מקום בשדה השכינה

מקום בשדה השכינה

הגעתי בדיוק בזמן. כבר בפגישתנו הראשונה הוא ביקש שאדייק. הוא לא לוקח ממני כסף. אמרתי לו שאין לי איך לשלם לו, הוא השיב שלא אדאג, כי יש לו מספיק כסף. כבר שבועות שאני נפגש איתו. הוא סייע לי למצוא את דַרְכִּי, אני חב לו את חיי.

"בוקר טוב," בירך אותי. "השבח לאל על החיוך הזה," הוסיף.

אני יודע שהוא מדבר כך בשבילי. זו לא הצגה, אלא רק רצון לעודד ולחזק.

ההתחלה היתה קשה. בפגישה הראשונה שלנו הוא חייך ואמר: "אני לא מבין מילה ממה שאתה אומר לי, ואני לא בטוח שיש לי מילון מתאים." קוראים לו אֶנְדִי בִּינוֹ. הגעתי אליו דרך עמותת "עזר לשואל". אמרו לי שהוא המטפל הכי טוב שיש. הוא איש חילוני, ומזל שכך. האנשים שבהם נעזרתי קודם היו רבנים. רבים לא יודעים שהמושג "חילוני" הוא משובש. בימים ההם, הכוונה היתה לאדם שאינו כוהן ואינו לוי. היום הוא מציין אדם שאינו דתי. האיש הזה צדיק בְּעֵינַי, אף על פי שאינו דתי. אני מודה שנראיתי די מוזר כשפגשתי אותו לראשונה. את הפאות גזרתי בעצמי, ובתוספת התספורת שחברַי בעמותה העניקו לי, הראש שלי נראה עדיין כמו ראש של אברך, ופלג גופי העליון, עם התספורת והחולצה הלבנה המכופתרת, לא התחבר לרגלַי, שהיו נתונות בג'ינס. הדבר הראשון שהאיש הזה אמר לי היה: "מי שסיפר אותך, לא יגיע לגדולה במקצוע הזה." אני זוכר שזה הצחיק אותי מאוד. הוא הציע לשלוח אותי לספר שלו. "זה לא יעלה לך דבר," הבטיח.

האופן שבו דיברתי שעשע אותו. הוא גם הבטיח שילמד אותי לדבר "נורמלי", בשפה שמתאימה לחברה שבה אני חי כעת. את הברכה שבה פתחתי את השיחה שלנו, "תבורך ותזכה בכל מַעֲשֵׂי יָדֶךָ", הוא הציע שאחליף ב"היי, בוקר טוב".

עברתי שנתיים קשות. אני בסך הכול בן עשרים, וכבר הספקתי להתחתן. למזלי, אין לי ילדים ועם אשתי כבר אין לי קשר, אף שעוד לא התגרשנו. אצל משפחתי אני נחשב למת, וה"שבעה" על מותי נמשכת עד היום.

* * *