חבורת ציק-טוף

כך זה התחיל

הכול התחיל לפני שנה במסיבת יום ההולדת של אחד התלמידים. איציק, שכולם מכנים אותו "מיציק", כי התחביב שלו הוא להציק לילדים, ובמיוחד לבנות, שפך קערת חטיפים על ראשה של אחת מבנות הכיתה שהעזה להרגיז אותו. למחרת בשעות אחר הצהריים נפגשו עומר, אוריין, אלון ונעמה בביתו של אריאל. אִמו של אריאל הניחה על השולחן מגש עמוס בחטיפים ובמשקאות קלים ויצאה מהחדר.

"אני כבר לא יכול לסבול את הבריונות הזאת," פתח אריאל בכעס.

"הילד המרגיז הזה לא מפסיק להציק לבנות," הוסיפה נעמה.

"אז מה נעשה עם המיציק הזה?" שאלה אוריין. "אני לא מוכנה לאפשר לו להמשיך בהתנהגות הזו. המזל שלו, שהוא לא מעז להציק לי."

כולם חייכו. חסר לו שיציק לאוריין — תוך שנייה הוא ימצא את עצמו מיילל על הרצפה.

"מה דעתכם שנקים חבורה שתטפל בילדים מהסוג של האיציק הזה?" שאל עומר.

כולם הביטו בו במבט מופתע.

"תמיד חלמתי להיות בחבורה המסייעת בחשאי לילדים," התלהב אריאל.

"גם אני, גם אני," מלמל אלון בהתרגשות.

"אנחנו צריכים לבוש אחיד ומסכות כדי להסתיר את הפנים שלנו," הציע עומר.

"זה חשוב מאוד, כיוון שחשיפת הזהות שלנו תביא לכך שהנהלת בית הספר תאסור עלינו לפעול. החשיפה גם תגרור פעולות נקמה מצד אלו שנגדם נפעל, ותסכן את שלומנו ואת שלום משפחותינו, ולא נוכל לסייע לזולת באופן חשאי," חיזק אלון את דבריו.

"נלבש בגדים שחורים, ונעטוף את הראש בשתי מטפחות שחורות — האחת לשֵׂער ולמצח והשנייה לפנים. כך אף אחד לא יזהה אותנו," הציע אריאל.

כולם הביטו בכולם, חייכו, והרהרו ברעיונות המרגשים שהועלו.

"איך נכנה את החבורה שלנו?" שאלה נעמה.

"אני מציע לכנות אותה חבורת 'צִיק־טוֹף', או בקיצור — 'הצִיקטוֹפים'," אמר אריאל.

"'ציק־טוף'?" שאלו החברים בפליאה.

"כן. 'ציק־טוף' הוא קיצור של 'מי שיציק — יחטוף,'" השיב אריאל.

החבורה פרצה בצחוק.

"השם הזה מתאים מאוד. מי בעד?" שאלה אוריין.

כולם הרימו את היד.

"אנחנו צריכים מקום שישמש אותנו כמפקדה ראשית," אמר עומר.

החבורה הביטה באוריין. כולם יודעים שבחצר הבית שלה יש צריף עץ קטן. "בסדר, הצריף יהיה המפקדה שלנו," הסכימה אוריין.

"אנחנו צריכים גם להמציא לעצמנו כינויים אחרים. לא נוכל להשתמש בשמות האמִתיים שלנו," העיר אלון.

למחרת עם תום הלימודים יצא איציק מבית הספר, דוחף בפראות ילדים שעמדו בפתח הדלת. הוא מיהר לביתו להחליף את בגדיו. כעבור שעה קלה יצא למגרש המשחקים. כדי לחסוך זמן, חצה איציק את גינת הרחוב, לא מהסס לדרוך בגסות על פרחים. הוא החיש את צעדיו, מבלי לשים לב לחבורת לובשי השחורים שחיכתה לו בפינת הרחוב.

הפעולה ארכה רק כמה שניות: אוריין אחזה באיציק ובתרגיל קונג־פו פשוט הושיבה אותו על המדרכה.

"איציק, איציק. עד מתי תציק לילדים אחרים?" שאלה אוריין.

איציק המבוהל התקשה לענות.

"אתם בטוחים שזה איציק? הילד המטופש הזה לא עונה," אמר אריאל.

אלון התיישב על רגליו של איציק. "בחיי שהוא נעים יותר מהספה שלי. אם הוא לא ידבר, אני תיכף אשב לו על הראש."

"אני איציק, אני איציק," יילל הילד.

"איזה מזל," אמר אלון, "לרגע חשבתי שהתיישבתי על ילד אחר."

"טוב, אז אם אתה איציק, אז כדאי שתרגיש מה ילדים חווים כשאתה מציק להם," אמר עומר, והוציא מכיסו שקית חטיפים, והוא ונעמה החלו לפורר את החטיפים ולפזרם על שֵׂערו של הילד המציק. אריאל קשר מטפחת לראשו ולעיניו של איציק, ואלון לחש באוזנו: "כדאי שתלמד לקח ותפסיק להציק לילדים, אחרת הציקטופים ימשיכו להעניש אותך."

"זה ברור?" שאגה נעמה באוזנו.

"הוא נראה טעים מאוד. אולי כדאי שאוכל אותו קצת?" שאל אריאל.

"אני חושב שיש לו יותר מדי גפיים על הגוף המטופש שלו, אולי כדאי שאתלוש לו יד או רגל?" שאל עומר.

"נורא מתחשק לי לתת לו כמה פליקים," הוסיפה אוריין.

"זה ברור?" שאגה נעמה בשנית.

איציק המבוהל הנהן בראשו, והחבורה נעלמה לפני שהצליח להסיר את המטפחת מראשו.