אנא כורדי: רומן מלחמה ומילוט בכורדיסטאן

הקדמה

הקשר הכורדי של מדינת ישראל כבר קיבל פרסום בכמה ספרים ובתקשורת, ובכל זאת אנו עדים הפעם לתיאור יוצא דופן, תיאור של איש שטח, אשר חווה את האירועים על גופו. ספר זה הנו עדות אישית של אדם שהיה מעורב בכל נימי נפשו במתרחש. איש שחש את הלך הרוח בתוך המחנה הכורדי מתוך הסתכלות קרובה ומגע בלתי אמצעי עם הלוחמים ההרריים, החל במנהיג מולא מוצטפא ברזאני, ועד אחרוני הפֶּשמֶרגָה.

ייתכן שכדי להבין את מה שהתרחש בין מדינת ישראל ובין הכורדים במשך עשור שלם (בשנים 1965-1975), צריך לגולל את היריעה במלוא רוחבה. שהרי בסופו של דבר היוזמה היתה שלנו, של מדינת ישראל. יוזמה זו לא היתה מקרית. היא היתה חלק מהשקפת עולם, מחשבה אסטרטגית שמכוונת ליצור ברית אמת עם כל הגורמים במזרח התיכון שאינם ערבים מוסלמים. עניין זה דרבן אותנו כל הזמן לקשור קשרים עם מספר רב של מדינות וגורמים באזור, שאינם משתלבים במרקם הטיפוסי שלו.

גם הכורדים היו כאלה. הם אמנם מוסלמים, אבל אינם ערבים. הם יושבים בתוך עיראק ויכולים להוות עבורנו נכס רב ערך מכל מיני בחינות. יש להם די סיבות לא לאהוב את מדינות ערב העוינות לישראל. דא עקא, שהתנאים האובייקטיביים של הכורדים קשים מאד. הם מרוכזים בשטח הררי, מבודד ובלתי נגיש. אינך יכול להגיע אליהם, אלא באמצעות מדינה שלישית- איראן, תורכיה, ברית המועצות, סוריה. בכל המדינות האלה יש מיעוטים כורדים, המהווים בעיה לשלטונות הריבוניים, שאין להם שום עניין לטפח את העצמאות הכורדית. ובכל זאת הצלחנו באמצעות איראן של השאה להגיע להבנה, כי המיעוט הכורדי בעירקא ראוי לסיוע וכי סיוע כזה ישרת גם את האינטרס האיראני. מערכת היחסים האיראנית- עיראקית הכתיבה את המהלכים, וכך הונח הבסיס לקשר המופלא בין ישראל ובין מולא מוצטפא ברזאני ואנשיו.

הסיפור כולו הוא ארוך ומפותל. נזכיר רק שקשר זה שרת את האינטרסים של מדינת ישראל, ולא רק משום היותו מטרד ממשי לעיראקים (שהשתתפו בחילות משלוח בכל מלחמות הערבים בישראל), אלא גם בגלל הפוטנציאל שקיים בטיפוח גורם ידידותי לישראל, גורם המצוי בלב לבה של מדינה עוינת, קיצונית ומסוכנת לנו. אפילו היום, שנים רבות לאחר מעשה, אי אפשר לגולל את כל ההישגים שעלו בחכתנו כתוצאה מישיבתנו האיתנה בקרב בכורדים. התועלת שהפקנו היתה עצומה, וכפי שנאמר בהגדה של פסח, אילו היינו מסתפקים רק בעובדה שבעזרת הכורדים זכתה הגולה היהודית בעיראק להתחסל כמעט לחלוטין ולעלות לישראל- דיינו! אבל כאמור, היו נושאים רבים שהניבו תוצאות מפליאות, שגרמו לנו סיפוק רב. אפילו המקטרגים (ותמיד יש כאלה), שטענו כי חבל להשקיע משאבים במדינה רחוקה ומבודדת כזו, יודו היום כי לא רק השיקול ההומניטרי (לסייע לעם נדכא) פעל כאן, אלא סיבות מעשיות טובות מאד.

כידוע אין הנאה בלא תרומה. התרומה שלנו לאומה הכורדית הנאבקת על נפשה התבטאה בצורות שונות, הן בסיוע צבאי והן בפעילות אזרחית ענפה, בעזרה בחינוך, בחקלאות וברפואה, משלחת רופאים מהארץ, הקמת בית חולים שדה ועוד. והעיקר- קשרים אישיים עם כל צמרת המרד ועם הלוחמים עצמם. בלי קשרים אלה לא אפשר היה להגיע אל הלוז, אל העיקר.

עבודתם הנאמנה של אנשינו, שהרחיקו לכת עד 'סוף העולם' ושהו שם מבודדים ומרוחקים מן הבית במשך ירחים, היא שבנתה את התשתית של האמון והאמונה, תשתית שעליה הוקם הגשר הנפלא הזה, גשר של קשרים פורצי דימיון.

אליעזר צפריר, גייזי, היה אחד האנשים אשר עשו את המלאכה הקדושה הזו. תיאוריו העסיסיים, המבוססים על ניסיון חיים עשיר, על הבנה עמוקה של המתרחש ועל יכולת היגברות נדירה, משקפים בתמצית את הסיפור כולו.

אין ספק, כי מי שרוצה להבין לעומק את הסיפור המופלא של קשרי ישראל עם הכורדים, ימצא עניין רב בתיאורים הססגוניים שלפנינו, תיאורים אנושיים הנוגעים בחיים עצמם, כפי שהיו באמת, ללא כחל וללא סרק.

אלוף (מיל) מאיר עמית

ראש אמ"נ וראש המוסד לשעבר

יו"ר המרכז למורשת המודיעין (מל"מ)