מסך אש מתגלגל

שיעור חובה לכל מי שעוסק במלאכת הגנת המדינה

פתח דבר מאת רא"ל (במיל') משה (בוגי) יעלון

הפעם הראשונה שבה הסכמתי עם הסיסמה ״הארטילריה היא מלכת הקרב״ היתה במבצע ״שלום הגליל״. הייתי סגן מפקד סיירת מטכ״ל בדרגת רס״ן, ופיקדתי על כוח שמשימתו היתה לפתוח את ציר ואדי שבעא, הציר המזרחי ביותר בגזרת פעולת כוחותינו. הוא עבר למרגלות החרמון, והיה הדרך הקצרה ביותר אל כביש ביירות־דמשק. אלא שהציר לא היה עביר לרכב או לרק״מ. צריך היה להכשירו באמצעות כלי הנדסה, ובקצהו הצפוני היו מוצבים מאוישים ביחידות קומנדו סורי.

מדרום למוצבים היתה גבעה נטושה ומיוערת, ומכאן השם שניתן לקרב: ״קרב המיוערת״. כדי להבטיח שהגבעה לא תיתפס על ידי הסורים, הוחדר בלילה, בחשאי, צוות של היחידה בפיקודו של אילן.

הכוח המשוריין עם כלי ההנדסה עסק בהכשרת הציר, כאשר בשעת צהריים הודיע אילן שהוא מזהה משאיות סוריות מתקרבות מצפון אל מרגלות הגבעה ופורקות סדר גודל של פלוגת קומנדו, שמטפסת על הגבעה, לקראתו, כדי לתפוס אותה.

ארגנתי כוח של מספר צוותים בפיקודי, ורצנו לכיוון ״המיוערת״, כדי לתגבר את אילן. הגענו אליו מדרום, כאשר הוא כבר פתח באש לעבר חיילי הקומנדו הסורי שהתקרבו אליו. תפסנו עמדות בקו של לוחמי הצוות שלו, והקרב הפך ל״מטווח ברווזים״ לכוח הסורי, מאחר שתפסנו את השטח השולט.

זיהיתי טנק סורי ושני נגמ״שי BMP נעים לעבר ״המיוערת״ מצפון, בכוונה להצטרף לקרב. היו ברשותנו טילי נ״ט מסוג ״דרגון״, שהטווח המרבי שלהם 1,000 מ׳. הטנק והנגמ״שים ניסו לאתר אותנו ללא הצלחה, ועצרו בטווח 1,200 מ׳. היה ברור לי שצריך להשמיד אותם, אך כדי לבצע זאת צריך היה לקדם את צוותי ה״דרגון״ לטווח היעיל ולמדרון קדמי. זה היה חושף אותם לכוח הסורי, והטנק היה יכול לפגוע בנו כשניחשף.

הקש״א, שהיה צמוד אלינו משלב ההכנות למבצע, הציע להפעיל ארטילריה עם חימוש מסוג חדש, שלא נעשה בו שימוש מבצעי קודם לכן: פצצת מצרר המשחררת עשרות פצצונות חודרות שריון. היכולת של הפצצונות לחדור את שריון הטנק והנגמ״שים הסורים, נבע מהעובדה שכלים אלה ממוגנים היטב מכל צידיהם, אך לא מלמעלה.

הפעלת האש הארטילרית המדויקת, הביאה להכרעת הקרב: שני הנגמ״שים נפגעו והושמדו והטנק נמלט. פלוגת הקומנדו הסורית הושמדה, ללא נפגעים לכוחותינו.

ספרו של תא״ל (מיל') אריה מזרחי מתאר את התפתחות חיל התותחנים משפחה חרופה למלכת הקרב בהתבוננות אישית לאחור. מעבר לעדות המהימנה מכלי ראשון ומעבר לסיפורים המרתקים, הספר מלמד על העבר כדי להתכונן טוב יותר לעתיד.

תא״ל מזרחי, שנלחם במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה, במלחמת יום הכיפורים ובמבצעים בכל הזירות, שירת כמפקד התותחנים הפיקודי של פיקוד הצפון כאשר פיקדתי על סיירת צנחנים, שביצעה מבצעים רבים בלבנון וזכתה לסיוע רב ממנו, והגיע לשיאו כקצין תותחנים ראשי, שהכין את החיל והוביל אותו במלחמת ״שלום הגליל״.

תיאור התפתחותו של החיל בעין ביקורתית כולל פרק נרחב על הזנחתו אחרי מלחמת ששת הימים, מתוך הנחה שחיל האוויר יספק את הסיוע הקרוב לכוחות הקרקע. ההנחה התבדתה במלחמת יום הכיפורים, והביאה להתפתחות משמעותית של החיל, לחיל תותחנים חזק, בעל יכולות מרשימות לתת סיוע קרוב לכוחות.

בראייה היסטורית, ההתפתחות הטכנולוגית בעולם הביאה את המצביאים, המתכוננים למלחמה הבאה, להתמודד עם ״בעיה של עשירים״: אילו טכנולוגיות, מתוך השפע המוצע, לבחור כדי לפתח ולהטמיע בתוך הצבאות. זו תופעה חסרת תקדים בהיסטוריה של שדה הקרב, שאלפי שנים שלטו בו אותם אמצעי לחימה. תחילה החנית, החרב והמגן, עד שהמהפכה התעשייתית הביאה לקפיצת מדרגה.

בעידן המידע והבינה המלאכותית קשה למצביאים לקלוט את היכולות שהטכנולוגים מציעים להם. יכולות מודיעיניות מתקדמות מאפשרות לנו היום לאתר מטרה זעירה, כמו מחבל בתנועה, בזמן אמיתי, ולפגוע בה עם חימוש שדיוקו סנטימטרים בודדים, באמצעות מערכות פיקוד ושליטה יעילות.

האתגר למצביאים הוא לאתר את היכולות הטכנולוגיות המתאימות, להשקיע בפיתוחן ובהפיכתן לאמצעי לחימה יעילים, ולהטמיע אותן בצבא תוך שינוי התפיסה המבצעית, המבנה והארגון אשר התרגלנו אליהם במשך שנים רבות.

כבר במלחמת ״שלום הגליל״ השתתפו התותחנים בקרב באופן שלא הכרנו, לא רק ב״קרב המיוערת״. בעת כיבוש ביירות פיקדתי על כוח של סיירת מטכ״ל, שבחוד שלו היו טנק, תותח נ״מ מסוג ״וולקן״ ותומ״ת 155 מ״מ. מערכת הגבהת הקנה של הטנק לא אִפשרה לו לירות לקומות העליונות של הבניינים הגבוהים, מהן נפתחה עלינו אש. כדי לאפשר לנו לנוע מבית לבית ולטהר את הבניינים, ה"וולקן" היה יורה על המחבלים לקומות הגבוהות, והתומ״ת היה מפיל לפחות חלק מהמבנה בירי בכינון ישיר.

האתגר להתנתק מן הישן והמוכר, ולהתכונן למלחמה הבאה, מחייב להתגבר על הקושי המוכר של ״התכוננות למלחמה הקודמת״. גם היום חיל התותחנים נמצא בתהליך התפתחות, המתחייב משינויים באופי האיומים, לחימה נגד מיליציות טרור חמושות היטב, לחימה בשטח בנוי צפוף, וכמובן — התפתחות טכנולוגית מדהימה.

החיל השכיל לאמץ טכנולוגיות, לפתח ולרכוש אמצעים של אש מדויקת, ולטווחים ארוכים יותר, להשתמש בכלי טיס בלתי מאוישים — אך לא לוותר גם על האש הסטטיסטית, הפחות מדויקת. כמי שחווה את האש הארטילרית הסטטיסטית המצרית במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים — עדיין נועד לה תפקיד בדיכוי ובהשמדת כוחו של הצד השני.

התפתחות חיל התותחנים ושילובו היעיל במלחמת שלום הגליל לעולם ייזקפו לזכות תא״ל (מיל') אריה מזרחי, שפיקד וניצח על החיל כקתמ״ר, והנהיג אותו מ-1980 עד אחרי המבצע.

סיפורו האישי, ובעיקר לקחיו כמפקד כפי שהם מסופרים בספר, הם שיעור חובה לכל מי שעוסק במלאכת הגנת המדינה ובמעשה המלחמה, היום ובעתיד.

רא"ל בדימוס משה בוגי יעלון פיקד על סיירת הצנחנים ועל סיירת מטכ"ל, היה אלוף פיקוד המרכז וראש אמ"ן, כיהן כרמטכ"ל ה־17 של צה"ל ושימש שר הביטחון.

אוטוביוגרפיה שהיא סיפורו של חיִל

פתח דבר מאת תא"ל (מיל') יעקב זיגדון

חיל התותחנים ביצע קפיצה לוליינית מדהימה מאז סיומה של מלחמת יום הכיפורים ועד מלחמת שלום הגליל. מ־72 תותחים מתנייעים מודרניים ב־1973, הוא נכנס לשל"ג עם למעלה מ־600 קנים כאלה.

יתרה מזאת, מעבר לגידול בסדר הכוחות, החיל נכנס למלחמה ביוני 1982 עם ארגון עוצמתי, שתמך במיצוי האש של התותחים. ארגון מסודר, מתורגל ומיומן, עם אגדים ארטילריים, מערכות קישור, אמצעי איכון, מכ"מי גילוי וטיווח, טכניקות קרביות מתאימות, מחשבי ירי ועוד. וכל זה קרה תוך פחות מתשע שנים.

חיל התותחנים שנשרך מאחור מאז קום המדינה ובעיקר נגרר, גם כשסופקו לו מרכבים מתנייעים, עבר לקדמת הבמה והפך לגורם דומיננטי בשדה הקרב. שום מפקד שעיניו בראשו לא היה מוכן לנוע יותר למשימתו ללא סיוע ארטילרי. מ"שִפְחה חרופה", שהסתפקה בפירורים, שאריות ואלתורים, הארטילריה הפכה ל"מלכת הקרב", שכמעט בלתי אפשרי לנצח בלעדיה במחיר דמים סביר ובלתי נמנע.

ספרו של אריה מזרחי, קצין תותחנים ראשי במלחמת של"ג ושנתיים וחצי לפניה, שוזר את סיפורו האישי עם תיאור מלא ומפורט של אותה קפיצה. הספר, שנתפס ברגע הראשון כאוטוביוגרפי, מסתיים באופן מפתיע, עם סיום הקדנציה, כרוצה לומר, בצניעות לא אופיינית לו: "הסיפור הוא לא שלי אלא של חיל התותחנים".

מעמד השפחה, שקיבלה חרוזים צבעוניים בדמות יהלומים ואמרה תודה לאדוניה תוך שהיא משפילה מבט, ניתן לחיל התותחנים בכוונת מכוון של קברניטי בניין הכוח של צה"ל, שקידשו ביהירות ובבורות את הטנק כמכריע הבלעדי ביבשה — ואת המטוס כ"ארטילריה מעופפת". ההסתמכות על שני המרכיבים האלה כמעט באופן מוחלט הביאה לתוצאה הרת האסון. במחיר הדמים הנורא של מלחמת יום הכיפורים התפכחו מקבלי ההחלטות פעמיים — פעם אחת הם הבינו את יכולותיה של האש היבשתית, לאחר שהתברר כי יותר משליש הנפגעים שלנו במלחמה היו מאש ארטילרית סורית ומצרית, ופעם שנייה כאשר התקשו להסתער וגם להגן ללא אש מכינה, מלווה ומחפה.

את ההתפכחות זיהה בזמן אמת קתמ"ר יום הכיפורים, נתי שרוני, שתכנן וקיבל סל דרישות של מאות תותחים מודרניים, מתנייעים, עבירים, עם מיגון סביר. כאיש מקצוע מעולה, שרוני לא הסתפק בתותחים ודרש את כל המערכות המשלימות החדשניות, שאפשרו למצות את היכולות של התותחים המודרניים.

את שרוני המשיך אברהם בר דוד, ששקד בעמלנות אין קץ וביסס חיל תותחנים לתפארת. אריה מזרחי קיבל ממנו את שרביט הפיקוד, והשינוי הניב פירות במבחן האולטימטיבי של מלחמת שלום הגליל.

עם 30 גדודים שרובם מיושנים ומאולתרים, נכנס חיל התותחנים למלחמת יום הכיפורים. לשל"ג הוא הגיע עם יותר מ־80 גדודים, רובם פאר התעשייה האמריקאית. ועם זאת, בניין כוח, עוצמתי ככל שיהיה, אין בו די. מזרחי למד, לימד ופיתח שיטות להפעלת הכוח, באותה תעוזה, יוזמה, התרסה וחוצפה מבצעית שירש מאביו, איש "אגודת השומרים". וכך, הפארות שלבלבו בשדות הקטל של עמק הבכא ב־1973 נתנו פירותיהן בסולטן יעקוב ובשערי ביירות ב־1982.

הפעלת כוח סכמטית, "לפי הספר", אינה מספקת במצבים מורכבים. נדרשות בשעות כאלה מנהיגות קרבית, יוזמת, מקורית, מעיזה ופורצת מסגרות וכללים. איתרע מזלה של דיוויזיה 7 הסורית, שניסתה לפרוץ בעמק הבכא, שמזרחי התמקם על תל חרמונית כמפקד הסיוע של חטיבה 7 הבולמת. התמזל מזלו של גדוד הטנקים שנקלע למתחם סורי בסולטן יעקוב כעבור כתשע שנים, שמזרחי התמקם בכפר משכי, כמפקד הסיוע בפועל של גיס 446.

ב־1973, למרות הנחיתות המובנית של חיל התותחנים, מזרחי השכיל לרכז מסת אש כדי לבלום את גלי ההסתערות הבלתי נגמרים של הסורים בצפון רמת הגולן. הוא העמיד לרשותו 21 סוללות, כמעט פי שניים מכוח האש שהיה לפיקוד הצפון ערב פתיחת המלחמה. הוא הפעיל את האש בעזרת קציניו לאורך שלושת ימי הבלימה, ללא לאות, ללא אישור מראש וביוזמה התקפית. הוא קרא היטב את תמונת הקרב, ניצל כל הזדמנות ומיצה את יכולות האש עד שנבלם השטף הסורי.

ב־1982, כשגדוד הטנקים 362 נקלע למיצר של סולטאן יעקב, מזרחי סייע לחילוצו באש ארטילרית אדירה, כשהוא חורג ממוסכמות ותורות לחימה. הוא שבר את שרשרת הפיקוד המסורתית, ולפקודתו "מטרת קתמ"ר!" שלא כתובה בשום ספר תורה, ירתה מערכת ארטילרית חסרת תקדים, שכללה אלפי תותחנים, עם מאות תותחים ומשגרים, ממורדות החרמון ועד לחוף הים התיכון. כתזמורת הם ירקו, בחמת זעם, אלפי פגזים ורקטות, שסייעו לחלץ את גדוד הטנקים. אלפי תותחנים יגעים ומרוטים, אחרי שבוע לחימה, הוטענו בבת אחת בזרם חשמלי ונענו כאיש אחד לקריאת הקרב "מטרת קתמ"ר!"

היה זה מבחנה העליון של המערכת הארטילרית שנבנתה מאז מלחמת יום הכיפורים. חיל התותחנים פרע את שטר האמון הרב שצה"ל נתן לו בהשקעה אדירה. חיל שמציב את עצמו בקדמת הבמה, לא עוד ברוח נמוכה אלא יוזם בכל מקום ובכל עת, והוא נכון ומוכן הרבה לפני שהוא נקרא.

הוא שנאמר: משִפְחה חרופה למלכת הקרב.

תא"ל (מיל') יעקב זיגדון תכנן את חילוץ גדוד הטנקים בסולטן יעקוב במלחמת שלום הגליל. היה מפקד אגד, מפקד התותחנים בפיקוד הצפון במבצע "דין וחשבון" ומפקד פו"ם. מחבר מחקרים שונית והספרים "עיונים בתורת בניין הכוח" ו"תותחנים בשל"ג — סיפור מלחמה" (עם סימן טוב שגיא). משמש ראש מערכת "תמיד תותחן".

מבוא

בחרתי לכתוב את הספר בעצמי, כדי לשרטט באמצעות אבני הדרך בחיי, חוויותיי האישיות ומבטי הסובייקטיבי, סיפור הרבה יותר גדול ממני — סיפור המהפך הדרמטי שבו הפך חיל התותחנים משִפחה חרופה למלכת הקרב.

זו גם הסיבה לכך שהספר מסתיים עם תום כהונתי כקצין תותחנים ראשי, באוגוסט 1983, ושחרורי מצה"ל. זה קרה חודש לפני שמלאו לי 41, שלוש שנים ושמונה חודשים לאחר שהתמניתי לקתמ"ר ו־23 שנים מאז התייצבתי בבקו"ם, חתמתי על מדים והפכתי לטוראי אריה מזרחי, מספר אישי 454657.

אני מאמין גדול בגנטיקה, וסבור כי משפחתנו — תמר רעייתי, ארבעת ילדיי: שגיא, ירון, אורי וטום, נכדינו ואני — הינה דוגמה ל"הומו ישראליקוס" החדש, שהוא תוצר של ערבוב ארצות מוצא מכל רחבי תבל. במשפחתנו יש פולנים, אוקראינים, אלג'יראים, תימנים, גיאורגים, טורקים, רוסים, לבנונים ועולי גרמניה. כולם מעורבבים היום בלי אפשרות הפרדה, ויוצרים את היהודי הישראלי החדש.

הגנים שהורשנו לילדינו, ועל אחת כמה וכמה הגנים שהורישו ילדינו לארבעה־עשר נכדינו, יצרו קיבוץ גלויות, בניגוד לטענותיהם של מלעיזים ומפרידים, הפועלים ממניעים פוליטיים ומגמתם פילוג.

אני אופטימי, ומאמין אמונה שלמה במדינת ישראל, מדינת הלאום היהודי שקמה בשנות ילדותי המוקדמת. היא מנתה אז 600 אלף יהודים, ומספרם כיום גדול פי שנים־עשר והוא יותר משבעה מיליון.

הקדמה

משִפחה חרופה למלכת הקרב סיפורו של חיל התותחנים דרך נתיב חיי

את תופעת המהפך הדרמטי שהתחולל במעמדו של חיל התותחנים בצה"ל — משִפחה חרופה למלכת הקרב — אפשר לתאר אולי במונחים מתחום הסוציולוגיה הארגונית או באמצעות הדוגמה של לי אייקוקה, שהפך את הארגון הכושל "קרייזלר" למצליח ומוביל.

אין אח ורע לתופעה דומה, שבה חיל זניח, אשר מנהיגיו ראו משך שנים את גולת הכותרת שלו במקצוענות ובפלפולים נוסח חכמי ימי הביניים, שהתווכחו כמה מלאכים יכולים לעמוד על קוצה של סיכה, הפך לחיל מוביל.

איני מזלזל במקצוענות, שהיתה והינה חלק בלתי נפרד מהמכלול, אבל זה אינו העיקר. החפירה בנתוני המטאורולוגיה, משקל הפגז, איכות חומר הנפץ ההודף והדיוק בלוח הארטילריה הם אכן חשובים מאוד, ומהווים בסיס למקצוענות. עם זאת, אין להם השפעה אמיתית על שדה הקרב אם הקנים שחוקים, קוטרם מגיע ל־159 מ"מ במקום 155, והפגזים אינם עפים בדיוק לאן שהתכוון היורה, אם תותחים ישנים מורכבים על מרכבים עתיקי יומין, שנתקעים כל הזמן, ואם קצב האש איטי להחריד.

כל מי שעיניו בראשו ראה שהבעיה העיקרית של חיל התותחנים היתה הגדרת המשימה המרכזית. בעיניי, המשימה המרכזית שלנו ברורה וחד־משמעית: להרוג אויב ולהשמיד את נשקו ומפקדותיו עם כל פגז ופצצה שאנו יורים, על מנת ליצור מצב שבו הכוחות המתמרנים של צה"ל יוכלו לבצע את משימותיהם ללא אבדות.

למתמרנים היה בעבר אמון מוגבל ביותר ביכולות של החיל, והביטוי "לא מחכים לארטילריה" היה שגור בפי כול. מעטים היו המפקדים שהבינו כי חיל התותחנים יכול לייצר אגרוף אשר יטה את הכף בשדה הקרב. אחד הבודדים היה יעקב עקנין, מפקד האגד הארטילרי של אוגדת שרון במלחמת ששת הימים, שעשה זאת בקרב אום כתף המיתולוגי, כאשר יצר מסך אש מתגלגל לפני הכוחות המסתערים.

*המשך הפרק בספר המלא*