חבורת ציק-טוף
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חבורת ציק-טוף
הוספה למועדפים

חבורת ציק-טוף

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

יהודה אופנר

יהודה אופנר, פסיכותרפיסט, פועל עם צוות מטפלים ורופאים, המסייע לילדים, נערים, גברים ונשים הזקוקים לייעוץ ועזרה. מורה לאומניות לחימה סיניות, קונג פו וטאי צ'י - שאולין נאם-פאי, מרכז "קוסל" האוניברסיטה העברית, ירושלים. מורה ומנחה לשיפור יכולות החשיבה והריכוז - תפקוד תחת לחץ, Mind Training. מחבר ספרי ילדים, ספרי גמילה לפעוטות, ספרי נוער, פרוזה ופסיכותרפיה.

תקציר

הצִיקטוֹפים פועלים בחשאי ואסור שזהותם תיחשף. איך הם עושים זאת? מה הם לומדים כדי לשפר את יכולותיהם? איך יוכלו לפעול מבלי להפוך לבריונים בעצמם?

החבורה היא מופת לנאמנות, לחברות טובה, להתנהגות נדיבה ולהתחשבות בזולת.

חבורת צִיק־טוֹף הוא הספר הראשון בסדרת הציקטופים.

עוד בסדרה: חבורת צִיק־טוֹף: חטיבת הביניים ; חבורת צִיק־טוֹף: מחויבות ואחדות ; חבורת צִיק־טוֹף: וָוגִ'יבּוּ־הֵשִימָה.

יהודה אופנר, הוגה שיטת 'תרפיה מותאמת אדם', פסיכותרפיסט ומורה לאמנויות לחימה, הוא מחברם של ספרים רבים לילדים ולמבוגרים. ספריו מתאפיינים בתפיסת עולם מפוכחת, באהבת אדם ובגישה המעצימה את הילד. בין ספריו: בארץ הכל הפוך; מועצת חכמי הטבע; אביר האומץ; ספר ילדים להורים נבוכים; גיבורי החלומות; תוּתוֹני התוּת לא יודע מה עושים בסיר; מוּץ המוֹצץ החמוּץ; האנשים במראה ממול; חרב פיפיות; מקום בשדה השכינה.

פרק ראשון

כך זה התחיל

הכול התחיל לפני שנה במסיבת יום ההולדת של אחד התלמידים. איציק, שכולם מכנים אותו "מיציק", כי התחביב שלו הוא להציק לילדים, ובמיוחד לבנות, שפך קערת חטיפים על ראשה של אחת מבנות הכיתה שהעזה להרגיז אותו. למחרת בשעות אחר הצהריים נפגשו עומר, אוריין, אלון ונעמה בביתו של אריאל. אִמו של אריאל הניחה על השולחן מגש עמוס בחטיפים ובמשקאות קלים ויצאה מהחדר.

"אני כבר לא יכול לסבול את הבריונות הזאת," פתח אריאל בכעס.

"הילד המרגיז הזה לא מפסיק להציק לבנות," הוסיפה נעמה.

"אז מה נעשה עם המיציק הזה?" שאלה אוריין. "אני לא מוכנה לאפשר לו להמשיך בהתנהגות הזו. המזל שלו, שהוא לא מעז להציק לי."

כולם חייכו. חסר לו שיציק לאוריין — תוך שנייה הוא ימצא את עצמו מיילל על הרצפה.

"מה דעתכם שנקים חבורה שתטפל בילדים מהסוג של האיציק הזה?" שאל עומר.

כולם הביטו בו במבט מופתע.

"תמיד חלמתי להיות בחבורה המסייעת בחשאי לילדים," התלהב אריאל.

"גם אני, גם אני," מלמל אלון בהתרגשות.

 

"אנחנו צריכים לבוש אחיד ומסכות כדי להסתיר את הפנים שלנו," הציע עומר.

"זה חשוב מאוד, כיוון שחשיפת הזהות שלנו תביא לכך שהנהלת בית הספר תאסור עלינו לפעול. החשיפה גם תגרור פעולות נקמה מצד אלו שנגדם נפעל, ותסכן את שלומנו ואת שלום משפחותינו, ולא נוכל לסייע לזולת באופן חשאי," חיזק אלון את דבריו.

"נלבש בגדים שחורים, ונעטוף את הראש בשתי מטפחות שחורות — האחת לשֵׂער ולמצח והשנייה לפנים. כך אף אחד לא יזהה אותנו," הציע אריאל.

כולם הביטו בכולם, חייכו, והרהרו ברעיונות המרגשים שהועלו.

"איך נכנה את החבורה שלנו?" שאלה נעמה.

"אני מציע לכנות אותה חבורת 'צִיק־טוֹף', או בקיצור — 'הצִיקטוֹפים'," אמר אריאל.

"'ציק־טוף'?" שאלו החברים בפליאה.

"כן. 'ציק־טוף' הוא קיצור של 'מי שיציק — יחטוף,'" השיב אריאל.

החבורה פרצה בצחוק.

"השם הזה מתאים מאוד. מי בעד?" שאלה אוריין.

כולם הרימו את היד.

"אנחנו צריכים מקום שישמש אותנו כמפקדה ראשית," אמר עומר.

החבורה הביטה באוריין. כולם יודעים שבחצר הבית שלה יש צריף עץ קטן. "בסדר, הצריף יהיה המפקדה שלנו," הסכימה אוריין.

"אנחנו צריכים גם להמציא לעצמנו כינויים אחרים. לא נוכל להשתמש בשמות האמִתיים שלנו," העיר אלון.

 

למחרת עם תום הלימודים יצא איציק מבית הספר, דוחף בפראות ילדים שעמדו בפתח הדלת. הוא מיהר לביתו להחליף את בגדיו. כעבור שעה קלה יצא למגרש המשחקים. כדי לחסוך זמן, חצה איציק את גינת הרחוב, לא מהסס לדרוך בגסות על פרחים. הוא החיש את צעדיו, מבלי לשים לב לחבורת לובשי השחורים שחיכתה לו בפינת הרחוב.

הפעולה ארכה רק כמה שניות: אוריין אחזה באיציק ובתרגיל קונג־פו פשוט הושיבה אותו על המדרכה.

"איציק, איציק. עד מתי תציק לילדים אחרים?" שאלה אוריין.

איציק המבוהל התקשה לענות.

"אתם בטוחים שזה איציק? הילד המטופש הזה לא עונה," אמר אריאל.

אלון התיישב על רגליו של איציק. "בחיי שהוא נעים יותר מהספה שלי. אם הוא לא ידבר, אני תיכף אשב לו על הראש."

"אני איציק, אני איציק," יילל הילד.

"איזה מזל," אמר אלון, "לרגע חשבתי שהתיישבתי על ילד אחר."

"טוב, אז אם אתה איציק, אז כדאי שתרגיש מה ילדים חווים כשאתה מציק להם," אמר עומר, והוציא מכיסו שקית חטיפים, והוא ונעמה החלו לפורר את החטיפים ולפזרם על שֵׂערו של הילד המציק. אריאל קשר מטפחת לראשו ולעיניו של איציק, ואלון לחש באוזנו: "כדאי שתלמד לקח ותפסיק להציק לילדים, אחרת הציקטופים ימשיכו להעניש אותך."

"זה ברור?" שאגה נעמה באוזנו.

"הוא נראה טעים מאוד. אולי כדאי שאוכל אותו קצת?" שאל אריאל.

"אני חושב שיש לו יותר מדי גפיים על הגוף המטופש שלו, אולי כדאי שאתלוש לו יד או רגל?" שאל עומר.

"נורא מתחשק לי לתת לו כמה פליקים," הוסיפה אוריין.

"זה ברור?" שאגה נעמה בשנית.

איציק המבוהל הנהן בראשו, והחבורה נעלמה לפני שהצליח להסיר את המטפחת מראשו.

יהודה אופנר

יהודה אופנר, פסיכותרפיסט, פועל עם צוות מטפלים ורופאים, המסייע לילדים, נערים, גברים ונשים הזקוקים לייעוץ ועזרה. מורה לאומניות לחימה סיניות, קונג פו וטאי צ'י - שאולין נאם-פאי, מרכז "קוסל" האוניברסיטה העברית, ירושלים. מורה ומנחה לשיפור יכולות החשיבה והריכוז - תפקוד תחת לחץ, Mind Training. מחבר ספרי ילדים, ספרי גמילה לפעוטות, ספרי נוער, פרוזה ופסיכותרפיה.

עוד על הספר

חבורת ציק-טוף יהודה אופנר

כך זה התחיל

הכול התחיל לפני שנה במסיבת יום ההולדת של אחד התלמידים. איציק, שכולם מכנים אותו "מיציק", כי התחביב שלו הוא להציק לילדים, ובמיוחד לבנות, שפך קערת חטיפים על ראשה של אחת מבנות הכיתה שהעזה להרגיז אותו. למחרת בשעות אחר הצהריים נפגשו עומר, אוריין, אלון ונעמה בביתו של אריאל. אִמו של אריאל הניחה על השולחן מגש עמוס בחטיפים ובמשקאות קלים ויצאה מהחדר.

"אני כבר לא יכול לסבול את הבריונות הזאת," פתח אריאל בכעס.

"הילד המרגיז הזה לא מפסיק להציק לבנות," הוסיפה נעמה.

"אז מה נעשה עם המיציק הזה?" שאלה אוריין. "אני לא מוכנה לאפשר לו להמשיך בהתנהגות הזו. המזל שלו, שהוא לא מעז להציק לי."

כולם חייכו. חסר לו שיציק לאוריין — תוך שנייה הוא ימצא את עצמו מיילל על הרצפה.

"מה דעתכם שנקים חבורה שתטפל בילדים מהסוג של האיציק הזה?" שאל עומר.

כולם הביטו בו במבט מופתע.

"תמיד חלמתי להיות בחבורה המסייעת בחשאי לילדים," התלהב אריאל.

"גם אני, גם אני," מלמל אלון בהתרגשות.

 

"אנחנו צריכים לבוש אחיד ומסכות כדי להסתיר את הפנים שלנו," הציע עומר.

"זה חשוב מאוד, כיוון שחשיפת הזהות שלנו תביא לכך שהנהלת בית הספר תאסור עלינו לפעול. החשיפה גם תגרור פעולות נקמה מצד אלו שנגדם נפעל, ותסכן את שלומנו ואת שלום משפחותינו, ולא נוכל לסייע לזולת באופן חשאי," חיזק אלון את דבריו.

"נלבש בגדים שחורים, ונעטוף את הראש בשתי מטפחות שחורות — האחת לשֵׂער ולמצח והשנייה לפנים. כך אף אחד לא יזהה אותנו," הציע אריאל.

כולם הביטו בכולם, חייכו, והרהרו ברעיונות המרגשים שהועלו.

"איך נכנה את החבורה שלנו?" שאלה נעמה.

"אני מציע לכנות אותה חבורת 'צִיק־טוֹף', או בקיצור — 'הצִיקטוֹפים'," אמר אריאל.

"'ציק־טוף'?" שאלו החברים בפליאה.

"כן. 'ציק־טוף' הוא קיצור של 'מי שיציק — יחטוף,'" השיב אריאל.

החבורה פרצה בצחוק.

"השם הזה מתאים מאוד. מי בעד?" שאלה אוריין.

כולם הרימו את היד.

"אנחנו צריכים מקום שישמש אותנו כמפקדה ראשית," אמר עומר.

החבורה הביטה באוריין. כולם יודעים שבחצר הבית שלה יש צריף עץ קטן. "בסדר, הצריף יהיה המפקדה שלנו," הסכימה אוריין.

"אנחנו צריכים גם להמציא לעצמנו כינויים אחרים. לא נוכל להשתמש בשמות האמִתיים שלנו," העיר אלון.

 

למחרת עם תום הלימודים יצא איציק מבית הספר, דוחף בפראות ילדים שעמדו בפתח הדלת. הוא מיהר לביתו להחליף את בגדיו. כעבור שעה קלה יצא למגרש המשחקים. כדי לחסוך זמן, חצה איציק את גינת הרחוב, לא מהסס לדרוך בגסות על פרחים. הוא החיש את צעדיו, מבלי לשים לב לחבורת לובשי השחורים שחיכתה לו בפינת הרחוב.

הפעולה ארכה רק כמה שניות: אוריין אחזה באיציק ובתרגיל קונג־פו פשוט הושיבה אותו על המדרכה.

"איציק, איציק. עד מתי תציק לילדים אחרים?" שאלה אוריין.

איציק המבוהל התקשה לענות.

"אתם בטוחים שזה איציק? הילד המטופש הזה לא עונה," אמר אריאל.

אלון התיישב על רגליו של איציק. "בחיי שהוא נעים יותר מהספה שלי. אם הוא לא ידבר, אני תיכף אשב לו על הראש."

"אני איציק, אני איציק," יילל הילד.

"איזה מזל," אמר אלון, "לרגע חשבתי שהתיישבתי על ילד אחר."

"טוב, אז אם אתה איציק, אז כדאי שתרגיש מה ילדים חווים כשאתה מציק להם," אמר עומר, והוציא מכיסו שקית חטיפים, והוא ונעמה החלו לפורר את החטיפים ולפזרם על שֵׂערו של הילד המציק. אריאל קשר מטפחת לראשו ולעיניו של איציק, ואלון לחש באוזנו: "כדאי שתלמד לקח ותפסיק להציק לילדים, אחרת הציקטופים ימשיכו להעניש אותך."

"זה ברור?" שאגה נעמה באוזנו.

"הוא נראה טעים מאוד. אולי כדאי שאוכל אותו קצת?" שאל אריאל.

"אני חושב שיש לו יותר מדי גפיים על הגוף המטופש שלו, אולי כדאי שאתלוש לו יד או רגל?" שאל עומר.

"נורא מתחשק לי לתת לו כמה פליקים," הוסיפה אוריין.

"זה ברור?" שאגה נעמה בשנית.

איציק המבוהל הנהן בראשו, והחבורה נעלמה לפני שהצליח להסיר את המטפחת מראשו.