מה שהיה שלי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מה שהיה שלי
הוספה למועדפים

מה שהיה שלי

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

נושאים

תקציר

בגיל 21 מחליטה איילת, בחורה חכמה ואמיצה, לעזוב את בית הוריה המוגן בתל אביב ולצאת ללימודי תואר ראשון באוניברסיטת בן־גוריון הרחוקה בנגב, תוך התעלמות ממחאת הוריה שמפצירים בה להישאר. איילת אוספת את המעט שיש לה ונוסעת לעולם חדש שאינה מכירה את חוקיו.

היא שוכרת דירה בסמוך לאוניברסיטה עם נועם, סטודנט שנה ב´ ומתאקלמת לאט בחייה החדשים, רחוקה מכל מה שהכירה וידעה עד כה.

השניים מתיידדים ועד מהרה נועם הופך לאחד האנשים הקרובים אליה ביותר, אלא שערב גורלי אחד משנה את הקשר ביניהם ומנפץ את איילת החזקה לאלפי רסיסים.

בהחלטה רגעית היא מחליטה לשים את הכול מאחוריה ולפתוח דף חדש.

חייה החדשים של איילת מאפשרים לה להתקדם ולהצליח, ואיילת מצליחה להשיג את כל מה שאי־פעם חלמה עליו. אך ההדחקה אינה נמשכת לנצח, העבר מכרסם בה ומאיים להרוס את הקריירה המצליחה שבנתה ואת חיי נישואיה. לאט־לאט איילת נאלצת להתמודד ללא פשרות עם הסוד הנורא שבחרה לנצור בתוכה.

הספר "מה שהיה שלי" הוא ספר חובה לכל מי שאי־פעם נצר בתוכו סוד שאיים להרוס את חייו

זהו רומן ביכורים אמיץ שנכתב במטרה להוציא החוצה את מה שעובר בחדרי הנפש האפלים של מאות נשים וגברים, בתקווה שיתמודדו, יספרו ויבנו לעצמם חיים חדשים.

פרק ראשון

פרק 1

"התקבלתי!"

המילים חרוטות בשחור ולצִדן, על הדף הלבן, מתנוססת בגאווה חותמת האוניברסיטה.

אני מחזיקה את המעטפה קרוב ללבי. אני מאושרת כילדה קטנה שזכתה הרגע בצעצוע יְקר ערך, צעצוע נפלא שתמיד נראה לי בלתי אפשרי להשגה מרחוק, בחלון ראווה, הצעצוע שתמיד חשקתי בו, אך לא האמנתי שהוא באמת יהיה שלי.

רוצה לקפוץ ולצרוח מרוב שמחה. חודשים חיכיתי לתשובה ועכשיו היא כאן. הזדמנות חד־פעמית לצאת מבית ההורים לנגב הגדול. הזדמנות להוכיח להם שאני מסוגלת, שאני מוכשרת, שאני כבר לא הילדה הקטנה שלהם. בכוחות עצמי הצלחתי לפלס את הדרך לעבר אחד מהתארים הקשים במדינה, למרות תנאי הקבלה הבלתי אפשריים. עשיתי את זה. אני בפנים.

אוחזת את המכתב חזק בשתי ידיי. אוחזת את ההזדמנות שלי לשנות את חיי.

היא בטוח לא תשמח והוא בטוח לא יאשר. אני מציצה החוצה לפרוזדור הארוך בביתי. אני שומעת את חדשות השעה 20:00 המוקרנות בטלוויזיה. כמו בכל ערב הוריי יושבים שם, מול המרקע, לוגמים מבקבוק היין האדום שהם כל כך אוהבים, וצופים ביונית לוי מקריאה עוד אייטם חדשותי. לרגע אני מחייכת לעצמי, הבשורה שאנחית עליהם לא תהיה נוראה לעומת הצרות של מדינת ישראל.

אני פוסעת בצעדים קלילים לסלון רחב־הידיים. נעמדת מולם ומסתירה בגופי את מסך האל־סי־די הענקי שתלוי על הקיר. "התקבלתי," אני לוחשת. תוך שניות משתנה הבעת פניהם ממרותקת למודאגת מאוד. שתיקה, אף אחד לא רוצה להיות הראשון שמדבר.

אני לא מעִזה לזוז, מחזיקה את המכתב צמוד לגופי, מתפללת לשאוב ממנו כוח לקרב שעומד להתחולל בינינו.

אבי מניח בעדינות את כוס היין האדום על השולחן. בפעם הראשונה מאז שאני יכולה לזכור היא מונחת לא על התחתית. אמי מעבירה את אצבעותיה הלוך-חזור על ספת העור הלבנה.

להגיד משהו? אני תוהה, אך לא מעִזה להיות הראשונה שתשבור את השתיקה.

אני זזה הצִדה ומפנה את מרקע הטלוויזיה, תוהה אם הם יגיבו או שיעדיפו לשמוע את דיווח מזג האוויר.

מבטיהם מצטלבים. הם אפילו לא זקוקים למילים כדי לתאם את עמדותיהם.

"לא האמנתי שתתקבלי," מסננת אמי בשקט, ונושאת אליי מבט מאוכזב.

"ידעתי."

"מה ידעת, חמודה?"

"בחיים לא האמנת בי."

"אני מאוד מאמינה בך. אבל למה את צריכה להעביר את עצמך קושי כזה?"

"זה העניין? הקושי?"

היא מתרוממת מהספה ומחפשת את השלט. החדשות שלי מעניינות אותה יותר מהמתרחש בטלוויזיה.

"את לא נוסעת," היא פוסקת. מקווה לשים את השיחה המיותרת הזאת מאחוריה.

"אני נוסעת," אני מצהירה ונשארת יציבה במקומי. ידי מונחת בהפגנתיות על מותני, ואני מנסה לא להראות ולו טיפת חולשה.

"ללמוד ראיית חשבון? בבאר שבע?" היא מגחכת, "לא שלחת גם טפסים לבי־איי כללי במכללת תל אביב?" בשבילך, אימא, רק בשבילך. אני נאנחת ומנסה לעמוד ברצף המשפטים שהיא מפילה עליי.

"כאן יהיה לך קל. תהיי קרובה לבית ותלמדי לתואר בכיף." היא מדגישה כל מילה. "בשביל מה לך כל הסיבוך הזה? לעזוב את תל אביב? להתרחק מאות קילומטרים מכל מי שאת מכירה, זה באמת מה שאת רוצה? את רוצה לצאת מהבית?"

היא מישירה אליי מבט מאוכזב, ואני עומדת שקועה בתוך הרצפה ומרגישה כאילו יצקו אותי לתוכה ואין לי יכולת לזוז.

"את בטוחה שתצליחי לעמוד בכל העומס של הלימודים שהם ידרשו ממך שם? כי אני לא בטוחה." היא מנמיכה את הקול במשפט האחרון, אך אני שומעת אותו חזק וברור.

שומעת את אותו משפט צורם כל חיי.

"אני לא רוצה להיות כמוך," המילים עפות מפי מבלי שתכננתי אפילו.

"מה רע בלהיות כמוה?" מתפרץ אבי בטון זועף, "אמא שלך היא האישה הכי טובה שהכרתי. יהיה לך כבוד לגדול ולהיות כמוה."

עליי לשנות כיוון, ומהר. לתקן את הנזק שנוצר כאן. זו לא הדרך לשכנע אותם.

"נבחרתי מתוך עשרות מועמדים," אני מכריזה בתקווה, מקווה ליצור בתוכם ניצוץ גאווה. "זו ההזדמנות שלי לעשות משהו משמעותי בחיים במקום להיות מזכירה של בוס ממורמר שלא מעריך אותי."

"כמוני?" אמי מתרוממת מהספה וניגשת למטבח. היא פותחת את המקרר ומוציאה ממנו עוגת שוקולד. היא פורסת לעצמה פרוסה, ומניחה אותה על צלחת חרסינה.

שוקולד תמיד מרגיע אותה שהיא עצבנית.

"אז זה בעצם הפחד האמיתי שלך? שתהפכי להיות מזכירה כמוני?"

"את עשית מה שטוב לך ואת מאושרת," אני עונה במהירות, "תני לי לעשות את הבחירה שלי."

"איך תסתדרי שם לבד? איפה תגורי?" היא מנסה קו חדש, מגששת בחיפוש אחר נקודת תורפה.

"עם שותפים." אני מנסה להסתיר את החשש העיקרי, הדבר שמטריד גם אותי, ומסווה אותו בחיוך מבויש.

"ומי יממן את התענוג?" גם אבי חותך לעצמו חתיכת עוגה. הוא מביט בי ומקווה לשמוע תשובה שיאהב.

"אתם," אני לוחשת.

"כמובן..." הם עונים יחד, מסתכלים זה בזה ונאנחים עמוקות.

"את לא מכירה שם אף אחד, איך תסתדרי לבדך בעיר זרה?"

אני נושמת נשימה עמוקה ומנסה להישאר רגועה.

"את חושבת שאני אוכל לנסוע כל פעם שעה וחצי כדי לעזור לך?" הוא ממשיך באותו קו ומחייך לאמי. הוא יודע שהצליח לפגוע בנקודה רגישה.

"את יודעת כמה מסוכן שם בנגב? בדואים וערבים מסתובבים שם בכל פינה. זה המקום שבו את רוצה לרכוש את ההשכלה שלך?"

אני ממשיכה לעמוד באותה תנוחה יציבה, רגליי עדיין קפואות, ומבטי נעוץ בחלל. אני מיישרת לאט את מבטי אליהם. מדברת בצורה הכי ברורה שאני יכולה. "אני נוסעת. אתם מבינים את זה? אני נוסעת. כל מה שתגידו לא ישנה את דעתי." אני מנסה להשתלט על הכעס שאוחז בי ופונה אל אבי בגישה מפויסת, אותה גישה שעובדת לי מצוין כבר 21 שנים. "אבא, חשבתי שניסע יחד לראות דירות, מה דעתך? אתה הרי יודע כמה אני סומכת על הדעה שלך. תבוא ותשפוט בעצמך."

ואז אני פונה לאמי: "אימא, אני אוכיח לך שאני מסוגלת. אני לא אאכזב אותך, את תראי."

אני מיישרת את מבטי אל שניהם ומחייכת את החיוך הכי ממֵס שאני יכולה. "תנו לי לעשות את זה, תנו לי את האפשרות לעשות את ההחלטה הזאת בעצמי, אני מבטיחה לכם שתהיו גאים בי. התמיכה שלכם היא הכול בעבורי. אתם צריכים רק להאמין בי, זה הכול, כל השאר, אני מבטיחה לכם שיסתדר." אני חותמת במשפט מרגש, כנואמת העומדת מול חבר מושבעים שעומד לחרוץ את דינה. מניחה

עוד על הספר

נושאים

מה שהיה שלי מ. ר. סלע

פרק 1

"התקבלתי!"

המילים חרוטות בשחור ולצִדן, על הדף הלבן, מתנוססת בגאווה חותמת האוניברסיטה.

אני מחזיקה את המעטפה קרוב ללבי. אני מאושרת כילדה קטנה שזכתה הרגע בצעצוע יְקר ערך, צעצוע נפלא שתמיד נראה לי בלתי אפשרי להשגה מרחוק, בחלון ראווה, הצעצוע שתמיד חשקתי בו, אך לא האמנתי שהוא באמת יהיה שלי.

רוצה לקפוץ ולצרוח מרוב שמחה. חודשים חיכיתי לתשובה ועכשיו היא כאן. הזדמנות חד־פעמית לצאת מבית ההורים לנגב הגדול. הזדמנות להוכיח להם שאני מסוגלת, שאני מוכשרת, שאני כבר לא הילדה הקטנה שלהם. בכוחות עצמי הצלחתי לפלס את הדרך לעבר אחד מהתארים הקשים במדינה, למרות תנאי הקבלה הבלתי אפשריים. עשיתי את זה. אני בפנים.

אוחזת את המכתב חזק בשתי ידיי. אוחזת את ההזדמנות שלי לשנות את חיי.

היא בטוח לא תשמח והוא בטוח לא יאשר. אני מציצה החוצה לפרוזדור הארוך בביתי. אני שומעת את חדשות השעה 20:00 המוקרנות בטלוויזיה. כמו בכל ערב הוריי יושבים שם, מול המרקע, לוגמים מבקבוק היין האדום שהם כל כך אוהבים, וצופים ביונית לוי מקריאה עוד אייטם חדשותי. לרגע אני מחייכת לעצמי, הבשורה שאנחית עליהם לא תהיה נוראה לעומת הצרות של מדינת ישראל.

אני פוסעת בצעדים קלילים לסלון רחב־הידיים. נעמדת מולם ומסתירה בגופי את מסך האל־סי־די הענקי שתלוי על הקיר. "התקבלתי," אני לוחשת. תוך שניות משתנה הבעת פניהם ממרותקת למודאגת מאוד. שתיקה, אף אחד לא רוצה להיות הראשון שמדבר.

אני לא מעִזה לזוז, מחזיקה את המכתב צמוד לגופי, מתפללת לשאוב ממנו כוח לקרב שעומד להתחולל בינינו.

אבי מניח בעדינות את כוס היין האדום על השולחן. בפעם הראשונה מאז שאני יכולה לזכור היא מונחת לא על התחתית. אמי מעבירה את אצבעותיה הלוך-חזור על ספת העור הלבנה.

להגיד משהו? אני תוהה, אך לא מעִזה להיות הראשונה שתשבור את השתיקה.

אני זזה הצִדה ומפנה את מרקע הטלוויזיה, תוהה אם הם יגיבו או שיעדיפו לשמוע את דיווח מזג האוויר.

מבטיהם מצטלבים. הם אפילו לא זקוקים למילים כדי לתאם את עמדותיהם.

"לא האמנתי שתתקבלי," מסננת אמי בשקט, ונושאת אליי מבט מאוכזב.

"ידעתי."

"מה ידעת, חמודה?"

"בחיים לא האמנת בי."

"אני מאוד מאמינה בך. אבל למה את צריכה להעביר את עצמך קושי כזה?"

"זה העניין? הקושי?"

היא מתרוממת מהספה ומחפשת את השלט. החדשות שלי מעניינות אותה יותר מהמתרחש בטלוויזיה.

"את לא נוסעת," היא פוסקת. מקווה לשים את השיחה המיותרת הזאת מאחוריה.

"אני נוסעת," אני מצהירה ונשארת יציבה במקומי. ידי מונחת בהפגנתיות על מותני, ואני מנסה לא להראות ולו טיפת חולשה.

"ללמוד ראיית חשבון? בבאר שבע?" היא מגחכת, "לא שלחת גם טפסים לבי־איי כללי במכללת תל אביב?" בשבילך, אימא, רק בשבילך. אני נאנחת ומנסה לעמוד ברצף המשפטים שהיא מפילה עליי.

"כאן יהיה לך קל. תהיי קרובה לבית ותלמדי לתואר בכיף." היא מדגישה כל מילה. "בשביל מה לך כל הסיבוך הזה? לעזוב את תל אביב? להתרחק מאות קילומטרים מכל מי שאת מכירה, זה באמת מה שאת רוצה? את רוצה לצאת מהבית?"

היא מישירה אליי מבט מאוכזב, ואני עומדת שקועה בתוך הרצפה ומרגישה כאילו יצקו אותי לתוכה ואין לי יכולת לזוז.

"את בטוחה שתצליחי לעמוד בכל העומס של הלימודים שהם ידרשו ממך שם? כי אני לא בטוחה." היא מנמיכה את הקול במשפט האחרון, אך אני שומעת אותו חזק וברור.

שומעת את אותו משפט צורם כל חיי.

"אני לא רוצה להיות כמוך," המילים עפות מפי מבלי שתכננתי אפילו.

"מה רע בלהיות כמוה?" מתפרץ אבי בטון זועף, "אמא שלך היא האישה הכי טובה שהכרתי. יהיה לך כבוד לגדול ולהיות כמוה."

עליי לשנות כיוון, ומהר. לתקן את הנזק שנוצר כאן. זו לא הדרך לשכנע אותם.

"נבחרתי מתוך עשרות מועמדים," אני מכריזה בתקווה, מקווה ליצור בתוכם ניצוץ גאווה. "זו ההזדמנות שלי לעשות משהו משמעותי בחיים במקום להיות מזכירה של בוס ממורמר שלא מעריך אותי."

"כמוני?" אמי מתרוממת מהספה וניגשת למטבח. היא פותחת את המקרר ומוציאה ממנו עוגת שוקולד. היא פורסת לעצמה פרוסה, ומניחה אותה על צלחת חרסינה.

שוקולד תמיד מרגיע אותה שהיא עצבנית.

"אז זה בעצם הפחד האמיתי שלך? שתהפכי להיות מזכירה כמוני?"

"את עשית מה שטוב לך ואת מאושרת," אני עונה במהירות, "תני לי לעשות את הבחירה שלי."

"איך תסתדרי שם לבד? איפה תגורי?" היא מנסה קו חדש, מגששת בחיפוש אחר נקודת תורפה.

"עם שותפים." אני מנסה להסתיר את החשש העיקרי, הדבר שמטריד גם אותי, ומסווה אותו בחיוך מבויש.

"ומי יממן את התענוג?" גם אבי חותך לעצמו חתיכת עוגה. הוא מביט בי ומקווה לשמוע תשובה שיאהב.

"אתם," אני לוחשת.

"כמובן..." הם עונים יחד, מסתכלים זה בזה ונאנחים עמוקות.

"את לא מכירה שם אף אחד, איך תסתדרי לבדך בעיר זרה?"

אני נושמת נשימה עמוקה ומנסה להישאר רגועה.

"את חושבת שאני אוכל לנסוע כל פעם שעה וחצי כדי לעזור לך?" הוא ממשיך באותו קו ומחייך לאמי. הוא יודע שהצליח לפגוע בנקודה רגישה.

"את יודעת כמה מסוכן שם בנגב? בדואים וערבים מסתובבים שם בכל פינה. זה המקום שבו את רוצה לרכוש את ההשכלה שלך?"

אני ממשיכה לעמוד באותה תנוחה יציבה, רגליי עדיין קפואות, ומבטי נעוץ בחלל. אני מיישרת לאט את מבטי אליהם. מדברת בצורה הכי ברורה שאני יכולה. "אני נוסעת. אתם מבינים את זה? אני נוסעת. כל מה שתגידו לא ישנה את דעתי." אני מנסה להשתלט על הכעס שאוחז בי ופונה אל אבי בגישה מפויסת, אותה גישה שעובדת לי מצוין כבר 21 שנים. "אבא, חשבתי שניסע יחד לראות דירות, מה דעתך? אתה הרי יודע כמה אני סומכת על הדעה שלך. תבוא ותשפוט בעצמך."

ואז אני פונה לאמי: "אימא, אני אוכיח לך שאני מסוגלת. אני לא אאכזב אותך, את תראי."

אני מיישרת את מבטי אל שניהם ומחייכת את החיוך הכי ממֵס שאני יכולה. "תנו לי לעשות את זה, תנו לי את האפשרות לעשות את ההחלטה הזאת בעצמי, אני מבטיחה לכם שתהיו גאים בי. התמיכה שלכם היא הכול בעבורי. אתם צריכים רק להאמין בי, זה הכול, כל השאר, אני מבטיחה לכם שיסתדר." אני חותמת במשפט מרגש, כנואמת העומדת מול חבר מושבעים שעומד לחרוץ את דינה. מניחה