להרוג את היהודון

נעמה

בלילות הייתי ישנה עם האף פחוס על הכרית. מותחת את קצה החוטם כלפי מעלה, עד שהייתי מרגישה את הסחוס נמתח בעוצמה אל עבר העצם. כמה חודשים לפני כן גיליתי גבנון קטן על האף, מהסוג שהיה לאמא שלי לפני שהפך לאף שתקוע לה באמצע הפנים היום. הייתי אז בת שתים־עשרה, וידעתי שעצמות אפשר להזיז ואפשר לכוון. ראיתי ילדים מסתובבים עם גשרים ומבנים מפלצתיים אחרים נעוצים בחלל הפה, וידעתי שאני צריכה לעשות משהו עם האף שלי. שאני צריכה לעשות את זה בשביל היום שבו יבואו הנאצים ועוזריהם אלינו הביתה ויגידו לי: "בּיסְט דוּ נעמה גולדשטיין, יה?" וידעתי שאני אצטרך לשקר, שאני אצטרך לומר: "מה פתאום גולדשטיין, אני אינגריד שוּלדינג, הבת של השכנים. תראו את השיער הבהיר שלי, את הלחיים הוורודות, את האף שעולה אל עבר שמי גרמניה הכחולים. אני ארית, נָטוּרְלִיש. ארית מלידה."

ולפעמים הייתי כועסת על עצמי על הניסיון האומלל שלי להיראות כמו אחת מהרוצחים, ומיד הייתי תופרת לעצמי ביוגרפיה חדשה. הייתי מדמיינת שנולדתי למלכת אנגליה. היא ביקרה כאן בארץ בקיץ ההוא, ולבשה שמלה שהסתירה את הבטן התפוחה. היא נסעה בשדירות ירושלים ביפו ונופפה דרך החלון ביד המלכותית שלה, עטויה בכפפות המשי הלבנות. היא היתה קורנת וצוננת ופניה לא אמרו דבר עד שהריחה פתאום ריח משונה. היא פנתה לבת הלוויה שלה, סילביה, ושאלה אותה אם גם היא מריחה ניחוח חרובים. המושב של המלכה היה כבר רטוב לגמרי, וסילביה הושיטה את ידה, טבלה אותה בחומר השקוף והסמיך וקירבה אותו אל האף. "לגברתי יש ירידת מים," היא אמרה. "הו לא," אמרה המלכה ונראתה מזועזעת, אבל באופן מלכותי ועדין. היא פנתה אל הנהג וביקשה לעצור מיד את הרכב ולנסוע לבית החולים הקרוב. וכך, בשתים־עשרה בצהריים הגיעה השיירה המלכותית לבית החולים על שם דג'אני.

ד"ר בראון זיהה מיד את המלכה כשנכנסה אל בית החולים. "הוד מעלתה," הוא אמר במבטא בריטי מושלם וכרע ברך, "מה מביא אותך לפה?" המלכה הצביעה על הבטן שלה, שלמען האמת לא נראתה תפוחה מדי, ונארזה היטב בשמלת השיפון. היא נראתה סובלת, אבל באופן עדין מאוד, רק בת הלוויה התחילה לצרוח ולומר שיש צורך להגיע במהירות לחדר הלידה. סילביה הבינה בעניינים האלה. היא כבר יילדה כמה נשים בימי חייה. זה היה תמיד באיזה חדרון קטן בארמון, מין קיטון מחניק שאליו היו נדחסים אנשים עם מים חמים ומגבות. סילביה זוכרת את הבכי הראשון כששומעים אותו. היא חושבת על זה לפעמים, על צליל החיים הראשון. מין זעקת בכי שנשמעת כמו סך כל הצרחות שאדם יצרח בחייו.

עוד מעט יישמע שוב הבכי הזה ואני אצא לאוויר העולם. הייתי רוצה לדמיין את הרגעים האלה כעטופים במגע משי. הייתי רוצה לדמיין את עצמי יוצאת מבין רגליה של המלכה ועושה עם היד את הנפנוף המלכותי, כאומרת, שלום לכולם, אתם יכולים לשבת. ובמקום בכי יוצא לי שיר מלאכים.

השעה היתה אחת וחצי כשנולדתי, וכמה דקות אחר כך כבר הייתי צמודה לשד אחר. גס, עבה, נטול חן, בלתי־מלכותי בעליל. הילדה של אותה אישה, של האמא החדשה שלי, ינקה את החלב משדי הממלכה המאוחדת במקומי. הוא לא לבן, בניגוד לאמונה הרווחת, יש לו צבע של פנינה, עמוק ועשיר. וככה, ביום הנורא ביותר בחיי, בטעות החלפת התינוקות הנוראית ביותר בהיסטוריה, נגזלו ממני חיי הפאר והוגליתי מן הממלכה. לפעמים אני תוהה אם היתה זו טעות ולא מעשה זדוני, לתת לילדה אחרת חיים מלכותיים, לתת לה אותם במקום לי. אמא שלי אומרת שאני מטומטמת. היא אומרת שקל לבדוק ולמצוא שהמלכה בכלל לא היתה בארץ כשנולדתי, לא רק ביום ההוא אלא בשנה כולה. היא אומרת שקל לברר שאין למלכת אנגליה בנות בגילי, והיא צוחקת כשהיא אומרת את זה. ואז היא מתקרבת אלי ומנשקת אותי ואומרת, "אז מה, בכל זאת את הנסיכה שלי."

אבל אני לא הבת של מלכת אנגליה, אני לא אינגריד שולדינג, אני לא אף אחת מאלה. כל המחשבות האלה זה רק בגלל שאני צריכה לארגן מחדש את החיים שלי, זה בגלל שאני צריכה סיפור כיסוי, זה בגלל שהלילה, כשיצאתי מהמלון, הרגשתי כמו בוגדת. אפילו יותר מזה, הרגשתי כמו זונה.