הכול טוב

הנישואים שלי נגמרו כי הייתי רעה. או כי אכלתי במיטה. או כי הוא אהב מוזיקה אלקטרונית וסרטים קשים על גברים בטבע. או כי אני לא. או כי הייתי חרדתית, ולכן שתלטנית. או כי יין אדום הופך אותי לביקורתית. או כי גם רעב, לחץ ויין לבן הופכים אותי לביקורתית. או כי נצמדתי אליו במסיבות. או כי הוא עישן גראס כל יום, ואני חשבתי שזה לא "בדיוק" כמו שאני שותה שתי כוסות קפה כל בוקר. או כי התאהבנו בגיל צעיר מדי, ואיך אפשר היה להשוות את החיים האמיתיים לְמה שחשבנו שיהיו החיים שלנו כשהיינו בקושי בני עשרים, וחטובים במידה כמעט בלתי אפשרית? או כי במשך שלושה חודשים ב־2011 ניסינו לפתוח את הקשר, וזה היה בסדר אבל לא מדהים. או כי הוא הוסיף רוטב חריף לכל דבר, בלי לטעום אפילו, גם כשהקדשתי שעות לאיזון טעמים במתכון שעד שהגעתי אליו נאלצתי לגלול סיפור ארוך ומפורט על חופשה של מישהי. או כי פעם הוא שכח את יום הנישואים שלנו. או כי לא כיבסתי אף פעם. או כי המשפחה היוונית הגדולה שלו לא ממש קיבלה אותי, גם אחרי שלמדתי את השיר האהוב על היאיא שלו לכבוד יום ההולדת שלה. או כי פעם הוא תפס אותי מחרבנת. או כי ב־2015 השתתפנו בתשע חתונות ונסחפנו, וחשבנו שזה רעיון מצוין לקיים מסיבה גדולה שבה כולם יגידו לנו שאנחנו גאונים כי אנחנו אוהבים זה את זה וייתנו לנו 3,000 דולר. או כי טסנו לפריז ורבנו במקום להתאהב עוד יותר או לפחות לעשות סקס אנאלי. או כי הפסקתי לדמיין איך ייראו הילדים שלנו. או כי הוא לא התחיל אפילו. או כי הייתי חסרת ביטחון ולפעמים קטנונית. או כי הוא כל הזמן התעקש שנעבור לטבעונות, ואז הגניב פיצות לדירה שלנו כשישנתי. או כי סיימנו לצפות בסופרנוס ולא התחלנו את הסמויה. או כי כשהתחלנו לצאת, נישקתי מישהי, ועדיין חשבתי עליה לפעמים. או כי הוא היה לוחמני שלא לצורך, עם נטייה לשחצנות. או כי הייתי פחדנית, והעבודה שלי לא "ניסתה לפרק את מוסד המדינה באופן פעיל". או כי עשיתי פרצוף כשהוא אמר את זה והתעניינתי בהשפעות הסוציאליסטיות של הפרסומת האחרונה שהוא עשה לברגר קינג. או כי הוא קרא לי כלבה. או כי לפעמים באמת התנהגתי ככה. בכל אופן, זה נגמר.

בערך. הוא עזב את הבית, לקח את החתולה (זמנית) ואת מערכת הגיימינג ושלוש גיטרות אקוסטיות. המחשבה שג'ון יכתוב שירי פרידה בדירת סאבלט אפלולית מילאה אותי ייאוש והקלה במידה שווה — ייאוש, כי גרמתי לו כאב כזה, שהוא הידרדר לכתיבת שירים ניסיוניים; הקלה, כי לא אצטרך להקשיב להם.

אבל הזדהיתי עם הדחף. הבוקר, אחרי שהוא עזב, צילמתי את עצמי כמעט מיד, כי רציתי "להנציח את הרגע", והשתעשעתי במחשבות גרנדיוזיות על האובדן הנורא כנקודת פתיחה לתקופת יצירה פורייה מאין כמותה. אולי מעתה ואילך אצלם את הפנים שלי בכל יום משמעותי, ואספיק להרכיב אוסף ראוי לתצוגה עד יום הולדתי השמונים: ראש התפּוּד הגדול והמחייך שלי בטקס קבלת הדוקטורט, בוכה בהלוויה של אמא, לועסת בכובד ראש את הטעימות הראשונות שבישלתי לילד שלי, כמה קלוז־אפים פורצי דרך שלי בזמן אורגזמה כדי לייצר בּאז, וכו'. אבל בסוף פשוט הצטלמתי, ראיתי את השקיות מתחת לעיניים, והורדתי "פֵייסטיוּן". במציאות, העיגולים השחורים נראו לי הולמים. כשראיתי אותם במראה חשבתי, הנה בחורה בת עשרים ושמונה שעברה כמה דברים בחיים. אבל בתמונה התחשק לי להיראות טוב.

כשהוא סוף־סוף יצא מהבית הוקל לי, לא כי הרגשתי טוב יותר או כי הייתי רגועה יותר בלעדיו, אלא כי השבועיים שחלפו בין "אני עוזב את הבית" לבין "שכרתי רכב הובלות" היו הארוכים והאיטיים ביותר בחיי. הם היו כל כך לא עקביים: יום אחד הלכנו על קליפות ביצים, דיברנו בטון מהוסה כמו עמיתים חדשים ביום כיף של העבודה, ולמחרת חזרנו להרגלים הישנים, נפרדנו לשלום בנשיקה, אכלנו זה מהצלחת של זה, הזדיינו. בכל פעם שחזרנו לאורח החיים הישן שלנו — כל כך קל, כל כך מוכר — תהיתי אם עוד נתייחס לכל העסק הזה כאל כמה חודשים רעים, אבל לילה אחד הוא חזר הביתה עם ארגזים, ונאלצנו להחליט למי שייך כל אלבום, ומה לעשות עם הספה המחורבנת שקנינו לפני שנה בקושי. האחריות על הספה הגרועה בהיסטוריה עוד הייתה בתוקף כשנפרדנו.

נשבענו שאף אחד מאיתנו לא "ציפה לזה". אחרי הכול, לא היו לנו בעיות חמורות מהסוג שבדרך כלל מוביל לגירושים. היו לנו כמה בעיות, כמובן: חוץ מהעובדה שאכלתי במיטה, גם דיברתי בקול רם בבית ולא כיבדתי את השיטה שלו לארגון המקרר; הוא היה חמום מוח ורצה שנתחיל לרוץ. אבל לא היינו אומללים, רק לא מסופקים... עד שפתאום כן היינו אומללים, נורא, ולא יכולנו לצחוק, ולא יכולנו לשכב, ולא יכולנו להזמין אוכל תאילנדי בלי להסתכל זה על זה ולחשוב מי זה?, בלי לבהות באדם הזר שבחרנו בגיל תשע־עשרה ותשע־עשרה וחצי, בהתאמה, ולא בדיוק לשנוא אותו, אבל לתהות מה היה קורה אילו הוא מת פתאום בלי התראה — מסיבות טבעיות או בתאונת דרכים נוראית, לא שזה היה טוב, ברור שלא, זאת הייתה טרגדיה... אבל אם זה היה קורה — אולי החיים היו קלים יותר. המילים נפלטו לי מהפה ערב אחד, כשאכלנו: "זה עובד?" לא הייתה לנו תשובה, וזאת הייתה תשובה בפני עצמה.

זה עבד, או נראה שזה עובד, כמעט עשור. ג'ון ואני התאהבנו באוניברסיטה, כשלמרבה ההפתעה הניהיליזם העליז שלו השלים את חשיבת־היתר הכרונית שלי. קודם היינו ידידים (זה חשוב, כולם אומרים!) ואפילו הספקנו לעבור הרפתקאות מסעירות ומופקרות בשנה א', לפני שהבנו, בסמסטר הראשון של שנה ב', שאנחנו לא רק מסתדרים נהדר, אלא גם נמשכים קשות זה לזה. הצמדנו פה ואיברי מין, ולא התנתקנו עד סוף התואר. אהבנו מספיק דברים דומים והצחקנו זה את זה, והוויכוחים שלנו לא היו דרמטיים יותר מהוויכוחים של חברינו בני העשרים ומשהו. יצאנו לחופשות צנועות והכרנו את ההורים. בסוף עברנו לגור ביחד — יצאנו פרק זמן הולם, ושנינו לא יכולנו להרשות לעצמנו לגור לבד. צבענו חלק מהקיר בצבע לוח־גיר. היו כמה מתנות יום הולדת כושלות וקנאות קטנוניות ובגידה קטנה או שתיים, אבל רוב הזמן שררו בינינו הבנה פשוטה ונחמה. אחרי שש שנים של דייטים וגידול חיות מחמד והכנת פסטה קרבונרה, פשוט לא נשאר לנו מה לעשות. ג'ון אמר, "מה דעתך, מגי?" ואני אמרתי, "כן, או־קיי"; וככה התחתנו, כי כולם התחתנו, וכי שום דבר לא היה רע במיוחד אז חשבנו, בזמנו, שהכול בסדר.

העובדה שמיסדנו את הקשר באופן חוקי תמיד נראתה לי סוריאליסטית. כשאמרתי "בעלי", הגבות של אנשים התרוממו, והייתי חושבת, כן, הזוי. ג'ון לא חשב שזה הזוי. הוא לא היה בלתי רומנטי ממהותו, אבל ההורים שלו היו הזוג הנשוי האחרון שנשאר מאוהב, והאמונה שלו במוסד הזה הייתה מעל הממוצע. בעיניו, נישואים היו תגובה טבעית להתאהבות ממושכת. כשנכנסנו לסוויטת ירח הדבש במלון האיטלקי דל התקציב, השוערת האמריקאית הפטפטנית צווחה, "אלוהים, את ממש ילדונת!" וג'ון צחק, ואני התביישתי משום־מה. היה בזה משהו נאיבי. האם טעיתי בחישוב? האם באמת חשבתי שהנישואים שלנו ישרדו, כשרבים כל כך לא שורדים? אולי הייתי נבוכה, כי למען האמת חשבתי ככה. התחשק לי לטפוח לעצמי הצעירה על השכם ולהגיד: מותק, אם את נבוכה עכשיו...

בבוקר הראשון בלעדיו, נשבעת שהתעוררתי בבכי. או לפחות הכרית שלי הייתה רטובה, ובמקום להפוך אותה או להחליף ציפית, התגלגלתי מהמיטה והנחתי לעצמי לנחות בכבדות על הרצפה. גם אם נעשה את זה הכי יפה שאפשר, חשבתי, זה בכל זאת יהיה נורא. התכוונו להתנהג כמו אקסים טובים, כאלה שלא מרכלים, או שוכבים דווקא עם החבר לעבודה שהשני תמיד קינא בו, או מעלים פוסטים נקמניים, סקסיים ופלרטטניים ברשתות החברתיות, או מצייצים בהרחבה על החיים החדשים והמסעירים שלנו כרווקים, אבל ידעתי שנרגיש נורא לאורך שנים, אולי אפילו לנצח. אני, לפחות, הרגשתי ככה.

היה לי חשוב שיהיו לנו גירושים טובים. כשארזנו את הבגדים שלו, סיכמנו שננהג באדיבות לכל אורך התהליך, מתוך כבוד לחשיבות של כל אחד מאיתנו בחיים של השני (לפחות עד אז). ניסחנו נאום קטן בשביל החברים — "פשוט פנינו בכיוונים שונים" — וזה היה נכון, אבל גם חסר משמעות, והבטחנו לשמור על קשר — בהתחלה לפחות. ביממה הראשונה להיעדרותו התעניינו זה בזה בהודעות טקסט, וריאציות על מה שלומך ועל סליחה שזה צריך להיות ככה ועל סיפרת להורים. דמיינתי שעם הזמן נבוא זה למסיבת יום ההולדת של זה, נשתה כמה משקאות, נתחבק עם בני הזוג החדשים שלנו ונצא לפני שהעניינים יסתבכו. אבל בינתיים לא ראיתי כלום מלבד הכישלון העצום הזה, השקט בדירה בלעדיו, והתוכניות המעטות שהיו לי לסוף השבוע.

נשארתי על הרצפה עד אמצע אחר הצהריים. ההרגשה לא הייתה נעימה במיוחד, אבל זה מסוג הדברים שאמורים לעשות כשנישואים מתפרקים. בסרטים, כשאת מתגרשת, את נשכבת על הרצפה, משתכרת, ובסוף מצליחה איכשהו לאסוף את עצמך ולקום, ואז לומדת לאהוב את עצמך מחדש בבית חוף ששכרת מגבר מבוגר יותר ונאה, שאשתו הראשונה מתה, ואף שהוא בבירור עדיין מאוהב בה ומכבד את זכרה, הוא מרגיש שהוא מוכן להמשיך הלאה ולעזור לך להחלים כמו שאת תעזרי לו. בסרטים, כשמתגרשים, נקלעים לריב נוראי עם עורכי דין, וזה כואב נורא כי הילדים נוטרים לכם טינה, ואתם לא מצליחים להחליט מי יקבל את הבית — הבית הגדול והיפה שעיצבתם יחד במשך שנים, ושפכתם עליו את כל החסכונות שלכם, וגידלתם בו כמה ילדים או לפחות כלב בגודל סביר. בסרטים, אַת דיאן ליין, או קיטון, או אולי קרוגר, דיאן כלשהי, יפהפייה בגיל העמידה, שהיא הבוסית של עצמה ומבינה ביינות לבנים. בדרך כלל לא ממשיכים לגור עם האקס במשך שבועות כי לא יכולים לממן לבד דירת שני חדרים מאובקת. בדרך כלל את לא עוזרת מחקר מהוללת והוא לא קופירייטר, והנכס המשותף הכי יקר שלכם הוא לא חבר אחד שקיבל טלפון בחינם מהעבודה. ואת בטח לא אמורה להיות בת עשרים ושמונה ולתכנן באופן פעיל מסיבת יום הולדת, שקוד הלבוש שלה הוא "הזונות של ג'ימי באפט".

אבל זה בדיוק מה שקרה לי. רבצתי שם בחצי שכיבה, והתכתבתי בצ'אט הקבוצתי על סוגיות כמו כמה יעלה שלט עם הכתובת זונת הקריביים, והאם קלייב מסוגל לאפות עוגה בטעם מרגריטה. הדעה הכללית הייתה שהוא מסוגל, ולא רק זה, אלא שהיריב שלו, שף טלוויזיוני חתיך שלימד לאחרונה את הצופים איך "מכינים" תירס על מקל, לא מסוגל להגיע להישג כזה. יתרה מזאת, אמירה מצאה אוטובוס־מסיבות שהמושבים בו ניתנים לניקוי: זה כנראה משמש לאורגיות ולא למסיבות יום הולדת, אבל זה עולה 100 דולר פחות... לורן, כלת יום ההולדת, ענתה: אולי לא נחשוב יותר מדי ופשוט נשפוך את שארית הכסף על אלכוהול? היתר הסכימו.

הקבוצה כללה את ארבעת החברים הכי טובים שלי מהאוניברסיטה: אמירה, אחות שחוקה ולא יציבה שהכרתי במעונות; קלייב, הומו מגודל ואלגנטי שחשב שהוא "כאוטי", כי הוא עשה כל מיני דברים נורמליים כמו לשלם במזומן לנהגי מוניות; וּשתֵי לורן — אחת שבכתה מכל שטות, ואחת שטענה שבכתה רק פעם אחת בחיים, כשמקדונלד'ס הפסיקו לייצר פיצות. בשביל הנוחות קראנו לראשונה "לורן הרגשנית".

לא סיפרתי בצ'אט הקבוצתי שג'ון עזב. הם ידעו שאנחנו שוקלים להיפרד — שהמצב לא משהו — אבל לא הצלחתי להקיש את המילים הוא עזב. אני חושבת שבתוך תוכי הנחתי שנחזור, גם אחרי שסיכמנו שהוא יעזוב, גם אחרי הכול. לא שיערתי שזה יחזיק מעמד, הפרידה. באוזני מי אתלונן על המהירות של הוויי־פיי? איך הוא יזכור את יום ההולדת של אמא שלו? עם מי אני אבדוק כל החלטה שאקבל מדי יום ביומו? ומה עם ימי ראשון? מה נעשה אז? הנחתי שבסוף הוא יחזור ושנינו נגיד, זה היה מתיש, חחח, ואז נתמסטל ונצפה בבֵּייקאוֹף בריטניה, פעילות שלמיטב ידיעתי מהווה שישים אחוז מהחיים של כל זוג נשוי.

לא סיפרתי להם כי זה נראה לי מטופש להחריד. קשה להסביר כמה משפיל להיפרד רגע אחרי שהתחתנתם. מערכת היחסים הייתה ארוכה יותר מהנישואים — הרבה יותר ארוכה — אז מה? אחרי כל ההכנות והריבים עם המשפחות והעניינים עם רשימות המוזמנים, אחרי שעמדתם באור הזרקורים, וכולם בירכו אתכם לרגל האירוע, והתחייבתם להישאר ביחד עד שהמוות יפריד ביניכם, ושפכתם אלפי דולרים — כל זה בשביל סשן צילומים שישמש את החברים שלכם בטינדר, זה פשוט... טוב, זה לא אידיאלי. מה גם שאת עצמך לא תוכלי להשתמש בתמונות האלה בטינדר, ראשית, כי את לא יודעת איך טינדר עובד, ושנית, כי את לובשת בכולן שמלת כלה.

*המשך הפרק בספר המלא*