אקוורלים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אקוורלים
הוספה למועדפים

אקוורלים

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

חנה זינגר-שצמן היא בוגרת בית-הספר לאחיות תל-השומר, אוניברסיטת תל-אביב בחוגים סוציולוגיה, מדעי המדינה וסיעוד. סיימה לימודיה לתואר בוגר בסיעוד (MSc) בבוסטון קולג', בארצות-הברית. ניהלה במשך שנים את בית-הספר האקדמי לסיעוד שיבא, תל השומר, ושימשה כמורה בכירה בחוג לסיעוד של אוניברסיטת תל-אביב. כיום עורכת ראשית של "בטאון האחות בישראל".

תקציר

אקוורלים מציג את סיפור חייה של המחברת כאסופה של סיפורים קצרים, ומסע בעקבות חוויות הילדות, ההתבגרות ההתפכחות וההתפקחות של הכותבת, הטומנים בתוכם שאלות ותהיות בדבר מהות החיים, אהבה ויחסים, יחסי הורים ילדים וחברים וקשרי מטופלים ומטפלים אקוורלים מאייר ציור חיים המתחיל אי - שם בתקופת טרום המדינה וחובק מפגשים עם אנשים בני תרבויות שונות ומסע להכרת האדם והעצמי.. אחרי "עת הקציר" ספרה הראשון של המחברת הגיע הזמן לשקיפות אישית.

חנה שצמן, אחות מוסמכת, בוגרת בית-הספר לאחיות תל-השומר משנת 1965 ובוגרת תואר ראשון במחזור א' בחוג לסיעוד באוניברסיטת תל-אביב. בשנת 1974 סיימה את לימודיה בתואר מוסמך בסיעוד (MSc) בבוסטון קולג´ בארצות-הברית, והייתה אחת משלוש האחיות הראשונות בארץ, שנשאו תואר זה.

בשנת 1993 מונתה לתפקיד מנהלת בית-הספר האקדמי לסיעוד במרכז הרפואי שיבא בתל-השומר וכיהנה בתפקידה זה עד שנת 2011.

פרק ראשון

1. במקום הקדמה

פקחתי את עיניי, ממצמצת בגלל האור הבוהק. החדר היה שטוף אור לבן, הקירות, המיטה, אפילו הסדין הרך שכיסה אותי בהק בלבן. נאלצתי לעצום את עיניי ולפקוח אותם שוב באיטיות. דבר לא השתנה. הלובן שלט בכל, מעכל.

ניסיתי לברר היכן אני נמצאת, אבל הקירות היו חלקים ללא סימן לחלון או לדלת, אפילו שעון השניות והדקות היה חסר, ודממה.

התבוננתי בסדין בסקרנות. אולי משהו יהיה כתוב עליו. אם אני בבית חולים יופיע שמו בשני פסים ארוכים כחלחלים לאורכו. אבל אם אני בגן עדן או להבדיל בצד השני של המתרס, האם תופיע כתובית על הסדין?

עוד אני מנסה לאתר מקומי ואותיות החלו להתרומם מתוך הסדין הלבן, אותיות שחורות וברורות, תחילה אחת מכאן ואחת משם, אחר כך התרוממו האותיות, הופכות למילים מסתחררות ונעלמות כעשן במעלה תקרה שאיני יכולה לאמוד את גובהה.

ואני מנסה להושיט ידי ולתפוס אות, או מילה, אבל אלה פוקעות ברגע שידי נוגעת בהן בקול פצפוץ עדין. גשם האותיות המתרומם הולך וגדל.

מעניין באיזה שלב תחזורנה אליי המילים? האם זה כלל אפשרי, גשם של אותיות ומילים?

ומה יקרה לכל המילים שמתפוגגות? המחשבה כבר לוותה בעצבות וקדרות שירדה אלי. רציתי לקרוא למילים ולאותיות, לבקש מהן להישאר עוד קצת, לא למות כל כך מהר.

למות? האם אני כבר מתה? ואם כן האם הספקתי?

התעוררתי מכוסת זיעה, נושמת בכבדות. קרן שמש חמימה מטיילת על פני ועיניי. אולי מכאן הגיעה הזיעה. ניסיתי להיזכר במה שחוויתי לפני רגע על האותיות המתות הקמות לתחייה, ותחושה מוזרה החלה לטפס במעלה החזה. כנראה שאין לי ברירה, אני חייבת לאסוף את האותיות, המילים והחוויות לפני שיהיה מאוחר. צריך לחבר אותן ליחידה אחת שלמה, צריך להותיר משהו אחרי. משהו משמעותי.

 

והנה הן כאן לפניכם.

חנה שצמן, 2014

חנה זינגר-שצמן היא בוגרת בית-הספר לאחיות תל-השומר, אוניברסיטת תל-אביב בחוגים סוציולוגיה, מדעי המדינה וסיעוד. סיימה לימודיה לתואר בוגר בסיעוד (MSc) בבוסטון קולג', בארצות-הברית. ניהלה במשך שנים את בית-הספר האקדמי לסיעוד שיבא, תל השומר, ושימשה כמורה בכירה בחוג לסיעוד של אוניברסיטת תל-אביב. כיום עורכת ראשית של "בטאון האחות בישראל".

עוד על הספר

אקוורלים חנה שצמן

1. במקום הקדמה

פקחתי את עיניי, ממצמצת בגלל האור הבוהק. החדר היה שטוף אור לבן, הקירות, המיטה, אפילו הסדין הרך שכיסה אותי בהק בלבן. נאלצתי לעצום את עיניי ולפקוח אותם שוב באיטיות. דבר לא השתנה. הלובן שלט בכל, מעכל.

ניסיתי לברר היכן אני נמצאת, אבל הקירות היו חלקים ללא סימן לחלון או לדלת, אפילו שעון השניות והדקות היה חסר, ודממה.

התבוננתי בסדין בסקרנות. אולי משהו יהיה כתוב עליו. אם אני בבית חולים יופיע שמו בשני פסים ארוכים כחלחלים לאורכו. אבל אם אני בגן עדן או להבדיל בצד השני של המתרס, האם תופיע כתובית על הסדין?

עוד אני מנסה לאתר מקומי ואותיות החלו להתרומם מתוך הסדין הלבן, אותיות שחורות וברורות, תחילה אחת מכאן ואחת משם, אחר כך התרוממו האותיות, הופכות למילים מסתחררות ונעלמות כעשן במעלה תקרה שאיני יכולה לאמוד את גובהה.

ואני מנסה להושיט ידי ולתפוס אות, או מילה, אבל אלה פוקעות ברגע שידי נוגעת בהן בקול פצפוץ עדין. גשם האותיות המתרומם הולך וגדל.

מעניין באיזה שלב תחזורנה אליי המילים? האם זה כלל אפשרי, גשם של אותיות ומילים?

ומה יקרה לכל המילים שמתפוגגות? המחשבה כבר לוותה בעצבות וקדרות שירדה אלי. רציתי לקרוא למילים ולאותיות, לבקש מהן להישאר עוד קצת, לא למות כל כך מהר.

למות? האם אני כבר מתה? ואם כן האם הספקתי?

התעוררתי מכוסת זיעה, נושמת בכבדות. קרן שמש חמימה מטיילת על פני ועיניי. אולי מכאן הגיעה הזיעה. ניסיתי להיזכר במה שחוויתי לפני רגע על האותיות המתות הקמות לתחייה, ותחושה מוזרה החלה לטפס במעלה החזה. כנראה שאין לי ברירה, אני חייבת לאסוף את האותיות, המילים והחוויות לפני שיהיה מאוחר. צריך לחבר אותן ליחידה אחת שלמה, צריך להותיר משהו אחרי. משהו משמעותי.

 

והנה הן כאן לפניכם.

חנה שצמן, 2014