האניגמה ב"מבצע קציצה"
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
האניגמה ב"מבצע קציצה"
מכר
מאות
עותקים
האניגמה ב"מבצע קציצה"
מכר
מאות
עותקים

האניגמה ב"מבצע קציצה"

4 כוכבים (4 דירוגים)

עוד על הספר

אורה מורג

 אורה מורג (נולדה ב-1943 בחיפה), סופרת לילדים ולנוער, היא כלת פרס זאב, פרס אקו"ם ופרס הספריות הציבוריות. מורג למדה בבית-ספר תיכון בקריית מוצקין. בצבא שירתה בלהקת הנח"ל בגרעין "צאלה". בהמשך למדה ספרות עברית ותיאטרון באוניברסיטת תל אביב. שיחקה על הבמה בתיאטרון הקאמרי ובהבימה. מורג כתבה ספרי שירה ופרוזה לילדים ולמבוגרים. תרגמה ספרים לעברית, בין השאר מספרי רודיארד קיפלינג וא. א. מילן. שירה "קלרה אפרסק" (מתוך "תומר כ"ץ ילד מומלץ") בוצע על ידי גלי עטרי בפסטיבל החמישי לשירי ילדים בחנוכה 1974.

תקציר

השנה 1943. מלחמת העולם השנייה בעיצומה. ניצחונות ראשונים לאנגלים ולאמריקניים ותבוסות ראשונות לצבא הגרמני.

בלונדון מתכנסים מדי יום חמישי חברי "מועדון העשרים" - מועדון התרמיות של המודיעין האנגלי - ש"מבשלים" הונאות, בוראים מרגלים ומגייסים סוכנים כפולים כדי להביס את היטלר גם בתחבולות.

באותו היום ישבו עשרים הקצינים בחדר 13 שבמרתף האדמירלות והקשיבו לדברי מפקדם: "בעוד חודשיים אנחנו עומדים לפלוש לאירופה. הפלישה תהיה דרך האי האיטלקי סיציליה."

"אוהו!!!" נשמעה קריאת התפעלות.

"ראש הממשלה שלנו, וינסטון צ'רצ'יל, צופה שבאי תתפתח מלחמה עקובה מדם. הוא חושש שיהיו עשרות אלפי הרוגים. ולכן הוא ביקש ממני לפנות אליכם להמציא הונאה שתגרום לצבא הגרמני להאמין שהפלישה תהיה דרך יוון ותשכנע את היטלר להסיט את כוחותיו מסיציליה ליוון."

דממה נפלה במרתף הדחוס. כולם נשאו את עיניהם אל סגן צ'ולמונדולי, קצין תימהוני, רזה וגבוה, ששפמו הארוך היה משוח בשעווה ואשר היה ידוע בדמיונו הפרוע ובהמצאותיו חסרות המעצורים.

"השפם" (כך כונה בפי כל) שקע במחשבה ארוכה, ואז התנער ואמר שלוש מילים בלבד: "השיגו לי גופה!"

האניגמה ב"מבצע קציצה" הוא ספר מתח נוסף בסדרת המתח ההיסטורית המצליחה של סופרת הנוער אורה מורג. והפעם, ליל הבדולח, הקינדר טרנספורט (שליחת ילדים יהודים מגרמניה לאנגליה ערב פרוץ המלחמה), ניסיון ההתנקשות בהיטלר והפלישה לסיציליה. ומעל לכול סיפור ההונאה המבריק של האנגלים את הגרמנים בעת מלחמת העולם השנייה. בינתיים, בבְּלֶצְ'לי פארק ממשיכים רמי מבת גלים ומרי־אן מלונדון לפצח את קוד האניגמה ולשלוח תשדורות מפוענחות למועדון התרמיות. לצמד המפצחים הקטנים מצטרפת הפעם ילדה חדשה.

אורה מורג, סופרת לילדים ולנוער, היא כלת פרס זאב, פרס אקו"ם ופרס הספריות הציבוריות. בסדרת ספרי המתח ההיסטוריים שלה על שם טוביה מורג ז"ל יצאו עד כה ארבעה־עשר ספרים.

פרק ראשון

פרק 1

 

10 בנובמבר 1938

שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה

ברלין

 

 

אָליס מילֶר מיהרה להגיע לתחנת הרכבת החשמלית. ריח של שריפה עלה בנחיריה, מלווה קולות רמים והלמות תופים. פחד מילא את לבה. אליס בת התשע הביטה לכל עבר ונחרדה. חבורה של אנשי אס־אס,* בחולצות ובכובעים חומים, צעדו בסך בצעדים קצובים ושרו שיר נאצי בקול שיכורים מצמרר. הילדה השברירית בהירת השיער נצמדה לגדר, כמעט נבלעה בה, ורעדה בכל גופה. הקבוצה חלפה על פניה. אליס המתינה שתיעלם בעיקול הרחוב כשלפתע בקע מאחוריה קול מצמית, "הי, את! יהודייה!"

[*"פלוגות המגן" של המפלגה הנאצית.]

אליס הסתובבה לאחור ולעיניה נגלו חמישה נערים לבושים במדים חומים, סיכות ותגים נעוצים בחולצותיהם, לרגליהם מגפי עור בוהקים, שערם מסורק בקפידה ובידיהם לפידים.

אליס התאבנה במקומה. היא חשה כחיה שנלכדה באלומת אור ואינה מסוגלת להימלט. רגע ארוך ניצבה כך ואז, בעוז רוחו של מי שנלחם על חייו, פרצה בריצה מטורפת ככל שרגליה הקטנות נשאו אותה.

"ממינקה... הם יהרגו אותי..." מילמלה לעצמה בפחד והמשיכה לרוץ.

הבנים דלקו אחריה. הם הרחיבו את צעדיהם וצימצמו את המרחק. לבה של אליס הלם בקצב מטורף. לחרדתה זיהתה ביניהם גם את פְריץ, אחיה הגדול של חברתה לכיתה. לשרוולו היתה מוצמדת פיסת בד אדום ועליה צלב קרס.

ההיטלר יוּגֶנְד, הרעידה המחשבה את לבה, תנועת הנוער ההיטלרָאי, התנועה האיומה הזאת.

"הי, יהודייה!" קלט פריץ את דמותה. לרגע היסס ואז שלח את ידיו לצדדים ועצר את הקבוצה.

אליס חשה שהדם אוזל מגופה ובכוחות לא מוכרים לה פרצה לחצר פנימית ומשם נמלטה לאחת הסמטאות.

לרגע עמדה כדי לאסוף כוח, ולפתע ניתך עליה משמים מטר של זכוכיות. היא המשיכה לרוץ. דם זרם על ידיה ועל פניה אך היא לא חשה כל כאב. היא המשיכה במנוסתה, ופילסה את דרכה בין אלפי רסיסי הזכוכיות שמילאו את המדרכות. היא הגיעה אל בית הכנסת הגדול והמפואר שאליו נהגו היא והוריה ללכת בחגים. עשן היתמר מחדרי התפילה ולהבות אש אדומות פרצו מהחלונות. הן ליחכו את כיפת הזהב המהודרת והאירו את חשכת הלילה.

 

 

 

"סוף העולם..." מילמלה לעצמה אליס, "כך כנראה נראה הגיהינום..."

לתדהמתה, בצדי הדרך הבחינה בכבאיות חונות. הכבאים ישבו בתוכן בנחת, צפו בלהבות והמתינו לפעול ברגע שהאש תעבור לבתי הגרמנים.

אליס שאפה אוויר והמשיכה במנוסתה.

היא הגיעה לביתה, פרצה את הדלת הראשית, עלתה במדרגות ודפקה בעוצמה על הדלת. זו נפתחה מיד. הבית היה חשוך. אמה משכה אותה פנימה ונעלה בפראות את הדלת.

"אליס'לה, כל כך דאגתי. למה איחרת?"

"לא הצלחתי להגיע לתחנה אז רצתי ברגל את כל הדרך. בחוץ שורפים ושוברים, מלא זכוכיות, בית הכנסת בוער באש..."

"כן, אני שומעת, אני רואה, אני מריחה."

"רדפו אחרי."

"מי?"

"ילדים מההיטלר יוּגֶנְד."

"למה? אלוהים! מה הם רצו?"

"להרוג אותי. ראיתי ביניהם את פריץ..."

"פריץ?! אח של..."

לפתע נשמעו דפיקות עזות על דלת הבית ולאחריהן בעיטות שאיימו למוטט אותה. השתיים נצמדו זו לזו חבוקות.

"הם ישברו את הדלת," מילמלה הילדה המבועתת.

"הדלת חזקה."

השתיים הצטנפו במטבח החשוך. הן פחדו להדליק את האור ולמשוך את הפורעים פנימה. מבעד לחלונות ולתריסים המוגפים צפו בעיניים קרועות בהבזקי האש שעלו מכל עבר ושמעו צלילי שבירת זכוכיות שהחרידו את הדממה ולא פסקו.

חצי שעה חלפה. הדלת נפתחה בסערה ומיד נטרקה.

"אבא!" קראו השתיים ורצו לקראתו.

"יקרות שלי, נורמה, אליס. טוב שאני רואה אתכן."

"מה קורה בחוץ?" שאלה נורמה אשתו.

"סדום ועמורה. הרחובות כמו אחרי הפגזה! רוצחים יהודים! בקושי הצלחתי להגיע, שברי זכוכיות בכל הרחובות."

"מה נעשה?" שאלה האם המבוהלת.

חיים מילר השפיל את עיניו.

"מה נעשה?" חזרה נורמה ושאלה.

"נצטרך לברוח מכאן. אני לא מאמין שאני אומר את המילים האלה. לעזוב את העיר שלי, את ברלין! זה לא ייעצר, נורמה, זה רק ילך ויחמיר."

"אבל לאן נלך?"

"לאן שנשיג אישור."

"יש ארצות שמוכנות לקבל אותנו?"

"יש, אבל זה לא פשוט," ענה חיים ונאנח. "כל מדינה משחררת ויזות בודדות, ויש עליהן מיד אלפי קופצים. אני מסכים להגר לכל מקום, אפילו לפלשתינה."

"לפלשתינה?!"

"כן, לפלשתינה."

"אבל אמרת שבשום אופן לא תגור בארץ השוממה הזאת!"

"אז אמרתי. החיים שלנו בסכנה. נברח לכל מקום בעולם, העיקר לא להישאר בגרמניה. עברתי היום משגרירות לשגרירות. תורים עצומים! כשהגעתי לחלון בדיוק סגרו, וכשלא סגרו אמרו לי שאין. אלפי אנשים מיואשים מתנפלים, העיקר להימלט. רק להגיע לראש התור לוקח יום שלם, וכל הזמן מכות, דחיפות וקללות..."

"מה יהיה, חיים?"

"הלוואי שידעתי. אני לא מוותר. אנסה מחר ומחרתיים, עד שאצליח להשיג ויזה. ואני כבר לא מדבר על סכומי הכסף העצומים שנצטרך לשלם."

אליס חיבקה את אמה, נסערת ונרעשת, מתקשה להשלים עם המצב החדש, עם ההכרה שתצטרך לעזוב את ברלין היפה, את החברות, את הבית, את בית הספר, בעצם את כל עולמה.

אורה מורג

 אורה מורג (נולדה ב-1943 בחיפה), סופרת לילדים ולנוער, היא כלת פרס זאב, פרס אקו"ם ופרס הספריות הציבוריות. מורג למדה בבית-ספר תיכון בקריית מוצקין. בצבא שירתה בלהקת הנח"ל בגרעין "צאלה". בהמשך למדה ספרות עברית ותיאטרון באוניברסיטת תל אביב. שיחקה על הבמה בתיאטרון הקאמרי ובהבימה. מורג כתבה ספרי שירה ופרוזה לילדים ולמבוגרים. תרגמה ספרים לעברית, בין השאר מספרי רודיארד קיפלינג וא. א. מילן. שירה "קלרה אפרסק" (מתוך "תומר כ"ץ ילד מומלץ") בוצע על ידי גלי עטרי בפסטיבל החמישי לשירי ילדים בחנוכה 1974.

עוד על הספר

האניגמה ב"מבצע קציצה" אורה מורג

פרק 1

 

10 בנובמבר 1938

שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה

ברלין

 

 

אָליס מילֶר מיהרה להגיע לתחנת הרכבת החשמלית. ריח של שריפה עלה בנחיריה, מלווה קולות רמים והלמות תופים. פחד מילא את לבה. אליס בת התשע הביטה לכל עבר ונחרדה. חבורה של אנשי אס־אס,* בחולצות ובכובעים חומים, צעדו בסך בצעדים קצובים ושרו שיר נאצי בקול שיכורים מצמרר. הילדה השברירית בהירת השיער נצמדה לגדר, כמעט נבלעה בה, ורעדה בכל גופה. הקבוצה חלפה על פניה. אליס המתינה שתיעלם בעיקול הרחוב כשלפתע בקע מאחוריה קול מצמית, "הי, את! יהודייה!"

[*"פלוגות המגן" של המפלגה הנאצית.]

אליס הסתובבה לאחור ולעיניה נגלו חמישה נערים לבושים במדים חומים, סיכות ותגים נעוצים בחולצותיהם, לרגליהם מגפי עור בוהקים, שערם מסורק בקפידה ובידיהם לפידים.

אליס התאבנה במקומה. היא חשה כחיה שנלכדה באלומת אור ואינה מסוגלת להימלט. רגע ארוך ניצבה כך ואז, בעוז רוחו של מי שנלחם על חייו, פרצה בריצה מטורפת ככל שרגליה הקטנות נשאו אותה.

"ממינקה... הם יהרגו אותי..." מילמלה לעצמה בפחד והמשיכה לרוץ.

הבנים דלקו אחריה. הם הרחיבו את צעדיהם וצימצמו את המרחק. לבה של אליס הלם בקצב מטורף. לחרדתה זיהתה ביניהם גם את פְריץ, אחיה הגדול של חברתה לכיתה. לשרוולו היתה מוצמדת פיסת בד אדום ועליה צלב קרס.

ההיטלר יוּגֶנְד, הרעידה המחשבה את לבה, תנועת הנוער ההיטלרָאי, התנועה האיומה הזאת.

"הי, יהודייה!" קלט פריץ את דמותה. לרגע היסס ואז שלח את ידיו לצדדים ועצר את הקבוצה.

אליס חשה שהדם אוזל מגופה ובכוחות לא מוכרים לה פרצה לחצר פנימית ומשם נמלטה לאחת הסמטאות.

לרגע עמדה כדי לאסוף כוח, ולפתע ניתך עליה משמים מטר של זכוכיות. היא המשיכה לרוץ. דם זרם על ידיה ועל פניה אך היא לא חשה כל כאב. היא המשיכה במנוסתה, ופילסה את דרכה בין אלפי רסיסי הזכוכיות שמילאו את המדרכות. היא הגיעה אל בית הכנסת הגדול והמפואר שאליו נהגו היא והוריה ללכת בחגים. עשן היתמר מחדרי התפילה ולהבות אש אדומות פרצו מהחלונות. הן ליחכו את כיפת הזהב המהודרת והאירו את חשכת הלילה.

 

 

 

"סוף העולם..." מילמלה לעצמה אליס, "כך כנראה נראה הגיהינום..."

לתדהמתה, בצדי הדרך הבחינה בכבאיות חונות. הכבאים ישבו בתוכן בנחת, צפו בלהבות והמתינו לפעול ברגע שהאש תעבור לבתי הגרמנים.

אליס שאפה אוויר והמשיכה במנוסתה.

היא הגיעה לביתה, פרצה את הדלת הראשית, עלתה במדרגות ודפקה בעוצמה על הדלת. זו נפתחה מיד. הבית היה חשוך. אמה משכה אותה פנימה ונעלה בפראות את הדלת.

"אליס'לה, כל כך דאגתי. למה איחרת?"

"לא הצלחתי להגיע לתחנה אז רצתי ברגל את כל הדרך. בחוץ שורפים ושוברים, מלא זכוכיות, בית הכנסת בוער באש..."

"כן, אני שומעת, אני רואה, אני מריחה."

"רדפו אחרי."

"מי?"

"ילדים מההיטלר יוּגֶנְד."

"למה? אלוהים! מה הם רצו?"

"להרוג אותי. ראיתי ביניהם את פריץ..."

"פריץ?! אח של..."

לפתע נשמעו דפיקות עזות על דלת הבית ולאחריהן בעיטות שאיימו למוטט אותה. השתיים נצמדו זו לזו חבוקות.

"הם ישברו את הדלת," מילמלה הילדה המבועתת.

"הדלת חזקה."

השתיים הצטנפו במטבח החשוך. הן פחדו להדליק את האור ולמשוך את הפורעים פנימה. מבעד לחלונות ולתריסים המוגפים צפו בעיניים קרועות בהבזקי האש שעלו מכל עבר ושמעו צלילי שבירת זכוכיות שהחרידו את הדממה ולא פסקו.

חצי שעה חלפה. הדלת נפתחה בסערה ומיד נטרקה.

"אבא!" קראו השתיים ורצו לקראתו.

"יקרות שלי, נורמה, אליס. טוב שאני רואה אתכן."

"מה קורה בחוץ?" שאלה נורמה אשתו.

"סדום ועמורה. הרחובות כמו אחרי הפגזה! רוצחים יהודים! בקושי הצלחתי להגיע, שברי זכוכיות בכל הרחובות."

"מה נעשה?" שאלה האם המבוהלת.

חיים מילר השפיל את עיניו.

"מה נעשה?" חזרה נורמה ושאלה.

"נצטרך לברוח מכאן. אני לא מאמין שאני אומר את המילים האלה. לעזוב את העיר שלי, את ברלין! זה לא ייעצר, נורמה, זה רק ילך ויחמיר."

"אבל לאן נלך?"

"לאן שנשיג אישור."

"יש ארצות שמוכנות לקבל אותנו?"

"יש, אבל זה לא פשוט," ענה חיים ונאנח. "כל מדינה משחררת ויזות בודדות, ויש עליהן מיד אלפי קופצים. אני מסכים להגר לכל מקום, אפילו לפלשתינה."

"לפלשתינה?!"

"כן, לפלשתינה."

"אבל אמרת שבשום אופן לא תגור בארץ השוממה הזאת!"

"אז אמרתי. החיים שלנו בסכנה. נברח לכל מקום בעולם, העיקר לא להישאר בגרמניה. עברתי היום משגרירות לשגרירות. תורים עצומים! כשהגעתי לחלון בדיוק סגרו, וכשלא סגרו אמרו לי שאין. אלפי אנשים מיואשים מתנפלים, העיקר להימלט. רק להגיע לראש התור לוקח יום שלם, וכל הזמן מכות, דחיפות וקללות..."

"מה יהיה, חיים?"

"הלוואי שידעתי. אני לא מוותר. אנסה מחר ומחרתיים, עד שאצליח להשיג ויזה. ואני כבר לא מדבר על סכומי הכסף העצומים שנצטרך לשלם."

אליס חיבקה את אמה, נסערת ונרעשת, מתקשה להשלים עם המצב החדש, עם ההכרה שתצטרך לעזוב את ברלין היפה, את החברות, את הבית, את בית הספר, בעצם את כל עולמה.