זיכרונותיו של חבר דמיוני

1

אז זה מה שאני יודע:

קוראים לי בּוּדוֹ.

אני חי כבר חמש שנים.

חמש שנים זה המון זמן יחסית למישהו כמוני.

את השם שלי נתן לי מקס.

מקס הוא האדם האנושי היחיד שיכול לראות אותי.

ההורים של מקס קוראים לי חבר דמיוני.

אני אוהב את המורה של מקס, גברת גוֹסְק.

אני לא אוהב את המורה השנייה של מקס, גברת פטרסון.

אני לא דמיוני.

2

יחסית לחברים דמיוניים יש לי מזל. אני חי יותר זמן מרובם. פעם הכרתי חבר דמיוני שקראו לו פיליפ. הוא היה החבר הדמיוני של ילד שהיה עם מקס בגן. הוא החזיק מעמד פחות משבוע. יום אחד הוא צץ בעולם, ונראה די אנושי חוץ מהעובדה שלא היו לו אוזניים (להרבה חברים דמיוניים אין אוזניים), ואז כמה ימים אחרי כן הוא נעלם.

יש לי מזל גם שלמקס יש דמיון מאוד מפותח. פעם הכרתי חבר דמיוני שקראו לו צ'וֹמְפּ שהיה רק כתם על הקיר. סתם כתם שחור ומטושטש שאין לו שום צורה אמיתית. צ'וֹמפּ ידע לדבּר ואיכשהו להחליק למעלה ולמטה על הקיר, אבל הוא היה דו־ממדי כמו פיסת נייר, אז הוא לא היה יכול לקום ולהסתובב לו חופשי. לא היו לו ידיים ורגליים כמו לי. אפילו פרצוף לא היה לו.

חברים דמיוניים מקבלים את המראה החיצוני שלהם מהדמיון של החברים האנושיים שלהם. מקס הוא ילד מאוד יצירתי, ולכן יש לי שתי ידיים, שתי רגליים ופרצוף. לא חסר לי אפילו איבר אחד, וזה הופך אותי ליצור נדיר מאוד בעולם החברים הדמיוניים. לרוב החברים הדמיוניים חסר משהו, ויש כאלה שאפילו לא נראים אנושיים. כמו צ'וֹמפּ.

אבל גם יותר מדי דמיון זה לא טוב. פעם פגשתי חבר דמיוני שקראו לו פְּטֶרוֹדַקטילוּס, שהעיניים שלו היו תקועות בקצה שני מחושים ירוקים ענקיים. החבר האנושי שלו בטח חשב שזה נראה מגניב, אבל פטרודקטילוס המסכן לא הצליח למקד את המבט בשום דבר. הוא סיפר לי שהוא סובל כל הזמן מבחילה איומה ושתמיד הוא מסתבך בכפות הרגליים של עצמו, שהיו פשוט מין צללים מטושטשים שמחוברים לו לרגליים. החבר האנושי שלו היה כל כך עסוק בראש ובעיניים של פטרודקטילוס שהוא בקושי טרח לחשוב על כל מה שמתחת למותניים שלו.

וזה לא מקרה יוצא דופן.

יש לי מזל גם כי אני נייד. הרבה חברים דמיוניים צמודים לחברים האנושיים שלהם. לכמה מהם יש רצועה סביב הצוואר. כמה מהם בגובה חמישה סנטימטרים ונכנסים לכיס של המעיל. וכמה מהם בסך הכול נקודה על הקיר, כמו צ'וֹמפּ. אבל בזכות מקס אני יכול להסתובב לבד. אני יכול אפילו לעזוב את מקס אם אני רוצה.

אבל אם אני אעזוב אותו לעתים קרובות מדי זה עלול להזיק לבריאות שלי.

כל עוד מקס מאמין בי, אני קיים. אנשים כמו אמא של מקס וכמו גְרהם אומרים שזה מוכיח שאני דמיוני. אבל זה לא נכון. אולי אני זקוק לדמיון של מקס כדי להתקיים, אבל יש לי מחשבות משלי, רעיונות משלי וחיים עצמאיים שלא קשורים בו. אני קשור למקס בדיוק כמו שאסטרונאוט קשור לחללית שלו בצינורות וחוטים. אם החללית מתפוצצת והאסטרונאוט מת, זה לא אומר שהוא היה דמיוני. זה רק אומר שקו החיים שלו ניתק.

וככה זה אצלי ואצל מקס.

אני זקוק למקס כדי לשרוד, אבל אני בכל זאת אדם בזכות עצמי. אני יכול לעשות ולהגיד כל מה שאני רוצה. לפעמים אני ומקס אפילו מתווכחים, אבל אף פעם לא ממש ברצינות. רק כל מיני ויכוחים כמו איזו תוכנית טלוויזיה כדאי לראות או באיזה משחק כדאי לשחק. אבל שׂוּמה עלי (זה ביטוי שגברת גוסק לימדה את התלמידים בשבוע שעבר) להישאר ליד מקס בכל רגע שאני יכול, כי אני צריך שמקס ימשיך לחשוב עלי. ימשיך להאמין בי. אני לא רוצה להיות רחוק מהעין, רחוק מהלב, כמו שאמא של מקס אומרת לפעמים כשאבא של מקס שוכח להתקשר הביתה ולהודיע שהוא מאחר. אם אתרחק ליותר מדי זמן, מקס אולי יפסיק להאמין בי, ואם זה יקרה, אז בום.