האדם מחפש התפתחות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
האדם מחפש התפתחות

האדם מחפש התפתחות

עוד על הספר

תקציר

האם החברה שבה אנחנו חיים היא הכי טובה שאנחנו יכולים ליצור?
איך ייתכן שבעולם שהוא פסגה טכנולוגית, עם שפע כלכלי ועם פנאי וחופש מרביים, אנחנו עדיין לא מרוצים מאיך שדברים מתנהלים חברתית ופוליטית? רובנו מרגישים שהמנהיגים שלנו לא באמת מייצגים אותנו, המערכת לא לגמרי תומכת בנו, והחברה לא מעניקה תחושת שייכות. 
יש דרך לשנות את המציאות הזו. רבים מצאו אותה באופן אישי, ושיפרו את חייהם ללא הכר.
איך? באמצעות התפתחות אישית. 
אך האם באמת די בהתפתחותנו האישית כדי לחיות ברווחה נפשית, מבלי להתייחס לסביבה שאנחנו חיים בה?
כאן, בספר זה, מחכים לך ארבעה סיפורים ששוזרים יחד תפיסה חברתית־מדינית חדשה שעונה על סוגיות מהותיות בחיינו סביב פרט וחברה, רוח וחומר, אידיאל ומעשיות, והפתרון להן הוא האדם עצמו.
האדם מחפש התפתחות הוא לא עוד ספר לעזרה עצמית, והוא לא עוד הצעה לתיקון קוסמטי של החברה והפוליטיקה. הוא מבטא חזון חברתי מהפכני למדינת ישראל ולעולם, המחבר מחדש את הקשר בין אדם, חברה ומדינה דרך נקודות מבט פילוסופיות ופסיכולוגיות הן מן המזרח והן מן המערב.

יניב שטיין, איש חינוך וטיפול, משלב בעבודתו עם נוער בסיכון אלמנטים מעולמות התוכן של התפתחות אישית וחוכמת המזרח.
האדם מחפש התפתחות – מסה חברתית עדכנית הוא ספרו הראשון שרואה אור.

פרק ראשון

בואו נעוף

“אוף. למה לא חיכיתי עוד קצת לפני שנכנסתי בשער? יכולתי לשבת בנחת, ועכשיו אני עומד בתור למטוס כמו בול עץ,” אוראל מתלונן לעצמו.

עשרים דקות מאוחר יותר, הוא מתיישב במקומו, ליד החלון, כמו שהזמין. זו הפעם הראשונה שהוא טס, והוא רצה לחוות את הנוף, להתנתק לזמן מה מחייו מלאי הדרמות. הוא החליט לנסוע בעקבות המלצה של חבר שהציע שיצא לחופש בתקווה שיחזור עם כוחות מחודשים.

אך בינתיים הוא מחכה להמראה, מסתגר במחשבותיו, ומשתדל שלא להביט באנשים שעוברים במעבר. הוא פונה לחלון, לילה, וכל מה שהוא רואה זה הכנף וכמה אורות של שדה התעופה.

ההודעה הגואלת מגיעה לאחר כחצי שעה, כשהטייס מודיע שממריאים בקרוב.

“רק שנצא מפה כבר!” הוא נושף לעצמו בקוצר רוח.

שעתיים אחרי ההמראה, שקט במטוס. רוב הנוסעים כבר ישנים, אבל הוא לא מצליח להירדם. הוא מביט אל הכלום השחור מבעד לחלון, אך ברוחו הוא רואה בהיר מאוד.

זיכרונות כואבים מציפים אותו. אבא שלו גוער בו על כך שהפסיק לשמור שבת, אימו בוכה על התרחקותו. שיחות ארוכות עם האחים שלו.

הכעסים שהצטברו בו רוטטים כמו צלילים של קערה טיבטית. הוא מרבה להשוות, בינו לבין עצמו, את השנים האחרונות בחייו לעומת תקופת בגרותו. איך פעם הייתה לו תמימות מול העולם, אך ככל שהוא גדל, הוא מבין שהעולם רחוק מלהיות ברור. הוא עוצר את רצף מחשבותיו, עייף. מסתכל לכיוון המעבר ורואה בחור צעיר לבוש חולצה שעליה כתוב, ‘אלוהים, אנחנו צריכים לדבר’. משום מה הוא מרגיש כאילו המילים נאמרות מפיו.

הוא יורד מהמטוס עם כל שותפיו לטיסה לכיוון המסוע. בביקורת הדרכונים, הפקידה מסתכלת על הדרכון ואז עליו, ושואלת, “אוראל אי שטרן.”

אוראל מעקם את פרצופו, “יס, אוראל שטרן.” הוא חוזר על שמו בלי ה’אי’ הלא ברור הזה שהיא הוסיפה.

הוא מקבל את החותמת, והפקידה אומרת לו בחיוך נחמד, “וולקאם טו אינדיה.”

הוא פונה החוצה אחרי שאסף את תיק הגב הגדול שלו, עדיין תוהה מה פשר ה’אי’ הזה שהיא הוסיפה.

מבט למעלה

נאמר לו שכדאי לו להתחיל את מסעו ברישיקש, מפני שזה מקום שמאפשר היכרות קרובה עם התרבות המקומית, ועם זאת יעד תיירותי נוח למערביים, במיוחד לכאלה שזו הטבילה הראשונה שלהם בהודו. הוא מגיע ל’ראמה גסטהאוס’ ונכנס לחדרו חסר נשימה אחרי נסיעת לילה מניו דלהי וחיפוש אחר הגסטהאוס, שלתדהמתו ממוקם במעלה עשרות מדרגות לאורך מדרון ההר.

הוא נמרח על המיטה בתשישות. “סוף סוף הגעתי,” הוא אומר בקול חלוש, נשכב על גבו בידיים פשוטות, בגדי המסע עדיין עליו.

הוא נזכר איך חבר שלו חייך חיוך מסתורי כששאל אותו, “אז מה עושים בהודו?”

“השאלה לא צריכה להיות ‘מה עושים’.” הוא ענה, “יש שם איזו זרימה טבעית ולא מוסברת שפשוט לוקחת אותך. עליך רק לשחרר ולזרום איתה.”

בעודו חושב על הדברים, לפתע הוא שומע שירה בעברית, בחורה מלווה בגיטרה. המילים מוכרות, אך הוא לא מצליח לפצח מהיכן, והלחן זר לו. הוא נכנע לסקרנות וקם מהמיטה, הולך לכיוון הצלילים כמו כלב גישוש העוקב אחר הריח.

במרפסת של הגסטהאוס, המשקיפה על רישיקש כולה, הוא מוצא אותה. הוא עומד בפתח, מוקסם מקולה הרך והעדין, מנסה לפצח למה זה נשמע לו מוכר.

היא מסיימת לשיר ופונה אליו, “אהבת את השיר?”

הוא מופתע שהיא הבחינה בו ולוקח לו רגע לענות, “איזה שיר שרת? המילים מוכרות לי מאיפשהו.”

היא מחייכת אליו ועונה, “זו ‘ברכת הכוהנים’. כנראה שמעת את זה בבית הכנסת.”

אוראל פוער את עיניו, המום. הוא לא ציפה לכך. “בחיים לא שמעתי מישהו שר את הברכה ככה, ועוד מחוץ לבית כנסת. את יודעת שהכוהנים הם אלה ששרים אותה, ומקובל להרכין ראש בזמן הזה?” הוא שואל, נבוך.

“אני חושבת שתפילה יפה כמו זאת צריכה להיאמר ברוב כוונה, בראש מורם ובחזה נפוח.” היא פוצחת שוב בשירה עדינה של המילים כהוכחה.

יְבָרֶכְךָ ה’ וְיִשְׁמְרֶךָ.

יָאֵר ה’ פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ.

יִשָּׂא ה’ פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.

“אני חווה את זה כמחזק, אתה לא מסכים?” היא מחייכת אליו בחן.

אוראל מופתע מעט מהפתיחות ומהזרימה של השיחה.

“אממ... אני... זה פשוט נוגע אצלי בנקודה רגישה,” הוא מודה בהיסוס, “אני לא בטוח מה אני חושב בנוגע למילים כמו ‘ה’ ישמרך’.”

“היית פעם דתי?”

אוראל מרים גבה, משתומם. “כן, איך ידעת? אני כבר לא חובש כיפה או לבוש מסגיר אחר.”

“הגבת במבוכה, כמישהו שאיבד את אמונתו.” עיניה מביטות בו בסימפתיה. “גם אני מגיעה מרקע דתי,” היא משתפת בקלילות. “אהבתי לגדול בתחושה שיש משהו ששומר עליי, אבל לא הבנתי למה אני חייבת לתת לו משהו בתמורה, כאילו אלוהים הוא חברת ביטוח.”

אוראל רוצה להגיב, אך חושש שהשיחה תפנה לתהומות ליבו.

“קוראים לי רונה, נעים מאוד,” היא מושיטה את ידה, פניה מביעות חמימות.

“אוראל,” הוא מושיט אליה את ידו.

“בוא, תשב,” היא מחווה על הכיסא שלידה ומניחה בצד את הגיטרה, משעינה אותה על הקיר. “יש תה טולסי חם, רוצה?”

אוראל מתיישב ובוחן את רונה מוזגת לו כוס תה, בלי להמתין לתשובתו. היא נראית בסוף שנות השלושים לחייה, שערה שחור, מלא, ומגיע עד מתחת לכתפיה. היא נאה ומלאת חיים.

בפתיחות מלאת ביטחון, היא שואלת, “אז הגעת להודו כדי למצוא את אלוהים?”

“לא. הורדתי את הכיפה כבר לפני שנה, ואני שלם עם זה.” הוא אומר בצורה חד משמעית, וממהר להפנות את השיחה אליה. “אז את כבר לא דתייה, אבל עדיין שרה לשבחו?” הוא מביע תמיהה.

“לא הייתה לי אף פעם בעיה עם אלוהים, אלא רק עם המסגרת שבנינו סביבו,” היא אומרת ומוזגת תה גם לעצמה. “אבל כשהפסקתי לשמור מצוות, היה לי קשה לשמור על הקשר איתו, עד שגם זה התחיל להתערער. כשיצאתי מהבית והתחלתי לחוות את החיים, התחילה להיווצר בתוכי תחושה של חוסר, שעם הזמן הפך לכאב.”

המילה ‘כאב’ מהדהדת חזק במוחו של אוראל, כמקלפת קליפת עור יבש. הוא מבין את הכאב שהיא מדברת עליו, אך לא קישר אותו לחוסר. הוא מחזיק את עצמו מלצלול לתחושותיו וחוזר להקשיב לרונה.

“בניסיון למצוא מענה למועקה שליוותה אותי, מצאתי את עצמי הולכת לכל מיני סדנאות ו’ריטריטים’.”

“סליחה, מה זה ‘ריטריטים’?” הוא שואל בהיסוס.

“באנגלית ‘ריטריט’ זו נסיגה. הרעיון ב’ריטריט’ הוא להתנתק ולהקדיש את כל כולך לעצמך, בלי ההפרעות הרגילות של החיים. ההתנתקות יכולה להיות למשך יום שלם או כמה ימים, ואפילו יותר.”

“ומה עושים שם בפועל?” הוא מנסה להבין.

“זה תלוי מה התרגול. יוגה? פילטיס? מדיטציה? זה יכול להיות גם ‘ריטריט’ של לימודי מתמטיקה. מה שחשוב הוא שאתה עוצר את החיים ומקדיש את עצמך לעצמך.”

“אוקיי. אז הלכת לסדנאות ול’ריטריטים’,” הוא מזכיר לה. “ומה קרה? תמשיכי, בבקשה.”

“בשלב כלשהו נכנסתי עמוק לבודהיזם. הוא מאוד נוח לתפיסה מערבית, פרקטית ונטולת אלוהים. אבל למרות שהתחברתי לתרגול, ובאמת הצלחתי להבין הרבה דברים על עצמי, עדיין תחושת החוסר ליוותה אותי.”

אוראל בהקשבה מלאה, נדהם מהפתיחות ומהכנות של רונה, שפגשה בו רק לפני זמן קצר כל כך.

“וככה, לצד החוסר, חייתי תקופה ארוכה. לפעמים החוסר היה נוכח יותר ולפעמים פחות, אבל זה תמיד היה שם. ואז, יום אחד, אני יושבת עם חברים סביב מדורה, ומישהו מתחיל לנגן את ‘כנפי רוח’. שיר שהולחן מהמילים של הרב קוק.” היא עוצרת רגע ומסיטה את שערה לאחור. “אני לא יכולה להסביר לך איזה רטט עבר בי. המילים עטפו אותי בצמרמורות מוחשיות בכל גופי. המילה ‘אלוהים’ לא נאמרה בכלל, אבל הרגשתי שהשיר ספוג באמונה עמוקה,” קולה מתמלא ומתגבר. “זה היה הרגע שבו התחלתי לטפח שוב את החיבור שלי לאמונה.” היא מסיטה את מבטה ומשקיפה לעבר המרחב הנראה מהמרפסת כדי לנשום.

“אז ככה מצאת את אלוהים שוב?” אוראל מצפה לשמוע קלישאה.

“בערך.” היא מפתיעה. “אבל לא חזרתי להיות דתייה ולהאמין באלוהים כמו פעם.”

“אז מה כן?”

“חזר אליי החיבור, אבל זה חיבור מסוג אחר – אל הטוב הכולל. וכשאני מתחברת, אני שואפת אל הטוב, וזה מייד משרה בגופי תחושות טובות וממלאות, כאילו אני נטענת בחשמל. אתה מבין? עצם החיבור למשהו שגדול ממני ממלא אותי בנוכחות שמלווה אותי ותומכת בי. כל השאר לא חשוב מבחינתי,” היא לוגמת מהמשקה.

ההפרדה בין תחושה מוחשית לרעיון אמורפי תפס את אוראל. הוא תמיד ראה אותם באים יחד, ובגלל שהייתה לו תחושה לא טובה, הוא זנח את הרעיון של אלוהים.

“אבל בואי נהיה ריאליים, לא תמיד אנחנו במקום טוב מספיק כדי להרגיש את החיבור הזה. זה כמו להיות בבור, ולא משנה כמה צועקים לך לצאת, אתה פשוט לא מסוגל,” הוא אומר, והתסכול ניכר על פניו.

“בגלל זה אני חושבת שחשוב שיהיה משהו מעבר למה שקורה ביומיום להאמין בו. משהו שתמיד לטובתך, גם אם אתה הכי עמוק בחושך.”

אוראל מסיט את מבטו ממנה כדי לעכל את התחושות המתערבלות בגופו.

“האמונה היא כמו השמש בזמן שאתה נמצא בבור,” היא אומרת. “השמש לא עוזרת לך פיזית, אבל הידיעה שהיא קיימת, והכמיהה אליה, מהוות מושא לשאוף אליו. זה מה שנותן את הכוח לצאת מהבור בכוחות עצמך.”

דווקא הביטחון האופטימי של רונה מעורר באוראל הסתייגות.

“אי אפשר לחיות בחלום ולדמיין שהכל טוב,” הוא מתרעם מבפנים. “זה לחיות בשקר. גם המאמינים הגדולים נופלים, פעם אחר פעם, לקשיים.” הוא נעמד ושותה מהתה שהספיק להתקרר, בניסיון להרגיע את עצמו.

רונה שומעת את אוראל ומבינה שהוא כנראה עבר, או עדיין עובר, תקופה לא פשוטה.

“תקשיב,” היא עונה לו בעדינות, “האמונה אמורה לעזור לך להתגבר על הקשיים, לא לבטל אותם.”

“החיים מורכבים יותר מהמשלים שסיפרו לנו. כל חיי דיברו איתי בסיסמאות ואידיאלים, אבל כשזה מגיע לתכלס, כל הטוב המדובר מתפורר כמו ארמון חול.” הדימוי מתפרץ ממנו מבלי לחשוב. הוא עוצר את עצמו מלשפוך את כעסו על משפחתו, על הדת, על אלוהים, וממשיך. “שלא תביני אותי לא נכון. אני רוצה להאמין במה שאת אומרת, אבל זה נראה לי קשה, עד בלתי אפשרי, עם כל הבלגן בחיים.”

“זה טוב וחשוב שאתה רוצה להאמין במשהו שייתן לך כוח. הרצון הכי בסיסי של כולנו הוא להיות בטוב. טוב עם עצמנו, טוב עם אחרים, שלאחרים יהיה טוב.”

“ברור. כל אחד רוצה להרגיש טוב,” הוא מסכים, אומר את המובן מאליו.

“אני לא מדברת רק על תחושה טובה, כי כמו שאמרת, היא לא נשארת כל הזמן. לכן זה עמוק יותר מתחושה או הרגשה חולפת. אני מתכוונת לרווחה נפשית, שנשמרת באיזון יחסי גם נוכח תמורות החיים.”

“אבל איך?”

“יש שפע של דרכים ודוקטרינות. אבל בשבילי, אמונה היא חיונית כי היא נותנת לי דבר יציב, שמעבר לתנודות היומיומיות. משהו להיאחז בו וכך להישמר ממחלת ים. הרווחה הרוחנית משרה שלווה וביטחון לרווחה הנפשית שלך.” היא מניחה את ידה על החזה שלה בכנות אישית.

משהו בטון קולה ובמילים ‘רווחה רוחנית’ מחזיר את אוראל לילדות, ומרגיע אותו. “אז את חושבת שכולם צריכים להאמין באלוהים?”

“לא חייבים להיתקע על המילה ‘אלוהים’. אנשים יכולים להאמין במשהו גדול ולקרוא לו באיזה שם שהם רוצים. אני, אישית, מעדיפה לקרוא לזה ‘הבריאה’. אני אוהבת את הצליל האימהי ואת תחושת האינסופיות שהיא משרה בי. לעומת זאת המילה ‘אלוהים’ מתקשרת בעולם הדימויים שלי לישות גברית ריבונית בשמיים. תקרא לזה באיזה שם שאתה רוצה. כל אחד והאלוהים שלו, העיקר שאתה נהנה מפירותיו. והעיקר שתאמין במשהו טוב. בהכי טוב.”

עוד על הספר

האדם מחפש התפתחות יניב שטיין

בואו נעוף

“אוף. למה לא חיכיתי עוד קצת לפני שנכנסתי בשער? יכולתי לשבת בנחת, ועכשיו אני עומד בתור למטוס כמו בול עץ,” אוראל מתלונן לעצמו.

עשרים דקות מאוחר יותר, הוא מתיישב במקומו, ליד החלון, כמו שהזמין. זו הפעם הראשונה שהוא טס, והוא רצה לחוות את הנוף, להתנתק לזמן מה מחייו מלאי הדרמות. הוא החליט לנסוע בעקבות המלצה של חבר שהציע שיצא לחופש בתקווה שיחזור עם כוחות מחודשים.

אך בינתיים הוא מחכה להמראה, מסתגר במחשבותיו, ומשתדל שלא להביט באנשים שעוברים במעבר. הוא פונה לחלון, לילה, וכל מה שהוא רואה זה הכנף וכמה אורות של שדה התעופה.

ההודעה הגואלת מגיעה לאחר כחצי שעה, כשהטייס מודיע שממריאים בקרוב.

“רק שנצא מפה כבר!” הוא נושף לעצמו בקוצר רוח.

שעתיים אחרי ההמראה, שקט במטוס. רוב הנוסעים כבר ישנים, אבל הוא לא מצליח להירדם. הוא מביט אל הכלום השחור מבעד לחלון, אך ברוחו הוא רואה בהיר מאוד.

זיכרונות כואבים מציפים אותו. אבא שלו גוער בו על כך שהפסיק לשמור שבת, אימו בוכה על התרחקותו. שיחות ארוכות עם האחים שלו.

הכעסים שהצטברו בו רוטטים כמו צלילים של קערה טיבטית. הוא מרבה להשוות, בינו לבין עצמו, את השנים האחרונות בחייו לעומת תקופת בגרותו. איך פעם הייתה לו תמימות מול העולם, אך ככל שהוא גדל, הוא מבין שהעולם רחוק מלהיות ברור. הוא עוצר את רצף מחשבותיו, עייף. מסתכל לכיוון המעבר ורואה בחור צעיר לבוש חולצה שעליה כתוב, ‘אלוהים, אנחנו צריכים לדבר’. משום מה הוא מרגיש כאילו המילים נאמרות מפיו.

הוא יורד מהמטוס עם כל שותפיו לטיסה לכיוון המסוע. בביקורת הדרכונים, הפקידה מסתכלת על הדרכון ואז עליו, ושואלת, “אוראל אי שטרן.”

אוראל מעקם את פרצופו, “יס, אוראל שטרן.” הוא חוזר על שמו בלי ה’אי’ הלא ברור הזה שהיא הוסיפה.

הוא מקבל את החותמת, והפקידה אומרת לו בחיוך נחמד, “וולקאם טו אינדיה.”

הוא פונה החוצה אחרי שאסף את תיק הגב הגדול שלו, עדיין תוהה מה פשר ה’אי’ הזה שהיא הוסיפה.

מבט למעלה

נאמר לו שכדאי לו להתחיל את מסעו ברישיקש, מפני שזה מקום שמאפשר היכרות קרובה עם התרבות המקומית, ועם זאת יעד תיירותי נוח למערביים, במיוחד לכאלה שזו הטבילה הראשונה שלהם בהודו. הוא מגיע ל’ראמה גסטהאוס’ ונכנס לחדרו חסר נשימה אחרי נסיעת לילה מניו דלהי וחיפוש אחר הגסטהאוס, שלתדהמתו ממוקם במעלה עשרות מדרגות לאורך מדרון ההר.

הוא נמרח על המיטה בתשישות. “סוף סוף הגעתי,” הוא אומר בקול חלוש, נשכב על גבו בידיים פשוטות, בגדי המסע עדיין עליו.

הוא נזכר איך חבר שלו חייך חיוך מסתורי כששאל אותו, “אז מה עושים בהודו?”

“השאלה לא צריכה להיות ‘מה עושים’.” הוא ענה, “יש שם איזו זרימה טבעית ולא מוסברת שפשוט לוקחת אותך. עליך רק לשחרר ולזרום איתה.”

בעודו חושב על הדברים, לפתע הוא שומע שירה בעברית, בחורה מלווה בגיטרה. המילים מוכרות, אך הוא לא מצליח לפצח מהיכן, והלחן זר לו. הוא נכנע לסקרנות וקם מהמיטה, הולך לכיוון הצלילים כמו כלב גישוש העוקב אחר הריח.

במרפסת של הגסטהאוס, המשקיפה על רישיקש כולה, הוא מוצא אותה. הוא עומד בפתח, מוקסם מקולה הרך והעדין, מנסה לפצח למה זה נשמע לו מוכר.

היא מסיימת לשיר ופונה אליו, “אהבת את השיר?”

הוא מופתע שהיא הבחינה בו ולוקח לו רגע לענות, “איזה שיר שרת? המילים מוכרות לי מאיפשהו.”

היא מחייכת אליו ועונה, “זו ‘ברכת הכוהנים’. כנראה שמעת את זה בבית הכנסת.”

אוראל פוער את עיניו, המום. הוא לא ציפה לכך. “בחיים לא שמעתי מישהו שר את הברכה ככה, ועוד מחוץ לבית כנסת. את יודעת שהכוהנים הם אלה ששרים אותה, ומקובל להרכין ראש בזמן הזה?” הוא שואל, נבוך.

“אני חושבת שתפילה יפה כמו זאת צריכה להיאמר ברוב כוונה, בראש מורם ובחזה נפוח.” היא פוצחת שוב בשירה עדינה של המילים כהוכחה.

יְבָרֶכְךָ ה’ וְיִשְׁמְרֶךָ.

יָאֵר ה’ פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ.

יִשָּׂא ה’ פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.

“אני חווה את זה כמחזק, אתה לא מסכים?” היא מחייכת אליו בחן.

אוראל מופתע מעט מהפתיחות ומהזרימה של השיחה.

“אממ... אני... זה פשוט נוגע אצלי בנקודה רגישה,” הוא מודה בהיסוס, “אני לא בטוח מה אני חושב בנוגע למילים כמו ‘ה’ ישמרך’.”

“היית פעם דתי?”

אוראל מרים גבה, משתומם. “כן, איך ידעת? אני כבר לא חובש כיפה או לבוש מסגיר אחר.”

“הגבת במבוכה, כמישהו שאיבד את אמונתו.” עיניה מביטות בו בסימפתיה. “גם אני מגיעה מרקע דתי,” היא משתפת בקלילות. “אהבתי לגדול בתחושה שיש משהו ששומר עליי, אבל לא הבנתי למה אני חייבת לתת לו משהו בתמורה, כאילו אלוהים הוא חברת ביטוח.”

אוראל רוצה להגיב, אך חושש שהשיחה תפנה לתהומות ליבו.

“קוראים לי רונה, נעים מאוד,” היא מושיטה את ידה, פניה מביעות חמימות.

“אוראל,” הוא מושיט אליה את ידו.

“בוא, תשב,” היא מחווה על הכיסא שלידה ומניחה בצד את הגיטרה, משעינה אותה על הקיר. “יש תה טולסי חם, רוצה?”

אוראל מתיישב ובוחן את רונה מוזגת לו כוס תה, בלי להמתין לתשובתו. היא נראית בסוף שנות השלושים לחייה, שערה שחור, מלא, ומגיע עד מתחת לכתפיה. היא נאה ומלאת חיים.

בפתיחות מלאת ביטחון, היא שואלת, “אז הגעת להודו כדי למצוא את אלוהים?”

“לא. הורדתי את הכיפה כבר לפני שנה, ואני שלם עם זה.” הוא אומר בצורה חד משמעית, וממהר להפנות את השיחה אליה. “אז את כבר לא דתייה, אבל עדיין שרה לשבחו?” הוא מביע תמיהה.

“לא הייתה לי אף פעם בעיה עם אלוהים, אלא רק עם המסגרת שבנינו סביבו,” היא אומרת ומוזגת תה גם לעצמה. “אבל כשהפסקתי לשמור מצוות, היה לי קשה לשמור על הקשר איתו, עד שגם זה התחיל להתערער. כשיצאתי מהבית והתחלתי לחוות את החיים, התחילה להיווצר בתוכי תחושה של חוסר, שעם הזמן הפך לכאב.”

המילה ‘כאב’ מהדהדת חזק במוחו של אוראל, כמקלפת קליפת עור יבש. הוא מבין את הכאב שהיא מדברת עליו, אך לא קישר אותו לחוסר. הוא מחזיק את עצמו מלצלול לתחושותיו וחוזר להקשיב לרונה.

“בניסיון למצוא מענה למועקה שליוותה אותי, מצאתי את עצמי הולכת לכל מיני סדנאות ו’ריטריטים’.”

“סליחה, מה זה ‘ריטריטים’?” הוא שואל בהיסוס.

“באנגלית ‘ריטריט’ זו נסיגה. הרעיון ב’ריטריט’ הוא להתנתק ולהקדיש את כל כולך לעצמך, בלי ההפרעות הרגילות של החיים. ההתנתקות יכולה להיות למשך יום שלם או כמה ימים, ואפילו יותר.”

“ומה עושים שם בפועל?” הוא מנסה להבין.

“זה תלוי מה התרגול. יוגה? פילטיס? מדיטציה? זה יכול להיות גם ‘ריטריט’ של לימודי מתמטיקה. מה שחשוב הוא שאתה עוצר את החיים ומקדיש את עצמך לעצמך.”

“אוקיי. אז הלכת לסדנאות ול’ריטריטים’,” הוא מזכיר לה. “ומה קרה? תמשיכי, בבקשה.”

“בשלב כלשהו נכנסתי עמוק לבודהיזם. הוא מאוד נוח לתפיסה מערבית, פרקטית ונטולת אלוהים. אבל למרות שהתחברתי לתרגול, ובאמת הצלחתי להבין הרבה דברים על עצמי, עדיין תחושת החוסר ליוותה אותי.”

אוראל בהקשבה מלאה, נדהם מהפתיחות ומהכנות של רונה, שפגשה בו רק לפני זמן קצר כל כך.

“וככה, לצד החוסר, חייתי תקופה ארוכה. לפעמים החוסר היה נוכח יותר ולפעמים פחות, אבל זה תמיד היה שם. ואז, יום אחד, אני יושבת עם חברים סביב מדורה, ומישהו מתחיל לנגן את ‘כנפי רוח’. שיר שהולחן מהמילים של הרב קוק.” היא עוצרת רגע ומסיטה את שערה לאחור. “אני לא יכולה להסביר לך איזה רטט עבר בי. המילים עטפו אותי בצמרמורות מוחשיות בכל גופי. המילה ‘אלוהים’ לא נאמרה בכלל, אבל הרגשתי שהשיר ספוג באמונה עמוקה,” קולה מתמלא ומתגבר. “זה היה הרגע שבו התחלתי לטפח שוב את החיבור שלי לאמונה.” היא מסיטה את מבטה ומשקיפה לעבר המרחב הנראה מהמרפסת כדי לנשום.

“אז ככה מצאת את אלוהים שוב?” אוראל מצפה לשמוע קלישאה.

“בערך.” היא מפתיעה. “אבל לא חזרתי להיות דתייה ולהאמין באלוהים כמו פעם.”

“אז מה כן?”

“חזר אליי החיבור, אבל זה חיבור מסוג אחר – אל הטוב הכולל. וכשאני מתחברת, אני שואפת אל הטוב, וזה מייד משרה בגופי תחושות טובות וממלאות, כאילו אני נטענת בחשמל. אתה מבין? עצם החיבור למשהו שגדול ממני ממלא אותי בנוכחות שמלווה אותי ותומכת בי. כל השאר לא חשוב מבחינתי,” היא לוגמת מהמשקה.

ההפרדה בין תחושה מוחשית לרעיון אמורפי תפס את אוראל. הוא תמיד ראה אותם באים יחד, ובגלל שהייתה לו תחושה לא טובה, הוא זנח את הרעיון של אלוהים.

“אבל בואי נהיה ריאליים, לא תמיד אנחנו במקום טוב מספיק כדי להרגיש את החיבור הזה. זה כמו להיות בבור, ולא משנה כמה צועקים לך לצאת, אתה פשוט לא מסוגל,” הוא אומר, והתסכול ניכר על פניו.

“בגלל זה אני חושבת שחשוב שיהיה משהו מעבר למה שקורה ביומיום להאמין בו. משהו שתמיד לטובתך, גם אם אתה הכי עמוק בחושך.”

אוראל מסיט את מבטו ממנה כדי לעכל את התחושות המתערבלות בגופו.

“האמונה היא כמו השמש בזמן שאתה נמצא בבור,” היא אומרת. “השמש לא עוזרת לך פיזית, אבל הידיעה שהיא קיימת, והכמיהה אליה, מהוות מושא לשאוף אליו. זה מה שנותן את הכוח לצאת מהבור בכוחות עצמך.”

דווקא הביטחון האופטימי של רונה מעורר באוראל הסתייגות.

“אי אפשר לחיות בחלום ולדמיין שהכל טוב,” הוא מתרעם מבפנים. “זה לחיות בשקר. גם המאמינים הגדולים נופלים, פעם אחר פעם, לקשיים.” הוא נעמד ושותה מהתה שהספיק להתקרר, בניסיון להרגיע את עצמו.

רונה שומעת את אוראל ומבינה שהוא כנראה עבר, או עדיין עובר, תקופה לא פשוטה.

“תקשיב,” היא עונה לו בעדינות, “האמונה אמורה לעזור לך להתגבר על הקשיים, לא לבטל אותם.”

“החיים מורכבים יותר מהמשלים שסיפרו לנו. כל חיי דיברו איתי בסיסמאות ואידיאלים, אבל כשזה מגיע לתכלס, כל הטוב המדובר מתפורר כמו ארמון חול.” הדימוי מתפרץ ממנו מבלי לחשוב. הוא עוצר את עצמו מלשפוך את כעסו על משפחתו, על הדת, על אלוהים, וממשיך. “שלא תביני אותי לא נכון. אני רוצה להאמין במה שאת אומרת, אבל זה נראה לי קשה, עד בלתי אפשרי, עם כל הבלגן בחיים.”

“זה טוב וחשוב שאתה רוצה להאמין במשהו שייתן לך כוח. הרצון הכי בסיסי של כולנו הוא להיות בטוב. טוב עם עצמנו, טוב עם אחרים, שלאחרים יהיה טוב.”

“ברור. כל אחד רוצה להרגיש טוב,” הוא מסכים, אומר את המובן מאליו.

“אני לא מדברת רק על תחושה טובה, כי כמו שאמרת, היא לא נשארת כל הזמן. לכן זה עמוק יותר מתחושה או הרגשה חולפת. אני מתכוונת לרווחה נפשית, שנשמרת באיזון יחסי גם נוכח תמורות החיים.”

“אבל איך?”

“יש שפע של דרכים ודוקטרינות. אבל בשבילי, אמונה היא חיונית כי היא נותנת לי דבר יציב, שמעבר לתנודות היומיומיות. משהו להיאחז בו וכך להישמר ממחלת ים. הרווחה הרוחנית משרה שלווה וביטחון לרווחה הנפשית שלך.” היא מניחה את ידה על החזה שלה בכנות אישית.

משהו בטון קולה ובמילים ‘רווחה רוחנית’ מחזיר את אוראל לילדות, ומרגיע אותו. “אז את חושבת שכולם צריכים להאמין באלוהים?”

“לא חייבים להיתקע על המילה ‘אלוהים’. אנשים יכולים להאמין במשהו גדול ולקרוא לו באיזה שם שהם רוצים. אני, אישית, מעדיפה לקרוא לזה ‘הבריאה’. אני אוהבת את הצליל האימהי ואת תחושת האינסופיות שהיא משרה בי. לעומת זאת המילה ‘אלוהים’ מתקשרת בעולם הדימויים שלי לישות גברית ריבונית בשמיים. תקרא לזה באיזה שם שאתה רוצה. כל אחד והאלוהים שלו, העיקר שאתה נהנה מפירותיו. והעיקר שתאמין במשהו טוב. בהכי טוב.”