בקיצור

מבוא
הפואטיקה של הטקסט
אבי שגיא

רשימותיו הקצרות של פרדרג פינצי בספר שלפנינו הן מסע אל הקריאה ואל הכתיבה. זהו ספר על מילים המובילות אל מה שמעבר להן; מסע מתמשך אל נקודת הראשית שמעבר למילים הנקראות והנכתבות. מסע זה בעייתי מיסודו, שכן הכתיבה והקריאה מתייחסות אל מילים. כבר הגל עמד על כך כי השפה דוחה את הניסיון האישי הייחודי, שמעבר למילים: ״אין אנו אומרים במדויק את מה שאנו מתכוונים לומר, בניסיון חושני זה״. השפה היא אוניברסלית, ולא פרטית. היא מאפשרת תקשורת בין־אישית, וגבולותיה נקבעים על ידי הקיום האנושי המשותף. הגל, שהכיר במתח בין הניסיון האישי לבין הרכיב האוניברסלי של השפה, טען כי ״השפה היא אמיתית יותר ובה אנו דוחים באופן ישיר את מה שאנו מתכוונים לומר״ (שם). האדם היחיד מקבל את משמעות קיומו המלאה בקיומו הבין־אישי במסגרת מבע לשוני משותף.

קירקגור התמודד במישרין עם עמדתו של הגל והבחין בין ״סופר מהותי״ ל״סופר לא מהותי״. יצירתו של הסופר הלא־מהותי היא התפרצות גלויה וישירה של הסובייקטיביות. לעומת זאת, יצירתו של הסופר המהותי אינה התפרצות של הסובייקטיביות האינדיבידואלית שלו; הוא מציע תוכן ותפיסת עולם בעלי ערך עצמאיים. קירקגור דחה על הסף את העמדה ההגליאנית בטענה שהיא שוללת את האדם הקונקרטי, ששוב אינו מתגורר בארמון, אלא ״באורווה אשר לצדו או במלונות הכלב״. לאור עמדת קירקגור עולה השאלה: כיצד יכולה להיווצר התאמה בין החוויה הפרטיקולרית לבין השפה האוניברסלית?

אכן, ניטשה סבר כי השפה מזייפת ואינה יכולה להגיע אל ליבת הקיום האנושי הייחודי. הרפלקסיה על המציאות מתחוללת באמצעות מנגנון ארגון וסינון רפלקטיביים, הממומש על ידי שפת המילים. ניטשה כתב: ״התפתחות הלשון והתפתחות התודעה [...] הולכות יד ביד״. ברם, התודעה אינה יכולה להכיל את עושר הפעילות האנושית. החשיבה המודעת קולטת רק את החלק השטחי המתרחש בשפה המילולית (שם). המציאות האנושית היא בעלת מלאות גבוהה יותר מהמצוי בתודעה. לפיכך האידאל של ״התודעה״ פירושו רידוד המציאות האנושית למה שהתגבש כבר בשפה. יתר על כן, גם מה שהתודעה מציגה הוא מסולף. שכן הייצוג התודעתי כפוף לחוקי הייצוג הלשוני. השפה, כקומוניקציה, יכולה לייצג רק את מה שהוא כללי, קומוניקטיבי, או מה שניתן לתרגמו באמצעות מונחים כלליים קבועים. השפה אינה יכולה לייצג את הנתון הייחודי, הפרטי, המצוי בתהליך מתמיד של התהוות. מעשה הייצוג הוא קיבוע הנתון ושלילת הדינמיות, השקולה למוֹת הנתון: ״כל מה שנעשה מודע לנו, כל כולו כבר מותקן, מופשט, סכמתי״. גם התופעות הפנימיות שלנו אינן חשופות בפנינו יותר מאשר המציאות החיצונית: ״כשאנו מתבוננים בתופעות הפנימיות בלבד, דומים אנו לאילמים־חירשים המנחשים על פי תנועות השפתיים את המילים שאין הם קולטים אותן, אנו מקישים מתופעות של החוש הפנימי על תופעות אחרות, בלתי־נראות״. ניטשה קיבל את ההבחנה בין הפרטיקולרי הפנימי לבין השפה האוניברסלית החיצונית. אבל בניגוד להגל, הוא טען שהיחס בין הפרטיקולרי לחיצוני אינו יחס של מימוש אלא יחס של ניגוד; האדם נועד לחיות במתח שבין הווייתו הפנימית לבין המימוש הלשוני. סתירה זו מחייבת אותו לחיות בחשדנות מתמדת.

בניגוד לניטשה, קירקגור סבור כי מתח זה הוא המרחב שבו מתחולל המאבק הדרמטי של הקיום האנושי, המתוח בין הביטוי הלשוני הכללי לבין החוויה והניסיון האישיים: ״ההוגה הסובייקטיבי הוא, בעת ובעונה אחת, יחיד חי וחושב. אין הוא מסיח את דעתו מהסתירה ומהקיום, אבל חי בקיום ובו־בזמן חושב״. האדם נטוע בפרדוקס קיומי שאין דרך לעקוף אותו בלי לרדד את החיים האנושיים. ביומנו כותב קירקגור: ״כל עוד אני חי, אני חי בסתירה, שכן החיים הם סתירה״. בעיית היסוד של האדם היא איך מכוננים מחדש את הזיקה בין השפה והרפלקסיה לבין הייחודי והפרטיקולרי. היא אינה יכולה להתממש רק בהצבת הניגוד שבין החוויה לשפה, או בין הרפלקסיה לקיום האנושי הקונקרטי הייחודי.

רשימותיו של פרדרג פינצי, המכונסות בספר ״בקיצור״, מסודרות באפוריזמים, כקטעי מחשבה ורפלקסיה; כל אפוריזם יוצר יחידת משמעות עצמאית. כתיבה מסוג זה מצויה אצל הוגים כמו ניטשה וּויטגנשטיין. ניטשה ראה בכתיבה מסוג זה ניסיון מחשבתי. הוא מנמק היטב את כתיבתו האפוריזמית באופן הבא: הוא טוען כי הפילוסופים החדשים ״ללא כל ספק יהיו אלה אנשי ניסויים. בשם שהעזתי לקרוא עליהם, כבר הטעמתי במפורש את הניסיון ואת חמדת הניסיון שבהם״. אולם ניטשה מוסיף ואומר, ״שוקקים יהיו להשתמש בניסוי במשמעות חדשה, אולי רחבה יותר מסוכנת יותר?״, אך מהי אותה משמעות חדשה? ניטשה מבחין יפה בין ״עובדים פילוסופים״ לבין ״פילוסופים״. ״עובד הפילוסופיה״ הוא מלומד השקוע באידאות שלו ובהכרותיו העיוניות. בין תכנים אלה לבין חייו אין ולא־כלום. לעומת זאת, הפילוסוף ״חי חיים ‘לא פילוסופיים’, ו’לא נבונים’, בראש ובראשונה שלא בשכל, כי הוא חש ונושא בעול ובחובה להתנסות בעשרות ניסיונות ובעשרות פיתויי החיים — תמיד מעמיד את עצמו בסיכונים״. לזיהוי בין ניסוי להתנסות יש משמעות קיומית אישית: על האדם לממש את הניסוי בהתנסות הממשית בחייו האישיים. עליו להיעשות יש פעיל. אדם המבקש להיעשות אובייקטיבי בחייו האישיים, כך שעולמו מנותק מהחיים האישיים הללו, הריהו לכל היותר מראה, השתקפות של אידאה ותו־לא: ״מה שנותר בו מן האישיות מקרי הוא בעיניו, גם שרירותי, ועל פי רוב ממש מפריע [...] הוא נזקק למאמץ על מנת להשיב דעתו על ‘עצמו’ ולעתים קרובות היא מוטעית, היא שוגה על נקלה בהכרת עצמו [...] הוא איבד את הרצינות לגבי עצמו ושוב לא יתפנה לעצמו. הוא עליז לא מאֶפס דאגה, אלא מאפס יכולת לדאוג דאגת עצמו. הוא אינו אלא מכשיר עֶבד ולו גם ובוודאי עבד מהסוג המעודן ביותר, אך לא־כלום כשהוא לעצמו [...] על כן, על פי רוב, יהא אדם זה הוא עצמו ללא תוך ותוכן איש הביטול העצמי״. משמע, על האדם להיות פתוח לכל אפשרות קיום, שאותה עליו לממש בחייו; התנסות היא זו היא אמת במובן הקיומי — כחשיפה וכמימוש. לפי ניטשה, דגם הקיום האנושי הראוי הוא העדפת האפשרויות הפתוחות בפני האדם על פני העובדתיות שבתוכה הוא מוצא עצמו; על האדם לחרוג תמיד מהנתון, כי בחריגה זו הוא זוכה בחירותו ובאישיותו.

לכאורה, החלת עמדתו של ניטשה על היצירה שלפנינו מאפשרת להסיק שפינצי עוסק בניסוי מחשבתי קיומי. אבל פרשנות זו אינה עולה בקנה אחד עם הטקסט של פינצי. עבורו האפוריזם הוא ניסיון להתקרב אל החוויה המציאותית כשלעצמה; הכתיבה היא מאמץ לחשוף את הרגע הייחודי של הניסיון הקונקרטי במילואו. הטקסט שלפנינו הוא דין וחשבון על מאמץ זה. התנועה של פינצי הפוכה מזו של ניטשה, הפונה אל העתיד האפשרי; האפוריזם אצל ניטשה הוא קריאה לחריגה מההתנסות שהתחוללה בעבר. לעומת זאת, פינצי מבקש לשוב אל נקודת הראשית. הוא מבקש לחשוף את הרגע הייחודי, זה שנמצא מעבר למילים הנכתבות; היצירה היא מעין חזרה, במונחים האקזיסטנציאליסטיים, אל הנתון. שכן העובדתיות הנתונה של החיים הקונקרטיים היא המרחב שבו ימצא האדם את יסודות קיומו.

פעולת הכתיבה של הסופר היא הרגע שבו הוא נוטש את קיומו הבלתי־אמצעי ומתייצב כסופר:

גם אם חיבר [המחבר] אוטוביוגרפיה או וידוי גלוי לב ומהימן ביותר, גם אז יישאר מחוץ לעולם המתואר ביצירה, מעצם העובדה שהוא זה שיצר אותה. אם אספר (או אכתוב) על מאורע שאירע לי עצמי אך זה עתה, אני כמי שמספר על המאורע הזה (או כותב עליו) כבר נמצא מחוץ לאותו זמן ולאותו מרחב שהמאורע הזה התרחש בהם. ליצוֹר זיהוי בין ה״אני״ שלי לבין אותו ״אני״ שאני מספר עליו — זוהי משימה בלתי־אפשרית, כמו הניסיון להרים את עצמי בעודי מושך בשערותיי.

פעולת הכתיבה או הסיפור יוצרת מרחק בין האני החי, הקונקרטי, לאני הכותב או המספר עליו. יתר על כן, העבר שהיה והעבר כפי שהוא מדובר או נכתב שונים זה מזה. העבר שהיה הוא עבר שאי־אפשר שוב לחזור אליו. העבר הנכתב או מסופר הוא עבר המכוּנן בהווה ומעוצב על ידי המערכת הלשונית של הכותב או המספר. מעשה הכתיבה או הסיפור הוא ניסיון לחבר את מה שאי־אפשר לחבר. פרננדו פסואה ביטא בצורה עמוקה את חוויית הניתוק שיוצרת הספרות:

החיים פוגעים בביטויָם של החיים [...] אני עצמי אינני יודע אם האני הזה, שאני מציג בפניכם כלפי חוץ בדפים המפותלים האלו, באמת קיים או שמא הוא בסך הכול מושג אסתטי וכוזב שיצרתי ביחס לעצמי [...] אני חי את עצמי אסתטית באחר. פיסלתי את חיי כאילו היו פסל מחומר שהוא זר להווייתי. לעתים אינני מזהה את עצמי, כה חיצוני מעצמי נעמדתי, עד כי כך הפעלתי את תודעת עצמי באופן אמנותי לחלוטין. מי אני מאחורי מציאות זו אינני יודע.

ניתוח זה מבטא, לכאורה, את ניצחון התפיסה ההגליאנית, שלפיה הקיום האנושי נועד להתגבר על הקיום הבלתי־אמצעי של היחיד. שכן קיום רוחני הוא חריגה אל האוניברסלי. פינצי, בדומה לקירקגור לפניו, לא קיבל עמדה זו. אבל הוא לא קיבל את הפתרון שהציע קירקגור — חיוב הדיאלקטיקה והסתירה. פינצי כותב:

רשמתי רק מילים שלא נתנו לי מנוח, את אלו החיות בתוכי, המתארות את חיי, מילים שהחיים עצמם כותבים, מילים המשסעות אותי וננעצות בקרביי, מכות לכל עבר, נתלשות מתוכי, נאבקות לפרוץ החוצה, פורצות מקרבי מעצמן, רק מילים אלו העליתי כאן על הכתב, והכול בקיצור נמרץ, כפי שקצרות המילים כאב, שוועה, נהי, פצע, מוות (עמ’ 34).

בשורות קצובות אלה מוצגת תגובתו של פינצי לדיאלקטיקה שבין החיים לבין הכתיבה. הוא מציע תפיסת שפה, שלפיה הסובייקט האנושי הוא אובייקט המילים; הן תוקפות אותו מתוך הוויית החיים הממשית; כתיבתו משקפת את ה״מילים שהחיים עצמם כותבים״. פינצי, כאדם קונקרטי, הוא הארגנון שדרכו החיים כותבים את ממשותם. מילים אלה יוצרות צירופים קצרים — ״כפי שקצרות המילים כאב, שוועה, פצע, מוות״. לפי תפיסה זו, המילים הן לא יותר מאשר אינדקס, רמיזה על החיים הקונקרטיים, שמטבען אינן ניתנות להכלה בתודעה המתממשת במארג לשוני נרחב. המילים הן קריאה שנקרא האדם מתוך הווייתו הריאלית, צעקה הכופה עצמה על הקיום. האפוריזמים הן ״מיניאטורות״ (עמ’ 35) האמורות לחשוף מומנטים עמוקים של הקיום.

פינצי יודע היטב כי מילים אלה אינן מציעות עצמן מאליהן. הן עולות וצפות, אבל הן מותנות בתודעת האדם הנענה להם. קירקגור כתב ביומנו: ״הפילוסופיה צודקת לחלוטין באומרה שאת החיים חייבים להבין לאחור. אך [...] חייבים לחיותם קדימה״. הסתירה בין החיים לבין הרפלקסיה, המבטאת את הבנת האדם, היא ביטוי לסתירה שבין החיים שתנועתם היא עתידית לבין התודעה המאוחרת השבה אל העבר. קירקגור סבר שאין דרך להתגבר על הסתירה, ולפיכך טען שהקיום הקונקרטי מכוּנן על ידה. פינצי דחה עמדה זאת ומסב את תשומת הלב אל הפואטיקה, המופיעה בלב החיים התודעתיים: ״ההגות (רפלקסיה) והשירה (פואטיקה) כוננו אותי״ (עמ’ 35-‏36). המרחב הפואטי מבטא את נגיעת הישות בתוך הוויית החיים הקונקרטית, המתפרצת לתוך התודעה כיסוד עצמאי. הסופר, הכותב את יצירתו המילולית, נעשה קשוב לקולה של הישות. הספר ״בקיצור״ הוא דיון וחשבון ספרותי על המילים; הוא טקסט ארס־פואטי המתייחס אל הטקסט הראשוני:

(בעודי ישן, מחבר ספָרַיי מזנק, המילים אינן נותנות לו מנוח, כל הלילה הוא כותב ומוחק, ובהנץ השחר אני קם, מסתכל, מתקן מה שטעון תיקון וחושש, תמיד משהו חומק משימת לבי.) (עמ’ 37).

הסופר או המשורר מודעים לכך שהתנועה הטקסטואלית הראשונית צומחת מתוך עצמה. לטקסט הספרותי חיים משל עצמו. ההבחנה בין האני הריאלי לבין ״מחבר ספריי״, משקפת את ההבחנה בין האני של הסופר לאני החי בעולם שמעבר לספר. בדרך כלל הבחנה זו משמשת מחסום הרמנויטי לרדוקציה של הסופר לאני הקונקרטי שמעבר לו. עבור פינצי, הבחנה זו מלמדת על פריצת הישות לתוך הכתיבה הספרותית. האוטונומיה של הטקסט אינה עמדה הרמנויטית גרידא. היא ביטוי ברור להיפוך המתחולל אצל היוצר. לכאורה, האני הקונקרטי המבצע את פעולת הכתיבה הוא הריבון המוחלט שלה. אבל המארג הספרותי פוגע בליבה של הריבונות, שכן בתוך האוטונומיה של היוצר פורצת הישות שמעבר לו, ויצירתו הוא רישום של פריצה זו:

מתפקידו של סופר לרשום, להעלות דברים על הכתב. סופר הוא מה שהיה מאז ומתמיד: הרַשָּׁם. אלא שכעת אין הוא קשוב לפרעֹה, כי אם למישהו נעלה לאין שיעור: הצו הבלתי־הפיך מגיע כעת מישות סמויה מן העין הנוכחת תמיד. [...] הכתיבה הופכת לצו עליון (אימפרטיב) של ישותו. הסופר קשוב לעצמו (עמ’ 38)

חוויית היסוד של היוצר היא היותו מבע לישות שמעבר לו — ״תפקידו להעלות על הכתב את כל מה שביכולתו, לנסות לדבר גם על מה שמעבר לעצמו. בדומייה מתכנסת הישות ומוצאת את נתיבהּ [...] היצירה מתווכת בין היוצר לבין עולמו״ (עמ’ 38). כתיבה אפוריזמטית, מיניאטורית, יוצרת מרחב של קשב ושתיקה. היא משחררת את השפה מנטייתה להשתלט על ההבנה והקיום; אדרבה, המילה נסוגה מהתשוקה לִשליטה האופיינית לסובייקט הריבוני: ״חלק מגדולת המילה טמון בכך שהיא לימדה אותנו את מה שאינו יכול להיאמר״ (עמ’ 38). הכפייה שביצירתיות היא שפתה של הישות באמצעות הסופר: ״הסופר הוא מי שמדבר כי הוא חייב לומר את דברו, גם כשהדיבור נעדר תכלית, וכשהמילה אינה משמשת למאום ואינה חשובה לאיש, אזי הדבר שהוא מדבר עליו קורה לו, דוחק בו לפרסם את דברו שלו. לסופר אמיתי הכתיבה היא בבחינת צו עליון״ (עמ’ 38); סופר הוא מי שאינו יכול להיות אחרת ממה שהוא.

תפיסה זו של הטקסטואליות הספרותית יוצרת מרחק בין פעולת היצירה של היוצר לבין מעשה הפרשנות. חוויית היצירה כביטוי לישות העצמית של היוצר אינה יכולה להיות מועברת לזולת. מעשה הפרשנות מתחיל בשחרור הטקסט מהכוח שיצר אותו. פינצי, כיוצר מודע, שתודעתו מעוצבת על ידי הביקורת הספרותית, קובע ללא היסוס: ״כל יצירה היא מה שהיא. כשהיא ראויה לתשומת לב, היא מלווה בפרשנויות שונות, לעתים מנוגדות לחלוטין. כשאני מפרסם את הטקסט שלי, אין הוא שייך עוד רק לי, אלא גם לקורא שלי. כעת הוא שייך לו יותר מאשר לי. חלקי שלי תם ונשלם״ (עמ’ 39). ההיסטוריה של ההרמנויטיקה מלמדת כי תיאוריות הרמנויטיות, המנתקות את היצירה מיוצרה, חוללו שלושה מהלכים שונים: לפי מגמה אחת, לטקסט יש משמעות אוטונומית בלתי־תלויה ביוצר או בקורא. לפי מגמה אחרת, הטקסט עצמו נוצר על ידי מעשה הפרשנות ואין לו קיום מחוץ למרחב זה. לפי המגמה השלישית, מעשה הפרשנות הוא תווך הנוצר בין הטקסט לקוראו, ובלשונו של גאדמר: ״מיזוג אופקים״. פינצי, בטקסט שצוטט לעיל, אינו מתחייב לאחת משלוש המגמות, שכן עניינו ביוצר המתעד את קול ישותו. מנקדת מבטו של היוצר, מעשה הפרשנות אינו יכול לחדור אל התרחשות ייחודית זאת. קביעותיו ביצירה שלפנינו נועדו להרחיק את הקורא מהדרמה הישותית.

המשך הפרק בספר במלא