אדום כדם

1
 

פני השלג הבהיקו בלובן. פתיתים לבנים ירדו רבע שעה קודם לכן מן השמים וכיסו את השלג הישָן בשכבה טרייה, טהורה ורכה. רבע שעה קודם לכן הכול היה עוד אפשרי. העולם נראָה יפה, והעתיד הבליח אי־שם מלפנים, קורן יותר, רגוע יותר וחופשי יותר. עתיד שלמענו היה כדאי לקחת סיכון מטורף, ללכת על כל הקופה, לנסות להיחלץ בבת אחת.

רבע שעה קודם לכן פרש השלג, שירד כמו נוצות מן השמים, שמיכת פוך דקיקה על פני השלג הישן. אחר כך פסק באותה פתאומיות שבה החל, וקרן שמש הציצה מבין העננים. יום יפה מזה לא נראה בכל אותו חורף.

בתוך הצבע הלבן נמהל כעת יותר ויותר אדום. הוא התפשט מרגע לרגע, השתלט על השטח, התפרש בזחילה על פני גבישי השלג וצבע אותם ככל שהתקדם. חלק מן האודם ניתז למרחק ויצר שם כתמים מבודדים. צבעו היה כה עז עד שבוודאי היה זועק את אודמו, לו רק היה לו קול.

נטליה סמִירנוֹבָה בהתה בשלג המוכתם אדום, ועיניה החומות לא ראו דבר. היא לא חשבה על כלום. היא לא קיוותה לכלום. היא לא פחדה מכלום.

עשר דקות קודם לכן קיוותה ופחדה נטליה יותר מאי־פעם בחייה. בידיים רועדות דחפה שטרות לתיק לואי ויטון המקורי שלה, מטה אוזן ללא הרף לכל רחש, ולו הקטן ביותר. היא ניסתה להירגע ולשכנע את עצמה שאין שום סכנה. הרי היא תיכננה הכול. אך בה בעת גם ידעה ששום תוכנית אינה בטוחה במאת האחוזים. כל המהלך שתוכנן בקפדנות היה עלול לקרוס ולהיחרב בנגיעה אחת קלה.

בתיק היו דרכון וכרטיס טיסה למוסקבה. היא לא לקחה איתה שום דבר נוסף. בנמל התעופה של מוסקבה יחכה לה אחיה עם רכב שכור. אחיה ייקח אותה לבקתה במרחק של מאות קילומטרים, בקתה שרק אנשים ספורים ידעו על קיומה. שם תחכה לה אמה עם אולגה בת השלוש, בתה הקטנה שאותה לא ראתה למעלה משנה. האם יש סיכוי בכלל שהילדה תזכור אותה? אבל אין דבר. עכשיו, כשיהיה עליהן להסתתר בבקתה למשך חודש או חודשיים, יהיה להן זמן להכיר זו את זו מחדש. הן יסתתרו כמה שצריך, עד שהיא תרגיש שהן בטוחות. כמה שצריך כדי שישכחו אותה.

נטליה התאמצה להשתיק את הקול העיקש בראשה שהבהיר לה שלא ישכחו אותה. שלא ייתנו לה להיעלם. היא ניסתה לשכנע את עצמה שהיא לא חשובה עד כדי כך, ושמהר מאוד ימצאו לה תחליף. שלא יתאמצו לחפש אותה במקום המסתור שלה.

בעסקים האלה אנשים נעלמים מפעם לפעם. בדרך כלל הכסף נעלם איתם. זהו אחד הסיכונים שבעסק, הפסד שלא ניתן למנוע, כמו פירות שנרקבים בסופרמרקט וצריך להשליך אותם לפח.

נטליה לא ספרה את הכסף. היא רק דחסה כמה שהצליחה לתוך התיק שלה. חלק מהשטרות התקמטו, אבל זה לא הפריע לה. שטר מקומט של חמש מאות יורו טוב באותה מידה כמו שטר חלק. עדיין אפשר לקנות בו אוכל לשלושה חודשים, אפילו ארבעה, אם מקפידים לחסוך ולהצטמצם. עדיין אפשר לשלם בו לאדם אחד שישתוק מספיק זמן. חמש מאות יורו היו מחיר נפוץ עבור שמירת סוד.

נטליה סמירנובה, בת עשרים, שכבה על בטנה בתוך השלג, לחיה צמודה לפניו הקרות. היא לא הרגישה את עקצוצי הכפור על עורה. אוזניה החשופות לא חשו בקור המקפיא של עשרים וחמש מעלות מתחת לאפס.

ארץ כפור זרה, תקופת אביב קרה,

נטליה, ידייך קפואות...*

[* מתוך השיר "נטליה" מאת אֶלוִוי סִינֶרווֹ.]

האיש זייף את השיר באוזניה בקולו הצרוד. היא לא אהבה את השיר הזה. נטליה שבשיר היתה מאוקראינה, ואילו היא עצמה מרוסיה. ובכל זאת, היא אהבה שהוא שר לה וליטף את שערה. היא רק השתדלה שלא להקשיב למילים. לשמחתה, זה לא היה קשה. היא ידעה קצת פינית, והבינה את השפה יותר משדיברה בה, אבל כשלא ניסתה להתאמץ ונתנה מנוח למחשבותיה, התערבלו המילים הזרות לבליל אחיד, איבדו את משמעותן והפכו לצירופי הגאים שנפלטו מפיו של הגבר והזדמזמו בעורפה של נטליה.

חמש דקות קודם לכן חשבה נטליה גם על הגבר ועל ידיו המגושמות מעט. האם יתגעגע אליה? אולי קצת. אולי ממש טיפה. ובכל זאת לא מספיק, כי הוא לא אהב אותה באמת. אילו אהב אותה באמת, היה פותר את הבעיות שלה עבורה, כמו שהבטיח אינספור פעמים. עכשיו נטליה היתה צריכה לפתור את בעיותיה בעצמה.

שתי דקות קודם לכן סגרה נטליה בנקישה את אבזם התיק שלה, שהיה תפוח מרוב שטרות. היא טישטשה בזריזות את עקבותיה והעיפה מבט על בבואתה במראה שבמסדרון. שיער מחומצן, עיניים חומות, גבות דקות וברק אדום על השפתיים. עור פנים חיוור. צללים כהים מתחת לעיניים מחוסר שינה. היא היתה בדרך החוצה. היא כבר הרגישה בפיה את טעמם של החופש והפחד. היה להם טעם מתכתי.

שתי דקות קודם לכן היא הביטה לבבואתה בעיניים והרימה את הסנטר. היא תנצל את ההזדמנות ותברח עם הכסף.

מפתח הסתובב בתוך המנעול. נטליה קפאה במקומה. היא זיהתה את הצעדים - אדם אחד, ועוד אחד, ואחריו שלישי. שלישייה. שלושה אנשים עמדו להיכנס פנימה.

לא היתה לה ברירה אלא להימלט.

דקה אחת קודם לכן שעטה נטליה דרך המטבח לכיוון דלת המרפסת. היא הסתבכה עם המנעול. ידיה רעדו עד כדי כך שלא הצליחה לפתוח אותו. אחר כך נפתחה הדלת בדרך נס, ונטליה רצה דרך המרפסת המכוסה בשלג אל החצר. מגפי העור שלה שקעו בתוך תלי השלג, אבל היא המשיכה לרוץ קדימה בלי להביט לאחור. היא לא שמעה כלום. היא אפילו הספיקה לחשוב לרגע שאולי היא בכל זאת תצליח, שהיא תברח ותנצח.

שלושים שניות לפני כן נורתה ירייה מאקדח מצויד במשתיק־קול, וקליע חדר דרך גב מעילה של נטליה סמירנובה, דרך עורה, החטיא רק במעט את עמוד השדרה, פילח את האיברים הפנימיים ולבסוף פגע גם בידית התיק של לואי ויטון שנטליה הצמידה לבטנה. היא נפלה על פניה בתוך השלג הטהור והבתולי.

כעת התפשטה שלולית אדומה מתחת לגופה וזללה את השלג סביבה. האדום עדיין היה רעבתני וחם, אך הוא התקרר משנייה לשנייה. צעדים אטיים וכבדים התקרבו אל נטליה סמירנובה ששכבה בשלג. היא לא שמעה אותם.