יצורים יפהפיים 2 - אפלה יפהפייה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
יצורים יפהפיים 2 - אפלה יפהפייה
מכר
מאות
עותקים
יצורים יפהפיים 2 - אפלה יפהפייה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

יצורים יפהפיים 2 - אפלה יפהפייה

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

מרגרט סטוהל נולדה ב- 1967 בקליפורניה. יחד עם חברתה, קאמי גרסיה, כתבה את הרומן "יצורים יפהפיים".

תקציר

איתן וייט חשב שגטלין, העיר הקטנה והמנומנמת שבה הוא חי בדרום ארצות הברית, היא מקום שבו שום דבר לעולם לא משתנה. עד שהוא פגש את לינה דוקיין, שגילתה לו עולם סתרים מרתק שבו יש יצורים מכושפים, טובים ורעים, אשר יכולים לעשות הרבה צרות לבני האנוש אשר יודעים על קיומם, וגם לאלה שאין להם מושג שהם חיים ביניהם.

המאבק בין היצורים האפלים לאלה המוארים הוא מאבק לחיים ולמוות, ושרשרת הקורבנות התמימים יותר או פחות הולכת ומתארכת. יחד יכולים לינה ואיתן להתמודד עם כל דבר, אבל אחרי שלינה מאבדת את היקר לה מכול, היא מתחילה להתרחק מאיתן, שמתקשה להשלים עם רוע הגזרה.

איתן, רדוף על-ידי חזיונות מוזרים, מוצא את עצמו כלוא ברשת מסוכנת של מסדרונות תת-קרקעיים, במעין יקום מקביל ומצמרר, שבו שום דבר אינו כפי שהוא נראה. לאחר שאיתן מגלה את האמת על אנשים שונים ואהובים, שחשב שהוא מכיר היטב, עליו להכיר במציאות האפלה ולהבין שאין דרך חזרה ושדבר לא יהיה כמו שהיה.

יצורים יפהפיים, הספר הראשון בסדרה שקנתה לה מעריצים רבים בכל רחבי העולם וגם בישראל, ראה אף הוא אור ב"מטר" והיה לרב-מכר.

קַאמִי גָרְסִיָה ומרגרט סְטוֹהל הגו את רעיון העולם של יצורים יפהפיים בשעת ארוחת צהריים. מרגרט תמיד הוקסמה מסיפורי פנטזיה ורצתה לכתוב רומן שעוסק בתופעות על-טבעיות, ואילו קאמי רצתה לכתוב ספר שמתבסס על שורשיה הדרומיים. מאחר שלא היו להן אמצעי כתיבה, הן שרבטו את הרעיונות שלהן על מפית נייר. עד תום הארוחה, העולם של יצורים יפהפיים כבר נולד. קאמי ומרגרט כבר לא כותבות על מפיות ומזמינות אתכם לבקר אותן באתר האינטרנט שלהן beautifulcreaturesauthors.com.

פרק ראשון

לפני כן

נערה מְלַחֶשֶׁת

 

פעם חשבתי שהעיירה שלנו, שקבורה בשממה הנידחת של קרוליינה הדרומית ותקועה בקרקעית הבוצית של עמק נהר הסַאנְטִי, היא אמצע שום מקום. מקום שבו אף פעם לא קורה שום דבר ושום דבר לא ישתנה בו לעולם. בדיוק כמו אתמול, השמש תזרח בלי להניד עפעף ותשקע מעל העיירה גַטְלִין בלי לטרוח לעורר אפילו רוח קלה. מחר יתנדנדו השכנים שלי על כיסאות הנדנדה במרפסות הכניסה של ביתם, וחום ורכילות ויחסי קרבה יתמוססו כמו קוביות קרח בתה המתוק שלהם, בדיוק כמו במאה ומשהו השנים האחרונות. באזור הזה המנהגים המסורתיים שלנו הם מסורתיים כל־כך עד שקשה לזהות אותם. הם חלק בלתי נפרד מכל מה שאנחנו עושים, או, לעתים קרובות יותר, לא עושים. אדם יכול להיוולד או להתחתן או להיקבר, והמֶתוֹדיסטים רק ממשיכים לשיר.

ימי ראשון מוקדשים לכנסייה, וימי שני לקניות ב"חֲנֵה וקְנֵה", חנות המכולת היחידה בעיירה. כל שאר ימי השבוע כרוכים בהרבה מאוד לא כלום ועוד קצת פאי, למי שהתמזל מזלו והוא מתגורר עם מישהי כמו מנהלת משק הבית של המשפחה שלי, אָמָה, שזוכה כל שנה בתחרות האפייה שנערכת ביריד המחוזי. מיס מוֹנרוֹ הזקנה בעלת ארבע האצבעות עדיין מלמדת את ריקוד הקוֹטִילִיוֹן, האצבע הריקה בכפפה הלבנה שעל ידה מתנופפת בעודה מטופפת לאורך רחבת הריקודים עם הבנות שעומדות להיות מוצגות בחברה. מֵייבֶּלִין סַאטֶר עדיין עובדת כספרית ב"עַצֵּב וּגְזוֹר", אף־על־פי שהיא איבדה כמעט לגמרי את הראייה בגיל שבעים בערך, ועכשיו חצי מהזמן היא שוכחת לשים את המגן של המכונה ומגלחת פס קירח כמו של בּוֹאֵשׁ מהעורף עד למעלה הראש. קרלטון אִיטוֹן אף פעם לא מפסיק, בשום מצב, לפתוח את דברי הדואר לפני שהוא מעביר אותם לנמענים. אם החדשות רעות, הוא מוסר אותן בעצמו. עדיף לשמוע אותן מאדם קרוב.

לעיירה יש בעלוּת עלינו, וזה גם טוב וגם רע. היא מכירה כל סנטימטר בנו, כל חטא, כל סוד, כל גֶּלֶד. וזו הסיבה שבגללה מרבית התושבים מעולם לא טרחו לעזוב, והסיבה שבגללה מי שעזב אף פעם לא חזר. לפני שהכרתי את לִינָה גם אני הייתי עושה את זה, חמש דקות אחרי שהייתי מסיים את הלימודים בתיכון ג'קסון. מסתלק.

אבל התאהבתי במְלַחֶשֶׁת.

היא גילתה לי שיש עולם אחר בתוך סדקי המדרכות העקומות שלנו. עולם שהיה שם מאז ומתמיד, נסתר מעיני כול. גַטְלִין של לִינָה היא מקום שבו קורים דברים - דברים בלתי אפשריים, על־טבעיים, דברים שמשנים לגמרי את החיים.

שלפעמים שמים קץ לחיים.

בזמן שאנשים מן השורה גוזמים את שיחי הוורדים שלהם או מפשפשים בין אפרסקים ישנים אכולי תולעים בדוכן שלצד הדרך, מְלַחֲשִׁים מוּארים ואפלים בעלי כישרונות ייחודיים ורבי־עוצמה, נתונים במאבק נצחי - מלחמת אזרחים על־טבעית ללא כל תקווה לדגל לבן. גַטְלִין של לִינָה היא מקום משכנם של שֵׁדים וסכנות וקללה הרובצת על בני משפחתה יותר ממאה שנה. וככל שהתקרבתי ללִינָה, כך התקרבה גַטְלִין שלה לשלי.

לפני כמה חודשים האמנתי ששום דבר לא ישנה את העיירה הזאת. עכשיו כבר ידעתי שזה לא כך, ורק השתוקקתי שזה יהיה נכון.

כי מרגע שהתאהבתי במְלַחֶשֶׁת, כל האנשים שאהבתי כבר לא היו בטוחים ומוגנים. לִינָה חשבה שרק היא מקוללת, אבל היא טעתה.

עכשיו הקללה היתה שלנו.

מרגרט סטוהל נולדה ב- 1967 בקליפורניה. יחד עם חברתה, קאמי גרסיה, כתבה את הרומן "יצורים יפהפיים".

עוד על הספר

יצורים יפהפיים 2 - אפלה יפהפייה קאמי גרסיה, מרגרט סטוהל

לפני כן

נערה מְלַחֶשֶׁת

 

פעם חשבתי שהעיירה שלנו, שקבורה בשממה הנידחת של קרוליינה הדרומית ותקועה בקרקעית הבוצית של עמק נהר הסַאנְטִי, היא אמצע שום מקום. מקום שבו אף פעם לא קורה שום דבר ושום דבר לא ישתנה בו לעולם. בדיוק כמו אתמול, השמש תזרח בלי להניד עפעף ותשקע מעל העיירה גַטְלִין בלי לטרוח לעורר אפילו רוח קלה. מחר יתנדנדו השכנים שלי על כיסאות הנדנדה במרפסות הכניסה של ביתם, וחום ורכילות ויחסי קרבה יתמוססו כמו קוביות קרח בתה המתוק שלהם, בדיוק כמו במאה ומשהו השנים האחרונות. באזור הזה המנהגים המסורתיים שלנו הם מסורתיים כל־כך עד שקשה לזהות אותם. הם חלק בלתי נפרד מכל מה שאנחנו עושים, או, לעתים קרובות יותר, לא עושים. אדם יכול להיוולד או להתחתן או להיקבר, והמֶתוֹדיסטים רק ממשיכים לשיר.

ימי ראשון מוקדשים לכנסייה, וימי שני לקניות ב"חֲנֵה וקְנֵה", חנות המכולת היחידה בעיירה. כל שאר ימי השבוע כרוכים בהרבה מאוד לא כלום ועוד קצת פאי, למי שהתמזל מזלו והוא מתגורר עם מישהי כמו מנהלת משק הבית של המשפחה שלי, אָמָה, שזוכה כל שנה בתחרות האפייה שנערכת ביריד המחוזי. מיס מוֹנרוֹ הזקנה בעלת ארבע האצבעות עדיין מלמדת את ריקוד הקוֹטִילִיוֹן, האצבע הריקה בכפפה הלבנה שעל ידה מתנופפת בעודה מטופפת לאורך רחבת הריקודים עם הבנות שעומדות להיות מוצגות בחברה. מֵייבֶּלִין סַאטֶר עדיין עובדת כספרית ב"עַצֵּב וּגְזוֹר", אף־על־פי שהיא איבדה כמעט לגמרי את הראייה בגיל שבעים בערך, ועכשיו חצי מהזמן היא שוכחת לשים את המגן של המכונה ומגלחת פס קירח כמו של בּוֹאֵשׁ מהעורף עד למעלה הראש. קרלטון אִיטוֹן אף פעם לא מפסיק, בשום מצב, לפתוח את דברי הדואר לפני שהוא מעביר אותם לנמענים. אם החדשות רעות, הוא מוסר אותן בעצמו. עדיף לשמוע אותן מאדם קרוב.

לעיירה יש בעלוּת עלינו, וזה גם טוב וגם רע. היא מכירה כל סנטימטר בנו, כל חטא, כל סוד, כל גֶּלֶד. וזו הסיבה שבגללה מרבית התושבים מעולם לא טרחו לעזוב, והסיבה שבגללה מי שעזב אף פעם לא חזר. לפני שהכרתי את לִינָה גם אני הייתי עושה את זה, חמש דקות אחרי שהייתי מסיים את הלימודים בתיכון ג'קסון. מסתלק.

אבל התאהבתי במְלַחֶשֶׁת.

היא גילתה לי שיש עולם אחר בתוך סדקי המדרכות העקומות שלנו. עולם שהיה שם מאז ומתמיד, נסתר מעיני כול. גַטְלִין של לִינָה היא מקום שבו קורים דברים - דברים בלתי אפשריים, על־טבעיים, דברים שמשנים לגמרי את החיים.

שלפעמים שמים קץ לחיים.

בזמן שאנשים מן השורה גוזמים את שיחי הוורדים שלהם או מפשפשים בין אפרסקים ישנים אכולי תולעים בדוכן שלצד הדרך, מְלַחֲשִׁים מוּארים ואפלים בעלי כישרונות ייחודיים ורבי־עוצמה, נתונים במאבק נצחי - מלחמת אזרחים על־טבעית ללא כל תקווה לדגל לבן. גַטְלִין של לִינָה היא מקום משכנם של שֵׁדים וסכנות וקללה הרובצת על בני משפחתה יותר ממאה שנה. וככל שהתקרבתי ללִינָה, כך התקרבה גַטְלִין שלה לשלי.

לפני כמה חודשים האמנתי ששום דבר לא ישנה את העיירה הזאת. עכשיו כבר ידעתי שזה לא כך, ורק השתוקקתי שזה יהיה נכון.

כי מרגע שהתאהבתי במְלַחֶשֶׁת, כל האנשים שאהבתי כבר לא היו בטוחים ומוגנים. לִינָה חשבה שרק היא מקוללת, אבל היא טעתה.

עכשיו הקללה היתה שלנו.