האניגמה ב"מבצע קציצה"

פרק 1

10 בנובמבר 1938

שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה

ברלין

אָליס מילֶר מיהרה להגיע לתחנת הרכבת החשמלית. ריח של שריפה עלה בנחיריה, מלווה קולות רמים והלמות תופים. פחד מילא את לבה. אליס בת התשע הביטה לכל עבר ונחרדה. חבורה של אנשי אס־אס,* בחולצות ובכובעים חומים, צעדו בסך בצעדים קצובים ושרו שיר נאצי בקול שיכורים מצמרר. הילדה השברירית בהירת השיער נצמדה לגדר, כמעט נבלעה בה, ורעדה בכל גופה. הקבוצה חלפה על פניה. אליס המתינה שתיעלם בעיקול הרחוב כשלפתע בקע מאחוריה קול מצמית, "הי, את! יהודייה!"

[*"פלוגות המגן" של המפלגה הנאצית.]

אליס הסתובבה לאחור ולעיניה נגלו חמישה נערים לבושים במדים חומים, סיכות ותגים נעוצים בחולצותיהם, לרגליהם מגפי עור בוהקים, שערם מסורק בקפידה ובידיהם לפידים.

אליס התאבנה במקומה. היא חשה כחיה שנלכדה באלומת אור ואינה מסוגלת להימלט. רגע ארוך ניצבה כך ואז, בעוז רוחו של מי שנלחם על חייו, פרצה בריצה מטורפת ככל שרגליה הקטנות נשאו אותה.

"ממינקה... הם יהרגו אותי..." מילמלה לעצמה בפחד והמשיכה לרוץ.

הבנים דלקו אחריה. הם הרחיבו את צעדיהם וצימצמו את המרחק. לבה של אליס הלם בקצב מטורף. לחרדתה זיהתה ביניהם גם את פְריץ, אחיה הגדול של חברתה לכיתה. לשרוולו היתה מוצמדת פיסת בד אדום ועליה צלב קרס.

ההיטלר יוּגֶנְד, הרעידה המחשבה את לבה, תנועת הנוער ההיטלרָאי, התנועה האיומה הזאת.

"הי, יהודייה!" קלט פריץ את דמותה. לרגע היסס ואז שלח את ידיו לצדדים ועצר את הקבוצה.

אליס חשה שהדם אוזל מגופה ובכוחות לא מוכרים לה פרצה לחצר פנימית ומשם נמלטה לאחת הסמטאות.

לרגע עמדה כדי לאסוף כוח, ולפתע ניתך עליה משמים מטר של זכוכיות. היא המשיכה לרוץ. דם זרם על ידיה ועל פניה אך היא לא חשה כל כאב. היא המשיכה במנוסתה, ופילסה את דרכה בין אלפי רסיסי הזכוכיות שמילאו את המדרכות. היא הגיעה אל בית הכנסת הגדול והמפואר שאליו נהגו היא והוריה ללכת בחגים. עשן היתמר מחדרי התפילה ולהבות אש אדומות פרצו מהחלונות. הן ליחכו את כיפת הזהב המהודרת והאירו את חשכת הלילה.

"סוף העולם..." מילמלה לעצמה אליס, "כך כנראה נראה הגיהינום..."

לתדהמתה, בצדי הדרך הבחינה בכבאיות חונות. הכבאים ישבו בתוכן בנחת, צפו בלהבות והמתינו לפעול ברגע שהאש תעבור לבתי הגרמנים.

אליס שאפה אוויר והמשיכה במנוסתה.

היא הגיעה לביתה, פרצה את הדלת הראשית, עלתה במדרגות ודפקה בעוצמה על הדלת. זו נפתחה מיד. הבית היה חשוך. אמה משכה אותה פנימה ונעלה בפראות את הדלת.

"אליס'לה, כל כך דאגתי. למה איחרת?"

"לא הצלחתי להגיע לתחנה אז רצתי ברגל את כל הדרך. בחוץ שורפים ושוברים, מלא זכוכיות, בית הכנסת בוער באש..."

"כן, אני שומעת, אני רואה, אני מריחה."

"רדפו אחרי."

"מי?"

"ילדים מההיטלר יוּגֶנְד."

"למה? אלוהים! מה הם רצו?"

"להרוג אותי. ראיתי ביניהם את פריץ..."

"פריץ?! אח של..."

לפתע נשמעו דפיקות עזות על דלת הבית ולאחריהן בעיטות שאיימו למוטט אותה. השתיים נצמדו זו לזו חבוקות.

"הם ישברו את הדלת," מילמלה הילדה המבועתת.

"הדלת חזקה."

השתיים הצטנפו במטבח החשוך. הן פחדו להדליק את האור ולמשוך את הפורעים פנימה. מבעד לחלונות ולתריסים המוגפים צפו בעיניים קרועות בהבזקי האש שעלו מכל עבר ושמעו צלילי שבירת זכוכיות שהחרידו את הדממה ולא פסקו.

חצי שעה חלפה. הדלת נפתחה בסערה ומיד נטרקה.

"אבא!" קראו השתיים ורצו לקראתו.

"יקרות שלי, נורמה, אליס. טוב שאני רואה אתכן."

"מה קורה בחוץ?" שאלה נורמה אשתו.

"סדום ועמורה. הרחובות כמו אחרי הפגזה! רוצחים יהודים! בקושי הצלחתי להגיע, שברי זכוכיות בכל הרחובות."

"מה נעשה?" שאלה האם המבוהלת.

חיים מילר השפיל את עיניו.

"מה נעשה?" חזרה נורמה ושאלה.

"נצטרך לברוח מכאן. אני לא מאמין שאני אומר את המילים האלה. לעזוב את העיר שלי, את ברלין! זה לא ייעצר, נורמה, זה רק ילך ויחמיר."

"אבל לאן נלך?"

"לאן שנשיג אישור."

"יש ארצות שמוכנות לקבל אותנו?"

"יש, אבל זה לא פשוט," ענה חיים ונאנח. "כל מדינה משחררת ויזות בודדות, ויש עליהן מיד אלפי קופצים. אני מסכים להגר לכל מקום, אפילו לפלשתינה."

"לפלשתינה?!"

"כן, לפלשתינה."

"אבל אמרת שבשום אופן לא תגור בארץ השוממה הזאת!"

"אז אמרתי. החיים שלנו בסכנה. נברח לכל מקום בעולם, העיקר לא להישאר בגרמניה. עברתי היום משגרירות לשגרירות. תורים עצומים! כשהגעתי לחלון בדיוק סגרו, וכשלא סגרו אמרו לי שאין. אלפי אנשים מיואשים מתנפלים, העיקר להימלט. רק להגיע לראש התור לוקח יום שלם, וכל הזמן מכות, דחיפות וקללות..."

"מה יהיה, חיים?"

"הלוואי שידעתי. אני לא מוותר. אנסה מחר ומחרתיים, עד שאצליח להשיג ויזה. ואני כבר לא מדבר על סכומי הכסף העצומים שנצטרך לשלם."

אליס חיבקה את אמה, נסערת ונרעשת, מתקשה להשלים עם המצב החדש, עם ההכרה שתצטרך לעזוב את ברלין היפה, את החברות, את הבית, את בית הספר, בעצם את כל עולמה.