ורשה שאיננה

הקדמה

חורבנה של יהדות פולין בדורנו מטיל על עם ישראל בכלל ועל שרידי יהדות פולין בכל מקום שבו הם נמצאים בפרט, חובה קדושה וגדולה להגות ולעסוק בתולדותיה.¹

העיר ורשה והיהודים החיים בה תוארו על ידי סופרים, חוקרים, נוסעים והיסטוריונים. יש שזוכרים אותה בערגה ובגעגועים, ואילו רבים אחרים ראו בעיקר את עליבותה וכיעורה. פעילים ציונים כגון חיים ויצמן, יצחק גרינבוים ועוד רבים ממנהיגי היישוב חששו מהשפעת ורשה היהודית על בניין הארץ. ורשה זו, שתושביה נרצחו ואף רחובותיה ובנייניה נהרסו עד היסוד והיום אין להם זכר, היא נושאו של חיבור זה. "לרחוב אני מתייחס כאל תופעה היסטורית, חברתית, פוליטית, כאל מכלול של הפן החומרי והפן הרוחני, מכלול שבו שזור גורלם של בניינים בגורלם של המתגוררים בהם", כתב י. לאוצ'ק (J. Leociak) בהקדמה לספרו "ביוגרפיות של רחובות יהודיים בוורשה".² אנו נאמץ את גישתו.

לא מעט נכתב על ורשה היהודית שלפני השואה: הספרות המחקרית עסקה בפוליטיקה הפנימית של הרחוב היהודי, בהתגבשות הלאומיות היהודית, במוסדות הקהילה, בספרות ובעיתונות, בזרמים החרדיים שפעלו בוורשה, באסימילציה ובאקולטורציה. חיבורים מסוימים הוקדשו בלעדית לוורשה היהודית, אחרים — רובם ככולם מאת חוקרים פולנים — עוסקים ביהודי ורשה תוך חקירת העיר כולה; חיבורים אחרים עוסקים בוורשה אגב חקר יהדות פולין. נוסף לספרות המחקרית, קיימת ספרות ענפה של זיכרונות, מדריכי תיירות וסיכומי־מסע בוורשה. מטרתו של החיבור שלפנינו היא להאיר היבט שכמעט לא זכה להתייחסות בהיסטוריוגרפיה של יהודי ורשה, והוא חיי היום־יום של יהודי העיר — ובעיקר דפוסי המגורים שלהם; זאת, תוך ניסיון (שבהכרח לא יצלח במלואו), לשחזר את דמותה הפיזית של השכונה היהודית שנמחתה מעל פני האדמה, על תושביה, בתיה ורחובותיה.

רחובות, בניינים, דירות ותכולתם וכל הסביבה הפיזית שבה חיים בני אדם הנם מרכיב מרכזי ב"זיכרון תרבותי" ו"זיכרון של חפצים", אותו מרכיב חיוני במורשת התרבותית, המהווה בסיס לבניית זהות אינדיבידואלית וקיבוצית, זהות שבה זיכרון החפצים וכלל המרכיבים הפיזיים מהווה מוביל של סימני הזהות על ידי העברה בין־דורית. דווקא כיוון שרוב יהודי ורשה, כמו גם הבניינים והרחובות בשכונה היהודית, הושמדו ונעלמו, דווקא לכן חשוב לשחזר ככל הניתן את הסביבה הפיזית שבה חיו אותם מאות אלפי אנשים אשר אינם עוד.³

אופי ותנאי המגורים הם מההיבטים המרכזיים בחיי אדם. אנו נבחן את מאפייני החברה היהודית בוורשה דרך דפוסי המגורים שלה, דרך המראה והאווירה בשכונה היהודית ודרך אורחות החיים היום־יומיים של תושביה. אלה מאירים סוגיות מעניינות שנוגעות ליהודי ורשה ואף מתרחבות לנושאים כגון יחסי קבוצת מיעוט מול חברת הרוב, ההקשרים האורבניים של אוכלוסיות מגוונות, אסימילציה ואקולטורציה, זהות לאומית ודתית, ניידות חברתית, פערים חברתיים, הסתגרות לעומת פתיחות ועוד. ואולי החשוב מהכול, חיי היהודים במקום זה ובשנים אלו מהווים רקע לאירועים שהתרחשו בפולין בכלל ובוורשה בפרט החל מה-1 בספטמבר 1939.‏⁴

דפוסי המגורים משקפים, מצד אחד, את מאפייני התושבים ומצד שני משפיעים על השקפת עולמם, אופי ואורח חייהם. מן הידועות הוא שהחיים האורבניים גורמים להיחלשות היחסים המשפחתיים והחברתיים הראשוניים, מה שמביא לניכור, לחוסר ביטחון ולבדידות; מצד שני, חיים בעיר מאפשרים שחרור מכבלי המשפחה והחברה ומעניקים לפרט חופש שאינו אפשרי בעיירה או בכפר.⁵

מקום הריכוז הגדול ביותר של יהודי אירופה — השני בעולם אחרי ניו יורק — היה ורשה שלפני השואה. בירת פולין מנתה כמיליון תושבים. בערים גדולות מעין אלה נוטות קבוצות אוכלוסייה להתרכז מרחבית לפי שיוך דתי, אתני, ומעמד כלכלי וחברתי. ב-1938 התגוררו בוורשה קרוב ל-370 אלף יהודים אשר היוו קרוב לשליש מתושבי העיר. האוכלוסייה היהודית התאפיינה במגוון גדול של זרמים, תנועות ומפלגות: תנועות דתיות, פוליטיות, חברתיות ואידאולוגיות מכל צבעי הקשת, פועלים, בעלי מלאכה, סוחרים ואינטליגנציה,⁶ עשירים כקורח ועניים מרודים, בעלי אוריינטציה לאומית יהודית ומתבוללים גמורים, יידישיסטים, הבראיסטים ופולוניסטים; חסידים אדוקים, סוציאליסטים וגם קומוניסטים. בין קבוצות האוכלוסייה השונות של יהודי ורשה התקיימו פערים הן באורח החיים והן בתפיסת העולם.

החיבור שלפנינו עוסק, בין היתר, ברמת הבידול של היהודים בעיר, בגיבוש או התפוררות הזהות היהודית, באינטראקציה בין היהודים לפולנים, בפערים בין שתי האוכלוסיות, במתח בין לאומיות להתבוללות ברחוב היהודי, בהתפשטות הלאומיות ובפערים הכלכליים והחברתיים בתוך החברה היהודית. סוגיות אלו ונוספות נבחנות על רקע ניתוח המבנה האורבני של ורשה ובחינת נושאים ושאלות כגון: מיקומה של "השכונה היהודית" בעיר, באיזו מידה התרכזו יהודי העיר בשכונה זו ואיזה חלק הם היוו מכלל המתגוררים בה, מי התגוררו מחוץ לאותה שכונה יהודית, והיכן היו מקומות מגוריהם, מה היו תנאי המגורים של יהודי העיר לעומת אלה של כלל תושבי העיר, מה היה אופייה של ורשה בתקופה זו, ובאיזו מידה השפיעו דפוסי המגורים על אפשרותם של יהודי העיר להשתלב בחיי הבירה הפולנית.

ע. מנדלסון וא. פולונסקי הצביעו על כך שההיסטוריוגרפיה של ורשה היהודית, אשר נכתבה על ידי חוקרים יהודים, הייתה אתנוצנטרית במידה רבה והתעלמה מההקשר הפולני הלא־יהודי.⁷ אחת ממטרותיו של חיבור זה היא הארת נושאים הנוגעים ליהודים על רקע בחינה כוללת של העיר ואורח החיים של כלל תושביה: אופי הבינוי, תנאי התשתית העירונית, התחבורה, המסחר והפעילות האדמיניסטרטיבית, התרבותית והכלכלית. מקור הנתונים הסטטיסטיים העיקריים שעליהם נתבסס הוא שני מפקדי האוכלוסייה שנערכו בפולין בשנים 1921 ו-1931 והשנתונים הסטטיסטיים של ורשה. בנוסף, נעשה שימוש נרחב בספרות המחקרית על פולין ויהודי פולין בשני העשורים שבין מלחמות העולם וכן בספרות הזיכרון הענפה שנכתבה על ורשה היהודית.

השכונה היהודית, אשר שכנה בסמוך למרכז העירוני של ורשה ותפסה שטח גדול מהעיר הפנימית ובמידה מסוימת אף היוותה חלק ממרכז העיר, משכה את תשומת לבם של תושבי העיר ושל המבקרים בה. בעיני אנשים שונים הצטיירה השכונה בשלל גוונים, החל מתפיסתה כמקום של פיגור תרבותי, של עוני וזוהמה — תפיסה שלוּותה בהתאם ביחס עוין לשכונה ולתושביה — וכלה בראייה רומנטית־אקזוטית של "האחרים" המתגוררים בה.

נביט בתיאור הבא:

עם הכניסה לרחוב נלווקי (Nalewki) מיד מזדקר לעין מראה משונה בעל ניחוח מזרחי של רחובות, בתים, שלטים, חנויות, כרכרות. עגלות. רעש, מהומה, המולה, צעקות, לכלוך וצחנה [...] נדמה שכל דיירי השכונה אינם שוהים בדירותיהם אלא נמצאים עם המצעים והילדים ברחובות, שם הם סוחרים, קונים ומוכרים, אוכלים, עובדים, נחים, וכל הזמן מתקוטטים, כיוון שכל השיחות, אם אלה ענייני מסחר, משפחה או גילויי אהבה, נשמעים כמו קטטות סוערות, עם צעקות וקצף על השפתיים, המלווים בתנועות ידיים, עיוותי פנים ועיניים מתגלגלות. כל זה נעשה בצווחות גרוניות ובמהירות, כאילו העולם עומד להיחרב בכל רגע ולא יהיה זמן מספיק לגמור את ה"געשפט".⁸

רחוב נלווקי, הכניסה לפארק קרשינסקי

השכונה היהודית הצטיירה כ"אסייתית" ומזרחית, נתונה להשפעה רוסית, כאשר רוסיה נתפסה בתקופה זו כמדינה אסייתית ו"מפגרת". וכך, למשל, כובעי המצחייה, שאותם חבשו יהודי ורשה, נתפס כמאפיין רוסי, בניגוד ליהודי קרקוב שחבשו מגבעות. כך גם מערכת התחבורה בוורשה —שחלקה הגדול היה בידיים יהודיות, ואשר התבססה בעיקר על עגלות־משא רתומות לסוס ועל כרכרות נוסעים קטנות — גם היא נתפסה כ"רוסית". הריכוז הגדול של יהודים במרכז העירוני גרם לתחושה שעיר הבירה כולה היא אסייתית.

והנה תיאור חיובי יותר של השכונה היהודית, כפי שהופיע במסמך רשמי של עיריית ורשה:⁹

צמודה לבית הקברות נמצאת השכונה התוססת ביותר בוורשה: שכונה של מסחר זעיר ומלאכת־בית של המון משפחות יהודיות. הנה הרחובות פביה, גשיה, דז'ילנה, מילה, פרנצ'יסקנסקה, מורנובסקה, שווינטוירסקה, נלווקי (Pawia, Dzielna, Franciskanska, Muranowska, Swietojerska, Gesia, Mila, Nalewki) [...] איזו תנועה, איזה דופק חיים [...]כל בניין מכוסה בשלטים, כל חצר מוקפת בבניינים בני ארבע קומות ובתוכם פועמת עבודה: ייצור עניבות, ארנקים, פרחים מלאכותיים, קופסאות, תיקים, מוצרי גלנטריה [...] שכונה זו מלאה יוזמה, רעיונות, עורמה ועבודה יותר משכונות אחרות [...] זורמים כאן נהרות של בני אדם, שרשרת ארוכה של עגלות־משא, נהגי החשמליות "התקועות" ברחובות מצלצלים בייאוש, סבלים כפופים, עורקי צווארם כמעט מתפוצצים תחת משא כבד מדי, [...] ליד חנויות עם מחזור של מיליוני זלוטי מצטופפות חנויות עלובות, ולאורך המדרכות, בשערים ובחצרות מתנהל מסחר של רוכלים אשר כל הונם מגיע לחמישה או שבעה זלוטי. עם זאת, יש יום אחד בשבוע שבו משתתקת מהומת העסקים. זהו יום השבת. בבוקר הולכים האורתודוקסים לבתי התפילה, אחר כך טיול קצר ושיחות עם מכרים בגן קרשינסקי (Krasinski), אחרי ארוחת הצהריים — נמנום שקט, והספסלים בגן נתפסים על ידי זוגות רומנטיים צעירים. בחורף, כאשר החשכה יורדת מוקדם, אפשר עוד לפתוח את החנויות לכמה שעות. בקיץ — לא. אז יוצאים לטיול ארוך יותר לשדרות ירושלים (Aleje Jerozolimskie), לפארק סאסקי (Saski), או לפארק החדש (Park Traugutta), שם הנוער מקיים כבר משעות הבוקר תחרויות ספורט [...] תיירים אנגלו־סקסים ממהרים לבקר את "הגטו" שלנו, אבל השכונה היהודית איננה גטו, שהוא סמל של עצלות מזרחית ולכלוך. השכונה היהודית שלנו היא מקום של חיי מסחר שופעים, ואשר ללכלוך — אין הוא גרוע יותר מבשכונות עוני לא־יהודיות.

ילדים יהודים בפארק קרשינסקי

כך, למשל, נראתה השכונה היהודית בעיני גיבור ספרו של סטפן זרומסקי (Stefan Zeromski) "לפני האביב" (Przedwiosna), שראה אור ב-1924:

כמה נוראות שם תעלות הביוב, ערמות האשפה, שפכים, כיורים, מרזבים והמדרכות. רוב החצרות אפלות, מלאות אשפה ולכלוך. אין לתאר את המלנכוליה של חצרות אלה, את העצבות של החלונות היוצאים לסמטאות המדיפות ריחות רעים [...] ולמרתפים המלאים ריקבון [...] משחקים שם המוני ילדים יהודים — מלוכלכים, חולניים, חיוורים, רזים. [...] הדמות האופיינית ליהודים באזור זה הייתה קריקטורה של בן אנוש: כפופים, מזוקנים, עקומים, לא נקיים, מצחיקים מאוד בכובעיהם הקטנים ובחלוקיהם הארוכים והמלוכלכים [...]

אך יש לציין כי תיאור זה לא נשמר לשכונה היהודית בלבד, והוא היה חלק מהביקורת שהביע הסופר על מצבה של הבירה הפולנית בשנות ה-20:

רעב, אבטלה, דרי רחוב, התנכלות ברוטלית של המשטרה לעניים והעדפה של שכבות בעלות רכוש, אפליית מיעוטים לאומיים — כל אלה היו תופעות שאותן לא ראה בוורשה המשוחררת רק מי שלא רצה לראותם [...] לא היה שום הבדל בין העוני ברחובות בשכונה היהודית לבין זו שבוולה, צ'רניאקוב וטרגובקה (Czerniakow, Wola ו-Targowka). בשכונות אלה חיו זה לצד זה מזה עשרות שנים שני העמים — יהודים ופולנים — שביחד נדחפו לקרקעית העוני והאומללות.

ואכן, חוקר תולדות ורשה מארק דרוזובסקי (Marek Drozdowski) ציין כי בוורשה שבין המלחמות התגבשו שני סוגים של אזורי עוני: העוני היהודי — בשכונה הצפונית היהודית, שם הצטופפו הדיירים בבנייני קומות חסרי אור ואוויר, בלא חשמל, מים זורמים וגז, והעוני הפולני אשר התגבש בשכונות החדשות אשר צורפו לוורשה, בשולי העיר.¹⁰

לעומת זאת, אנשי השכונה, בעיקר אלה שבילו בה את ילדותם, זכרו אותה באופן חיובי הרבה יותר. כך, למשל, תוארה חצר ברחוב פרנצ'יסקנסקה (Franciskanska):

החצר הייתה מעין רחוב מסחרי, רק עם פחות מכוניות. זה היה מקום המשחק של כל הילדים. שיחקנו כאן במחבואים, קלאס, ומשחקים אחרים. לעתים הופיעו בחצר אקרובטים על שטיחונים שנפרסו על אבני החצר. לא חסרו גם רוכלי רחוב: בקיץ מכרו פלחי אבטיחים ובחורף שלטו כאן מוכרי הכעכים: בסלים ענקיים נחו בייגלה מלוחים טעימים. בייגלה כמו אלה שהיו בוורשה שלפני המלחמה אין ודאי בכל העולם כולו".¹¹

יהודים בוורשה

יהדות פולין בתקופה שבין המלחמות התאפיינה ברב־ גוניות ובפערים חברתיים וכלכליים ניכרים. המחקר מלמד על אי־אחידות בקרב יהדות פולין בכל תחומי החיים: פוליטיקה, חברה, השכלה, תרבות, כלכלה, וגם על אי־אחידות בין־דורית, דתית ומגדרית.¹²

ברחוב היהודי בוורשה פעלו שלושה זרמים פוליטיים־חברתיים גדולים: (1) האורתודוקסיה; (2) הציונות; (3) התנועה הסוציאליסטית "בונד", ובצדם זרמים קטנים יותר: המתבוללים, הקומוניסטים ועוד. מוסד חשוב נוסף ברחוב היהודי הייתה הקהילה היהודית (Gmina Zydowska) — מוסד רשמי שתפקידיו נקבעו על ידי השלטונות הפולניים, וכללו בין היתר אחריות על חלק מבתי הכנסת, הפעלת 15 בתי ספר יסודיים, כמה בתי ספר מקצועיים, ארגון קורסים, בתי ספר ערב, אחזקת בתי חולים יהודיים, בתי קברות ומוסדות צדקה. מדי כמה שנים נערכו בקרב הציבור היהודי בחירות למוסדות הקהילה, שבהם לקחו חלק גברים בלבד. הבחירות הללו הוחרמו לעתים על ידי מפלגות יהודיות שונות.

היהודים היוו למעלה ממחצית מעמד הבורגנות הנמוכה בוורשה, ובקרב הרוכלים הם היוו כ-80%. גם בקצה השני של ההיררכיה התעסוקתית היה חלקם גבוה: היהודים היוו קרוב ל-40% מעורכי הדין, קרוב ל-70% מהרופאים, וכמחצית מן המורים הפרטיים.

אכן, חיי היהודים בוורשה התאפיינו ברב־גוניות רבה, בתסיסה תרבותית וחברתית ובתנועה בין קצוות.