקי הזקן ואת שביל הצמחים שנמחצו תחת רגליו של הילד ההוא, ובהסיחי את דעתי מעבודתי אני חוזר, שוב ושוב אני חוזר, אל החרקים האלה, הארינמלים, שחרשו רעות מתחת לרובד האדמה המגולה. הם חפרו בורות חרוטים בין הזרדים היבשים והאצטרובלים המבוקעים שנשרו מן הברושים שבגבולות החצר, ואנחנו השלכנו נמלים לתחתית הבור, והטורפים הזעירים התעוררו מרבצם שבסתר החול ומשכו את קורבנותיהם שאולה.

מות הבשר, שאחריו, זאת ידעתי כמדומה מאז ומתמיד, אין אלא אַיִן מוחלט, הטריד אותי, אבל במהלך חיי התעטף הפחדמוות בקליפה של סקרנות משועשעת. אני בודק את תהליכי הכיליון, ובעיקר את כיליוני שלי, כמי שעומד מחוץ לעצמו. עירור הזיכרון והעלאתו על הכתב, מאמץ ההנצחה העצמית שפיתוייו הנלוזים די פשוטים לפענוח, מביכים אותי כפי שהם מפתים אותי. שׂכלי אומר לי: מה טעם בדבר? ולבי הטיפש ממאן לציית.