האש
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
האש
מכר
מאות
עותקים
האש
מכר
מאות
עותקים
4.8 כוכבים (5 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

ניתן למצוא גם ב -

תקציר

שנת לימודים חדשה מתחילה בתיכון אנגלספורס, והעסקים כרגיל: מאבקי כוח, בעיות עם ההורים, מתיחות עם ההורים, לבבות שבורים ומעשי כשפים.

חמש תלמידות כיתה י"א, שהן במקרה מכשפות וגיבורות-על בעל כורחן, לא בטוחות אם יצליחו לעבור את המבחן בכימיה, אבל עתיד העולם כולו תלוי בהן, והן לבדן יוכלו להציל אותו מחורבן מוחלט.

במקביל משתלט על העיר ארגון דורסני מסתורי, שנקרא ´אנגלספורס חיובית´ אך כשמו לא כן הוא. העבר נשזר בעתיד, המתים פוגשים את החיים והספירה לאחור בעיצומה.

האש הוא החלק השני בטרילוגיית אנגלספורס. המשך ל- המעגל, החלק הראשון.

פרק ראשון

פרק ראשון: 1.

 

 

אור שמש מציף את החדר מבעד לחלונות הגבוהים, ומדגיש כל כתם ישן על הטאפט הלבן. מאוורר תקרה מסתובב לאטו מצד אל צד. החום בחדר עדיין בלתי נסבל.

"איך היה הקיץ שלך?"

יאקוב, הפסיכולוג, לובש מכנסיים קצרים ונשען לאחור בכורסת העור החומה.

לינאה לא מצליחה להתאפק ומחטטת קלות במחשבותיו. הוא חושב על אי הנוחות של ריפוד העור שנדבק לירכיו, ועל השמחה האמיתית שלו למראה לינאה. היא מפסיקה מיד, ומרגישה קצת אשמה.

"בסדר, תודה," היא עונה. היה קיץ מזעזע, היא חושבת לעצמה.

היא מתרכזת בפוסטר הממוסגר שמאחורי יאקוב, שכולו צורות גיאומטריות בצבעי פסטל. היא המומה מהסתמיות של הפוסטר, ותוהה אם ומה ניסה יאקוב לומר בכך שתלה אותו שם.

"האם קרה לך משהו מיוחד שתרצי לדבר עליו?" הוא שואל.

תגדיר 'מיוחד', חושבת לינאה ונועצת מבט זועם במשולש הכחול החג מעל ראשו המגולח.

"לא ממש."

יאקוב מהנהן בראשו ולא מוסיף דבר.

מאז שהבינה שהיא קוראת מחשבות, לינאה שאלה את עצמה פה ושם אם ייתכן שגם ליאקוב יש כוח דומה, יכולת מסוימת לדעת מה מתרחש בתוך ראשה. נראה שהוא תמיד יודע מתי לשתוק כך שהיא תרצה לדבר. בדרך כלל היא מגלה התנגדות, אבל הפעם המילים פורצות ומבעבעות מפיה.

 

"רבתי עם חברה אחת. עם כמה חברות, ליתר דיוק."

היא מותחת אחת מרגליה והסנדל שלה משתלשל באוויר. היא שונאת סנדלים, אבל בחום כזה פשוט אין ברירה.

"אז מה קרה?" שואל יאקוב בטון רגוע ונייטרלי.

"היה לי סוד. סוד שהייתי צריכה לגלות לחברות שלי, אבל החלטתי לשמור לעצמי. ואז, כשסוף־סוף סיפרתי להן, הן השתוללו ורתחו מזעם בגלל שלא גיליתי להן לפני כן. עכשיו הן לא סומכות עליי."

"את יכולה לספר לי את הסוד?"

"לא."

יאקוב מהנהן בראשו בהבנה. היא שואלת את עצמה מה היה קורה לנינוחות המקצועית שלו אילו הייתה מספרת לו את האמת. הוא לא היה מאמין לה בהתחלה, כמובן. אבל אז היא הייתה מתארת בפניו איך, לפני שלמדה לשלוט ביכולת החדשה שלה, קראה לפעמים את מחשבותיו, בניגוד לרצונה. כך היא יודעת שהוא בגד באשתו בסתיו שעבר. הוא שכב עם עמיתה לעבודה. זה הסוד הכי אפל שלו.

יאקוב יילחץ וירגיש לא נוח בכל פעם שלינאה תהיה בסביבה. בדיוק כמו שקרה לבנות הנבחרות.

כמה ימים אחרי טקס סיום הסמסטר, הן גילו סוף־סוף את הסודות שלהן אחת לשנייה. מינו סיפרה להן את כל האמת על מה שקרה בלילה ההוא בחדר האוכל של בית הספר, על העשן השחור שאף אחת אחרת לא ראתה, ושעלה ממנה וממקס, שבורך על ידי השדים. אנה־קארין תיארה את הכישוף שהפילה על אמה ושנמשך כל סמסטר הסתיו, והתוודתה על כמה רחוק הלכה עם יארי. סודות כבדים, אבל שום דבר בהשוואה לווידוי של לינאה. לינאה גילתה לחברותיה שהיא יכולה לקרוא מחשבות ושקראה את המחשבות שלהן במשך שנה שלמה כמעט, מבלי שאמרה להן מילה על כך.

הכול השתנה ברגע הזה. הן נפגשו במשך הקיץ כדי לתרגל את כוחות הקסם שלהן, ובכל פגישה לינאה הבחינה שהאחרות נמנעות מקשר עין איתה. ונסה כמעט לא החליפה איתה מילה כל הקיץ. כשלינאה חושבת על זה, היא מרגישה כאילו מישהו ניסר את חזה במסור חשמלי והפך את לבה לאבקה.

"איך הן הגיבו בדיוק?" שואל יאקוב.

"ניסיתי להתגונן, אבל הבנתי למה הן מגיבות כך. כאילו... אם הייתי אחת מהן, גם אני הייתי זועמת בטירוף."

"למה לא סיפרת להן את האמת לפני כן?"

"ידעתי שהן יכעסו."

שוב שתיקת הפסיכולוג הזאת. לינאה ממקדת את מבטה בכוח בכפות רגליה. ציפורניה צבועות בשחור.

"מה שלא יהיה, זאת הייתה הרגשה טובה."

"למה את מתכוונת?"

"הרגשתי כאילו יש לי יתרון עליהן."

"זה יכול להיות קשה לקרב אלייך אנשים, ממש לקרב. יש פעמים שהלבד מעניק תחושת ביטחון."

לינאה לא יכולה לעצור את הצחוק שמותנע בנחירה.

"מה כל־כך מצחיק?" שואל יאקוב.

היא נושאת אליו את מבטה ורואה את חיוכו העדין. מה הוא יודע על להיות לבד? לא לבד של 'כולם עסוקים הערב' או לבד של 'אשתי נסעה לכנס רחוק מהבית', אלא לבד מוחלט וכואב. לבד שפירושו שאתה בודד עד כדי כך שכל החלקיקים בגופך מתנתקים זה מזה ואתה מתפורר לכלום אחד גדול. כשאתה בודד כל־כך, עד שעליך לצרוח רק כדי לוודא שאתה עדיין קיים. לבד במובן של לאף אחד לא יהיה אכפת אם תיעלם פתאום.

הרשימה צצה לפתע בתוך ראשה של לינאה. הרשימה שהייתה שם מאז ומתמיד. כותרת הרשימה היא: למי יהיה אכפת אם אמות?

מאז הרצח של אליאס, לא נשארו שמות בטוחים ברשימה.

יאקוב מבין כנראה שהיא לא מתכוונת לענות לו, ומשנה את הנושא.

"לפני חופשת הקיץ סיפרת לי שפגשת מישהו שמצא חן בעינייך."

המסור החשמלי הרצחני מתחיל לבצע בה שוב את זממו.

"זה עבר לי," היא משקרת. "זה נהיה יותר מדי מסובך."

סנדליה ממשיכים להשתלשל באוויר. היא מתחמקת ממבטו של יאקוב.

הוא שואל עוד שאלות והיא עונה באופן מכאני, ומזינה אותו באמת קטנה פה ושקר גדול שם. יש כל־כך הרבה דברים שהיא לא יכולה לספר לו. למשל: "העולם הוא לא מה שאתה חושב. הוא מלא קסם. אנגלספורס תהיה המרכז של מאבק חוצה גבולות בין הממדים. מאבק הטוב ברע. אני ועוד קומץ תיכוניסטיות נילחם בשדים. ועוד משהו, בקטנה: אני מכשפה. אתה מבין? נבחרתי למגר את כוחות הרשע ולמנוע את האפוקליפסה. עוד שאלות?"

חוץ מזה, יש עוד כמה סודות לא־קסומים שיאקוב לעולם לא ישמע עליהם: "אחרי שאליאס מת, התחלתי לשכב עם יונטה. כן, כן, יונטה שהיה סוחר הסמים שלי. עישנו ביחד והכול, אבל עכשיו הפסקתי. אני לא אעשה את זה שוב לעולם, מבטיחה. אני אחראית ויש לי דירה משלי. אתה ודיאנה מאמינים לי, נכון?"

כל וידוי כזה פירושו כרטיס בכיוון אחד לעוד מוסד. או למשפחת אומנה חדשה. הורים חדשים שלא יהיו כמו אולף וטינה. השניים האלה לא ניסו לעשות ממנה משהו שהיא לא, ולא העמידו פנים שהם משפחה מושלמת. הם הבינו שלינאה כבר לא ילדה, שאיבדה את ילדותה מזמן, ואולי מעולם לא הייתה ילדה בעצם. היא רצתה להישאר איתם, אבל אז הם החליטו לנסוע לבוטסואנה ולפתוח שם בית ספר, והשאירו אותה מאחור.

"איך את מרגישה בקשר לתחילת הלימודים?" שואל יאקוב.

לינאה קולטת פתאום ששקעה בשתיקה ארוכה.

"אין לי בעיה עם זה."

"את חושבת הרבה על אליאס?"

היא מופתעת לפעמים לגלות עד כמה כואב לה עדיין לשמוע את שמו.

"ברור," היא מתיזה, אף על פי שהיא יודעת שיאקוב לא התכוון להקניט אותה. "אני חושבת עליו בכל יום. והיום במיוחד."

"למה היום?"

תחושת האובדן הולמת ופועמת בתוך לינאה כמו דופק עם חיים משלו, והיא יודעת שאם לא תתרכז, הדמעות פשוט יבואו מעצמן.

"זה יום ההולדת שלו."

יאקוב מהנהן ומביט בה בחמלה. לינאה שונאת אותו. היא לא רוצה להיות אחד מהמקרים שמעוררים את רחמיו. היא יודעת שהיא סחורה פגומה, אבל שונאת לראות את זה משתקף בעיני אחרים. היא מתנגדת לאופן שבו אנשים ממהרים 'לתקן' את החלקים השבורים שבה, מוציאים את דבק המגע ומתחילים לעבוד עד שהיא נראית להם שלמה.

היא מציצה שוב אל מחשבותיו של יאקוב ורואה שהוא מלא תקווה בקשר אליה, מאמין שהצליח להתחבר אליה ותיכף היא תיפתח בפניו ותספר לו עוד על אליאס.

היא נוקמת בו בשתיקה רועמת למשך עשר הדקות האחרונות של פגישתם.

* * *

אני מתגעגעת אליך כל־כך. זה לא עובר. הכאב פחות חריף לפעמים, אבל זה הכול.

אני שונאת להיזכר בפגישה האחרונה שלנו, בריב שהיה לנו. הסיבה האמיתית לריב הייתה פשוט שדאגתי לך וחששתי ממה שקורה לך. עכשיו אני מבינה מה עבר עליך. נדמה לי שאני מבינה, בכל מקרה. אתה התחלת לגלות בעצמך שינויים חדשים ובלתי מוסברים, בדיוק כמוני.

אני חשבתי שאני יוצאת מדעתי וגם אתה בטח פחדת מזה. אני בטוחה שפחדת נורא.

אם רק היינו מדברים ומגלים אחד לשני את הסודות שלנו.

אולי אז הכול היה אחרת. אם רק היית נולד בכל מקום אחר ולא בחור הדפוק הזה, אולי עדיין היית בחיים.

אני יודעת שזה טיפשי וחסר טעם לחשוב דברים כאלה, אבל אני לא מצליחה להתאפק.

אני מכינה רשימות של כל הפרטים הקטנים שהיו חלק ממך.

כמו איך שתמיד הוצאת את המלפפון החמוץ מההמבורגר הצמחוני. אני אף פעם לא הבנתי למה אתה לא מבקש שלא ישימו לך מלפפון חמוץ וסוגר עניין. והסופרים האהובים עליך היו פופי ז.ברייט ואדגר אלן פו ואוסקר וויילד. סימנתי במרקר את הפסקאות שקראת לי בקול כשהתקשרת אליי בלילה. הבטחת לקחת אותי למסע ביפן לפני שנהיה בני שלושים. פעם אמרת שאם היית בת, היית רוצה ששמך יהיה לוקרציה. מאיפה הבאת את זה? אף פעם לא היית דלוק על מפורסמים אמיתיים, רק על דמויות פנטזיה כמו מיסה אמיין המצוירת, אפילו שהיא כזאת קרצייה, ואדוארד ידי־מספריים.

וביקשת ממני לא לשכוח אותך אם תמות לפניי. כזה דבר מטומטם ודפוק שרק אתה יכולת להגיד. כאילו שאוכל לשכוח אותך אי פעם.

אתה אחי בכל דבר חוץ מאשר בדם. אני אוהבת אותך ואוהב אותך לנצח.

 

לינאה תולשת בזהירות את דף היומן ומקפלת אותו. היא חופרת שקע קטן ועמוק באדמה הרכה שליד שיח הוורדים ליד המצבה של אליאס. הוורדים הלבנים דהו והעלים נעשו יבשים ומשוננים. היא טומנת את הדף המקופל בתוך השקע הטרי וקוברת אותו. היא מנגבת את ידה בחצאיתה השחורה ומזדקפת.

היא רואה את בית הכומר שבין עצי החושחש הזקנים, בצדה הרחוק של חצר הכנסייה. לינאה מתבוננת בחלון החדר שהיה חדרו של אליאס. השמים הכחולים הבהירים משתקפים בשמשות. אליאס אהב את הנוף שנשקף מחלונו. האם היה יכול לדמיין שהוא צופה על חלקת הקבר שלו עצמו?

האוויר צלול מאוד. בתוך בית הקברות המוקף חומה, השמש הקופחת מחממת את המצבות. הדשא מצהיב והאדמה החרבה זרועה סדקים. בחודש יוני האחרון הופיעו כותרות חגיגיות בעיתון המקומי, 'אנגלספורס הראלד', על הקיץ שובר השיאים שבדרך. אבל כעת, באוגוסט, השיאים היחידים שנשברים הם של מספר הקשישים שמתים מהתייבשות, ושל חקלאים שהחוות שלהם יורדות לטמיון.

הטלפון הנייד של לינאה משמיע צליל של הודעה, אבל היא לא טורחת לבדוק במה מדובר. אוליביה, החברה האחרונה שנשארה לה מהכנופייה האחרונה, מסמסת לה כמו מטורפת כל הבוקר. חופשת הקיץ עברה בלי סימן חיים מאוליביה, אבל עכשיו, כשזה מתאים לה, היא מצפה שלינאה תעבור לדום מתוח. אין מצב.

היא מוציאה בקבוק מים מתיק הבד שלה. לא משנה כמה היא שותה, היא כל הזמן צמאה. ובכל זאת, את הטיפות האחרונות היא תורמת לשיח הוורדים העגום.

היא מחזירה את הבקבוק לתיק ומוציאה את שלושת הוורדים האדומים שתלשה מהערוגה בפארק סטורוואל. ראשיהם כבר נפולים. היא מניחה ורד אחד על קברו של אליאס ואז ניגשת אל הקבר הסמוך, הנושא את שמה של רבקה, ומניחה ורד שני.

לינאה מביטה שוב בקברו של אליאס. בהתחלה היא קיוותה שתוכל לקרוא גם את מחשבות המתים, לתקשר איתם. אבל היא אפילו לא הצליחה להרגיש אם הם נמצאים שם בכלל, ועל אחת וכמה שאין לה מושג מה מתרחש במוחותיהם. לינאה האמינה פעם שכאשר אדם מת, זהו זה. סוף סיפור. עכשיו היא יודעת שקיימות נשמות, לכל הפחות.

מינו אמרה בפעם האחרונה שכולן נפגשו כאן, ליד הקברים, ש"הם נמצאים היכן שהם צריכים להיות".

לינאה מקווה שזה נכון, שאליאס מתקיים במקום אחר כלשהו, מקום טוב יותר.

היא נזכרת במפגש עם מקס בחדר האוכל באותו הלילה. הוא ניסה לפתות אותה לחשוף את זהותן של הנבחרות האחרות, ואמר לה, "אליאס מחכה לך, לינאה."

משהו בה משתוקק לדעת אם מקס, בן בריתם של השדים, אמר את האמת.

"תוכלו להיות שוב ביחד," הוא הוסיף.

עכשיו היא כבר לא מסוגלת לחנוק את הדמעות. היא מאפשרת להן לזלוג על לחייה בעודה מתרחקת משם. אז מה, לעזאזל? אלה רק דמעות.

בתיק שלה נותר ורד אחד אחרון. הוא מיועד לאמא שלה.

לינאה מתחילה לצעוד בשביל המוביל אל יער ההנצחה, כשלפתע נגלה לעיניה צל שחור הנע קרוב אל האדמה שבין המצבות.

היא נעצרת.

החתול השחור, הדומה של ניקולאוס, מיילל בעצב ופוסע בשביל שלפניה. החתול, שנקרא בפשטות 'חתול' ואין לו שם אחר, איבד הרבה פרווה במהלך הקיץ. עינו הירוקה והיחידה נעוצה בלינאה.

לינאה עוד לא הצליחה לקרוא מחשבות של חיה, אבל די ברור שהחתול רוצה ממנה משהו. הוא מתמתח ומיילל, ואז עושה את דרכו אל שביל צר אחר, המוליך אל החלק העתיק ביותר של חצר הכנסייה. הוא נעצר מדי פעם כדי לוודא שלינאה הולכת אחריו.

בית הקברות מוקף בחומת אבן נמוכה. החתול נעצר בצלה של החומה, סמוך למצבה שגובהה כמעט מטר, המכוסה באזוב ובחזזיות אפורות חיוורות.

החתול משמיע מעין צווחה צורמנית, ומטיח את ראשו באבן, בעדינות.

"כן, כן," אומרת לינאה וכורעת על ברכיה.

האדמה הנוגעת ברגליה החשופות קרירה להפתיע. היא רוכנת קדימה, תולשת את האזוב מהאבן ומנסה לפענח את האותיות המתפוררות.

ניקולאוס אלינגיוס

דע כי סופך קרב

צמרמורת מרעידה את כל גופה של לינאה, כאילו נשמות המתים נוכחות כאן, אחרי הכול, ושולחות אליה יד מבעד לאדמה.

עוד על הספר

ניתן למצוא גם ב -

האש שרה ב. אלפגרן, מאטס סטרנדברג

פרק ראשון: 1.

 

 

אור שמש מציף את החדר מבעד לחלונות הגבוהים, ומדגיש כל כתם ישן על הטאפט הלבן. מאוורר תקרה מסתובב לאטו מצד אל צד. החום בחדר עדיין בלתי נסבל.

"איך היה הקיץ שלך?"

יאקוב, הפסיכולוג, לובש מכנסיים קצרים ונשען לאחור בכורסת העור החומה.

לינאה לא מצליחה להתאפק ומחטטת קלות במחשבותיו. הוא חושב על אי הנוחות של ריפוד העור שנדבק לירכיו, ועל השמחה האמיתית שלו למראה לינאה. היא מפסיקה מיד, ומרגישה קצת אשמה.

"בסדר, תודה," היא עונה. היה קיץ מזעזע, היא חושבת לעצמה.

היא מתרכזת בפוסטר הממוסגר שמאחורי יאקוב, שכולו צורות גיאומטריות בצבעי פסטל. היא המומה מהסתמיות של הפוסטר, ותוהה אם ומה ניסה יאקוב לומר בכך שתלה אותו שם.

"האם קרה לך משהו מיוחד שתרצי לדבר עליו?" הוא שואל.

תגדיר 'מיוחד', חושבת לינאה ונועצת מבט זועם במשולש הכחול החג מעל ראשו המגולח.

"לא ממש."

יאקוב מהנהן בראשו ולא מוסיף דבר.

מאז שהבינה שהיא קוראת מחשבות, לינאה שאלה את עצמה פה ושם אם ייתכן שגם ליאקוב יש כוח דומה, יכולת מסוימת לדעת מה מתרחש בתוך ראשה. נראה שהוא תמיד יודע מתי לשתוק כך שהיא תרצה לדבר. בדרך כלל היא מגלה התנגדות, אבל הפעם המילים פורצות ומבעבעות מפיה.

 

"רבתי עם חברה אחת. עם כמה חברות, ליתר דיוק."

היא מותחת אחת מרגליה והסנדל שלה משתלשל באוויר. היא שונאת סנדלים, אבל בחום כזה פשוט אין ברירה.

"אז מה קרה?" שואל יאקוב בטון רגוע ונייטרלי.

"היה לי סוד. סוד שהייתי צריכה לגלות לחברות שלי, אבל החלטתי לשמור לעצמי. ואז, כשסוף־סוף סיפרתי להן, הן השתוללו ורתחו מזעם בגלל שלא גיליתי להן לפני כן. עכשיו הן לא סומכות עליי."

"את יכולה לספר לי את הסוד?"

"לא."

יאקוב מהנהן בראשו בהבנה. היא שואלת את עצמה מה היה קורה לנינוחות המקצועית שלו אילו הייתה מספרת לו את האמת. הוא לא היה מאמין לה בהתחלה, כמובן. אבל אז היא הייתה מתארת בפניו איך, לפני שלמדה לשלוט ביכולת החדשה שלה, קראה לפעמים את מחשבותיו, בניגוד לרצונה. כך היא יודעת שהוא בגד באשתו בסתיו שעבר. הוא שכב עם עמיתה לעבודה. זה הסוד הכי אפל שלו.

יאקוב יילחץ וירגיש לא נוח בכל פעם שלינאה תהיה בסביבה. בדיוק כמו שקרה לבנות הנבחרות.

כמה ימים אחרי טקס סיום הסמסטר, הן גילו סוף־סוף את הסודות שלהן אחת לשנייה. מינו סיפרה להן את כל האמת על מה שקרה בלילה ההוא בחדר האוכל של בית הספר, על העשן השחור שאף אחת אחרת לא ראתה, ושעלה ממנה וממקס, שבורך על ידי השדים. אנה־קארין תיארה את הכישוף שהפילה על אמה ושנמשך כל סמסטר הסתיו, והתוודתה על כמה רחוק הלכה עם יארי. סודות כבדים, אבל שום דבר בהשוואה לווידוי של לינאה. לינאה גילתה לחברותיה שהיא יכולה לקרוא מחשבות ושקראה את המחשבות שלהן במשך שנה שלמה כמעט, מבלי שאמרה להן מילה על כך.

הכול השתנה ברגע הזה. הן נפגשו במשך הקיץ כדי לתרגל את כוחות הקסם שלהן, ובכל פגישה לינאה הבחינה שהאחרות נמנעות מקשר עין איתה. ונסה כמעט לא החליפה איתה מילה כל הקיץ. כשלינאה חושבת על זה, היא מרגישה כאילו מישהו ניסר את חזה במסור חשמלי והפך את לבה לאבקה.

"איך הן הגיבו בדיוק?" שואל יאקוב.

"ניסיתי להתגונן, אבל הבנתי למה הן מגיבות כך. כאילו... אם הייתי אחת מהן, גם אני הייתי זועמת בטירוף."

"למה לא סיפרת להן את האמת לפני כן?"

"ידעתי שהן יכעסו."

שוב שתיקת הפסיכולוג הזאת. לינאה ממקדת את מבטה בכוח בכפות רגליה. ציפורניה צבועות בשחור.

"מה שלא יהיה, זאת הייתה הרגשה טובה."

"למה את מתכוונת?"

"הרגשתי כאילו יש לי יתרון עליהן."

"זה יכול להיות קשה לקרב אלייך אנשים, ממש לקרב. יש פעמים שהלבד מעניק תחושת ביטחון."

לינאה לא יכולה לעצור את הצחוק שמותנע בנחירה.

"מה כל־כך מצחיק?" שואל יאקוב.

היא נושאת אליו את מבטה ורואה את חיוכו העדין. מה הוא יודע על להיות לבד? לא לבד של 'כולם עסוקים הערב' או לבד של 'אשתי נסעה לכנס רחוק מהבית', אלא לבד מוחלט וכואב. לבד שפירושו שאתה בודד עד כדי כך שכל החלקיקים בגופך מתנתקים זה מזה ואתה מתפורר לכלום אחד גדול. כשאתה בודד כל־כך, עד שעליך לצרוח רק כדי לוודא שאתה עדיין קיים. לבד במובן של לאף אחד לא יהיה אכפת אם תיעלם פתאום.

הרשימה צצה לפתע בתוך ראשה של לינאה. הרשימה שהייתה שם מאז ומתמיד. כותרת הרשימה היא: למי יהיה אכפת אם אמות?

מאז הרצח של אליאס, לא נשארו שמות בטוחים ברשימה.

יאקוב מבין כנראה שהיא לא מתכוונת לענות לו, ומשנה את הנושא.

"לפני חופשת הקיץ סיפרת לי שפגשת מישהו שמצא חן בעינייך."

המסור החשמלי הרצחני מתחיל לבצע בה שוב את זממו.

"זה עבר לי," היא משקרת. "זה נהיה יותר מדי מסובך."

סנדליה ממשיכים להשתלשל באוויר. היא מתחמקת ממבטו של יאקוב.

הוא שואל עוד שאלות והיא עונה באופן מכאני, ומזינה אותו באמת קטנה פה ושקר גדול שם. יש כל־כך הרבה דברים שהיא לא יכולה לספר לו. למשל: "העולם הוא לא מה שאתה חושב. הוא מלא קסם. אנגלספורס תהיה המרכז של מאבק חוצה גבולות בין הממדים. מאבק הטוב ברע. אני ועוד קומץ תיכוניסטיות נילחם בשדים. ועוד משהו, בקטנה: אני מכשפה. אתה מבין? נבחרתי למגר את כוחות הרשע ולמנוע את האפוקליפסה. עוד שאלות?"

חוץ מזה, יש עוד כמה סודות לא־קסומים שיאקוב לעולם לא ישמע עליהם: "אחרי שאליאס מת, התחלתי לשכב עם יונטה. כן, כן, יונטה שהיה סוחר הסמים שלי. עישנו ביחד והכול, אבל עכשיו הפסקתי. אני לא אעשה את זה שוב לעולם, מבטיחה. אני אחראית ויש לי דירה משלי. אתה ודיאנה מאמינים לי, נכון?"

כל וידוי כזה פירושו כרטיס בכיוון אחד לעוד מוסד. או למשפחת אומנה חדשה. הורים חדשים שלא יהיו כמו אולף וטינה. השניים האלה לא ניסו לעשות ממנה משהו שהיא לא, ולא העמידו פנים שהם משפחה מושלמת. הם הבינו שלינאה כבר לא ילדה, שאיבדה את ילדותה מזמן, ואולי מעולם לא הייתה ילדה בעצם. היא רצתה להישאר איתם, אבל אז הם החליטו לנסוע לבוטסואנה ולפתוח שם בית ספר, והשאירו אותה מאחור.

"איך את מרגישה בקשר לתחילת הלימודים?" שואל יאקוב.

לינאה קולטת פתאום ששקעה בשתיקה ארוכה.

"אין לי בעיה עם זה."

"את חושבת הרבה על אליאס?"

היא מופתעת לפעמים לגלות עד כמה כואב לה עדיין לשמוע את שמו.

"ברור," היא מתיזה, אף על פי שהיא יודעת שיאקוב לא התכוון להקניט אותה. "אני חושבת עליו בכל יום. והיום במיוחד."

"למה היום?"

תחושת האובדן הולמת ופועמת בתוך לינאה כמו דופק עם חיים משלו, והיא יודעת שאם לא תתרכז, הדמעות פשוט יבואו מעצמן.

"זה יום ההולדת שלו."

יאקוב מהנהן ומביט בה בחמלה. לינאה שונאת אותו. היא לא רוצה להיות אחד מהמקרים שמעוררים את רחמיו. היא יודעת שהיא סחורה פגומה, אבל שונאת לראות את זה משתקף בעיני אחרים. היא מתנגדת לאופן שבו אנשים ממהרים 'לתקן' את החלקים השבורים שבה, מוציאים את דבק המגע ומתחילים לעבוד עד שהיא נראית להם שלמה.

היא מציצה שוב אל מחשבותיו של יאקוב ורואה שהוא מלא תקווה בקשר אליה, מאמין שהצליח להתחבר אליה ותיכף היא תיפתח בפניו ותספר לו עוד על אליאס.

היא נוקמת בו בשתיקה רועמת למשך עשר הדקות האחרונות של פגישתם.

* * *

אני מתגעגעת אליך כל־כך. זה לא עובר. הכאב פחות חריף לפעמים, אבל זה הכול.

אני שונאת להיזכר בפגישה האחרונה שלנו, בריב שהיה לנו. הסיבה האמיתית לריב הייתה פשוט שדאגתי לך וחששתי ממה שקורה לך. עכשיו אני מבינה מה עבר עליך. נדמה לי שאני מבינה, בכל מקרה. אתה התחלת לגלות בעצמך שינויים חדשים ובלתי מוסברים, בדיוק כמוני.

אני חשבתי שאני יוצאת מדעתי וגם אתה בטח פחדת מזה. אני בטוחה שפחדת נורא.

אם רק היינו מדברים ומגלים אחד לשני את הסודות שלנו.

אולי אז הכול היה אחרת. אם רק היית נולד בכל מקום אחר ולא בחור הדפוק הזה, אולי עדיין היית בחיים.

אני יודעת שזה טיפשי וחסר טעם לחשוב דברים כאלה, אבל אני לא מצליחה להתאפק.

אני מכינה רשימות של כל הפרטים הקטנים שהיו חלק ממך.

כמו איך שתמיד הוצאת את המלפפון החמוץ מההמבורגר הצמחוני. אני אף פעם לא הבנתי למה אתה לא מבקש שלא ישימו לך מלפפון חמוץ וסוגר עניין. והסופרים האהובים עליך היו פופי ז.ברייט ואדגר אלן פו ואוסקר וויילד. סימנתי במרקר את הפסקאות שקראת לי בקול כשהתקשרת אליי בלילה. הבטחת לקחת אותי למסע ביפן לפני שנהיה בני שלושים. פעם אמרת שאם היית בת, היית רוצה ששמך יהיה לוקרציה. מאיפה הבאת את זה? אף פעם לא היית דלוק על מפורסמים אמיתיים, רק על דמויות פנטזיה כמו מיסה אמיין המצוירת, אפילו שהיא כזאת קרצייה, ואדוארד ידי־מספריים.

וביקשת ממני לא לשכוח אותך אם תמות לפניי. כזה דבר מטומטם ודפוק שרק אתה יכולת להגיד. כאילו שאוכל לשכוח אותך אי פעם.

אתה אחי בכל דבר חוץ מאשר בדם. אני אוהבת אותך ואוהב אותך לנצח.

 

לינאה תולשת בזהירות את דף היומן ומקפלת אותו. היא חופרת שקע קטן ועמוק באדמה הרכה שליד שיח הוורדים ליד המצבה של אליאס. הוורדים הלבנים דהו והעלים נעשו יבשים ומשוננים. היא טומנת את הדף המקופל בתוך השקע הטרי וקוברת אותו. היא מנגבת את ידה בחצאיתה השחורה ומזדקפת.

היא רואה את בית הכומר שבין עצי החושחש הזקנים, בצדה הרחוק של חצר הכנסייה. לינאה מתבוננת בחלון החדר שהיה חדרו של אליאס. השמים הכחולים הבהירים משתקפים בשמשות. אליאס אהב את הנוף שנשקף מחלונו. האם היה יכול לדמיין שהוא צופה על חלקת הקבר שלו עצמו?

האוויר צלול מאוד. בתוך בית הקברות המוקף חומה, השמש הקופחת מחממת את המצבות. הדשא מצהיב והאדמה החרבה זרועה סדקים. בחודש יוני האחרון הופיעו כותרות חגיגיות בעיתון המקומי, 'אנגלספורס הראלד', על הקיץ שובר השיאים שבדרך. אבל כעת, באוגוסט, השיאים היחידים שנשברים הם של מספר הקשישים שמתים מהתייבשות, ושל חקלאים שהחוות שלהם יורדות לטמיון.

הטלפון הנייד של לינאה משמיע צליל של הודעה, אבל היא לא טורחת לבדוק במה מדובר. אוליביה, החברה האחרונה שנשארה לה מהכנופייה האחרונה, מסמסת לה כמו מטורפת כל הבוקר. חופשת הקיץ עברה בלי סימן חיים מאוליביה, אבל עכשיו, כשזה מתאים לה, היא מצפה שלינאה תעבור לדום מתוח. אין מצב.

היא מוציאה בקבוק מים מתיק הבד שלה. לא משנה כמה היא שותה, היא כל הזמן צמאה. ובכל זאת, את הטיפות האחרונות היא תורמת לשיח הוורדים העגום.

היא מחזירה את הבקבוק לתיק ומוציאה את שלושת הוורדים האדומים שתלשה מהערוגה בפארק סטורוואל. ראשיהם כבר נפולים. היא מניחה ורד אחד על קברו של אליאס ואז ניגשת אל הקבר הסמוך, הנושא את שמה של רבקה, ומניחה ורד שני.

לינאה מביטה שוב בקברו של אליאס. בהתחלה היא קיוותה שתוכל לקרוא גם את מחשבות המתים, לתקשר איתם. אבל היא אפילו לא הצליחה להרגיש אם הם נמצאים שם בכלל, ועל אחת וכמה שאין לה מושג מה מתרחש במוחותיהם. לינאה האמינה פעם שכאשר אדם מת, זהו זה. סוף סיפור. עכשיו היא יודעת שקיימות נשמות, לכל הפחות.

מינו אמרה בפעם האחרונה שכולן נפגשו כאן, ליד הקברים, ש"הם נמצאים היכן שהם צריכים להיות".

לינאה מקווה שזה נכון, שאליאס מתקיים במקום אחר כלשהו, מקום טוב יותר.

היא נזכרת במפגש עם מקס בחדר האוכל באותו הלילה. הוא ניסה לפתות אותה לחשוף את זהותן של הנבחרות האחרות, ואמר לה, "אליאס מחכה לך, לינאה."

משהו בה משתוקק לדעת אם מקס, בן בריתם של השדים, אמר את האמת.

"תוכלו להיות שוב ביחד," הוא הוסיף.

עכשיו היא כבר לא מסוגלת לחנוק את הדמעות. היא מאפשרת להן לזלוג על לחייה בעודה מתרחקת משם. אז מה, לעזאזל? אלה רק דמעות.

בתיק שלה נותר ורד אחד אחרון. הוא מיועד לאמא שלה.

לינאה מתחילה לצעוד בשביל המוביל אל יער ההנצחה, כשלפתע נגלה לעיניה צל שחור הנע קרוב אל האדמה שבין המצבות.

היא נעצרת.

החתול השחור, הדומה של ניקולאוס, מיילל בעצב ופוסע בשביל שלפניה. החתול, שנקרא בפשטות 'חתול' ואין לו שם אחר, איבד הרבה פרווה במהלך הקיץ. עינו הירוקה והיחידה נעוצה בלינאה.

לינאה עוד לא הצליחה לקרוא מחשבות של חיה, אבל די ברור שהחתול רוצה ממנה משהו. הוא מתמתח ומיילל, ואז עושה את דרכו אל שביל צר אחר, המוליך אל החלק העתיק ביותר של חצר הכנסייה. הוא נעצר מדי פעם כדי לוודא שלינאה הולכת אחריו.

בית הקברות מוקף בחומת אבן נמוכה. החתול נעצר בצלה של החומה, סמוך למצבה שגובהה כמעט מטר, המכוסה באזוב ובחזזיות אפורות חיוורות.

החתול משמיע מעין צווחה צורמנית, ומטיח את ראשו באבן, בעדינות.

"כן, כן," אומרת לינאה וכורעת על ברכיה.

האדמה הנוגעת ברגליה החשופות קרירה להפתיע. היא רוכנת קדימה, תולשת את האזוב מהאבן ומנסה לפענח את האותיות המתפוררות.

ניקולאוס אלינגיוס

דע כי סופך קרב

צמרמורת מרעידה את כל גופה של לינאה, כאילו נשמות המתים נוכחות כאן, אחרי הכול, ושולחות אליה יד מבעד לאדמה.