האישה השקטה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
האישה השקטה
מכר
מאות
עותקים
האישה השקטה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

האישה השקטה

4.3 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

נושאים

תקציר

הזוגיות המושלמת של ג´ודי וטוד מגיעה לנקודת משבר, והרבה מוטל על הכף: ההיסטוריה המשותפת שלהם, הדירה המקסימה בשיקגו והקשר מעורר הקנאה שהם מקרינים כלפי חוץ.
עכשיו הוא - הרוצחת - והוא - הקורבן - נעים במהירות חסרת רחמים אל המערכה האחרונה. הוא בוגד חסר תקנה, היא חיה ונושמת הכחשה. כשהוא מחליט להעלות את ההימור ולשחק על חייו, הוא לא לוקח בחשבון שלה כבר אין מה להפסיד.
 
האישה השקטה מסופר בקולות מתחלפים, ומתאר התפרקות יוצאת דופן של זוגיות יוצאת דופן. זהו רומן עוצר נשימה על זוג בדרכו לאסון. זוג שלא יכול לוותר עוד אחד לשני. זוג שמבטיח כל-כך הרבה זה לזו, ולא באמת מתכוון להמשיך לקיים.
 
א.ס.א הריסון, שחיברה מספר ספרי עיון לפני האישה השקטה, נפטרה זמן קצר לאחר צאת הספר בארצות הברית. היא עוד הספיקה לקרוא את הביקורות הנלהבות עליו ולראות אותו כובש את המקום הראשון ברשימת רבי המכר של הניו-יורק טיימס, לפני שהוכנעה על ידי מחלת הסרטן באפריל 2013. מאז יצא הספר לאור ב-18 מדינות נוספות והפך תוך זמן קצר לרב מכר בכל אחת מהן.
 
זה ספר מטריד, שכתוב בכישרון ובקלילות, ומי שמתחיל לקרוא אותו יתקשה להפסיק.
(עלית קרפ, הארץ)

פרק ראשון

פרק ראשון- היא

 

 

תחילת ספטמבר. ג'וֹדי ברט מבשלת ארוחת ערב במטבחה. הודות לתכנון המרחב הפתוח של הדירה, שום דבר לא מפריע לה להביט דרך הסלון מבעד לחלונות הפונים מזרחה, אל הנוף המשתרע של אגם ושמים הנצבעים באור הערב בגוון כחול אחיד. קו דק, בגוון כהה יותר, נראה באופק ונדמה קרוב אליה כאילו אפשר לגעת בו. היא אוהבת את השרטוטים העדינים האלה, את התחושה שהם מקנים לה כאילו היא עטופה, מוגנת. תחושת החיבוק העוטף היא הדבר האהוב עליה יותר מכול במגורים כאן, בקן הנשרים בקומה העשרים ושבע.

בגיל ארבעים וחמש, ג'ודי עדיין תופסת את עצמה כאישה צעירה. היא לא חושבת קדימה, על העתיד, אלא חיה מאוד בתוך הרגע, ממוקדת ביומיום. היא מניחה, בלי שהקדישה לכך מחשבה, שהעניינים ימשיכו לנצח כפי שהם כיום - לא מושלמים, אבל נסבלים לחלוטין. אם להשתמש במילים אחרות, היא עדיין לא מודעת לכך שחייה מגיעים עכשיו אל שיאם, ולכך שנעוריה המגוננים - שנשחקו אט־אט בעשרים שנות חייה המשותפים עם טוד גילברט - מתקרבים לשלב האחרון שלהם. היא לגמרי לא מודעת לכך שהתפיסה שלה לגבי מי היא ואיך עליה להתנהל בעולם הרבה פחות יציבה מכפי שהניחה בהתחשב בכך שמספר זעום של חודשים יידרשו כדי להפוך אותה לרוצחת.

אם הייתם אומרים לה זאת, היא לא הייתה מאמינה לכם. רצח היא מילה שבקושי קיימת באוצר המילים שלה, מושג חסר משמעות, נושא לסיפורים בחדשות על אנשים שאינה מכירה ושלעולם לא תפגוש. אלימות בתוך המשפחה היא בלתי סבירה בעיניה במידה שווה. לא הגיוני בעיניה שחיכוכים יומיומיים בסביבה משפחתית יתעצמו לרמה שכזאת.

יש סיבות לחוסר האמון הזה, אפילו כאלה שאינן קשורות כלל בשליטה העצמית שלה. היא לא אידיאליסטית. היא מאמינה שאת הטוב יש לקבל יחד עם הרע. היא לא מתחילה מריבות וקשה להרגיז אותה.

הכלב, גולדן רטריבר בעל פרוות משי בלונדינית, שוכב למרגלותיה כשהיא עמלה מעל קרש החיתוך. מעת לעת היא משליכה לעברו פרוסת גזר שאותה הוא תופס בפיו וטוחן בחדווה. השלכת הירקות היא טקס קבוע שמתקיים לפני ארוחת הערב. היא והכלב נהנים ממנו מאז הביאה אותו הביתה כגור חמוד כדי להסיח את דעתו של טוד מכמיהתו ליורש. נדמה כי הכמיהה הזו הפציעה בן לילה כשמלאו לה ארבעים. היא קראה לכלב פרויד בציפייה למשחקי המילים ולעלבונות שתוכל להטיח בפרויד המקורי, שאליו נדרשה להתייחס ברצינות תהומית במהלך שנות לימודיה באוניברסיטה. פרויד מפליץ, פרויד אוכל מהאשפה, פרויד רודף אחרי הזנב שלו. הכלב היה טוב לב עד מאוד ולא התרגש במיוחד מכך שהפכו אותו לשעשוע.

היא פרסה ירקות וקצצה תבלינים, כל גופה שקוע במלאכה. היא אוהבת את האינטנסיביות של הבישול - המוכנות של להבת הכיריים, שעון העצר שמסמן את הדקות הנעלמות, המיידיות של התוצאה. היא מודעת לדממה שמחוץ למטבח. הכול מוביל במהירות אל נקודת הזמן שבה תשמע את המפתח שלו בחור המנעול - מאורע שציפתה לו בעונג. היא עדיין התייחסה להכנת ארוחת הערב בשביל טוד כאל מאורע. עדיין התפעמה מהמזל שזימן אותו אל חייה. עניין אקראי לחלוטין שלא לימד בזמנו על היכרות מעמיקה יותר, ודאי לא על ארוחות עתידיות מעוררות תיאבון שיוכנו באהבה.

זה אירע בבוקר אביבי גשום. היא הייתה עסוקה בלימודי הפסיכולוגיה שלה ומילצרה בלילות. היא בדיוק עברה דירה ונהגה צפונה ברחוב סטייט במכונית מסחרית שכורה המלאה בכל חפציה. בזמן שתכננה לעבור נתיב, מימין לשמאל, אולי הסתכלה מעבר לכתפה ואולי לא. המכונית המסחרית נראתה מוזרה בעיניה. לא רק שהיא לא התחברה אליה, בגלל אדים שהצטברו על החלונות היא החמיצה את הפנייה שלה ברמזור האחרון. בהתחשב בנסיבות הללו הייתה דעתה מוסחת - סוגיה שהפכה למוקד דיון ביניהם בהמשך - כשהוא התנגש בדלת שלה והסתחרר לכיוונה. צפירות עלו מכל עבר, נשמעו חריקות בלמים, ועוד לפני שהצליחה להתאפס על עצמה, בטרם הבינה שמכוניתה עצרה לחלוטין ושהיא בסדר גמור, טוד צרח עליה מבעד לחלון הסגור.

"כלבה משוגעת. מה לעזאזל את חושבת שאת עושה? את מטורפת? איפה למדת לנהוג? אנשים כמוך לא צריכים להיות על הכביש. את מתכוונת לצאת מהמכונית שלך או פשוט לשבת בתוכה כמו מטומטמת?"

נאומי התוכחה שלו באותו יום לא יצרו רושם חיובי במיוחד, אבל אין זה מפתיע שאדם שהיה מעורב בתאונת דרכים יפגין עצבנות גם אם היא הייתה באשמתו. נכון שזו לא הייתה אשמתו במקרה הזה, ולכן כשטלפן אליה כעבור כמה ימים להזמין אותה לארוחת ערב היא הסכימה להצעתו באדיבות.

הוא לקח אותה לגריק־טאון, שם הם אכלו סופלקי טלה ושתו רצינה. המסעדה הייתה מלאה, השולחנות קרובים זה לזה, האורות בוהקים. הם מצאו את עצמם צועקים מעל ההמולה וצוחקים על חוסר היכולת שלהם לדבר. שיחתם הצטמצמה לשברי משפטים כמו "האוכל טוב"... "נחמד פה"... "היו לי אדים על החלונות"... "אם זה לא היה קורה לא היינו נפגשים"...

היא לא יצאה להרבה דייטים. הגברים שהכירה באוניברסיטה הזמינו אותה לפיצה ובירה, וספרו את הכסף שעלתה להם הפגישה. הם נהגו לפגוש אותה במסעדה, כשבגדיהם המקומטים הם אותם אלה שלבשו ללימודים ופניהם לא מגולחים. טוד, לעומתם, לבש חולצה נקייה והגיע לאסוף אותה. הם נסעו יחד למסעדה ומהרגע שהתיישבו דאג לה, מילא את הכוס שלה וביקש לוודא שנעים לה. היא ישבה מולו והתענגה מהאופן שבו מילא את החלל סביבו בנינוחות. היא חיבבה את המנהג הביתי שלו לנגב את המזלג על פרוסת לחם, ומצא חן בעיניה שמסר את כרטיס האשראי שלו מבלי לבדוק את החשבון.

כשחזרו למשאית שלו הוא הסיע אותה לאתר הבנייה שלו בבאקטאון. זו הייתה אחוזה מהמאה התשע־עשרה שאותה שיפץ עכשיו במטרה להפוך אותה מפנסיון לבית משפחה. כשהוביל אותה על הקרקע המתפוררת, הוא אחז בעדינות במרפקה.

"זהירות, שימי לב על מה את דורכת."

זאת הייתה מפלצת גותית כעורה, אבניה נרקבות, צבעה מתקלף וחלונותיה צרים. פצע גס למראה בלב רחוב שבתיו בעלי הצורה המרובעת שופצו ושומרו נפלא. במקום המרפסת הקדמית ניצב סולם שעליו נאלצו לטפס, ובחלל הכניסה הונחה על צדה נברשת מפוארת. בחדר הקדמי, שנראה כמו כספת עם תקרות גבוהות באופן בלתי סביר, השתלשלו כבלים מדאיגים ונערמו ערמות אשפה והריסות.

"פעם היה פה קיר," הוא אמר והצביע, "את יכולה עדיין לראות את השרידים שלו."

היא הסתכלה על הרצפה, על המקום שבו נראו קורות ריצוף חסרות.

"כשהם הפכו את זה לאכסניה, הם בנו המון מחיצות. אבל עכשיו החזרנו את החלל לצורה המקורית שלו. את יכולה ממש לראות איך זה מקבל צורה מול העיניים שלך."

היא התקשתה לדמיין כל סוג של צורה לבית הזה. לא עזרה לה העובדה שלא היה חשמל והאור היחיד זלג בעדינות מפנסי הרחוב שבחוץ. הוא הדליק נר, טפטף קצת שעווה לתוך צלחת וייצב אותו בתוכה.

הוא היה להוט להראות לה את הבית והם נשאו את הנר בין החללים הריקים - זה שיהפוך למטבח, חדר ההסבה האבוד. החללים תוחמו בקירות שפורקו עד בסיסם.

בקומה השנייה בלטו יותר מאפייני האכסניה. דלתות חדר השינה קובעו עם לייסטים, והקירות נצבעו בצבעים בלתי סבירים. ריח העובש כאן היה חזק יותר והתחושה הייתה מפחידה ממש. רצפות העץ הישנות חרקו תחת רגליהם, והאור יצר גלים שהפכו את שניהם לרוחות רפאים שנראו על המרצפות והתקרה.

"זה לא שימור," הוא אמר. "אנחנו עושים פה שיפוץ יסודי. הופכים את המבנה למודרני. רצפות עץ אלון, דלתות רציניות, חלונות בזיגוג כפול... זה יהיה משהו שכולם רוצים. בית ישן עם אישיות, אבל לגמרי מעודכן."

הוא אמר שלקח את הפרויקט על עצמו בשתי ידיים ועם הזמן למד את המשימות השונות. הוא עשה זאת במקום ללכת לאוניברסיטה, לווה כספים, חי על אשראי ועל אופטימיות. היא הבינה עד כמה הוא דחוק בכסף כשראתה את שק השינה המגולגל באחד מחדרי השינה, וזיהתה סכין וקצף גילוח באחד מחדרי האמבטיה.

"אז מה את חושבת?" שאל כשחזרו למטה.

"אני אשמח לראות כשזה יהיה גמור," אמרה.

הוא צחק. "את חושבת שהסתבכתי מעל הראש."

"זה שאפתני," הודתה.

"את עוד תופתעי," אמר.

 

* * *

 

עד ששמעה אותו נכנס, שקעו האגם והשמים בדמדומים קטיפתיים. ג'ודי כיבתה את האור שמעליה והותירה לווילון לנצח על תזמורת הזוהר העדין שמעבר לחלון. היא הסירה את סינרה וליקקה את אצבעותיה כדי להחליק את השערות הסוררות שהסתלסלו מרקותיה. תנועה המבטאת ציפייה טהורה. היא האזינה כל העת לתנועותיו בכניסה. הוא התעסק עם הכלב, תלה את הז'קט שלו ואז רוקן את תכולת כיסיו אל קערת הנחושת היצוקה שעמדה על השולחן במבואה. השתרר רגע של שקט כשעבר על הדואר. היא סידרה דג פורל מעושן על צלחת עם מניפת קרקרים.

הוא גבר גדול עם שיער בצבע חול, עיניים אפורות ושפע חיוניות. כאשר טוד גילברט נכנס לחדר כלשהו, אנשים מתעוררים. זה מה שהייתה אומרת לו נשאלה מה היא הכי אוהבת בו. בנוסף, הוא יכול לגרום לה לצחוק כשהוא רוצה, ובניגוד לרוב הגברים שהיא מכירה הוא יודע לעשות כמה פעולות באותו זמן. אפילו כשהוא מקבל שיחה בסלולרי הוא יכול לסגור את השרשרת שלה או להראות לה איך להשתמש בפותחן בקבוקים מסובך לתפעול.

הוא מרפרף על מצחה בשפתיו, מתהלך סביבה ומושיט יד אל כוסות הקוקטייל שבארון. "נראה טוב," הוא אומר, "מה זה?" מתכוון לבשר הזהוב, המצופה במאפה, שיצא זה עתה מהתנור ונח במחבת.

"ביף וולינגטון. כבר אכלנו את זה פעם, זוכר? אהבת את זה."

הוא אחראי להכין לשניהם מרטיני. בזמן שהיא מערבבת את המרינדה לירקות, היא מודעת לצליל קוביות הקרח ולניחוח החד שהוא מפיק עם הסכין כשהוא פורס את הלימון. הוא מתנגש בה, מפיל דברים, מפריע לה, אבל היא אוהבת שהוא קרוב אליה עם הנוכחות המרגיעה שלו. היא שואפת את ריחות יומו, נמשכת אל חום גופו. מגע ידיו תמיד חם, גורם משיכה חייתי בשביל מישהי שתמיד קר לה.

אחרי שהניח את כוס המרטיני לפניה, על הדלפק, הוא לוקח את שלו, יחד עם הפורל, אל הסלון. שם הוא מניח את רגליו על השולחן ופורש את העיתון שהניחה למענו על שולחן הקפה, מקופל בקפדנות. היא מניחה את השעועית הירוקה ואת הגזר הגמדי במכשירי אידוי נפרדים ולוגמת מהמשקה שלה, מרוצה מהאופן שבו הוודקה פוגעת מיד בזרם הדם שלה, מעוררת את איבריה. מהספה הוא זורק לעברה הערות על חדשות היום: האולימפיאדה הבאה, עלייה בשיעורי הריבית, תחזית לגשם. הוא מסיים לבלוע את רוב הדג ואת שארית המרטיני, ואז קם על רגליו ופתח בקבוק יין בזמן שפרסה את הבשר לנתחים עבים. הם נשאו את הצלחות אל השולחן שאפשר צפייה בשמים המרהיבים.

"איך היה היום שלך?" הוא שואל, מעמיס בשר על מזלגו.

"נפגשתי עם ברגמן," היא עונה.

"ברגמן. מה היה לה לספר?" הוא דוחף נתחי בשר לפיו בקצב קבוע, מדבר מבלי לשאת עיניים מהצלחת.

"היא הזכירה לי שעברו שלוש שנים מאז שעשתה את הפרסומת ההיא לפודינג. אני חושבת שהיא נחושה להפיל עליי עוד קצת מהאשמה."

הוא מכיר את המטופלים שלה לפי הכינויים שהעניקה להם. מכיוון שהם באים והולכים כשהוא בעבודה, הוא לא נתקל בהם אפילו פעם אחת. אבל היא ממשיכה לעדכן אותו, ובמידה מסוימת יש לו היכרות אינטימית עם כולם. זה לא מפריע לה כל עוד השמות האמיתיים שלהם נותרים חסויים. 'ברגמן' הוא כינוי לשחקנית מובטלת, שעבודתה האחרונה - פרסומת אגדית לפודינג - הפכה לזיכרון רחוק.

"אז עכשיו זאת אשמתך," הוא אומר.

"היא מבינה שהייאוש שלה דוחה אנשים ורוצה לדעת למה לא עזרתי לה עם זה. זה מה שהיא רוצה לדעת, לא פחות. אנחנו עובדות על זה כבר שבועות."

"אני לא יודע איך את סובלת את זה," הוא אומר.

"אם היית רואה אותה היית מבין. היא לוחמנית, לוחמת אמיתית. היא אף פעם לא תוותר. בסוף משהו ישתנה אצלה."

"לי לא הייתה סבלנות לדברים כאלה."

"הייתה לך אם היה לך אכפת מהם. אתה יודע שהמטופלים הם כמו הילדים שלי."

צל חולף על פניו והיא מבינה שהזכרת הילדים החלופיים היא תזכורת לילדים שאין להם. היא חוזרת לברגמן ואומרת, "אבל האמת היא שאני דואגת לה. היא מהמקרים האלה שבהם אדם לא יצליח להאמין בעצמו אם אף אחד לא ישכור את שירותיו. אבל אף אחד לא ישכור אותה מפני שהיא לא מאמינה בעצמה. העניין הוא שאני בכלל לא בטוחה שאני באמת עוזרת לה. לפעמים אני חושבת שאני צריכה לפטר את עצמי בתור המטפלת שלה."

"אז למה שלא תעשי את זה אם את לא מתקדמת איתה לשום מקום?" הוא שואל.

"טוב, זה לא שאנחנו לא מתקדמות לשום מקום. כמו שאמרתי, לפחות היא הבינה מה היא עושה לעצמה."

"אני אוהב את הבשר הזה," הוא אומר. "איך הכנסת את הבשר לתוך המאפה?"

כמו שמכניסים ספינה לבקבוק, היא רוצה לומר, אבל יודעת שהוא לא מתבדח. יחסית לאדם שיכול לבנות קירות הוא טיפש באורח מפתיע בכל מה שקשור לבישול.

"זה עטוף," היא אמרה. "תחשוב על בידוד מסביב לצינור."

הוא בוהה בחלל ונדמה שאינו מבין כלל את דבריה. ההתנתקויות הללו אפיינו אותו מאז ומעולם, אבל נדמה לה שבזמן האחרון הן נעשו תכופות יותר. רגע אחד הוא כאן ובמשנהו נעלם. נישא בנהר מחשבות, רעיונות, דאגות. מי יודע? יכול להיות שהוא יושב לו שם בשקט וסופר לאחור ממאה, או אולי מזכיר לעצמו את שמות כל הנשיאים. לפחות היא לא יכולה לייחס זאת למצב רוחו. כבר זמן מה שהוא מזכיר לה איך היה פעם, לפני שהחלה לחשוש שהדיכאון שלו קבוע. זה נמשך כל־כך הרבה זמן עד שאפילו פרויד לא הצליח לשמח אותו. פרויד הכלבלב, עם אוזניו המצחיקות, שתפקד כליצן חצר טוב לב.

לפחות הוא הצליח תמיד לזייף בארוחות ערב ובמסיבות, דואג שהאלכוהול יזרום, מפעיל את כפתור הנחמדות שלו, גורם לאנשים להרגיש טוב - 'רוזלי, שוב שתית ממעיין הנעורים?'... 'דיידרה, את נראית כל־כך טוב שבא לי לאכול אותך.' הוא מספק את הסחורה גם בחברת הגברים, נותן להם לדבר על עצמם מבלי להתחרות בהם. הוא גורם לאנשים לצחוק הודות לחיקויים שלו.

ברור שמצבו השתפר עכשיו. הוא ערני יותר, צוחק אפילו כשהם לבד, זורם יותר ורגוע, דואג פחות, מזכיר יותר איך היה פעם, בשנותיהם הראשונות, כשנהגו להיכנס עירומים למיטה כדי לקרוא עיתון ולצפות במשחק כלשהו בטלוויזיה ולחלוק קערת קורנפלקס - קרטון החלב על קרש המיטה, הסוכר נשפך מהשקית על המצעים. פעם הם נהנו מהחירות המצויה במצב שבו גבר ואישה לא ממש מכירים זה את זו. העתיד המפנק צבע את האופק שלהם בצבעים עליזים. הדלתות כולן היו פתוחות, וכל ההבטחות יכלו להתממש.

"אתן לך פני אם תגיד לי על מה אתה חושב," היא אומרת.

הוא מעפעף ומחייך. "זה טעים מאוד," הוא אומר ושולח יד אל הבקבוק הריק למחצה וממלא את הכוסות. "מה את חושבת על היין הזה?"

הוא אוהב לדבר על יין. לפעמים, המשקה שהם שותים עשוי לשמש בסיס לשיחת ארוחת הערב שלהם. אבל עכשיו, במקום להמתין לתשובתה, הוא מכה עם כף ידו במצחו ואומר, "התכוונתי לספר לך. יש מסע דיג בסוף השבוע הזה. חלק מהחבר'ה הולכים."

"מסע דיג?" היא שואלת.

הוא מנקה את צלחתו משתי חתיכות בקר ומנגב את הנוזלים עם פרוסת לחם. "נוסעים בשישי אחרי העבודה. חוזרים בראשון."

טוד לא יוצא למסעות דיג, ולמיטב ידיעתה גם לא מישהו מהחבר'ה. היא מבינה מיד - מסע דיג הוא כינוי למשהו אחר.

"אתה נוסע?" היא שואלת.

"אני חושב על זה."

היא ממשיכה לאכול, משתדלת לזרז את הקצב. לפעמים, האופן שבו היא אוכלת - נגיסות קטנות במזון שנותר שבוי בפיה זמן רב - מאתגר את סבלנותו. היא יודעת זאת. היא בולעת חתיכה לעוסה למחצה שנתקעת בגרונה, מגרה את דחף ההקאה שלה. הוא מזנק באצילות ממקומו וטופח על גבה בזמן שהיא פולטת ומתנשפת. המזון שגרם לבעיה ניטח אל כף ידה. היא מניחה אותו בלי להביט בקצה צלחתה.

"תודיע לי מה החלטת," היא אומרת ומספיגה במפית את קצה עינה. "אם תיסע, אולי אנקה את השטיחים. אכין ריבה או משהו."

היא לא מתכננת לעשות משהו מהדברים האלה. היא אומרת זאת לשם האמירה, כדי למלא את האווירה. תמיד התייחסה בחיוב לכך שאינו משקר לה. הכוונה לכך שאינו צובע את סיפוריו בפרטים שהפכו אותם לשקריים. הבעיה כאן לא נעוצה בגיבוב מילותיו, כי אם בעובדה שהוא מעולם לא נסע לסופשבוע.

"היי," הוא אומר, "הבאתי לך מתנה."

הוא עוזב את החדר וחוזר אליו עם חבילה - מלבן שטוח, בערך בגודל של ספר בכריכה רכה, עטוף בנייר חום מודבק בסלוטייפ. הוא מניח את החבילה על השולחן לידה ושב ומתיישב. הוא נותן לה מתנות לעתים קרובות, והיא אוהבת את זה. היא פחות אוהבת אותן כשברור שהן נועדו לפייסהּ.

"לכבוד מה?"

"שום דבר מיוחד."

חיוך נסוך על פניו, אבל האווירה בחדר נפיצה. חפצים צריכים להתעופף מקצה אחד של החדר אל קצהו השני. ראשים צריכים להסתובב על צירם. היא מרימה את החבילה ומגלה שהיא כמעט חסרת משקל. הסלוטייפ מתקלף בקלות, ומתוך סנדביץ' של בריסטול מגן היא מוציאה תמונה קטנה ויפה, ציור של ראג'פוט. מקורי. הסצנה צבועה בירוק וכחול, מתארת אישה בשמלה ארוכה שעומדת בלב גן מוקף חומה. היא מוקפת טווסים וצבי, מקושטת בתכשיטי זהב מפוארים. ברור שאין דאגות חומריות או ארציות שמעיבות על חייה. ענפים גדושי עלים מסוככים על ראשה, והדשא מתחת לכפות רגליה הוא בעצם מרבד ירוק רחב.

הם בוחנים את התמונה יחד, מתייחסים לציורי החינה על כפות ידי האישה, לסל הלבן הקטן שלה, לגופה היפה שמתחת לשמלתה. כשהם בוחנים את הפרטים הקטנים ואת כתמי הצבע שבים חייהם לשגרתם הבלתי מופרעת. הוא צדק כשבחר להביא לה את הציור. האינסטינקטים שלו טובים.

כבר כמעט הגיע הזמן ללכת לישון כשהיא מפנה את השולחן ומתחילה לשטוף כלים. הוא מציע בנימוס את עזרתו, אבל שניהם יודעים שמוטב שישאיר לה את הניקיונות ויוציא את הכלב לטיול. לא שהיא מי יודע מה קפדנית. הסטנדרטים שלה לא בלתי הגיוניים, אבל כששוטפים מחבת היא אמורה לא להיות שמנונית כשמסיימים לנקותה. את גם לא אמורה לנגב את השומן במגבת הכלים שבה ניגבת לפני כן את הקריסטל. מדובר בהיגיון בריא ולא בשום דבר אחר.

הוא לא רשלן כזה כשמדובר בבנייה. אילו התקין מדף הוא לא היה עושה זאת בזווית כזאת שהחפצים שיונחו עליו יחליקו לרצפה ויישברו. הוא שם לב לפרטים ומבצע את העבודה כמו שצריך, בלי שמישהו יכנה אותו פרפקציוניסט או יאשים אותו בקפדנות טרחנית.

זה לא שהיא נוטה להתלונן. זו עובדה ידועה שבהקשרים מסוימים נוטות חוזקות של אנשים להפוך לחולשות הבולטות ביותר שלהם. חוסר סבלנותו בכל הנוגע לעבודות הבית נבע מהעובדה שהאנרגיה שלו הייתה רבה ועוצמתית מדי בשביל משימות ביתיות. אפשר לראות זאת באופן שבו הוא ממלא חדר, מגביל עד מאוד את המרחב, קולו רם ונישא, תנועותיו סוחפות אוויר רב. הוא אדם ששייך לאתרי בנייה, למקומות שבהם גודלו נראה הגיוני. בבית הוא במיטבו כשהוא ישן לצדה. גודלו אז אינו בולט כל־כך. הוא כאילו מתעצב מחדש. האנרגיה שלו במנוחה.

ג'ודי מסתובבת בחדריה הנעימים, סוגרת וילונות, טופחת על כריות, מיישרת תמונות, מרימה מוך מהשטיח. באופן כללי היא יוצרת את הרקע שאליו תרצה להתעורר בבוקר. חשוב שהכול יהיה רגוע בסביבה שבה תתחיל את יומה.

בחדר השינה היא מקפלת את כיסוי המיטה, פורשת פיג'מה בשבילו וכתונת בשבילה, מחליקה את הבד ומקפלת לאחור את הבד העודף עד שהבגדים נראים כמו גופות לא מאוישות. משהו במראה הזה שלהם - הפסים הלבנים בפיג'מה הכהה, קשרי המשי בכתונת הלילה - מלחיץ אותה. היא יוצאת מהחדר אל המרפסת. הרוח דוקרת. בלילה ללא ירח נראה הנוף כתהום חסרת תחתית. היא נרכנת אל האפלה הצוננת, מתענגת על תחושת ההתבודדות, נהנית מיכולתה לשלוט בה. היא מתמהמהת עד שהיא מאבדת עניין וחוזרת אל תוך הדירה.

ג'ודי אסירת תודה על היציבות והביטחון של חייה. היא למדה להעריך את החירות של חיי היומיום, את היעדר הדרישות והסיבוכים. על ידי כך שוויתרה על נישואים וילדים, שמרה על הכול נקי ואפשרה תחושת מרחב. אין חרטות. האינסטינקטים האמהיים מוצאים מפלט בטיפול במטופלים שלה או בכל מובן פרקטי אחר. היא נשואה כמו כל אחד אחר. חבריה, כמובן, מכירים אותה בתור ג'ודי ברט, אבל בשביל רוב האנשים היא גברת גילברט. היא אוהבת את השם ואת התואר. הם מעניקים לה סוג של ייחוס ומבטלים את הצורך לתקן אנשים או להסביר להם את המצב לאשורו - מייתרים את הטרמינולוגיה המביכה של 'שותפי לחיים' או 'בן זוגי'.

 

* * *

 

בבוקר, אחרי שטוד יוצא לעבודה, ג'ודי מתעוררת, מתלבשת ולוקחת את הכלב לטיול מול האגם. השמש מנצנצת באופק החלבי, מטילה רשת של גוני כסף על המים. הבריזה על החוף מצחינה, מלאה בארומת נפט, דגים ועץ נרקב. בשעה הזאת של היום נראה המזח כענק ישן בעל דופק איטי ונשימה כנועה, כמעט בלתי מורגשת. עכשיו נמצאים כאן רק המקומיים - בעלי הכלבים והרצים. הם לבדם עדים למראה הסירות המתנדנדות, הגלים המתנפצים, הקרוסלה והגלגל הענק הנטושים, והשחפים הצוללים בחיפוש אחר ארוחת הבוקר שלהם. כשהיא פונה חזרה אל העיר מתגלה קו הרקיע כחיזיון שצץ מן החוף, מואר בדרמטיות על ידי השמש העולה.

היא הגיעה לשיקגו כסטודנטית לפני למעלה מעשרים שנה, והרגישה מיד בבית. היא מתקיימת כאן לא רק פיזית, כי אם גם נפשית. אחרי חיי הדלות בעיירה הקטנה, היא התרגשה פה מהבניינים האדירים, מהמון האדם, מהמגוון הראוותני, ואפילו ממזג האוויר רב התהפוכות. כאן התבגרה, עיצבה את זהותה, למדה לשגשג כאדם בוגר וכאשת מקצוע.

היא פתחה את משרדה באביב שבו סיימה את הלימודים. בשלב ההוא כבר חיה עם טוד בדירת חדר קטנטנה בפארק לינקולן. המטופלים הראשונים הופנו אליה בזכות קשרי אנוש שיצרה באוניברסיטה. היא נפגשה איתם בסלון כאשר טוד היה בעבודה.

עוד במהלך התואר הראשון החליטה שגישתה תהיה אקלקטית - היא תשתמש בכלים העומדים לרשותה, כפי שייראה לה הכי הגיוני בהתאם לסיטואציות המשתנות. היא יישמה האזנה פעילה, את שיטת הגשטלט לפענוח חלומות, ואתגרה בגלוי גישות והתנהגויות של הרס עצמי. היא יעצה לאנשים לדרוש מעצמם יותר ולפקד על מצבם. היא עודדה אותם והציעה משוב חיובי. במהלך השנה הראשונה למדה איך להיות סובלנית ולהוביל אנשים בקצב שלהם. הנכס הגדול ביותר שעמד לרשותה היה החברותיות הכנה שלה. היא חיבבה את המטופלים שלה ואפשרה להם ליהנות מהספק, מה שגרם להם להרגיש נינוחים. הם אמרו עליה דברים טובים באוזני אחרים, וכך גדלה מרפאתה.

במשך כמעט שנה היא התקדמה, מוצאת את הקצב שלה, מפתחת כישורים, צוברת ביטחון עצמי. ואז יום אחד, אחד המטופלים - צעיר בן חמש־עשרה, שאובחן כסובל מהפרעה דו־קוטבית, ילד טוב, תלמיד טוב ונראה לגמרי בסדר, סבסטיאן שמו, שאהב לשאול שאלות רטוריות - נמצא מת על המדרכה מתחת למרפסת הקומה העשירית של דירת הוריו. כשלא הגיע לפגישתם הקבועה היא התקשרה לביתו ושמעה את החדשות מאמו. עד שגילתה מה קרה הוא כבר היה מת חמישה ימים.

"אל תאשימי את עצמך." אמו הייתה אדיבה מספיק לומר לה זאת, אבל הוא קפץ ביום שבו התקיימה פגישתם האחרונה. היא ראתה אותו בבוקר, והוא סיים את חייו מיוזמתו כעבור פחות מ־12 שעות. על מה הם דיברו? בעיה קטנה שהייתה לו בעיניים. הוא ראה דברים בשדה הראייה הפריפריאלי שלו, דברים חמקמקים שלא באמת היו שם.

אחרי המקרה הזה היא נרשמה ללימודי המשך במכון אדלר, ואז התחילה לסנן ולבחור את המטופלים שלה.

היא חצתה את פארק גייטוויי, מעבירה את היום עם שכנתה, עצרה בקפה רום ולקחה קפה לאטה בטייק־אווי. בזמן שאכלה את הביצה הרכה שלה ואת הטוסט המרוח בחמאה, קראה עיתונים.

אחרי ארוחת הבוקר היא מפנה את הכלים ומוציאה את התיק של המטופל הראשון - 'השופט'. עורך דין הומו עם אישה וילדים. לשופט יש מספר מאפיינים זהים לאלו של המטופלים האחרים שלה. חייו התנגשו בקיר והוא מאמין או מקווה שהפסיכותרפיה תסייע לו. הוא התחייב בפני עצמו ללכת עד הסוף עם הטיפול, אבל לא מביא אליה יותר מכפי שהוא יכול להתמודד איתו. את הסוגיה האחרונה הבינה בתהליך הסינון שלו. אנשים עם התנהגויות של הרס עצמי מופנים למטפלים אחרים. היא לא מקבלת מכורים - בין אם זה לסמים, אלכוהול או הימורים - והיא דוחה כל אחד הסובל מהפרעת אכילה, הפרעה דו־קוטבית או סכיזופרניה, מדוכאים כרוניים או אנשים ששקלו או ניסו להתאבד. לתפישתה, אלה אנשים שצריכים לקבל תרופות או להיות מאושפזים.

לוח הזמנים שלה מאפשר לה לראות רק שני מטופלים ביום לפני ארוחת הצהריים. המטופלים שאיתם היא ממשיכה, אחרי הסינון, נוטים להיות תקועים, אבודים או חסרי ביטחון - סוג האנשים שמתקשים לדעת מה הם רוצים, ומקבלים החלטות על סמך מה שמצופה מהם או מה שהם מאמינים שמצופה מהם. הם יכולים להקשות על עצמם - אחרי שהפנימו את השיפוטיות של הורים חסרי רגישות - ובה בעת להתנהג באופן חסר אחריות או בלתי הולם. באופן כללי, הם פשוט לא הצליחו ליצור סדר עדיפויות נכון לחייהם. הם לא הצליחו ליצור גבולות אישיים, הזניחו את האינטרסים שלהם ותפסו את עצמם כקורבנות.

חדר השינה הנוסף, ששימש גם כחדר הייעוץ שלה, אכלס בנוחות שולחן, ארון תיוק ושתי כורסאות שפנו זו אל זו על גבי שטיח עתיק. בין הכורסאות הוצב שולחן נמוך ועליו בלוק הכתיבה שלה ועט, קופסת טישו, בקבוק מים ושתי כוסות. השופט לבש את החליפה הכהה הרגילה שלו, עם נעלי האוקספורד השחורות וגרביים צבעוניים שנחשפו בכל פעם ששיכל את רגליו. הוא בן שלושים ושמונה עם עיניים ושפתיים חושניות, שמקובעות בפנים מאורכות.

היא התיישבה במקומה, מולו, ושאלה אותו איך שמר על עצמו מאז פגישתם האחרונה לפני שבוע. הוא דיבר על ביקורו בבר אפלולי ועל הדברים שאירעו בסמטה מאחור. הוא ירד לפרטי פרטים, מקווה אולי לזעזע אותה, אבל סקס בהסכמה בין בוגרים אף פעם לא הצליח לטלטל את עולמה. זו לא הפעם הראשונה שהוא בוחן אותה עם תיאור כזה. הוא מדבר במהירות, מחליף כיוונים באמצע, חי מחדש את החוויה, מתאמץ כמיטב יכולתו לשאוב אותה פנימה.

"המכנסיים שלי היו למטה, מתחת לקרסוליים, והזבל הסריח בטירוף. התרכזתי בו, בזבל, כדי להאט את העניינים. הבחור הזה שהיה איתי, הסתכל עליי בבר. ראיתי אותו שם כבר קודם, אבל לא חשבתי שמשהו כזה יכול לקרות ועוד באמצע הרחוב. מה אם מישהו היה תופס אותנו בשעת מעשה?"

כשהסיפור מתקדם הוא מסתכל עליה בעיניים צרות ונוצצות, שפתיו מלאות רוק. הוא היה רוצה שהיא תצחק ותכנה אותו ילד שובב, תאמר לו 'אתה כזה פרוע', אבל העבודה שלה לא מחייבת אותה למלא את החללים בשיחה או לפעול לפי קודים של שיחה חברתית. הוא ממתין, וכשהיא לא מדברת הוא מקפץ במקומו בעצבנות ובוחן את כפות ידיו. "ובכן," הוא אומר לבסוף, "אני מצטער. אני באמת מצטער. אני מצטער מאוד. לא הייתי צריך לעשות את זה." אלה המילים שהוא לא יכול לומר לאשתו, אז הוא אומר אותן למטפלת שלו.

דפוס הפעולה שלו הוא הכחשה ולאחר מכן גיחה לשם מציאת סיפוק לפני שייפתח מעגל חדש של הכחשה. שלב ההכחשה מסומן בביטויים כמו "אני אוהב את המשפחה שלי ולא רוצה לפגוע בהם." החרטה שלו אמיתית, אבל הוא לא יכול לוותר על המעללים ההומו־ארוטיים שלו, בדיוק כפי שהוא לא יכול לוותר על שמיכת הביטחון של חיי המשפחה שלו. לשניהם תפקיד חשוב במילוי צרכיו, ושניהם חשובים לתחושת הזהות שלו. הוא מעמיד פנים בפני עצמו שהעניין שלו בגברים הוא שלב חולף, ולא מבין שהתנזרות ואשמה הן הדרכים שבהן הוא מטעין את הסוללות שלו עד לשיא הריגוש. כמו אנשים רבים שבוגדים, הוא אוהב ליצור דרמה. הוא יותר דרמה־קווין מכפי שהוא יודע.

"תשפוט בעצמך," היא אומרת לו. אבל הוא עדיין רחוק מלהכיר בהתנהגותו.

רביעי הוא יום הבוגדים. הלקוחה הבאה שלה היא 'מיס פיגי'. אישה צעירה ומבוישת עם לחיים שמנמנות וידיים מנומשות, שמאמינה כי מאהב מגביר את התיאבון שלה ומשאיר את נישואיה בחיים. לפי מיס פיגי, בעלה לא חושד בדבר ולא הייתה לו זכות להתלונן גם אם כן. לא ברור מדוע היא מגיעה לטיפול או מה היא מתכוונת להפיק ממנו. היא שונה מהשופט בזכות היעדרו של מצפון מנדנד והאופן המעשי שבו היא מתייחסת לדברים בימי שני וחמישי, אחר הצהריים, בין הקניות בסופר לאיסוף הילדים מבית הספר.

נדמה שמיס פיגי פחות מתוסבכת מהשופט, אבל מנקודת המבט של ג'ודי היא מהווה אתגר גדול יותר. החרדות שלה זורמות מתחת לפני השטח, מפעפעות לעתים נדירות ורק אז יוצרות הפרעה כלשהי. לא יהיה קל לחבור אליהן ולהביא אותן אל המודעות. זאת בעוד השופט הוא ספר פתוח, גבר רגיש שמצא את עצמו בבעיה. בסופו של דבר, עם או בלי עזרתה של ג'ודי, הבעיה של השופט תגיע למבוי סתום ותמצא את עצמה מחוץ לחייו.

בניגוד לאמונתה של מיס פיגי שבעלה שרוי באפלה, ג'ודי מניחה שהוא חושד. תמיד יש סימנים, כפי שהיא עצמה יודעת היטב. למשל, דעתו של הבוגד מוסחת לעתים קרובות או שהוא טרוד; הבוגד לא אוהב שאלות; ריחות לא ברורים דבקים בשערו ובבגדיו. הריחות יכולים להיות כל דבר: קטורת, עובש, דשא, מי פה. מי משתמש במי פה בסוף היום, לפני שהוא נכנס למיטה? מקלחת יכולה להעלים ריחות גוף חושפניים, אבל הסבון שבו משתמש הבוגד באמבטיה של חדר המלון יהיה שונה מהסבון שבו הוא משתמש בבית. ומעל הכול, יש גם את הרמזים הרגילים: קווצת שיער ג'ינג'י או בלונדיני, כתמי אודם, בגדים מקומטים, שיחות טלפון חשאיות, היעדרויות בלתי מוסברות, סימנים מסתוריים על הגוף... שלא לדבר על רכישות מסקרנות - מחזיק מפתחות מפואר או בקבוקון אפטר שייב - שמופיעים כאילו משום מקום, בעיקר לקראת ולנטיינ'ס.

טוד מנסה להיות דיסקרטי, ובאופן עקרוני לא מתחיל עם החברות שלה אף על פי שכבר קרו מקרים. היה זוג שאיתו פיתחו יחסי ידידות, אנשים שפגשו בחופשה בקריביים ושחברו אליהם על גבי כמה מרגריטות ושיעורי צלילה. הזוג ניהל עסק למכירת בתים מוכנים מראש, וטוד בז להם מעמקי לבו. יחד עם זאת, במשך כמה חורפים הם נפגשו עם הזוג בריזורטים נבחרים. היא חשדה שקורה משהו בין טוד לשילה, אבל הרחיקה את המחשבה מראשה עד אחר הצהריים שבו הם נעלמו משפת הבריכה והופיעו זמן מה אחר־כך. הם נראו כצמד חתולים שנפל לתוך קערת שמנת ענקית. היא הייתה יכולה להתעלם מהמקרה הבודד, אבל הוא הצטרף לפעילות עדינה בבגד הים של טוד ולניצוץ של חומר ג'לטיני על שיער חזהו.

ובכל זאת, כל זה היה חסר משמעות. פשוט לא משנה ששוב ושוב הוא חושף את עצמו. הוא יודע שהיא יודעת שהוא בוגד, אבל כל העניין הוא העמדת הפנים. חייבים לשמור על העמדת הפנים הקדושה הזאת, על האשליה שהכול בסדר ושאין שום בעיה. כל עוד לא מצהירים בגלוי על העובדות, כל עוד מדברים על הבגידה בלשון סגי נהור, כל עוד עוקפים אותה במילים ובמעשים, וכל עוד הכול מתפקד חלק ופני השטח רגועים - הם יכולים להמשיך לחיות את חייהם.

מן המפורסמות שחיים טובים הם סדרת פשרות המבוססות על קבלת האנשים סביבך, על צורכיהם הייחודיים, על השונות שלהם  ובמיוחד על קבלת התכונות שאי אפשר לעצב מחדש או לרסן כדי שיתאימו לנורמות חברתיות מקובלות. אנשים חיים את חייהם, מבטאים את עצמם ורודפים אחר סיפוקים בדרכים משלהם ובלוחות הזמנים שלהם. הם יעשו טעויות, יפעילו שיקול דעת לקוי, יפעלו בזמנים איומים, יפנו בפניות הלא נכונות, יפתחו תחביבים הרסניים. אם ג'ודי למדה משהו בבית הספר, הרי שהיה זה מה שהעביר באדיבותו אלברט אליס, אבי הפרדיגמה הקוגניטיבית־התנהגותית בפסיכותרפיה. אנשים אחרים לא נמצאים בעולם כדי למלא את צרכינו או לפעול בהתאם לציפיותינו, והם לא תמיד ינהגו כלפינו כראוי. חוסר היכולת לקבל עובדה זו ייצור רגשות זעם ועוינות. שלוות הנפש תגיע מהיכולת לקבל אנשים כפי שהם ולהדגיש את החיובי.

הבוגדים משגשגים. רבים מהם, לפחות. גם אם לא, הם לא הולכים להשתנות מפני שככלל אנשים אינם משתנים, לא בלי מניע חזק ומאמץ מרוכז ומתמשך. תכונות האישיות הבסיסיות מתפתחות בשלבים מוקדמים של החיים, ועם הזמן הן נהיות חלק בלתי נפרד מאיתנו. רוב האנשים לומדים מעט מאוד מהניסיון, שוקלים לעתים רחוקות בלבד לשנות את התנהגותם, מתייחסים לבעיות בעקבות התנהגות הסובבים אותם וממשיכים לעשות מה שהם עושים למרות הכול - לטוב ולרע. בוגד נשאר בוגד בדיוק כפי שאופטימיסט נשאר אופטימיסט. אופטימיסט הוא אדם שאומר "היה לי מזל, הייתי יכול להיהרג", אחרי שנהג שיכור דרס אותו, פגע לו בשתי הרגליים והוא נאלץ למשכן את הבית כדי לשלם את חשבונות בית החולים. הצהרה כזו הגיונית לחלוטין מבחינתו של האופטימיסט. עבור הבוגד, הגיוני לחיות חיים כפולים ולדבר משני צדי הפה בעת ובעונה אחת.

כשג'ודי אומרת שאנשים אינם משתנים, היא מתכוונת לכך שאנשים אינם משתנים לטובה. מובן מאליו שהם משתנים לרעה. לחיים יש נטייה לגבות מחיר מהאדם שחשבת שאת. היא הייתה פעם אדם נחמד, נחמדה עד העצם, אבל היא לא יכולה לטעון זאת יותר. הייתה אותה פעם שבה היא זרקה את הסלולרי של טוד לאגם, יחד עם ההודעה מהמטלפנת שפנתה אליו בכינוי 'וולפי'. הייתה אותה פעם שבה היא הכניסה את התחתונים שלו לכביסה הצבעונית. היו הפעמים הרבות שבהן היא דאגה לכך שחפציו יונחו במקומות הלא נכונים.

היא לא גאה בעבירות הקטנות שלה. היא הייתה רוצה לחשוב שהיא מעל התנהגויות כאלה, שהיא מקבלת אותו כמו שהוא ושהיא לא אחת מאותן נשים שמרגישות שמגיע להן משהו מהגבר שלהן אחרי שנכנסו למערכת יחסים בעיניים פקוחות. אבל היא מתייחסת לעבירות שלה כאל עבירות קטנות מאוד ביחס לדברים שהוא מרשה לעצמו לעשות.

אחרי שליוותה את מיס פיגי החוצה, היא ממשיכה לחדר הכושר שבקומת הקרקע של הבניין. היא מרימה משקולות ומדוושת עשרה קילומטרים. אחרי ארוחת צהרים של שאריות קרות של ירקות עם מיונז, היא מתקלחת ומתלבשת לקראת הסידורים שלה. לפני שהיא עוזבת היא כותבת הנחיות לקלרה, שמגיעה לנקות בימי רביעי אחר הצהריים.

השגרה היומיומית היא הקסם האדיר שמשאיר אותה במצב רוח טוב ומהווה את הדבק שמחזיק את חייה. היא מרחיקה את האימה הקיומית שיכולה להתנפל בכל רגע שבו את מתמלאת מחשבות או הולכת לאיבוד, מזכירה לך את עומק התהום שבתוכה את בעצם נמצאת. להישאר עסוקה כל הזמן זו דרכו של המעמד הבינוני. זוהי דרך מעשית מועילה.

ג'ודי נהנית מהטרחה שבקביעת פגישות למטופלים, ניהול משק ביתה, שמירה על כושר, טיפוח הגוף. היא נהנית שהדברים מסודרים וצפויים, ומרגישה בטוחה כאשר לוחות הזמנים שלה ברורים לה מבעוד מועד. תענוג לדפדף ביומן ולראות את כל מה שעוד מצפה לה: ביקורים בספא, תור במספרה, בדיקות אצל רופאים, שיעורי פילאטיס. היא מגיעה כמעט לכל האירועים שמארגן האיגוד המקצועי שלה ונרשמת להרצאות בכל נושא שמעניין אותה. בערבים, כשאינה מבשלת ארוחת ערב לטוד, היא אוכלת ארוחת ערב עם חברים. ואז יש את שתי החופשות הארוכות - אחת בקיץ ואחת בחורף - שמהן נהנים היא וטוד יחדיו.

היא נוהגת במכונית האאודי קופה שלה, פותחת את החלונות ושואבת את המולת העיר, מתענגת על כל הדברים שמתרחשים סביבה בכל מקום: המוכרים, נגני הרחוב, השווקים הפתוחים. היא עוצרת בחנות המסגרות עם הציור של ראג'פוט, אוספת ספר נסיעות, קונה משקל למטבח שיחליף את זה המקולקל, ובדרכה חזרה הביתה יושבת עם קפה קר בסניף הסטארבקס המקומי שלה, מותירה לעצמה די זמן פנוי לטייל עם הכלב ולצלות טלה לארוחת הערב לפני שיתחיל שיעור סידור הפרחים.

עוד על הספר

נושאים

האישה השקטה א.ס.א הריסון

פרק ראשון- היא

 

 

תחילת ספטמבר. ג'וֹדי ברט מבשלת ארוחת ערב במטבחה. הודות לתכנון המרחב הפתוח של הדירה, שום דבר לא מפריע לה להביט דרך הסלון מבעד לחלונות הפונים מזרחה, אל הנוף המשתרע של אגם ושמים הנצבעים באור הערב בגוון כחול אחיד. קו דק, בגוון כהה יותר, נראה באופק ונדמה קרוב אליה כאילו אפשר לגעת בו. היא אוהבת את השרטוטים העדינים האלה, את התחושה שהם מקנים לה כאילו היא עטופה, מוגנת. תחושת החיבוק העוטף היא הדבר האהוב עליה יותר מכול במגורים כאן, בקן הנשרים בקומה העשרים ושבע.

בגיל ארבעים וחמש, ג'ודי עדיין תופסת את עצמה כאישה צעירה. היא לא חושבת קדימה, על העתיד, אלא חיה מאוד בתוך הרגע, ממוקדת ביומיום. היא מניחה, בלי שהקדישה לכך מחשבה, שהעניינים ימשיכו לנצח כפי שהם כיום - לא מושלמים, אבל נסבלים לחלוטין. אם להשתמש במילים אחרות, היא עדיין לא מודעת לכך שחייה מגיעים עכשיו אל שיאם, ולכך שנעוריה המגוננים - שנשחקו אט־אט בעשרים שנות חייה המשותפים עם טוד גילברט - מתקרבים לשלב האחרון שלהם. היא לגמרי לא מודעת לכך שהתפיסה שלה לגבי מי היא ואיך עליה להתנהל בעולם הרבה פחות יציבה מכפי שהניחה בהתחשב בכך שמספר זעום של חודשים יידרשו כדי להפוך אותה לרוצחת.

אם הייתם אומרים לה זאת, היא לא הייתה מאמינה לכם. רצח היא מילה שבקושי קיימת באוצר המילים שלה, מושג חסר משמעות, נושא לסיפורים בחדשות על אנשים שאינה מכירה ושלעולם לא תפגוש. אלימות בתוך המשפחה היא בלתי סבירה בעיניה במידה שווה. לא הגיוני בעיניה שחיכוכים יומיומיים בסביבה משפחתית יתעצמו לרמה שכזאת.

יש סיבות לחוסר האמון הזה, אפילו כאלה שאינן קשורות כלל בשליטה העצמית שלה. היא לא אידיאליסטית. היא מאמינה שאת הטוב יש לקבל יחד עם הרע. היא לא מתחילה מריבות וקשה להרגיז אותה.

הכלב, גולדן רטריבר בעל פרוות משי בלונדינית, שוכב למרגלותיה כשהיא עמלה מעל קרש החיתוך. מעת לעת היא משליכה לעברו פרוסת גזר שאותה הוא תופס בפיו וטוחן בחדווה. השלכת הירקות היא טקס קבוע שמתקיים לפני ארוחת הערב. היא והכלב נהנים ממנו מאז הביאה אותו הביתה כגור חמוד כדי להסיח את דעתו של טוד מכמיהתו ליורש. נדמה כי הכמיהה הזו הפציעה בן לילה כשמלאו לה ארבעים. היא קראה לכלב פרויד בציפייה למשחקי המילים ולעלבונות שתוכל להטיח בפרויד המקורי, שאליו נדרשה להתייחס ברצינות תהומית במהלך שנות לימודיה באוניברסיטה. פרויד מפליץ, פרויד אוכל מהאשפה, פרויד רודף אחרי הזנב שלו. הכלב היה טוב לב עד מאוד ולא התרגש במיוחד מכך שהפכו אותו לשעשוע.

היא פרסה ירקות וקצצה תבלינים, כל גופה שקוע במלאכה. היא אוהבת את האינטנסיביות של הבישול - המוכנות של להבת הכיריים, שעון העצר שמסמן את הדקות הנעלמות, המיידיות של התוצאה. היא מודעת לדממה שמחוץ למטבח. הכול מוביל במהירות אל נקודת הזמן שבה תשמע את המפתח שלו בחור המנעול - מאורע שציפתה לו בעונג. היא עדיין התייחסה להכנת ארוחת הערב בשביל טוד כאל מאורע. עדיין התפעמה מהמזל שזימן אותו אל חייה. עניין אקראי לחלוטין שלא לימד בזמנו על היכרות מעמיקה יותר, ודאי לא על ארוחות עתידיות מעוררות תיאבון שיוכנו באהבה.

זה אירע בבוקר אביבי גשום. היא הייתה עסוקה בלימודי הפסיכולוגיה שלה ומילצרה בלילות. היא בדיוק עברה דירה ונהגה צפונה ברחוב סטייט במכונית מסחרית שכורה המלאה בכל חפציה. בזמן שתכננה לעבור נתיב, מימין לשמאל, אולי הסתכלה מעבר לכתפה ואולי לא. המכונית המסחרית נראתה מוזרה בעיניה. לא רק שהיא לא התחברה אליה, בגלל אדים שהצטברו על החלונות היא החמיצה את הפנייה שלה ברמזור האחרון. בהתחשב בנסיבות הללו הייתה דעתה מוסחת - סוגיה שהפכה למוקד דיון ביניהם בהמשך - כשהוא התנגש בדלת שלה והסתחרר לכיוונה. צפירות עלו מכל עבר, נשמעו חריקות בלמים, ועוד לפני שהצליחה להתאפס על עצמה, בטרם הבינה שמכוניתה עצרה לחלוטין ושהיא בסדר גמור, טוד צרח עליה מבעד לחלון הסגור.

"כלבה משוגעת. מה לעזאזל את חושבת שאת עושה? את מטורפת? איפה למדת לנהוג? אנשים כמוך לא צריכים להיות על הכביש. את מתכוונת לצאת מהמכונית שלך או פשוט לשבת בתוכה כמו מטומטמת?"

נאומי התוכחה שלו באותו יום לא יצרו רושם חיובי במיוחד, אבל אין זה מפתיע שאדם שהיה מעורב בתאונת דרכים יפגין עצבנות גם אם היא הייתה באשמתו. נכון שזו לא הייתה אשמתו במקרה הזה, ולכן כשטלפן אליה כעבור כמה ימים להזמין אותה לארוחת ערב היא הסכימה להצעתו באדיבות.

הוא לקח אותה לגריק־טאון, שם הם אכלו סופלקי טלה ושתו רצינה. המסעדה הייתה מלאה, השולחנות קרובים זה לזה, האורות בוהקים. הם מצאו את עצמם צועקים מעל ההמולה וצוחקים על חוסר היכולת שלהם לדבר. שיחתם הצטמצמה לשברי משפטים כמו "האוכל טוב"... "נחמד פה"... "היו לי אדים על החלונות"... "אם זה לא היה קורה לא היינו נפגשים"...

היא לא יצאה להרבה דייטים. הגברים שהכירה באוניברסיטה הזמינו אותה לפיצה ובירה, וספרו את הכסף שעלתה להם הפגישה. הם נהגו לפגוש אותה במסעדה, כשבגדיהם המקומטים הם אותם אלה שלבשו ללימודים ופניהם לא מגולחים. טוד, לעומתם, לבש חולצה נקייה והגיע לאסוף אותה. הם נסעו יחד למסעדה ומהרגע שהתיישבו דאג לה, מילא את הכוס שלה וביקש לוודא שנעים לה. היא ישבה מולו והתענגה מהאופן שבו מילא את החלל סביבו בנינוחות. היא חיבבה את המנהג הביתי שלו לנגב את המזלג על פרוסת לחם, ומצא חן בעיניה שמסר את כרטיס האשראי שלו מבלי לבדוק את החשבון.

כשחזרו למשאית שלו הוא הסיע אותה לאתר הבנייה שלו בבאקטאון. זו הייתה אחוזה מהמאה התשע־עשרה שאותה שיפץ עכשיו במטרה להפוך אותה מפנסיון לבית משפחה. כשהוביל אותה על הקרקע המתפוררת, הוא אחז בעדינות במרפקה.

"זהירות, שימי לב על מה את דורכת."

זאת הייתה מפלצת גותית כעורה, אבניה נרקבות, צבעה מתקלף וחלונותיה צרים. פצע גס למראה בלב רחוב שבתיו בעלי הצורה המרובעת שופצו ושומרו נפלא. במקום המרפסת הקדמית ניצב סולם שעליו נאלצו לטפס, ובחלל הכניסה הונחה על צדה נברשת מפוארת. בחדר הקדמי, שנראה כמו כספת עם תקרות גבוהות באופן בלתי סביר, השתלשלו כבלים מדאיגים ונערמו ערמות אשפה והריסות.

"פעם היה פה קיר," הוא אמר והצביע, "את יכולה עדיין לראות את השרידים שלו."

היא הסתכלה על הרצפה, על המקום שבו נראו קורות ריצוף חסרות.

"כשהם הפכו את זה לאכסניה, הם בנו המון מחיצות. אבל עכשיו החזרנו את החלל לצורה המקורית שלו. את יכולה ממש לראות איך זה מקבל צורה מול העיניים שלך."

היא התקשתה לדמיין כל סוג של צורה לבית הזה. לא עזרה לה העובדה שלא היה חשמל והאור היחיד זלג בעדינות מפנסי הרחוב שבחוץ. הוא הדליק נר, טפטף קצת שעווה לתוך צלחת וייצב אותו בתוכה.

הוא היה להוט להראות לה את הבית והם נשאו את הנר בין החללים הריקים - זה שיהפוך למטבח, חדר ההסבה האבוד. החללים תוחמו בקירות שפורקו עד בסיסם.

בקומה השנייה בלטו יותר מאפייני האכסניה. דלתות חדר השינה קובעו עם לייסטים, והקירות נצבעו בצבעים בלתי סבירים. ריח העובש כאן היה חזק יותר והתחושה הייתה מפחידה ממש. רצפות העץ הישנות חרקו תחת רגליהם, והאור יצר גלים שהפכו את שניהם לרוחות רפאים שנראו על המרצפות והתקרה.

"זה לא שימור," הוא אמר. "אנחנו עושים פה שיפוץ יסודי. הופכים את המבנה למודרני. רצפות עץ אלון, דלתות רציניות, חלונות בזיגוג כפול... זה יהיה משהו שכולם רוצים. בית ישן עם אישיות, אבל לגמרי מעודכן."

הוא אמר שלקח את הפרויקט על עצמו בשתי ידיים ועם הזמן למד את המשימות השונות. הוא עשה זאת במקום ללכת לאוניברסיטה, לווה כספים, חי על אשראי ועל אופטימיות. היא הבינה עד כמה הוא דחוק בכסף כשראתה את שק השינה המגולגל באחד מחדרי השינה, וזיהתה סכין וקצף גילוח באחד מחדרי האמבטיה.

"אז מה את חושבת?" שאל כשחזרו למטה.

"אני אשמח לראות כשזה יהיה גמור," אמרה.

הוא צחק. "את חושבת שהסתבכתי מעל הראש."

"זה שאפתני," הודתה.

"את עוד תופתעי," אמר.

 

* * *

 

עד ששמעה אותו נכנס, שקעו האגם והשמים בדמדומים קטיפתיים. ג'ודי כיבתה את האור שמעליה והותירה לווילון לנצח על תזמורת הזוהר העדין שמעבר לחלון. היא הסירה את סינרה וליקקה את אצבעותיה כדי להחליק את השערות הסוררות שהסתלסלו מרקותיה. תנועה המבטאת ציפייה טהורה. היא האזינה כל העת לתנועותיו בכניסה. הוא התעסק עם הכלב, תלה את הז'קט שלו ואז רוקן את תכולת כיסיו אל קערת הנחושת היצוקה שעמדה על השולחן במבואה. השתרר רגע של שקט כשעבר על הדואר. היא סידרה דג פורל מעושן על צלחת עם מניפת קרקרים.

הוא גבר גדול עם שיער בצבע חול, עיניים אפורות ושפע חיוניות. כאשר טוד גילברט נכנס לחדר כלשהו, אנשים מתעוררים. זה מה שהייתה אומרת לו נשאלה מה היא הכי אוהבת בו. בנוסף, הוא יכול לגרום לה לצחוק כשהוא רוצה, ובניגוד לרוב הגברים שהיא מכירה הוא יודע לעשות כמה פעולות באותו זמן. אפילו כשהוא מקבל שיחה בסלולרי הוא יכול לסגור את השרשרת שלה או להראות לה איך להשתמש בפותחן בקבוקים מסובך לתפעול.

הוא מרפרף על מצחה בשפתיו, מתהלך סביבה ומושיט יד אל כוסות הקוקטייל שבארון. "נראה טוב," הוא אומר, "מה זה?" מתכוון לבשר הזהוב, המצופה במאפה, שיצא זה עתה מהתנור ונח במחבת.

"ביף וולינגטון. כבר אכלנו את זה פעם, זוכר? אהבת את זה."

הוא אחראי להכין לשניהם מרטיני. בזמן שהיא מערבבת את המרינדה לירקות, היא מודעת לצליל קוביות הקרח ולניחוח החד שהוא מפיק עם הסכין כשהוא פורס את הלימון. הוא מתנגש בה, מפיל דברים, מפריע לה, אבל היא אוהבת שהוא קרוב אליה עם הנוכחות המרגיעה שלו. היא שואפת את ריחות יומו, נמשכת אל חום גופו. מגע ידיו תמיד חם, גורם משיכה חייתי בשביל מישהי שתמיד קר לה.

אחרי שהניח את כוס המרטיני לפניה, על הדלפק, הוא לוקח את שלו, יחד עם הפורל, אל הסלון. שם הוא מניח את רגליו על השולחן ופורש את העיתון שהניחה למענו על שולחן הקפה, מקופל בקפדנות. היא מניחה את השעועית הירוקה ואת הגזר הגמדי במכשירי אידוי נפרדים ולוגמת מהמשקה שלה, מרוצה מהאופן שבו הוודקה פוגעת מיד בזרם הדם שלה, מעוררת את איבריה. מהספה הוא זורק לעברה הערות על חדשות היום: האולימפיאדה הבאה, עלייה בשיעורי הריבית, תחזית לגשם. הוא מסיים לבלוע את רוב הדג ואת שארית המרטיני, ואז קם על רגליו ופתח בקבוק יין בזמן שפרסה את הבשר לנתחים עבים. הם נשאו את הצלחות אל השולחן שאפשר צפייה בשמים המרהיבים.

"איך היה היום שלך?" הוא שואל, מעמיס בשר על מזלגו.

"נפגשתי עם ברגמן," היא עונה.

"ברגמן. מה היה לה לספר?" הוא דוחף נתחי בשר לפיו בקצב קבוע, מדבר מבלי לשאת עיניים מהצלחת.

"היא הזכירה לי שעברו שלוש שנים מאז שעשתה את הפרסומת ההיא לפודינג. אני חושבת שהיא נחושה להפיל עליי עוד קצת מהאשמה."

הוא מכיר את המטופלים שלה לפי הכינויים שהעניקה להם. מכיוון שהם באים והולכים כשהוא בעבודה, הוא לא נתקל בהם אפילו פעם אחת. אבל היא ממשיכה לעדכן אותו, ובמידה מסוימת יש לו היכרות אינטימית עם כולם. זה לא מפריע לה כל עוד השמות האמיתיים שלהם נותרים חסויים. 'ברגמן' הוא כינוי לשחקנית מובטלת, שעבודתה האחרונה - פרסומת אגדית לפודינג - הפכה לזיכרון רחוק.

"אז עכשיו זאת אשמתך," הוא אומר.

"היא מבינה שהייאוש שלה דוחה אנשים ורוצה לדעת למה לא עזרתי לה עם זה. זה מה שהיא רוצה לדעת, לא פחות. אנחנו עובדות על זה כבר שבועות."

"אני לא יודע איך את סובלת את זה," הוא אומר.

"אם היית רואה אותה היית מבין. היא לוחמנית, לוחמת אמיתית. היא אף פעם לא תוותר. בסוף משהו ישתנה אצלה."

"לי לא הייתה סבלנות לדברים כאלה."

"הייתה לך אם היה לך אכפת מהם. אתה יודע שהמטופלים הם כמו הילדים שלי."

צל חולף על פניו והיא מבינה שהזכרת הילדים החלופיים היא תזכורת לילדים שאין להם. היא חוזרת לברגמן ואומרת, "אבל האמת היא שאני דואגת לה. היא מהמקרים האלה שבהם אדם לא יצליח להאמין בעצמו אם אף אחד לא ישכור את שירותיו. אבל אף אחד לא ישכור אותה מפני שהיא לא מאמינה בעצמה. העניין הוא שאני בכלל לא בטוחה שאני באמת עוזרת לה. לפעמים אני חושבת שאני צריכה לפטר את עצמי בתור המטפלת שלה."

"אז למה שלא תעשי את זה אם את לא מתקדמת איתה לשום מקום?" הוא שואל.

"טוב, זה לא שאנחנו לא מתקדמות לשום מקום. כמו שאמרתי, לפחות היא הבינה מה היא עושה לעצמה."

"אני אוהב את הבשר הזה," הוא אומר. "איך הכנסת את הבשר לתוך המאפה?"

כמו שמכניסים ספינה לבקבוק, היא רוצה לומר, אבל יודעת שהוא לא מתבדח. יחסית לאדם שיכול לבנות קירות הוא טיפש באורח מפתיע בכל מה שקשור לבישול.

"זה עטוף," היא אמרה. "תחשוב על בידוד מסביב לצינור."

הוא בוהה בחלל ונדמה שאינו מבין כלל את דבריה. ההתנתקויות הללו אפיינו אותו מאז ומעולם, אבל נדמה לה שבזמן האחרון הן נעשו תכופות יותר. רגע אחד הוא כאן ובמשנהו נעלם. נישא בנהר מחשבות, רעיונות, דאגות. מי יודע? יכול להיות שהוא יושב לו שם בשקט וסופר לאחור ממאה, או אולי מזכיר לעצמו את שמות כל הנשיאים. לפחות היא לא יכולה לייחס זאת למצב רוחו. כבר זמן מה שהוא מזכיר לה איך היה פעם, לפני שהחלה לחשוש שהדיכאון שלו קבוע. זה נמשך כל־כך הרבה זמן עד שאפילו פרויד לא הצליח לשמח אותו. פרויד הכלבלב, עם אוזניו המצחיקות, שתפקד כליצן חצר טוב לב.

לפחות הוא הצליח תמיד לזייף בארוחות ערב ובמסיבות, דואג שהאלכוהול יזרום, מפעיל את כפתור הנחמדות שלו, גורם לאנשים להרגיש טוב - 'רוזלי, שוב שתית ממעיין הנעורים?'... 'דיידרה, את נראית כל־כך טוב שבא לי לאכול אותך.' הוא מספק את הסחורה גם בחברת הגברים, נותן להם לדבר על עצמם מבלי להתחרות בהם. הוא גורם לאנשים לצחוק הודות לחיקויים שלו.

ברור שמצבו השתפר עכשיו. הוא ערני יותר, צוחק אפילו כשהם לבד, זורם יותר ורגוע, דואג פחות, מזכיר יותר איך היה פעם, בשנותיהם הראשונות, כשנהגו להיכנס עירומים למיטה כדי לקרוא עיתון ולצפות במשחק כלשהו בטלוויזיה ולחלוק קערת קורנפלקס - קרטון החלב על קרש המיטה, הסוכר נשפך מהשקית על המצעים. פעם הם נהנו מהחירות המצויה במצב שבו גבר ואישה לא ממש מכירים זה את זו. העתיד המפנק צבע את האופק שלהם בצבעים עליזים. הדלתות כולן היו פתוחות, וכל ההבטחות יכלו להתממש.

"אתן לך פני אם תגיד לי על מה אתה חושב," היא אומרת.

הוא מעפעף ומחייך. "זה טעים מאוד," הוא אומר ושולח יד אל הבקבוק הריק למחצה וממלא את הכוסות. "מה את חושבת על היין הזה?"

הוא אוהב לדבר על יין. לפעמים, המשקה שהם שותים עשוי לשמש בסיס לשיחת ארוחת הערב שלהם. אבל עכשיו, במקום להמתין לתשובתה, הוא מכה עם כף ידו במצחו ואומר, "התכוונתי לספר לך. יש מסע דיג בסוף השבוע הזה. חלק מהחבר'ה הולכים."

"מסע דיג?" היא שואלת.

הוא מנקה את צלחתו משתי חתיכות בקר ומנגב את הנוזלים עם פרוסת לחם. "נוסעים בשישי אחרי העבודה. חוזרים בראשון."

טוד לא יוצא למסעות דיג, ולמיטב ידיעתה גם לא מישהו מהחבר'ה. היא מבינה מיד - מסע דיג הוא כינוי למשהו אחר.

"אתה נוסע?" היא שואלת.

"אני חושב על זה."

היא ממשיכה לאכול, משתדלת לזרז את הקצב. לפעמים, האופן שבו היא אוכלת - נגיסות קטנות במזון שנותר שבוי בפיה זמן רב - מאתגר את סבלנותו. היא יודעת זאת. היא בולעת חתיכה לעוסה למחצה שנתקעת בגרונה, מגרה את דחף ההקאה שלה. הוא מזנק באצילות ממקומו וטופח על גבה בזמן שהיא פולטת ומתנשפת. המזון שגרם לבעיה ניטח אל כף ידה. היא מניחה אותו בלי להביט בקצה צלחתה.

"תודיע לי מה החלטת," היא אומרת ומספיגה במפית את קצה עינה. "אם תיסע, אולי אנקה את השטיחים. אכין ריבה או משהו."

היא לא מתכננת לעשות משהו מהדברים האלה. היא אומרת זאת לשם האמירה, כדי למלא את האווירה. תמיד התייחסה בחיוב לכך שאינו משקר לה. הכוונה לכך שאינו צובע את סיפוריו בפרטים שהפכו אותם לשקריים. הבעיה כאן לא נעוצה בגיבוב מילותיו, כי אם בעובדה שהוא מעולם לא נסע לסופשבוע.

"היי," הוא אומר, "הבאתי לך מתנה."

הוא עוזב את החדר וחוזר אליו עם חבילה - מלבן שטוח, בערך בגודל של ספר בכריכה רכה, עטוף בנייר חום מודבק בסלוטייפ. הוא מניח את החבילה על השולחן לידה ושב ומתיישב. הוא נותן לה מתנות לעתים קרובות, והיא אוהבת את זה. היא פחות אוהבת אותן כשברור שהן נועדו לפייסהּ.

"לכבוד מה?"

"שום דבר מיוחד."

חיוך נסוך על פניו, אבל האווירה בחדר נפיצה. חפצים צריכים להתעופף מקצה אחד של החדר אל קצהו השני. ראשים צריכים להסתובב על צירם. היא מרימה את החבילה ומגלה שהיא כמעט חסרת משקל. הסלוטייפ מתקלף בקלות, ומתוך סנדביץ' של בריסטול מגן היא מוציאה תמונה קטנה ויפה, ציור של ראג'פוט. מקורי. הסצנה צבועה בירוק וכחול, מתארת אישה בשמלה ארוכה שעומדת בלב גן מוקף חומה. היא מוקפת טווסים וצבי, מקושטת בתכשיטי זהב מפוארים. ברור שאין דאגות חומריות או ארציות שמעיבות על חייה. ענפים גדושי עלים מסוככים על ראשה, והדשא מתחת לכפות רגליה הוא בעצם מרבד ירוק רחב.

הם בוחנים את התמונה יחד, מתייחסים לציורי החינה על כפות ידי האישה, לסל הלבן הקטן שלה, לגופה היפה שמתחת לשמלתה. כשהם בוחנים את הפרטים הקטנים ואת כתמי הצבע שבים חייהם לשגרתם הבלתי מופרעת. הוא צדק כשבחר להביא לה את הציור. האינסטינקטים שלו טובים.

כבר כמעט הגיע הזמן ללכת לישון כשהיא מפנה את השולחן ומתחילה לשטוף כלים. הוא מציע בנימוס את עזרתו, אבל שניהם יודעים שמוטב שישאיר לה את הניקיונות ויוציא את הכלב לטיול. לא שהיא מי יודע מה קפדנית. הסטנדרטים שלה לא בלתי הגיוניים, אבל כששוטפים מחבת היא אמורה לא להיות שמנונית כשמסיימים לנקותה. את גם לא אמורה לנגב את השומן במגבת הכלים שבה ניגבת לפני כן את הקריסטל. מדובר בהיגיון בריא ולא בשום דבר אחר.

הוא לא רשלן כזה כשמדובר בבנייה. אילו התקין מדף הוא לא היה עושה זאת בזווית כזאת שהחפצים שיונחו עליו יחליקו לרצפה ויישברו. הוא שם לב לפרטים ומבצע את העבודה כמו שצריך, בלי שמישהו יכנה אותו פרפקציוניסט או יאשים אותו בקפדנות טרחנית.

זה לא שהיא נוטה להתלונן. זו עובדה ידועה שבהקשרים מסוימים נוטות חוזקות של אנשים להפוך לחולשות הבולטות ביותר שלהם. חוסר סבלנותו בכל הנוגע לעבודות הבית נבע מהעובדה שהאנרגיה שלו הייתה רבה ועוצמתית מדי בשביל משימות ביתיות. אפשר לראות זאת באופן שבו הוא ממלא חדר, מגביל עד מאוד את המרחב, קולו רם ונישא, תנועותיו סוחפות אוויר רב. הוא אדם ששייך לאתרי בנייה, למקומות שבהם גודלו נראה הגיוני. בבית הוא במיטבו כשהוא ישן לצדה. גודלו אז אינו בולט כל־כך. הוא כאילו מתעצב מחדש. האנרגיה שלו במנוחה.

ג'ודי מסתובבת בחדריה הנעימים, סוגרת וילונות, טופחת על כריות, מיישרת תמונות, מרימה מוך מהשטיח. באופן כללי היא יוצרת את הרקע שאליו תרצה להתעורר בבוקר. חשוב שהכול יהיה רגוע בסביבה שבה תתחיל את יומה.

בחדר השינה היא מקפלת את כיסוי המיטה, פורשת פיג'מה בשבילו וכתונת בשבילה, מחליקה את הבד ומקפלת לאחור את הבד העודף עד שהבגדים נראים כמו גופות לא מאוישות. משהו במראה הזה שלהם - הפסים הלבנים בפיג'מה הכהה, קשרי המשי בכתונת הלילה - מלחיץ אותה. היא יוצאת מהחדר אל המרפסת. הרוח דוקרת. בלילה ללא ירח נראה הנוף כתהום חסרת תחתית. היא נרכנת אל האפלה הצוננת, מתענגת על תחושת ההתבודדות, נהנית מיכולתה לשלוט בה. היא מתמהמהת עד שהיא מאבדת עניין וחוזרת אל תוך הדירה.

ג'ודי אסירת תודה על היציבות והביטחון של חייה. היא למדה להעריך את החירות של חיי היומיום, את היעדר הדרישות והסיבוכים. על ידי כך שוויתרה על נישואים וילדים, שמרה על הכול נקי ואפשרה תחושת מרחב. אין חרטות. האינסטינקטים האמהיים מוצאים מפלט בטיפול במטופלים שלה או בכל מובן פרקטי אחר. היא נשואה כמו כל אחד אחר. חבריה, כמובן, מכירים אותה בתור ג'ודי ברט, אבל בשביל רוב האנשים היא גברת גילברט. היא אוהבת את השם ואת התואר. הם מעניקים לה סוג של ייחוס ומבטלים את הצורך לתקן אנשים או להסביר להם את המצב לאשורו - מייתרים את הטרמינולוגיה המביכה של 'שותפי לחיים' או 'בן זוגי'.

 

* * *

 

בבוקר, אחרי שטוד יוצא לעבודה, ג'ודי מתעוררת, מתלבשת ולוקחת את הכלב לטיול מול האגם. השמש מנצנצת באופק החלבי, מטילה רשת של גוני כסף על המים. הבריזה על החוף מצחינה, מלאה בארומת נפט, דגים ועץ נרקב. בשעה הזאת של היום נראה המזח כענק ישן בעל דופק איטי ונשימה כנועה, כמעט בלתי מורגשת. עכשיו נמצאים כאן רק המקומיים - בעלי הכלבים והרצים. הם לבדם עדים למראה הסירות המתנדנדות, הגלים המתנפצים, הקרוסלה והגלגל הענק הנטושים, והשחפים הצוללים בחיפוש אחר ארוחת הבוקר שלהם. כשהיא פונה חזרה אל העיר מתגלה קו הרקיע כחיזיון שצץ מן החוף, מואר בדרמטיות על ידי השמש העולה.

היא הגיעה לשיקגו כסטודנטית לפני למעלה מעשרים שנה, והרגישה מיד בבית. היא מתקיימת כאן לא רק פיזית, כי אם גם נפשית. אחרי חיי הדלות בעיירה הקטנה, היא התרגשה פה מהבניינים האדירים, מהמון האדם, מהמגוון הראוותני, ואפילו ממזג האוויר רב התהפוכות. כאן התבגרה, עיצבה את זהותה, למדה לשגשג כאדם בוגר וכאשת מקצוע.

היא פתחה את משרדה באביב שבו סיימה את הלימודים. בשלב ההוא כבר חיה עם טוד בדירת חדר קטנטנה בפארק לינקולן. המטופלים הראשונים הופנו אליה בזכות קשרי אנוש שיצרה באוניברסיטה. היא נפגשה איתם בסלון כאשר טוד היה בעבודה.

עוד במהלך התואר הראשון החליטה שגישתה תהיה אקלקטית - היא תשתמש בכלים העומדים לרשותה, כפי שייראה לה הכי הגיוני בהתאם לסיטואציות המשתנות. היא יישמה האזנה פעילה, את שיטת הגשטלט לפענוח חלומות, ואתגרה בגלוי גישות והתנהגויות של הרס עצמי. היא יעצה לאנשים לדרוש מעצמם יותר ולפקד על מצבם. היא עודדה אותם והציעה משוב חיובי. במהלך השנה הראשונה למדה איך להיות סובלנית ולהוביל אנשים בקצב שלהם. הנכס הגדול ביותר שעמד לרשותה היה החברותיות הכנה שלה. היא חיבבה את המטופלים שלה ואפשרה להם ליהנות מהספק, מה שגרם להם להרגיש נינוחים. הם אמרו עליה דברים טובים באוזני אחרים, וכך גדלה מרפאתה.

במשך כמעט שנה היא התקדמה, מוצאת את הקצב שלה, מפתחת כישורים, צוברת ביטחון עצמי. ואז יום אחד, אחד המטופלים - צעיר בן חמש־עשרה, שאובחן כסובל מהפרעה דו־קוטבית, ילד טוב, תלמיד טוב ונראה לגמרי בסדר, סבסטיאן שמו, שאהב לשאול שאלות רטוריות - נמצא מת על המדרכה מתחת למרפסת הקומה העשירית של דירת הוריו. כשלא הגיע לפגישתם הקבועה היא התקשרה לביתו ושמעה את החדשות מאמו. עד שגילתה מה קרה הוא כבר היה מת חמישה ימים.

"אל תאשימי את עצמך." אמו הייתה אדיבה מספיק לומר לה זאת, אבל הוא קפץ ביום שבו התקיימה פגישתם האחרונה. היא ראתה אותו בבוקר, והוא סיים את חייו מיוזמתו כעבור פחות מ־12 שעות. על מה הם דיברו? בעיה קטנה שהייתה לו בעיניים. הוא ראה דברים בשדה הראייה הפריפריאלי שלו, דברים חמקמקים שלא באמת היו שם.

אחרי המקרה הזה היא נרשמה ללימודי המשך במכון אדלר, ואז התחילה לסנן ולבחור את המטופלים שלה.

היא חצתה את פארק גייטוויי, מעבירה את היום עם שכנתה, עצרה בקפה רום ולקחה קפה לאטה בטייק־אווי. בזמן שאכלה את הביצה הרכה שלה ואת הטוסט המרוח בחמאה, קראה עיתונים.

אחרי ארוחת הבוקר היא מפנה את הכלים ומוציאה את התיק של המטופל הראשון - 'השופט'. עורך דין הומו עם אישה וילדים. לשופט יש מספר מאפיינים זהים לאלו של המטופלים האחרים שלה. חייו התנגשו בקיר והוא מאמין או מקווה שהפסיכותרפיה תסייע לו. הוא התחייב בפני עצמו ללכת עד הסוף עם הטיפול, אבל לא מביא אליה יותר מכפי שהוא יכול להתמודד איתו. את הסוגיה האחרונה הבינה בתהליך הסינון שלו. אנשים עם התנהגויות של הרס עצמי מופנים למטפלים אחרים. היא לא מקבלת מכורים - בין אם זה לסמים, אלכוהול או הימורים - והיא דוחה כל אחד הסובל מהפרעת אכילה, הפרעה דו־קוטבית או סכיזופרניה, מדוכאים כרוניים או אנשים ששקלו או ניסו להתאבד. לתפישתה, אלה אנשים שצריכים לקבל תרופות או להיות מאושפזים.

לוח הזמנים שלה מאפשר לה לראות רק שני מטופלים ביום לפני ארוחת הצהריים. המטופלים שאיתם היא ממשיכה, אחרי הסינון, נוטים להיות תקועים, אבודים או חסרי ביטחון - סוג האנשים שמתקשים לדעת מה הם רוצים, ומקבלים החלטות על סמך מה שמצופה מהם או מה שהם מאמינים שמצופה מהם. הם יכולים להקשות על עצמם - אחרי שהפנימו את השיפוטיות של הורים חסרי רגישות - ובה בעת להתנהג באופן חסר אחריות או בלתי הולם. באופן כללי, הם פשוט לא הצליחו ליצור סדר עדיפויות נכון לחייהם. הם לא הצליחו ליצור גבולות אישיים, הזניחו את האינטרסים שלהם ותפסו את עצמם כקורבנות.

חדר השינה הנוסף, ששימש גם כחדר הייעוץ שלה, אכלס בנוחות שולחן, ארון תיוק ושתי כורסאות שפנו זו אל זו על גבי שטיח עתיק. בין הכורסאות הוצב שולחן נמוך ועליו בלוק הכתיבה שלה ועט, קופסת טישו, בקבוק מים ושתי כוסות. השופט לבש את החליפה הכהה הרגילה שלו, עם נעלי האוקספורד השחורות וגרביים צבעוניים שנחשפו בכל פעם ששיכל את רגליו. הוא בן שלושים ושמונה עם עיניים ושפתיים חושניות, שמקובעות בפנים מאורכות.

היא התיישבה במקומה, מולו, ושאלה אותו איך שמר על עצמו מאז פגישתם האחרונה לפני שבוע. הוא דיבר על ביקורו בבר אפלולי ועל הדברים שאירעו בסמטה מאחור. הוא ירד לפרטי פרטים, מקווה אולי לזעזע אותה, אבל סקס בהסכמה בין בוגרים אף פעם לא הצליח לטלטל את עולמה. זו לא הפעם הראשונה שהוא בוחן אותה עם תיאור כזה. הוא מדבר במהירות, מחליף כיוונים באמצע, חי מחדש את החוויה, מתאמץ כמיטב יכולתו לשאוב אותה פנימה.

"המכנסיים שלי היו למטה, מתחת לקרסוליים, והזבל הסריח בטירוף. התרכזתי בו, בזבל, כדי להאט את העניינים. הבחור הזה שהיה איתי, הסתכל עליי בבר. ראיתי אותו שם כבר קודם, אבל לא חשבתי שמשהו כזה יכול לקרות ועוד באמצע הרחוב. מה אם מישהו היה תופס אותנו בשעת מעשה?"

כשהסיפור מתקדם הוא מסתכל עליה בעיניים צרות ונוצצות, שפתיו מלאות רוק. הוא היה רוצה שהיא תצחק ותכנה אותו ילד שובב, תאמר לו 'אתה כזה פרוע', אבל העבודה שלה לא מחייבת אותה למלא את החללים בשיחה או לפעול לפי קודים של שיחה חברתית. הוא ממתין, וכשהיא לא מדברת הוא מקפץ במקומו בעצבנות ובוחן את כפות ידיו. "ובכן," הוא אומר לבסוף, "אני מצטער. אני באמת מצטער. אני מצטער מאוד. לא הייתי צריך לעשות את זה." אלה המילים שהוא לא יכול לומר לאשתו, אז הוא אומר אותן למטפלת שלו.

דפוס הפעולה שלו הוא הכחשה ולאחר מכן גיחה לשם מציאת סיפוק לפני שייפתח מעגל חדש של הכחשה. שלב ההכחשה מסומן בביטויים כמו "אני אוהב את המשפחה שלי ולא רוצה לפגוע בהם." החרטה שלו אמיתית, אבל הוא לא יכול לוותר על המעללים ההומו־ארוטיים שלו, בדיוק כפי שהוא לא יכול לוותר על שמיכת הביטחון של חיי המשפחה שלו. לשניהם תפקיד חשוב במילוי צרכיו, ושניהם חשובים לתחושת הזהות שלו. הוא מעמיד פנים בפני עצמו שהעניין שלו בגברים הוא שלב חולף, ולא מבין שהתנזרות ואשמה הן הדרכים שבהן הוא מטעין את הסוללות שלו עד לשיא הריגוש. כמו אנשים רבים שבוגדים, הוא אוהב ליצור דרמה. הוא יותר דרמה־קווין מכפי שהוא יודע.

"תשפוט בעצמך," היא אומרת לו. אבל הוא עדיין רחוק מלהכיר בהתנהגותו.

רביעי הוא יום הבוגדים. הלקוחה הבאה שלה היא 'מיס פיגי'. אישה צעירה ומבוישת עם לחיים שמנמנות וידיים מנומשות, שמאמינה כי מאהב מגביר את התיאבון שלה ומשאיר את נישואיה בחיים. לפי מיס פיגי, בעלה לא חושד בדבר ולא הייתה לו זכות להתלונן גם אם כן. לא ברור מדוע היא מגיעה לטיפול או מה היא מתכוונת להפיק ממנו. היא שונה מהשופט בזכות היעדרו של מצפון מנדנד והאופן המעשי שבו היא מתייחסת לדברים בימי שני וחמישי, אחר הצהריים, בין הקניות בסופר לאיסוף הילדים מבית הספר.

נדמה שמיס פיגי פחות מתוסבכת מהשופט, אבל מנקודת המבט של ג'ודי היא מהווה אתגר גדול יותר. החרדות שלה זורמות מתחת לפני השטח, מפעפעות לעתים נדירות ורק אז יוצרות הפרעה כלשהי. לא יהיה קל לחבור אליהן ולהביא אותן אל המודעות. זאת בעוד השופט הוא ספר פתוח, גבר רגיש שמצא את עצמו בבעיה. בסופו של דבר, עם או בלי עזרתה של ג'ודי, הבעיה של השופט תגיע למבוי סתום ותמצא את עצמה מחוץ לחייו.

בניגוד לאמונתה של מיס פיגי שבעלה שרוי באפלה, ג'ודי מניחה שהוא חושד. תמיד יש סימנים, כפי שהיא עצמה יודעת היטב. למשל, דעתו של הבוגד מוסחת לעתים קרובות או שהוא טרוד; הבוגד לא אוהב שאלות; ריחות לא ברורים דבקים בשערו ובבגדיו. הריחות יכולים להיות כל דבר: קטורת, עובש, דשא, מי פה. מי משתמש במי פה בסוף היום, לפני שהוא נכנס למיטה? מקלחת יכולה להעלים ריחות גוף חושפניים, אבל הסבון שבו משתמש הבוגד באמבטיה של חדר המלון יהיה שונה מהסבון שבו הוא משתמש בבית. ומעל הכול, יש גם את הרמזים הרגילים: קווצת שיער ג'ינג'י או בלונדיני, כתמי אודם, בגדים מקומטים, שיחות טלפון חשאיות, היעדרויות בלתי מוסברות, סימנים מסתוריים על הגוף... שלא לדבר על רכישות מסקרנות - מחזיק מפתחות מפואר או בקבוקון אפטר שייב - שמופיעים כאילו משום מקום, בעיקר לקראת ולנטיינ'ס.

טוד מנסה להיות דיסקרטי, ובאופן עקרוני לא מתחיל עם החברות שלה אף על פי שכבר קרו מקרים. היה זוג שאיתו פיתחו יחסי ידידות, אנשים שפגשו בחופשה בקריביים ושחברו אליהם על גבי כמה מרגריטות ושיעורי צלילה. הזוג ניהל עסק למכירת בתים מוכנים מראש, וטוד בז להם מעמקי לבו. יחד עם זאת, במשך כמה חורפים הם נפגשו עם הזוג בריזורטים נבחרים. היא חשדה שקורה משהו בין טוד לשילה, אבל הרחיקה את המחשבה מראשה עד אחר הצהריים שבו הם נעלמו משפת הבריכה והופיעו זמן מה אחר־כך. הם נראו כצמד חתולים שנפל לתוך קערת שמנת ענקית. היא הייתה יכולה להתעלם מהמקרה הבודד, אבל הוא הצטרף לפעילות עדינה בבגד הים של טוד ולניצוץ של חומר ג'לטיני על שיער חזהו.

ובכל זאת, כל זה היה חסר משמעות. פשוט לא משנה ששוב ושוב הוא חושף את עצמו. הוא יודע שהיא יודעת שהוא בוגד, אבל כל העניין הוא העמדת הפנים. חייבים לשמור על העמדת הפנים הקדושה הזאת, על האשליה שהכול בסדר ושאין שום בעיה. כל עוד לא מצהירים בגלוי על העובדות, כל עוד מדברים על הבגידה בלשון סגי נהור, כל עוד עוקפים אותה במילים ובמעשים, וכל עוד הכול מתפקד חלק ופני השטח רגועים - הם יכולים להמשיך לחיות את חייהם.

מן המפורסמות שחיים טובים הם סדרת פשרות המבוססות על קבלת האנשים סביבך, על צורכיהם הייחודיים, על השונות שלהם  ובמיוחד על קבלת התכונות שאי אפשר לעצב מחדש או לרסן כדי שיתאימו לנורמות חברתיות מקובלות. אנשים חיים את חייהם, מבטאים את עצמם ורודפים אחר סיפוקים בדרכים משלהם ובלוחות הזמנים שלהם. הם יעשו טעויות, יפעילו שיקול דעת לקוי, יפעלו בזמנים איומים, יפנו בפניות הלא נכונות, יפתחו תחביבים הרסניים. אם ג'ודי למדה משהו בבית הספר, הרי שהיה זה מה שהעביר באדיבותו אלברט אליס, אבי הפרדיגמה הקוגניטיבית־התנהגותית בפסיכותרפיה. אנשים אחרים לא נמצאים בעולם כדי למלא את צרכינו או לפעול בהתאם לציפיותינו, והם לא תמיד ינהגו כלפינו כראוי. חוסר היכולת לקבל עובדה זו ייצור רגשות זעם ועוינות. שלוות הנפש תגיע מהיכולת לקבל אנשים כפי שהם ולהדגיש את החיובי.

הבוגדים משגשגים. רבים מהם, לפחות. גם אם לא, הם לא הולכים להשתנות מפני שככלל אנשים אינם משתנים, לא בלי מניע חזק ומאמץ מרוכז ומתמשך. תכונות האישיות הבסיסיות מתפתחות בשלבים מוקדמים של החיים, ועם הזמן הן נהיות חלק בלתי נפרד מאיתנו. רוב האנשים לומדים מעט מאוד מהניסיון, שוקלים לעתים רחוקות בלבד לשנות את התנהגותם, מתייחסים לבעיות בעקבות התנהגות הסובבים אותם וממשיכים לעשות מה שהם עושים למרות הכול - לטוב ולרע. בוגד נשאר בוגד בדיוק כפי שאופטימיסט נשאר אופטימיסט. אופטימיסט הוא אדם שאומר "היה לי מזל, הייתי יכול להיהרג", אחרי שנהג שיכור דרס אותו, פגע לו בשתי הרגליים והוא נאלץ למשכן את הבית כדי לשלם את חשבונות בית החולים. הצהרה כזו הגיונית לחלוטין מבחינתו של האופטימיסט. עבור הבוגד, הגיוני לחיות חיים כפולים ולדבר משני צדי הפה בעת ובעונה אחת.

כשג'ודי אומרת שאנשים אינם משתנים, היא מתכוונת לכך שאנשים אינם משתנים לטובה. מובן מאליו שהם משתנים לרעה. לחיים יש נטייה לגבות מחיר מהאדם שחשבת שאת. היא הייתה פעם אדם נחמד, נחמדה עד העצם, אבל היא לא יכולה לטעון זאת יותר. הייתה אותה פעם שבה היא זרקה את הסלולרי של טוד לאגם, יחד עם ההודעה מהמטלפנת שפנתה אליו בכינוי 'וולפי'. הייתה אותה פעם שבה היא הכניסה את התחתונים שלו לכביסה הצבעונית. היו הפעמים הרבות שבהן היא דאגה לכך שחפציו יונחו במקומות הלא נכונים.

היא לא גאה בעבירות הקטנות שלה. היא הייתה רוצה לחשוב שהיא מעל התנהגויות כאלה, שהיא מקבלת אותו כמו שהוא ושהיא לא אחת מאותן נשים שמרגישות שמגיע להן משהו מהגבר שלהן אחרי שנכנסו למערכת יחסים בעיניים פקוחות. אבל היא מתייחסת לעבירות שלה כאל עבירות קטנות מאוד ביחס לדברים שהוא מרשה לעצמו לעשות.

אחרי שליוותה את מיס פיגי החוצה, היא ממשיכה לחדר הכושר שבקומת הקרקע של הבניין. היא מרימה משקולות ומדוושת עשרה קילומטרים. אחרי ארוחת צהרים של שאריות קרות של ירקות עם מיונז, היא מתקלחת ומתלבשת לקראת הסידורים שלה. לפני שהיא עוזבת היא כותבת הנחיות לקלרה, שמגיעה לנקות בימי רביעי אחר הצהריים.

השגרה היומיומית היא הקסם האדיר שמשאיר אותה במצב רוח טוב ומהווה את הדבק שמחזיק את חייה. היא מרחיקה את האימה הקיומית שיכולה להתנפל בכל רגע שבו את מתמלאת מחשבות או הולכת לאיבוד, מזכירה לך את עומק התהום שבתוכה את בעצם נמצאת. להישאר עסוקה כל הזמן זו דרכו של המעמד הבינוני. זוהי דרך מעשית מועילה.

ג'ודי נהנית מהטרחה שבקביעת פגישות למטופלים, ניהול משק ביתה, שמירה על כושר, טיפוח הגוף. היא נהנית שהדברים מסודרים וצפויים, ומרגישה בטוחה כאשר לוחות הזמנים שלה ברורים לה מבעוד מועד. תענוג לדפדף ביומן ולראות את כל מה שעוד מצפה לה: ביקורים בספא, תור במספרה, בדיקות אצל רופאים, שיעורי פילאטיס. היא מגיעה כמעט לכל האירועים שמארגן האיגוד המקצועי שלה ונרשמת להרצאות בכל נושא שמעניין אותה. בערבים, כשאינה מבשלת ארוחת ערב לטוד, היא אוכלת ארוחת ערב עם חברים. ואז יש את שתי החופשות הארוכות - אחת בקיץ ואחת בחורף - שמהן נהנים היא וטוד יחדיו.

היא נוהגת במכונית האאודי קופה שלה, פותחת את החלונות ושואבת את המולת העיר, מתענגת על כל הדברים שמתרחשים סביבה בכל מקום: המוכרים, נגני הרחוב, השווקים הפתוחים. היא עוצרת בחנות המסגרות עם הציור של ראג'פוט, אוספת ספר נסיעות, קונה משקל למטבח שיחליף את זה המקולקל, ובדרכה חזרה הביתה יושבת עם קפה קר בסניף הסטארבקס המקומי שלה, מותירה לעצמה די זמן פנוי לטייל עם הכלב ולצלות טלה לארוחת הערב לפני שיתחיל שיעור סידור הפרחים.