ללא מחר

ללא מחר

"כִּי הָאוֹת יָמִית וְהָרוּחַ יְחַיֶּה"[1]

אהבתי את הרוזנת דה*** עד אובדן חושים, הייתי בן עשרים, הייתי תמים, היא בגדה בי, אני כעסתי, היא נטשה אותי. הייתי תמים, התגעגעתי אליה, הייתי בן עשרים, היא סלחה לי. ובהיותי בן עשרים וכה תמים — עדיין נבגד אך לא עוד ננטש — חשבתי לתומי שאני המאהב הנאהב ביותר ולכן המאושר באדם.

היא הייתה ידידתה של מאדאם דה ת', שהיו לה ככל הנראה תוכניות לגבי, אך בלי שיוטל דופי בכבודה. כפי שניווכח, מאדאם דה ת' הייתה אשת עקרונות וקפדנית בנוגע לצִנעה ולחשאיות.

יום אחד, בדרכי לתא־התיאטרון של הרוזנת כדי להמתין לה, אני שומע שקוראים לי מהתא הסמוך. האין זו אותה מאדאם דה ת' המהוּגנת?

"מה! כבר?" אומרים לי, "איזו בטלנות! בוא, שב לידי!"

כלל לא ציפיתי שיצמח סיפור או משהו יוצא דופן ממפגש זה. דמיונן של נשים סוחף אותנו על נקלה; ובאותו רגע שרתה רוח מיוחדת במינה על מאדאם דה ת'.

"עלי להציל אותך מהגיחוך הטמון בבדידות שכזאת," היא אומרת לי, "כיוון שצצת פה, צריך... הרעיון מעולה. נראה שיד אלוהית הובילה אותך לכאן. האם יש לך במקרה תוכניות להערב? אני מזהירה אותך — הן לא יתגשמו. שום שאלות, שום התנגדות... קרא נא למשרתַי. אתה מקסים!"

אני קד קידה... דוחקים בי לרדת.

אני מציית.

"גש אל ביתו של האדון," אומרים לאחד המשרתים, "תודיע שהוא לא יחזור הביתה הערב..."

אחר כך לוחשים משהו על אוזנו ומְשלחים אותו לדרכו.

אני רוצה להעז לומר כמה מילים, האופרה מתחילה, מהסים אותי. מאזינים, או משׂימים עצמם מאזינים.

המערכה הראשונה אך זה הסתיימה, ואותו משרת מביא פתק למאדאם דה ת' ואומר לה שהכול מוכן. היא מחייכת, מבקשת שאושיט לה את ידי, יורדת, מכניסה אותי לכרכרה שלה והנה אני נמצא כבר מחוץ לעיר, בטרם הספקתי להתוודע למה שמבקשים לעולל לי.

בכל פעם שהעזתי לשאול שאלה, נעניתי בפרץ של צחוק. אלמלי ידעתי היטב שהיא אישה בעלת תשוקות עזות ושבאותו רגע עצמו היא חשה משיכה, משיכה שלא יכלה שלא לדעת שאני מודע לה — הייתי מתפתה להאמין שהמזל לצִדי. בה בעת היא ידעה על אהבותַי, כיוון שהרוזנת דה*** הייתה, כפי שכבר ציינתי, ידידת נפש של מאדאם דה ת'. נמנעתי אפוא מכל מחשבה יומרנית וציפיתי לַבּאות.

החלפנו סוסים ויצאנו לדרך במהירות הבזק. זה החל להיראות לי יותר רציני. שאלתי ביתר תוקף עד לאן תוביל אותי המהתלה הזאת.

"היא תוביל אותך למקום יפה מאוד, אבל נחֵש לאן? הו! גם אם תנסה אלף פעמים, לא תצליח לנחש... אל בעלי... אתה מכיר אותו?"

"כלל וכלל לא."

"אני חושבת שתהיה מרוצה. מפייסים בינינו. זה שישה חודשים שנושאים ונותנים בָּעניין, וכבר חודש אנחנו מתכתבים. דומני שזה מעשה יאה למדי מצִדי לנסוע אליו."

"כן, אבל בבקשה ממךְ, מה אעשה שם, אני? במה אוכל להיות לעזר?"

"זה ענייני שלי. חששתי שמפגש בארבע עיניים יהיה מביך. אתה חביב, ואני שמחה מאוד לארח אותך."

"נראה לי מוזר לבחור דווקא ביום ההתפייסות כדי להציגני. אַת עלולה לגרום לי לחשוב שאין לי כל חשיבות. הוסיפי לכך את החזות הנבוכה הנלווית לְמפגש ראשון. לאמיתו של דבר, אינני רואה שעתיד לצמוח דבר נעים למישהו משלושתנו בעקבות הצעד שאת עומדת לעשות."

"אה! בלי הטפת מוסר, אני משביעה אותך. אתה מחטיא את מטרת תפקידך. אותי צריך לשעשע, לבדר, לא לנזוף בי ולא להטיף."

בראותי אותה כה נחושה בדעתה החלטתי לנהוג כך גם אני, לפחות כמוה. התחלתי לצחוק מעצמי ונהיינו עליזים מאוד.