עולם הקשת וסיפורים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עולם הקשת וסיפורים

עולם הקשת וסיפורים

4.3 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: קינמון
  • תאריך הוצאה: יוני 2023
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 164 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 44 דק'

גל אלגר

בעלת הוצאה לאור אבל היא גם עובדת סוציאלית וסופרת בעצמה. החלה לכתוב כבר בגיל 16 והיום בנוסף לכתיבה ולעריכה היא גם מנחה סדנאות כתיבה.

תקציר

הלכתי לאן שהיא הדריכה אותי, מגששת את דרכי באפלה. האור האדום הלך והתעצם ועכשיו הוא התערבב גם בלבן ואז נוספו עוד צבעים ועוד וכל צבע התפצל לגוונים שונים ומצאתי את עצמי בלב הקשת בענן. הצבעים עטפו אותי בחמימות נעימה, ופרפרית הייתה לצידי עם החיוך הנצחי שלה. 
"ברוכה הבאה לעולם האמיתי."

אישה נלחמת על ביתה, אחרת על עצמאותה, ואהוב מיוסר מסתבך עם שפיותו; ילד מוצא אבקת קסמים וילדה מפלסת דרך לעולם הפיות; יש מי שאבד ויש מי שמצאה דווקא את מה שלא חיפשה.

שתים-עשרה נקודות המבט בספר מועברות מזוויות שונות ופותחות צוהר לעולמן הפנימי של הדמויות, שכל אחת מהן נושא כאב, פגיעה, בושה, או סוד. במסען האישי והמטלטל הן משוטטות בעולם, בסביבה העיוורת למשאן, נעות בין המרחב הפנימי לחיצוני, מתנדנדות על התפר הדק שבין המציאות להיעדרה ומשקפות את אזור הדמדומים של הנפש, שהמחברת טווה באינטימיות וברגישות אמיצה.

עולם הקשת בענן יצא לפני עשור וזכה לתגובות אוהדות. כעת הוא מוגש באריזה חדשה וכולל סיפורים נוספים להנאת הקוראים.

פרק ראשון

אוויר לנשימה

יש התחלות שהן בלתי אפשריות. כל כך בלתי אפשריות, כמו... כמו ההתחלה שלה, כשנולדה חודשיים לפני הזמן במשקל של קילוגרם אחד ושמונה מאות גרם. אפרוח קטן, עירום וחלק, שאפילו פלומה קטנה ביותר של שער לא הייתה עליה. אבל המראה שלה לא עניין את הרופאים. גם אם הייתה חסרה לה יד או רגל הם היו מתעלמים מן האובדן, וממהרים לדחוף אותה לתוך האינקובטור — שתנשום. קודם כול שתנשום. שתתבשל. את אימהּ הם הותירו מאחור, מתפלשת בדמה. הרחם החם והנעים הוחלף במתקן זכוכית, מוצף אור גדול, מסנוור ומאיים. והיא נשמה. נאבקה על כל טיפה של אוויר. גם היום היא נאבקת על כל נשימה, אפילו שהאוויר חופשי, ככה אומרים לה. חופשי זה עניין יחסי.

בשבילה שום דבר לא חופשי, אבל היא שורדת. היא שרדה את הילדים שהציקו לה בגן. ובגן חובה. ובכיתה א'. ובכיתה ב'. ובעצם הם הציקו לה בכל הכיתות. וגם בחופש הגדול בין כיתה לכיתה. כי בזמן שעיני הילדים בלעו את העולם בשקיקה, העיניים שלה הביטו זו על זו. השם "פוזלת" החליף את השם שנתנו לה הוריה ואיש לא קרא לה בשמה. חוץ מהמורה. וגם זה רק מתוך נימוס, ונראה שהיא השתדלה לעשות זאת כמה שפחות. "ליאת!" נהגה לומר בקול חמור, מדפדפת במחברת שהייתה עמוסה בציורי שדונים ומפלצות, ופלטה אנחה קולנית. "שוב לא הכנת שיעורי בית? לכי לספרייה ותשלימי אותם."

המורה לאומנות דווקא אהבה את ציורי המפלצות שלה. היא הביאה לה תמונות של פיות, והציעה לה לצייר אותן ולהרחיב את מנעד האפשרויות שלה. ליאת בחנה היטב את היפהפיות שבתמונות. לכולן גוף חטוב, פנים מושלמות ועיניים גדולות ומודגשות. כשליאת ניסתה להעתיק אותן אל המחברת, העיפרון לא צייר. היא נשארה עם המפלצות שלה ועם צחי, אחיה הגדול, שהתגנב מאחוריה והפתיע אותה, "יא, בחיי, את מציירת את עצמך."

רק דורון, השכן מהבניין ממול, היה המתנה שלה. בכל פעם שמצא זמן פנוי נפגש איתה. הם טיילו בחורשה שבסוף השכונה, ודיברו על מה שהציק לה ועל מה שהציק לו והוא דיבר איתה בגובה העיניים, ממש כאילו הייתה בגיל שלו. הוא הבטיח להפוך אותה לאישה, ועד אז, הוא רק ליטף אותה בעדינות, בכל הגוף והביט בה בכמיהה, כמו שאיש מלבדו לא הביט בה מעולם. היא נישקה אותו בחזרה, בסוד, שאף אחד לא יראה, כדי שלא ישאלו מה היא עושה עם בחור גדול ממנה בעשרים שנה. שניהם ידעו שזה לא עניינו של איש. היה לו את הדבר הזה, שהתנפח בכל פעם שנגעה בו והוא תמיד הסכים לתת לה לגעת. מתפוצצת מצחוק ואז גם זה התפוצץ ונוזל לבן ודביק נשפך עליה.

יום אחד הוא פשוט נעלם. אפילו לא נפרד ממנה. היא בכתה רק פעם אחת, כי אחרי הכול היא ידעה מראש שיום אחד הוא יעזוב. זמן מה אחר כך היא ראתה אותו בחדשות הערב והיא שמחה כל כך לראות שהוא בריא, רק חששה מהשוטרים שליוו אותו. אחד מהם אחז בו חזק כל כך שהיא ראתה בפנים שלו כמה עצוב לו וכמה הוא מתאמץ להחניק קריאת כאב בנשיכת השפתיים, תנועה שהייתה מוכרת לה מכל הפעמים שבהן דיבר על הבוס שלו שהתעמר בו והשפיל אותו. השנאה בערה לשוטרים בעיניים והיא ידעה שהוא עדיין אוהב אותה.

אימא אמרה שמזל גדול שהפדופיל הזה נתפס לפני שהוא פגע במישהי פה בשכונה, ומבטה עבר אל יפעת. ואז, בלילה ההוא בלבד, ליאת בכתה קצת מתחת לשמיכות, בכי כזה של מעט דמעות והרבה כאב, הכאב שלו, שהוא הצליח להחביא שם, מול מצלמות הטלוויזיה והשנאה היוקדת של השוטרים, אבל היא הרגישה אותו.

והיום היא כבר אישה והיא יודעת שלדבר המתנפח הזה קוראים זין. והיא קיבלה ממנו כבר כל כך הרבה פעמים, עד שלפעמים היא בוהה בקיר ושואלת אותו "למה לטרוח? למה לקום מהמיטה? להתלבש? להתאפר? להסתיר את אות הקלון שבעיניה." והיא רוצה לבכות, פעם אחת לבכות מין בכי טוב כזה, של הרבה דמעות, כמו שבא ליפעת כל כך בקלות.

ובינתיים השעון המעורר צורח את עצמו לדעת ואימהּ מגיעה לחדר, סוקרת אותה במבטה הבוחן, 'עדיין לא קמת? את תעירי את אבא." והיא נאלצת לקום. מתלבשת. מסתדרת. מתאפרת. ואז היא מוציאה לפוזלת שבמראה לשון ורודה.

"הלכת לישון מאוחר אתמול." אומרת אימא. ליאת מהנהנת בראשה, ומכינה לעצמה כריכים לעבודה.

"גלשתי באינטרנט." הקומקום רותח והיא מוזגת מים לכוס. אימא שלה לא רוצה לשתות, תכף אבא יקום והם ישתו יחד.

"מישהו מעניין?" חוקרת האם וליאת מושכת בכתפיה, אינה מאשרת ואינה מכחישה. נותר חודש עד שתסתיים תקופת המנוי שלה לאתר ההיכרויות באינטרנט, וכבר מזמן היא לא משתמשת בו. נמאס לה מאנשים שבמשך שעה שלמה מחפשים דרך להימנע מלהביט לה בעיניים. אימהּ ממשיכה לשאול למה בזמן האחרון היא לא יוצאת לדייטים ואומרת שרחל השכנה, שהיא גם שדכנית לעת מצוא, רוצה להכיר לה מישהו נחמד. היא לא יודעת איפה הוא עובד, אבל הוא בחור טוב.

"איך את יודעת?" שואלת ליאת והפעם אימהּ היא זו שמושכת בכתפיה בחוסר אונים. מה יהיה איתה? אחת כמוה, כמה בררנית היא יכולה להיות? ליאת מסיימת את הקפה ושואלת את עצמה מאיפה יש לאימא שלה כל כך הרבה אנרגיות בשעת בוקר כזאת. היא קמה ממקומה, מניחה את הספל הריק מקפה בכיור ופונה אל דלת היציאה. היא עוברת בדרך על פני חדרו הישן של צחי, החדר הקטן שעכשיו הוא של אבא. אימא סידרה לו את כל צרכיו בהישג יד. אפילו מקרר קטן הם קנו לו, כדי שאם יהיה רעב לא יצטרך לחכות עד שמישהי מהן תחזור הביתה. היא נעצרת, נכנסת לחדר. גופו הצנום מונח על המיטה וריח הסיגריות, שסירב לוותר עליהן גם עבור חמש שנות חיים נוספות, אופף את החדר עד כדי מחנק. היא נושמת בקושי ובכל זאת נשארת שם רגע ארוך. נשימותיו השקטות נבלעות ברעש הציפורים המקדמות את הבוקר בברכה. היא צריכה לצאת.

"אני אתעכב בדרך חזרה, אני נפגשת עם נגה בעיר." זורקת ליאת ביציאה מהבית.

"אבל יפעת מביאה את הילדים, מישהו צריך לשמור עליהם." אימהּ קובלת. אבל הפגישות שלה עם נגה ספורות, והיא אינה מתכוונת להחמיץ אותן. היא מתעלמת ומסבה את מבטה, סוגרת את הדלת, יוצאת מהבית ושוב עוברת בראשה המחשבה המוכרת על כך שבחורה בת שלושים ושבע כבר לא צריכה לגור עם הוריה.

אבל מה בין מה שהיא צריכה לבין החיים שלה? הרי בחורה בגילה צריכה להיות נשואה עם שלושה ילדים זבי חוטם ומזילי ריר, בין חיתולים ומחבתות וגבר אחד שצריך לאהוב אותה. זה מה שאישה בגילה צריכה. פעם היא קיוותה שיגיע האביר ויגאל אותה מייסורי המשפחה שלה. שאם תתחתן, היא תהיה חופשייה וכל השאלות, כל המבטים וכל התהיות יוסרו אחת ולתמיד. היא חלמה איך היא תסתכל לכולם בעיניים במבט מתריס כשטבעת שייכות מוזהבת תתנוסס בגאווה על אצבעה — תראו אותי, אני כמו כולן. אבל היא לא.

היא חשבה לעבור דירה. כבר עשר פעמים היא כמעט עברה לגור לבד. אבל פעם אחת יפעת התחתנה, ובפעם אחרת השותף העתידי ביטל ברגע האחרון ועוד פעם היא בדיוק פוטרה מהעבודה. בפעם האחרונה, כבר היה חוזה חתום, אבל אז אימא ואבא חזרו מבדיקות שגרתיות עם הבשורה על הסרטן בערמונית.

היא חזרה עמוסה בארגזים שהביאה מהסופר. יפעת ואימן ישבו, על השולחן שתי כוסות תה שעלים ירוקים של מרווה ונענע צפים בהן במערבולת שלווה, ושתיהן שקטות. "את באמת מתכוונת לעבור עכשיו?" שאלה אותה יפעת וליאת משכה בכתפיה. כן. למה לא? ויפעת ממשיכה באותו טון, יורה בה חיצים של ביקורת, "הם צריכים אותך." ליאת הסבירה שהיא לא טסה לחוץ לארץ, אלא תגור במרחק של כמה רחובות בלבד מההורים. "כשאת היית צריכה אותם, הם לא סילקו אותך. אז תישארי עוד קצת. לאן את ממהרת?"

ליאת נכנסה לחדר שחלקה עם יפעת בילדותן, הניחה את הקרטונים במרכזו, התיישבה על המיטה ולא זזה. קולה המאנפף של יפעת במטבח עודד את אימהּ. "לא נורא, אני אעזור לכם. אני אתפטר מהעבודה אם יהיה צורך." וליאת, בלי להיות נוכחת ראתה בעיני רוחה את ידה של אימהּ נחה על כף ידה העדינה של יפעת, מסתירה את טבעת הזהב על קמיצתה. אולי היא אפילו מקרבת אותה ללחייה בחיבה השמורה לאחותה בלבד.

ליאת צועדת בכיוון השמש העולה באופק אל מפעל הנרות שהיא עובדת בו. בעיניים מושפלות היא מגהצת כרטיס, נזכרת שהשעון מאחר ותופסת את מקומה על יד המכונה שלה. יש לה שמונה שעות לבהות בשעווה נוצקת אל תוך המיכלים, מתקשה, נארזת ונשלחת אל כיליונה. היא התחילה לסדר את הארון ולהכין רשימה של הבגדים שהיא צריכה לחדש, לתרום את מה שלא צריך ולתקן מה שאפשר. אבל היום היא ונגה לא יעשו קניות. לפחות ככה נגה הצהירה, ומבחינת ליאת זה בסדר גמור שהן רק ישתו קפה וידברו. לא שיש לה מה לחדש, אבל היא אוהבת את השקט המופלא והמדבק הקיים בחברתה.

"ליאת," ירון, בנו של מנהל המפעל, הגיע אליה ולחש לה בעדינות שיש לה שיחה במשרד. ירון הלוחש היה דמות לא מוכרת, להבדיל מירון הצועק המוכר והשנוא. הטון הרך הבהיל את ליאת יותר מכל צעקה שהיה מרעים עליה והיא מיהרה בלב הולם ובידיים מזיעות, מלווה בעשרות מבטים שהקטינו את קומתה, אל החדר הקטן והאטום שהיה עמוס בהרים של ניירות וניגשה אל השפופרת המונחת הרחק מכנה. את הקול מעברו השני של הקו היא זיהתה בלי שהזדהה.

במשך דקה ארוכה ישבה ליאת על הכיסא ללא ניע. גופה נטול אוויר כמו בובת סמרטוטים עלובה. היא הרימה מעט את ראשה כמבקשת את טיפות האוויר להיכנס אל נחירי אפה, לגלוש אל ריאותיה, להתפרק ולהפוך לחמצן. כוס של מים הושמה בידה וקולו של ירון המציע בנדיבות לא מוכרת להקפיץ אותה לביתה, השיבו אותה למציאות. מציאות שהשתנתה באחת.

את קול הבכי של אימהּ היא שמעה מתחתית המדרגות. צחי ויפעת כבר היו לידה, ואיתם גם השכנים שראו את האמבולנס מתרחק ובאו לצפות במתרחש מקרוב. כשנכנסה, עברו אליה המבטים, שואלים איך ייתכן שרק עכשיו היא מגיעה. מי מכבה טלפון בעבודה כשאבא שלה גוסס ככה. "אבל אלו החוקים," מלמלה.

"אבא שלך גוסס, את לא יכולה להסביר להם?" צחי לא ויתר. הרבה סידורים יש עכשיו. להוציא תעודת פטירה, לדבר עם החברה קדישא, לארגן את סידורי הקבורה, להדפיס מודעות אבל, לתלות אותן בשכונה...

ליאת קיבלה את פני האורחים כמעט באופן אוטומטי. היא הציעה להם כיבוד ושתייה, ארגנה כיסאות לאחים של אבא שהגיעו, לאחיינים, לדודנים, לשכנים ולחברים. רחל השכנה־השדכנית הציעה להחליף את ליאת, "לכי מאמא, תהיי קצת עם אימא שלך." אבל אימא אומרת שזה בסדר, יפעת איתה. וככה גם בהלוויה, במסע האחרון לכבוד האב, צחי תופס צד אחד של אימא, יפעת את הצד השני וליאת מהדסת מעט אחריהם.

קול הבכי של אימהּ הדהד בחדר האורחים הגדול שהאבלים התכנסו בו. בין התפילות היא סיפרה על האדם הטוב שאיתו התחתנה. סיפרה שעזר לה תמיד ולא פחד לעשות דברים שגברים לא עושים. כשליאת נולדה כבר היו לה שני ילדים קטנים בבית לטפל בהם וכל יום הוא היה נוסע לבית החולים להיות עם התינוקת. וגם כשחזרה, קטנטונת וחיוורת כמו חייזר קטן, המשיך לטפל בה. היא פחדה לגעת בה, כל כך קטנה היא הייתה, אבל ראובן, בלי בעיה היה מטפל בה. קם אליה בלילות, מחליף לה, מאכיל אותה. ליאת הכירה את סיפור לידתה המוקדמת, אבל מעבר לים הראשים בושה בכך שעכשיו גם כל האחרים יודעים. שכולם עדים לעובדה שאימא שלה, שמהבטן שלה יצאה אחרי שמונה חודשים בלבד, החזיקה אותה בידיה רק כשהייתה בת חצי שנה. עכשיו כולם יודעים את סודה.

והחברים של יפעת וצחי מגיעים בלי הרף, וכל הזמן היא מגישה להם עוד כיבוד. ואליה מגיעה רק נגה, החברה הכי טובה שלה, היחידה למעשה, גונבת שעה מדי פעם כדי להיות איתה. אבל ליאת אינה מוצאת את הזמן כדי להיות איתה, כי זרם המנחמים אינו פוסק. בערב השלישי ירון ועוד ארבע עובדים מגיעים. הם בשבילה והיא מתבלבלת. שש שנים היא עובדת במפעל, אבל אין לה שם חברים. יפעת מקבלת את פניהם בחביבות, "ליאת, לכי, תהיי איתם, אני אחליף אותך."

ליאת מחייכת חיוך קפוא, העיניים שלה נשארות רציניות כשהיא יושבת איתם ולא יודעת מה להגיד. גם הם נבוכים ולא יודעים מה להגיד. לפחות הם "סימנו וי" ליד האירוע. עכשיו הם גולשים לשיחת חולין וצחי בא ומציג את עצמו, לוחץ יד לכל הנוכחים. שמח להכיר, מקווה שהם יודעים שיש להם נשמה טובה במפעל, כי אין כמו אחותו טובת לב. הם מהנהנים בנימוס אפילו שהם לא ממש מכירים את ליאת שעכשיו, כמו במפעל, מצמצמת את עצמה כמו שהיא יודעת לעשות הכי טוב. מחכה שילכו. והעיניים, הן בוערות. כבר כמה ימים הן בוערות וצורבות. והישיבה בחוסר מעש מגבירה את הצריבה. מעודדת את המחשבות. הם הולכים מקץ שעה קלה, נענים לתפילותיה החרישיות.

*המשך הפרק בספר המלא*

גל אלגר

בעלת הוצאה לאור אבל היא גם עובדת סוציאלית וסופרת בעצמה. החלה לכתוב כבר בגיל 16 והיום בנוסף לכתיבה ולעריכה היא גם מנחה סדנאות כתיבה.

עוד על הספר

  • הוצאה: קינמון
  • תאריך הוצאה: יוני 2023
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 164 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 44 דק'
עולם הקשת וסיפורים גל אלגר

אוויר לנשימה

יש התחלות שהן בלתי אפשריות. כל כך בלתי אפשריות, כמו... כמו ההתחלה שלה, כשנולדה חודשיים לפני הזמן במשקל של קילוגרם אחד ושמונה מאות גרם. אפרוח קטן, עירום וחלק, שאפילו פלומה קטנה ביותר של שער לא הייתה עליה. אבל המראה שלה לא עניין את הרופאים. גם אם הייתה חסרה לה יד או רגל הם היו מתעלמים מן האובדן, וממהרים לדחוף אותה לתוך האינקובטור — שתנשום. קודם כול שתנשום. שתתבשל. את אימהּ הם הותירו מאחור, מתפלשת בדמה. הרחם החם והנעים הוחלף במתקן זכוכית, מוצף אור גדול, מסנוור ומאיים. והיא נשמה. נאבקה על כל טיפה של אוויר. גם היום היא נאבקת על כל נשימה, אפילו שהאוויר חופשי, ככה אומרים לה. חופשי זה עניין יחסי.

בשבילה שום דבר לא חופשי, אבל היא שורדת. היא שרדה את הילדים שהציקו לה בגן. ובגן חובה. ובכיתה א'. ובכיתה ב'. ובעצם הם הציקו לה בכל הכיתות. וגם בחופש הגדול בין כיתה לכיתה. כי בזמן שעיני הילדים בלעו את העולם בשקיקה, העיניים שלה הביטו זו על זו. השם "פוזלת" החליף את השם שנתנו לה הוריה ואיש לא קרא לה בשמה. חוץ מהמורה. וגם זה רק מתוך נימוס, ונראה שהיא השתדלה לעשות זאת כמה שפחות. "ליאת!" נהגה לומר בקול חמור, מדפדפת במחברת שהייתה עמוסה בציורי שדונים ומפלצות, ופלטה אנחה קולנית. "שוב לא הכנת שיעורי בית? לכי לספרייה ותשלימי אותם."

המורה לאומנות דווקא אהבה את ציורי המפלצות שלה. היא הביאה לה תמונות של פיות, והציעה לה לצייר אותן ולהרחיב את מנעד האפשרויות שלה. ליאת בחנה היטב את היפהפיות שבתמונות. לכולן גוף חטוב, פנים מושלמות ועיניים גדולות ומודגשות. כשליאת ניסתה להעתיק אותן אל המחברת, העיפרון לא צייר. היא נשארה עם המפלצות שלה ועם צחי, אחיה הגדול, שהתגנב מאחוריה והפתיע אותה, "יא, בחיי, את מציירת את עצמך."

רק דורון, השכן מהבניין ממול, היה המתנה שלה. בכל פעם שמצא זמן פנוי נפגש איתה. הם טיילו בחורשה שבסוף השכונה, ודיברו על מה שהציק לה ועל מה שהציק לו והוא דיבר איתה בגובה העיניים, ממש כאילו הייתה בגיל שלו. הוא הבטיח להפוך אותה לאישה, ועד אז, הוא רק ליטף אותה בעדינות, בכל הגוף והביט בה בכמיהה, כמו שאיש מלבדו לא הביט בה מעולם. היא נישקה אותו בחזרה, בסוד, שאף אחד לא יראה, כדי שלא ישאלו מה היא עושה עם בחור גדול ממנה בעשרים שנה. שניהם ידעו שזה לא עניינו של איש. היה לו את הדבר הזה, שהתנפח בכל פעם שנגעה בו והוא תמיד הסכים לתת לה לגעת. מתפוצצת מצחוק ואז גם זה התפוצץ ונוזל לבן ודביק נשפך עליה.

יום אחד הוא פשוט נעלם. אפילו לא נפרד ממנה. היא בכתה רק פעם אחת, כי אחרי הכול היא ידעה מראש שיום אחד הוא יעזוב. זמן מה אחר כך היא ראתה אותו בחדשות הערב והיא שמחה כל כך לראות שהוא בריא, רק חששה מהשוטרים שליוו אותו. אחד מהם אחז בו חזק כל כך שהיא ראתה בפנים שלו כמה עצוב לו וכמה הוא מתאמץ להחניק קריאת כאב בנשיכת השפתיים, תנועה שהייתה מוכרת לה מכל הפעמים שבהן דיבר על הבוס שלו שהתעמר בו והשפיל אותו. השנאה בערה לשוטרים בעיניים והיא ידעה שהוא עדיין אוהב אותה.

אימא אמרה שמזל גדול שהפדופיל הזה נתפס לפני שהוא פגע במישהי פה בשכונה, ומבטה עבר אל יפעת. ואז, בלילה ההוא בלבד, ליאת בכתה קצת מתחת לשמיכות, בכי כזה של מעט דמעות והרבה כאב, הכאב שלו, שהוא הצליח להחביא שם, מול מצלמות הטלוויזיה והשנאה היוקדת של השוטרים, אבל היא הרגישה אותו.

והיום היא כבר אישה והיא יודעת שלדבר המתנפח הזה קוראים זין. והיא קיבלה ממנו כבר כל כך הרבה פעמים, עד שלפעמים היא בוהה בקיר ושואלת אותו "למה לטרוח? למה לקום מהמיטה? להתלבש? להתאפר? להסתיר את אות הקלון שבעיניה." והיא רוצה לבכות, פעם אחת לבכות מין בכי טוב כזה, של הרבה דמעות, כמו שבא ליפעת כל כך בקלות.

ובינתיים השעון המעורר צורח את עצמו לדעת ואימהּ מגיעה לחדר, סוקרת אותה במבטה הבוחן, 'עדיין לא קמת? את תעירי את אבא." והיא נאלצת לקום. מתלבשת. מסתדרת. מתאפרת. ואז היא מוציאה לפוזלת שבמראה לשון ורודה.

"הלכת לישון מאוחר אתמול." אומרת אימא. ליאת מהנהנת בראשה, ומכינה לעצמה כריכים לעבודה.

"גלשתי באינטרנט." הקומקום רותח והיא מוזגת מים לכוס. אימא שלה לא רוצה לשתות, תכף אבא יקום והם ישתו יחד.

"מישהו מעניין?" חוקרת האם וליאת מושכת בכתפיה, אינה מאשרת ואינה מכחישה. נותר חודש עד שתסתיים תקופת המנוי שלה לאתר ההיכרויות באינטרנט, וכבר מזמן היא לא משתמשת בו. נמאס לה מאנשים שבמשך שעה שלמה מחפשים דרך להימנע מלהביט לה בעיניים. אימהּ ממשיכה לשאול למה בזמן האחרון היא לא יוצאת לדייטים ואומרת שרחל השכנה, שהיא גם שדכנית לעת מצוא, רוצה להכיר לה מישהו נחמד. היא לא יודעת איפה הוא עובד, אבל הוא בחור טוב.

"איך את יודעת?" שואלת ליאת והפעם אימהּ היא זו שמושכת בכתפיה בחוסר אונים. מה יהיה איתה? אחת כמוה, כמה בררנית היא יכולה להיות? ליאת מסיימת את הקפה ושואלת את עצמה מאיפה יש לאימא שלה כל כך הרבה אנרגיות בשעת בוקר כזאת. היא קמה ממקומה, מניחה את הספל הריק מקפה בכיור ופונה אל דלת היציאה. היא עוברת בדרך על פני חדרו הישן של צחי, החדר הקטן שעכשיו הוא של אבא. אימא סידרה לו את כל צרכיו בהישג יד. אפילו מקרר קטן הם קנו לו, כדי שאם יהיה רעב לא יצטרך לחכות עד שמישהי מהן תחזור הביתה. היא נעצרת, נכנסת לחדר. גופו הצנום מונח על המיטה וריח הסיגריות, שסירב לוותר עליהן גם עבור חמש שנות חיים נוספות, אופף את החדר עד כדי מחנק. היא נושמת בקושי ובכל זאת נשארת שם רגע ארוך. נשימותיו השקטות נבלעות ברעש הציפורים המקדמות את הבוקר בברכה. היא צריכה לצאת.

"אני אתעכב בדרך חזרה, אני נפגשת עם נגה בעיר." זורקת ליאת ביציאה מהבית.

"אבל יפעת מביאה את הילדים, מישהו צריך לשמור עליהם." אימהּ קובלת. אבל הפגישות שלה עם נגה ספורות, והיא אינה מתכוונת להחמיץ אותן. היא מתעלמת ומסבה את מבטה, סוגרת את הדלת, יוצאת מהבית ושוב עוברת בראשה המחשבה המוכרת על כך שבחורה בת שלושים ושבע כבר לא צריכה לגור עם הוריה.

אבל מה בין מה שהיא צריכה לבין החיים שלה? הרי בחורה בגילה צריכה להיות נשואה עם שלושה ילדים זבי חוטם ומזילי ריר, בין חיתולים ומחבתות וגבר אחד שצריך לאהוב אותה. זה מה שאישה בגילה צריכה. פעם היא קיוותה שיגיע האביר ויגאל אותה מייסורי המשפחה שלה. שאם תתחתן, היא תהיה חופשייה וכל השאלות, כל המבטים וכל התהיות יוסרו אחת ולתמיד. היא חלמה איך היא תסתכל לכולם בעיניים במבט מתריס כשטבעת שייכות מוזהבת תתנוסס בגאווה על אצבעה — תראו אותי, אני כמו כולן. אבל היא לא.

היא חשבה לעבור דירה. כבר עשר פעמים היא כמעט עברה לגור לבד. אבל פעם אחת יפעת התחתנה, ובפעם אחרת השותף העתידי ביטל ברגע האחרון ועוד פעם היא בדיוק פוטרה מהעבודה. בפעם האחרונה, כבר היה חוזה חתום, אבל אז אימא ואבא חזרו מבדיקות שגרתיות עם הבשורה על הסרטן בערמונית.

היא חזרה עמוסה בארגזים שהביאה מהסופר. יפעת ואימן ישבו, על השולחן שתי כוסות תה שעלים ירוקים של מרווה ונענע צפים בהן במערבולת שלווה, ושתיהן שקטות. "את באמת מתכוונת לעבור עכשיו?" שאלה אותה יפעת וליאת משכה בכתפיה. כן. למה לא? ויפעת ממשיכה באותו טון, יורה בה חיצים של ביקורת, "הם צריכים אותך." ליאת הסבירה שהיא לא טסה לחוץ לארץ, אלא תגור במרחק של כמה רחובות בלבד מההורים. "כשאת היית צריכה אותם, הם לא סילקו אותך. אז תישארי עוד קצת. לאן את ממהרת?"

ליאת נכנסה לחדר שחלקה עם יפעת בילדותן, הניחה את הקרטונים במרכזו, התיישבה על המיטה ולא זזה. קולה המאנפף של יפעת במטבח עודד את אימהּ. "לא נורא, אני אעזור לכם. אני אתפטר מהעבודה אם יהיה צורך." וליאת, בלי להיות נוכחת ראתה בעיני רוחה את ידה של אימהּ נחה על כף ידה העדינה של יפעת, מסתירה את טבעת הזהב על קמיצתה. אולי היא אפילו מקרבת אותה ללחייה בחיבה השמורה לאחותה בלבד.

ליאת צועדת בכיוון השמש העולה באופק אל מפעל הנרות שהיא עובדת בו. בעיניים מושפלות היא מגהצת כרטיס, נזכרת שהשעון מאחר ותופסת את מקומה על יד המכונה שלה. יש לה שמונה שעות לבהות בשעווה נוצקת אל תוך המיכלים, מתקשה, נארזת ונשלחת אל כיליונה. היא התחילה לסדר את הארון ולהכין רשימה של הבגדים שהיא צריכה לחדש, לתרום את מה שלא צריך ולתקן מה שאפשר. אבל היום היא ונגה לא יעשו קניות. לפחות ככה נגה הצהירה, ומבחינת ליאת זה בסדר גמור שהן רק ישתו קפה וידברו. לא שיש לה מה לחדש, אבל היא אוהבת את השקט המופלא והמדבק הקיים בחברתה.

"ליאת," ירון, בנו של מנהל המפעל, הגיע אליה ולחש לה בעדינות שיש לה שיחה במשרד. ירון הלוחש היה דמות לא מוכרת, להבדיל מירון הצועק המוכר והשנוא. הטון הרך הבהיל את ליאת יותר מכל צעקה שהיה מרעים עליה והיא מיהרה בלב הולם ובידיים מזיעות, מלווה בעשרות מבטים שהקטינו את קומתה, אל החדר הקטן והאטום שהיה עמוס בהרים של ניירות וניגשה אל השפופרת המונחת הרחק מכנה. את הקול מעברו השני של הקו היא זיהתה בלי שהזדהה.

במשך דקה ארוכה ישבה ליאת על הכיסא ללא ניע. גופה נטול אוויר כמו בובת סמרטוטים עלובה. היא הרימה מעט את ראשה כמבקשת את טיפות האוויר להיכנס אל נחירי אפה, לגלוש אל ריאותיה, להתפרק ולהפוך לחמצן. כוס של מים הושמה בידה וקולו של ירון המציע בנדיבות לא מוכרת להקפיץ אותה לביתה, השיבו אותה למציאות. מציאות שהשתנתה באחת.

את קול הבכי של אימהּ היא שמעה מתחתית המדרגות. צחי ויפעת כבר היו לידה, ואיתם גם השכנים שראו את האמבולנס מתרחק ובאו לצפות במתרחש מקרוב. כשנכנסה, עברו אליה המבטים, שואלים איך ייתכן שרק עכשיו היא מגיעה. מי מכבה טלפון בעבודה כשאבא שלה גוסס ככה. "אבל אלו החוקים," מלמלה.

"אבא שלך גוסס, את לא יכולה להסביר להם?" צחי לא ויתר. הרבה סידורים יש עכשיו. להוציא תעודת פטירה, לדבר עם החברה קדישא, לארגן את סידורי הקבורה, להדפיס מודעות אבל, לתלות אותן בשכונה...

ליאת קיבלה את פני האורחים כמעט באופן אוטומטי. היא הציעה להם כיבוד ושתייה, ארגנה כיסאות לאחים של אבא שהגיעו, לאחיינים, לדודנים, לשכנים ולחברים. רחל השכנה־השדכנית הציעה להחליף את ליאת, "לכי מאמא, תהיי קצת עם אימא שלך." אבל אימא אומרת שזה בסדר, יפעת איתה. וככה גם בהלוויה, במסע האחרון לכבוד האב, צחי תופס צד אחד של אימא, יפעת את הצד השני וליאת מהדסת מעט אחריהם.

קול הבכי של אימהּ הדהד בחדר האורחים הגדול שהאבלים התכנסו בו. בין התפילות היא סיפרה על האדם הטוב שאיתו התחתנה. סיפרה שעזר לה תמיד ולא פחד לעשות דברים שגברים לא עושים. כשליאת נולדה כבר היו לה שני ילדים קטנים בבית לטפל בהם וכל יום הוא היה נוסע לבית החולים להיות עם התינוקת. וגם כשחזרה, קטנטונת וחיוורת כמו חייזר קטן, המשיך לטפל בה. היא פחדה לגעת בה, כל כך קטנה היא הייתה, אבל ראובן, בלי בעיה היה מטפל בה. קם אליה בלילות, מחליף לה, מאכיל אותה. ליאת הכירה את סיפור לידתה המוקדמת, אבל מעבר לים הראשים בושה בכך שעכשיו גם כל האחרים יודעים. שכולם עדים לעובדה שאימא שלה, שמהבטן שלה יצאה אחרי שמונה חודשים בלבד, החזיקה אותה בידיה רק כשהייתה בת חצי שנה. עכשיו כולם יודעים את סודה.

והחברים של יפעת וצחי מגיעים בלי הרף, וכל הזמן היא מגישה להם עוד כיבוד. ואליה מגיעה רק נגה, החברה הכי טובה שלה, היחידה למעשה, גונבת שעה מדי פעם כדי להיות איתה. אבל ליאת אינה מוצאת את הזמן כדי להיות איתה, כי זרם המנחמים אינו פוסק. בערב השלישי ירון ועוד ארבע עובדים מגיעים. הם בשבילה והיא מתבלבלת. שש שנים היא עובדת במפעל, אבל אין לה שם חברים. יפעת מקבלת את פניהם בחביבות, "ליאת, לכי, תהיי איתם, אני אחליף אותך."

ליאת מחייכת חיוך קפוא, העיניים שלה נשארות רציניות כשהיא יושבת איתם ולא יודעת מה להגיד. גם הם נבוכים ולא יודעים מה להגיד. לפחות הם "סימנו וי" ליד האירוע. עכשיו הם גולשים לשיחת חולין וצחי בא ומציג את עצמו, לוחץ יד לכל הנוכחים. שמח להכיר, מקווה שהם יודעים שיש להם נשמה טובה במפעל, כי אין כמו אחותו טובת לב. הם מהנהנים בנימוס אפילו שהם לא ממש מכירים את ליאת שעכשיו, כמו במפעל, מצמצמת את עצמה כמו שהיא יודעת לעשות הכי טוב. מחכה שילכו. והעיניים, הן בוערות. כבר כמה ימים הן בוערות וצורבות. והישיבה בחוסר מעש מגבירה את הצריבה. מעודדת את המחשבות. הם הולכים מקץ שעה קלה, נענים לתפילותיה החרישיות.

*המשך הפרק בספר המלא*