אין שומר בלבן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אין שומר בלבן

אין שומר בלבן

4.8 כוכבים (4 דירוגים)

עוד על הספר

  • הוצאה: ספרי ניב
  • תאריך הוצאה: מאי 2023
  • קטגוריה: עיון, ביוגרפיה
  • מספר עמודים: 227 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 47 דק'

גיל שילה

אין שומר בלבן הוא ספרו הראשון של גיל שילה, 46 נשוי 3+, ששירת כתצפיתן במוצב הבופור בעומק רצועת הביטחון בשנים 1996-1997. מנקודת מבטו של חייל פשוט ובגובה העיניים מתאר גיל את הרגעים הקשים, חוסר הוודאות, הלחץ, תחושות האובדן והתסכול וגם רגעי ניצחון קטנים. סיפוריו שופכים אור חדש על אירועים שרבים מנסים כבר זמן רב לשכוח ללא הצלחה.

תקציר

“לבנון הייתה בשבילי בית במשך שנה – בית שאהבתי וגם שנאתי באותה מידה. סיפורם של הנופלים תמיד היה במרכז הבמה. אין עוררין על כך שהם אכן שילמו את המחיר הכבד ביותר למען ההגנה על העם והמולדת, אבל – לא כולם גיבורים ולא כולם בחרו בכלל להיות שם. מלחמה היא דבר נורא. הרבה פעמים אין בה שום דבר הרואי. יש בה הרבה מקריות וכאוס. התקשורת מאוד אוהבת לדבר על אלה שאינם. מעט מאוד מדברים על אלה ששרדו את החוויה ונשארו לחיות את הזיכרונות הקשים כל החיים. הם אינם נתפסים גיבורים. אני מעדיף לחשוב שגיבור הוא אחד שהתגבר על הקושי ולאו דווקא גבר עליו”.

אין שומר בלבן הוא סיפור המסע האישי שלי בלבנון בחלוף יותר מעשרים וחמש שנה: השגרה השוחקת במוצב הבופור, הפחדים, האירועים שנצרבו בנפשי, החברים לנשק ואלה שנשארו על ההר לתמיד. יותר מהכול הספר מנסה לשים זרקור על הצדדים הפחות מוכרים במלחמה ארוכת שנים
שהשאירה צלקות בגוף ובעיקר בנפש בקרב לוחמים רבים. אני מזמין אתכם לחזור איתי שוב אל השיירות, הלילות הארוכים בתצפית, המארבים והאירועים שלנצח יישארו בליבי.

אין שומר בלבן הוא ספרו הראשון של גיל שילה, 46 נשוי 3+, ששירת כתצפיתן במוצב הבופור בעומק רצועת הביטחון בשנים 1996-1997. מנקודת מבטו של חייל פשוט ובגובה העיניים מתאר גיל את הרגעים הקשים, חוסר הוודאות, הלחץ, תחושות האובדן והתסכול וגם רגעי ניצחון קטנים. סיפוריו שופכים אור חדש על אירועים שרבים מנסים כבר זמן רב לשכוח ללא הצלחה.

פרק ראשון

נעים להכיר

היי. שמי גיל שילה. אני נשוי באושר לעירית ואבא גאה לשרון, ליאן ועומרי.

חלמתי על כתיבת הספר הזה המתאר את שנות שירותי בבופור שנים מאז שהשתחררתי מהצבא, באוגוסט 1998, אבל אף פעם לא הצלחתי ממש להתחייב לתהליך. תמיד היה משהו יותר חשוב לעשות, ובנוסף התקשיתי להתעלם מהקול הקטן בראש שאמר לי כל הזמן, “הסיפורים שלך לא יעניינו אף אחד”. בשלב מסוים פשוט קיבלתי החלטה שאני כותב את הספר הזה בשבילי. לא משנה לי כמה אנשים יקראו אותו. מייד החלטתי גם שאני לא משתף אף אחד, למעט עירית אשתי, בהחלטה לכתוב אותו, שכן היה לי ברור שברגע שאודיע שאני מתחיל בכתיבה, יצוצו כל מיני “נשמות טובות” שימצאו את כל הסיבות למה אני לא צריך לעשות את זה. זאת גם הסיבה שלא בחרתי בפתרון המאוד נפוץ כיום של מימון המונים להוצאת הספר – היה לי ברור שברגע שאספר לכולם שכתבתי ספר, יתחילו לעוף “ריקושטים” שבשלב זה לא הייתי מוכן או רציתי לשמוע. רציתי לכתוב ולסיים ללא הסחות דעת מיותרות. נאלצתי לעשות שמיניות באוויר כדי להסתיר את מלאכת הכתיבה מהבנות הגדולות שלי. ברוב המקרים הייתי מתחיל לכתוב בשישי מאוחר בלילה לאחר שכולם הלכו לישון. הכתיבה בשעות הקטנות של הלילה הזכירה לי מאוד את משמרות הלילה המתישות בתצפית והצליחה להכניס אותי לאווירה. נהגתי לכתוב עד הזריחה, שהזכירה לי את שגרת “כוננות עם שחר” במוצב, ואז הייתי קורס לשינה. מדי פעם נאלצתי לשקר לבנות שאני “כותב משהו לעבודה”, והצלחתי בקושי להסתיר את הרשימות שהכנתי. למזלי אני עובד בתחום שבו לא עובדים בימי ראשון ולכן ניצלתי גם אותם לכתיבה. גיליתי שאני מאוד אוהב לשבת בבתי קפה עם הלפטופ שלי ולכתוב כאילו אני איזה סופר שכותב את הספר העשירי שלו. מסביבי תמיד ישבו איזו חבורת בנות בתיכון שקבעה לשוקו קר כדי להתכונן לבחינה במתמטיקה או כמה יזמים צעירים עם לפטופים חדישים וקטנים שכתבו במהירות אדירה וגרמו לי להרגיש זקן.

אני כל כך מתרגש שבחרתם לקרוא דווקא את הספר שלי מכל הספרים על המדף ומקווה שאתם מוכנים למסע אל ההר.

שלכם, גיל.

תחילת תנועה

נולדתי בהרצליה להוריי, חנה ושמואל (שמיל), אחיהם הצעיר של רן וחגי ואח תאום לישי. בכיתה ד’ הצטרפתי לישי בחוג כדורסל, ומאז ועד שהתגייסתי (אוגוסט 95’) הספקתי לשחק מול כל אגדות הכדורסל של אותו דור. מאז שאני זוכר את עצמי אהבתי סרטי מלחמה, בעיקר כל מה שקשור במלחמת העולם השנייה, ולא פספסתי שום תוכנית או סרט שהיה להם קשר לנושא. אין ספק שהעובדה שאבי היה צנחן שלחם במרבית מלחמות ישראל רק תדלקה את העניין שלי בנושא. ניצלתי כל הזדמנות שניתנה לי לשבת איתו ולשמוע סיפורי מלחמה, סיפורים שנשארו איתי לאורך שנים. כשאחי חגי התגייס לצוות החבלה של הצנחנים (אוגוסט 88’), אני ואחי התאום ישי בלענו בשקיקה כל סיפור על פתיחת ציר או מארב. היינו פשוט מרותקים לשמוע על מעלליו ובעיקר על מפקדו הנערץ, שיוזכר בספר הזה מספר פעמים. היינו שם בסיום מסע הכומתה של חגי והתרגשנו לפחות כמוהו בסיום קורס הצניחה. יש דברים בחיים שנחקקים בך ולא עוזבים – המנהג של חגי לשקשק את המקוצר שלו שנייה לפני שהוא נכנס הביתה בשישי הפך להיות הטקס שלי ושל ישי כשהגיע זמננו. הרעש הזה היה כמו להודיע, “הגעתי”.

הצוות של חגי הורכב מלוחמים מעולים אחד אחד אבל בעיקר מאנשים איכותיים במיוחד, מלח הארץ על אמת, והחברות שנוצרה שם עוררה בנו תשוקה שגם לנו זה יקרה בדיוק ככה.

לקראת הגיוס התחלתי לחשוב מה אני רוצה לעשות. הנתונים שלי היו גבוהים ואפילו קיבלתי זימון לטיס, יחד עם ישי. אומנם הייתי טייס מצוין בעל אלפי שעות טיסה במגוון סימולטורים במחשב, אבל בזמן אמת הודחנו שנינו בשלב הראשוני עוד לפני שבכלל הספקתי למצמץ. השלב הבא היה זימון ליום סיירות. בזמנו הייתי בכושר גופני מצוין, בעיקר בריצה שתמיד באה לי טבעי (עד היום). חגי, שכבר גר בחו”ל בשלב הזה, ניסה לדרבן אותי ואת ישי להשקיע ולעבור בהצלחה את היום.

בבוקר הגיבוש הגעתי לווינגייט נחוש להראות לכולם בעיקר כמה אני מהיר. היום התחיל בבוחן בר אור. בריצה הייתי בטופ 3. משם הכול הידרדר במהירות. מתח לא הייתי מסוגל אף פעם לעשות. בשלב כפיפות הבטן עמדתי במינימום, וכך יצא שלא ממש הרשמתי. בשלב הזה ביקש מאיתנו אחד המדריכים לקחת שק יוטה ולמלא בו חול. העפתי מבט על הדיונה המאיימת והבנתי לאן זה הולך. באותה שנייה חשבתי לעצמי: מי זה הטמבל הזה שצועק עליי כאילו אני חייב לו משהו? ולמה שאני אזחל פה הלוך וחזור במקום לשבת בסבבה בים? לקח לי שתי שניות להרים יד באוויר ולשאול, “איפה חותמים ויתור?” אכן סיפור מביך שהיום, בראייה לאחור, אני בעיקר מתחרט עליו. אבל הייתי צעיר ולא ממש ידעתי מה אני רוצה. אמא שלי, לעומת זאת, ידעה היטב מה היא רוצה בשבילי ובשביל ישי – מודיעין! היא טענה בעקשנות שאבא שלי וחגי עשו די והותר ושהגיע הזמן שמישהו אחר יישא בנטל.

מייד לאחר פרישתי המפוארת מיום הסיירות קיבלתי על הראש מחגי, ואפילו ישי צחק ואמר שהוא יצליח הרבה יותר ממני – יום הגיבוש שלו נקבע לשבוע אחריי. כשהגיע תורו, כמה מפתיע, קרה אותו דבר בדיוק והוא פרש לאחר שכיכב בריצת האלפיים.

כשאופציית הסיירות ירדה מהפרק החלטתי ללכת על מודיעין בכל הכוח. אח של חברה טובה סיפר לי על שירותו ביחידת מפענחי תצלומי אוויר, ואני נדלקתי. גם עבודת מודיעין, גם משרד, גם קרוב מאוד לבית ובעיקר אפס סיכון. הבנתי שהתפקיד נופל תחת ההגדרה “מודיעין שדה” ולשם כיוונתי. לא היה לי שמץ של מושג על המסלול או מה זה אומר. חשבתי רק איך לגרום לאמא לישון טוב בלילה. סימנתי במנילה – מכתב בחירת העדפות שהיה נשלח לכל מלש”ב – “מודיעין” כבחירה מספר 1, 2 וגם 3. ישי “הגאון” רשם מודיעין, מודיעין והנדסה קרבית – נחשו לאן הגיע?

יום אחד הגיעה מעטפה שמנה בדואר. בפנים היה שאלון סיווג ביטחוני ארוך ואמא שלי הייתה מאושרת. שמחתי מאוד ובעיקר דיברתי הרבה עם אותו אח של חברה כדי להבין את המסלול ואת התנאים. תאריך הגיוס נקבע ל־7.8.1995, סמוך מאוד לסיום הלימודים. גם ככה לא תכננתי לטייל וניצלתי את הזמן בעיקר למסיבות וים. ישי קיבל שיבוץ להנדסה קרבית והיה בעיקר בהלם ובדיכאון כבד. תאריך הגיוס שלו נקבע לכמה ימים לפניי. עד היום אני לא מצליח להבין או להיזכר מה גרם לי לא להגיע איתו לבקו”ם, אבל זה אחד הדברים שאני הכי מתחרט עליהם, ובכלל זה כל כך לא אופייני לקשר ההדוק שיש בינינו עוד מהרחם.

יום הגיוס שלי הגיע ולהפתעתי פגשתי הרבה מאוד חברים איתי במסלול, אפילו אחד ששיחק איתי כדורסל ועוד כמה שלמדו בשכבה שלי בתיכון השני בהרצליה. הקיצר – שכונה. את הטירונות העברתי בבסיס צוקי עובדה בדרום ואחריה נדדתי לירוחם לקורס מ”כים, שהיה חלק אינטגרלי מהמסלול. בסיום קורס המ”כים חילקו אותנו לאחת משלוש אופציות: מש”קי מודיעין, מפענחי תצלומי אוויר ותצפיתנים. את שתי האופציות הראשונות הכרתי ואילו על יחידת התצפיות (869 של אז והיום “איסוף קרבי”) לא ידעתי כלום. מובן שביקשתי להיות מפענח, אבל בחיים לא מקבלים תמיד מה שרוצים. את הטירונות סיימתי כמצטיין – ראש לשועלים היה אז תיאור די מדויק (אולי גם היום?), ולכן מישהו שם סימן אותי לתפקיד שהוא יותר לוחמני כנראה. האופציה השנייה שרציתי הייתה מש”ק מודיעין, למרות שלא ממש התלהבתי לניילן מפות ולסמן עליהן בטושים כל היום. אבל זה נשמע תפקיד שיש לו פוטנציאל מעניין – אם למשל מקבלים שיבוץ ליחידת עילית. בכל מקרה, מה שבטוח, זה ירגיע את אמא וזה בטח “קרוב לבית”. רצה הגורל וגם את זה לא קיבלתי. אני ועוד רבים אחרים שובצנו לקורס תצפיתנים שנערך בגלילות. לרובנו לא היה שמץ של מושג על הקורס ובעיקר לאן הוא יוביל אותנו. המרחק בין תדמית המודיעין ובין מהות התפקיד ובעיקר המיקום הגיאוגרפי היה גדול מאוד. במהלך הקורס עלתה אפשרות נוספת ומפתה על הפרק – של”ף. יחידה זאת ביצעה בזמנו תצפיות מוטסות ובסיסה היה שדה דב. השילוב הזה של תפקיד מודיעיני, חליפות טיסה, בסיס במרכז תל אביב ותצפיות אוויר נשמע לי שילוב מושלם. חבר של אבי ניסה להפעיל קשרים ולמשוך אותי מהקורס. רצה הגורל (שוב) ונבחרתי (שוב) למצטיין הקורס, ועל פי השמועה הלא מבוססת עד היום, זאת הסיבה שלא היו מוכנים לוותר עליי.

אופציית של”ף קרסה למרבה האכזבה ואני כבר הייתי בדרך לנקודת הבחירה הבאה: בחירת הפלוגה. יחידת התצפיות כללה ארבע פלוגות שפעלו בכל הגזרות החמות: פלוגת רמת הגולן שהייתה פרוסה במוצבים השונים וצפתה בעיקר על סוריה; פלוגת איו”ש שעבדה בשיתוף פעולה צמוד עם יחידת דובדבן בשטחים; פלוגת עזה שהייתה קטנה בהרבה ולא קיבלה הרבה ביקוש, ופלוגת לבנון שהייתה פרוסה לאורך הגבול ובשני מוצבים חודרים על גבול קו אדום – בופור ודלעת. על איו”ש ועזה לא חשבתי בכלל. מעולם לא התלהבתי מפעילות בחיכוך עם אוכלוסייה אזרחית. לבנון נשמעה לי אזור מלחמה בסיכון גבוה, בטח אחרי כל הסיפורים ששמעתי עליה מאבי ומחגי. רמת הגולן נשמעה לי האופציה הבטוחה – תפקיד מודיעיני, בסיס עם תנאים טובים שלא צריך שיירה/פתיחת ציר בשביל להיכנס אליו ולצאת ממנו, ובעיקר רמת איום נמוכה. נשמע מצוין. ושוב, רצה הגורל ומישהו שם שאחראי לקבלת ההחלטות הבין משהו שאני לא הבנתי – אני לא בנוי לישיבה במוצב בחרמון מול גזרה ענקית ולמידה סיזיפית של צבא סוריה. משהו בהתנהגות שלי כנראה שידר לוחמנות ואפילו חיבה לסיכון. כמובן שקיבלתי לבנון. בשלב הזה נשלחתי לטירונות יחידה בצפון שהייתה השלב האחרון לפני השיבוץ לעמדה הסופית. שוב בילינו הרבה זמן בשטח בניווטים ותרגולות חי”ר ואפילו עברנו שבוע של לחימה על נגמ”שים. התרגיל המסכם כלל ניווט רגלי בלילה לנקודת תצפית, התמקמות והסתוות לשהייה בלילה ותצפית על יעדים בשטח. האזור שנבחר היה נחל ציפורי. במרכז תוואי הנחל הייתה וילה נטושה ששימשה את המפקדים לביום אויב. תפקידנו היה לצפות על הווילה ולאסוף עליה מל”מ לקראת פשיטה שבוצעה על ידי צוות של המפקדים. אני זוכר שמאוד התלהבתי מכל ההכנות לתרגיל, ובכלל כל הקטע של מארבי תצפית בלילה בעזרת אמצעים מיוחדים קסם לי מאוד. סיימנו את הקורס במסע רגלי בצפון וחיכינו במתח לקבלת השיבוץ לעמדות. בשלב זה אתם כבר יכולים לנחש שביקשתי מוצב על הגדר ולא מוצב חודר. אני אפילו זוכר שלקחו אותנו לסיור במוצב ציפורן ודיברו איתנו על הבופור, ואני מייד קפצתי והתחלתי לספר על מעללי אחי ואבי בלבנון וכמה שהמבצר הזה מיוחד ומרשים. מי ידע שאני צפוי לקרוא לו הבית החדש שלי. אז כמובן קיבלתי שיבוץ לבופור יחד עם שני חבריי למסלול עדי ויואל. אחרי כמעט שבעה וחצי חודשים (מרץ 96’) של מסלול הגיע תורי לעלות על ההר.

גיל שילה

אין שומר בלבן הוא ספרו הראשון של גיל שילה, 46 נשוי 3+, ששירת כתצפיתן במוצב הבופור בעומק רצועת הביטחון בשנים 1996-1997. מנקודת מבטו של חייל פשוט ובגובה העיניים מתאר גיל את הרגעים הקשים, חוסר הוודאות, הלחץ, תחושות האובדן והתסכול וגם רגעי ניצחון קטנים. סיפוריו שופכים אור חדש על אירועים שרבים מנסים כבר זמן רב לשכוח ללא הצלחה.

עוד על הספר

  • הוצאה: ספרי ניב
  • תאריך הוצאה: מאי 2023
  • קטגוריה: עיון, ביוגרפיה
  • מספר עמודים: 227 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 47 דק'
אין שומר בלבן גיל שילה

נעים להכיר

היי. שמי גיל שילה. אני נשוי באושר לעירית ואבא גאה לשרון, ליאן ועומרי.

חלמתי על כתיבת הספר הזה המתאר את שנות שירותי בבופור שנים מאז שהשתחררתי מהצבא, באוגוסט 1998, אבל אף פעם לא הצלחתי ממש להתחייב לתהליך. תמיד היה משהו יותר חשוב לעשות, ובנוסף התקשיתי להתעלם מהקול הקטן בראש שאמר לי כל הזמן, “הסיפורים שלך לא יעניינו אף אחד”. בשלב מסוים פשוט קיבלתי החלטה שאני כותב את הספר הזה בשבילי. לא משנה לי כמה אנשים יקראו אותו. מייד החלטתי גם שאני לא משתף אף אחד, למעט עירית אשתי, בהחלטה לכתוב אותו, שכן היה לי ברור שברגע שאודיע שאני מתחיל בכתיבה, יצוצו כל מיני “נשמות טובות” שימצאו את כל הסיבות למה אני לא צריך לעשות את זה. זאת גם הסיבה שלא בחרתי בפתרון המאוד נפוץ כיום של מימון המונים להוצאת הספר – היה לי ברור שברגע שאספר לכולם שכתבתי ספר, יתחילו לעוף “ריקושטים” שבשלב זה לא הייתי מוכן או רציתי לשמוע. רציתי לכתוב ולסיים ללא הסחות דעת מיותרות. נאלצתי לעשות שמיניות באוויר כדי להסתיר את מלאכת הכתיבה מהבנות הגדולות שלי. ברוב המקרים הייתי מתחיל לכתוב בשישי מאוחר בלילה לאחר שכולם הלכו לישון. הכתיבה בשעות הקטנות של הלילה הזכירה לי מאוד את משמרות הלילה המתישות בתצפית והצליחה להכניס אותי לאווירה. נהגתי לכתוב עד הזריחה, שהזכירה לי את שגרת “כוננות עם שחר” במוצב, ואז הייתי קורס לשינה. מדי פעם נאלצתי לשקר לבנות שאני “כותב משהו לעבודה”, והצלחתי בקושי להסתיר את הרשימות שהכנתי. למזלי אני עובד בתחום שבו לא עובדים בימי ראשון ולכן ניצלתי גם אותם לכתיבה. גיליתי שאני מאוד אוהב לשבת בבתי קפה עם הלפטופ שלי ולכתוב כאילו אני איזה סופר שכותב את הספר העשירי שלו. מסביבי תמיד ישבו איזו חבורת בנות בתיכון שקבעה לשוקו קר כדי להתכונן לבחינה במתמטיקה או כמה יזמים צעירים עם לפטופים חדישים וקטנים שכתבו במהירות אדירה וגרמו לי להרגיש זקן.

אני כל כך מתרגש שבחרתם לקרוא דווקא את הספר שלי מכל הספרים על המדף ומקווה שאתם מוכנים למסע אל ההר.

שלכם, גיל.

תחילת תנועה

נולדתי בהרצליה להוריי, חנה ושמואל (שמיל), אחיהם הצעיר של רן וחגי ואח תאום לישי. בכיתה ד’ הצטרפתי לישי בחוג כדורסל, ומאז ועד שהתגייסתי (אוגוסט 95’) הספקתי לשחק מול כל אגדות הכדורסל של אותו דור. מאז שאני זוכר את עצמי אהבתי סרטי מלחמה, בעיקר כל מה שקשור במלחמת העולם השנייה, ולא פספסתי שום תוכנית או סרט שהיה להם קשר לנושא. אין ספק שהעובדה שאבי היה צנחן שלחם במרבית מלחמות ישראל רק תדלקה את העניין שלי בנושא. ניצלתי כל הזדמנות שניתנה לי לשבת איתו ולשמוע סיפורי מלחמה, סיפורים שנשארו איתי לאורך שנים. כשאחי חגי התגייס לצוות החבלה של הצנחנים (אוגוסט 88’), אני ואחי התאום ישי בלענו בשקיקה כל סיפור על פתיחת ציר או מארב. היינו פשוט מרותקים לשמוע על מעלליו ובעיקר על מפקדו הנערץ, שיוזכר בספר הזה מספר פעמים. היינו שם בסיום מסע הכומתה של חגי והתרגשנו לפחות כמוהו בסיום קורס הצניחה. יש דברים בחיים שנחקקים בך ולא עוזבים – המנהג של חגי לשקשק את המקוצר שלו שנייה לפני שהוא נכנס הביתה בשישי הפך להיות הטקס שלי ושל ישי כשהגיע זמננו. הרעש הזה היה כמו להודיע, “הגעתי”.

הצוות של חגי הורכב מלוחמים מעולים אחד אחד אבל בעיקר מאנשים איכותיים במיוחד, מלח הארץ על אמת, והחברות שנוצרה שם עוררה בנו תשוקה שגם לנו זה יקרה בדיוק ככה.

לקראת הגיוס התחלתי לחשוב מה אני רוצה לעשות. הנתונים שלי היו גבוהים ואפילו קיבלתי זימון לטיס, יחד עם ישי. אומנם הייתי טייס מצוין בעל אלפי שעות טיסה במגוון סימולטורים במחשב, אבל בזמן אמת הודחנו שנינו בשלב הראשוני עוד לפני שבכלל הספקתי למצמץ. השלב הבא היה זימון ליום סיירות. בזמנו הייתי בכושר גופני מצוין, בעיקר בריצה שתמיד באה לי טבעי (עד היום). חגי, שכבר גר בחו”ל בשלב הזה, ניסה לדרבן אותי ואת ישי להשקיע ולעבור בהצלחה את היום.

בבוקר הגיבוש הגעתי לווינגייט נחוש להראות לכולם בעיקר כמה אני מהיר. היום התחיל בבוחן בר אור. בריצה הייתי בטופ 3. משם הכול הידרדר במהירות. מתח לא הייתי מסוגל אף פעם לעשות. בשלב כפיפות הבטן עמדתי במינימום, וכך יצא שלא ממש הרשמתי. בשלב הזה ביקש מאיתנו אחד המדריכים לקחת שק יוטה ולמלא בו חול. העפתי מבט על הדיונה המאיימת והבנתי לאן זה הולך. באותה שנייה חשבתי לעצמי: מי זה הטמבל הזה שצועק עליי כאילו אני חייב לו משהו? ולמה שאני אזחל פה הלוך וחזור במקום לשבת בסבבה בים? לקח לי שתי שניות להרים יד באוויר ולשאול, “איפה חותמים ויתור?” אכן סיפור מביך שהיום, בראייה לאחור, אני בעיקר מתחרט עליו. אבל הייתי צעיר ולא ממש ידעתי מה אני רוצה. אמא שלי, לעומת זאת, ידעה היטב מה היא רוצה בשבילי ובשביל ישי – מודיעין! היא טענה בעקשנות שאבא שלי וחגי עשו די והותר ושהגיע הזמן שמישהו אחר יישא בנטל.

מייד לאחר פרישתי המפוארת מיום הסיירות קיבלתי על הראש מחגי, ואפילו ישי צחק ואמר שהוא יצליח הרבה יותר ממני – יום הגיבוש שלו נקבע לשבוע אחריי. כשהגיע תורו, כמה מפתיע, קרה אותו דבר בדיוק והוא פרש לאחר שכיכב בריצת האלפיים.

כשאופציית הסיירות ירדה מהפרק החלטתי ללכת על מודיעין בכל הכוח. אח של חברה טובה סיפר לי על שירותו ביחידת מפענחי תצלומי אוויר, ואני נדלקתי. גם עבודת מודיעין, גם משרד, גם קרוב מאוד לבית ובעיקר אפס סיכון. הבנתי שהתפקיד נופל תחת ההגדרה “מודיעין שדה” ולשם כיוונתי. לא היה לי שמץ של מושג על המסלול או מה זה אומר. חשבתי רק איך לגרום לאמא לישון טוב בלילה. סימנתי במנילה – מכתב בחירת העדפות שהיה נשלח לכל מלש”ב – “מודיעין” כבחירה מספר 1, 2 וגם 3. ישי “הגאון” רשם מודיעין, מודיעין והנדסה קרבית – נחשו לאן הגיע?

יום אחד הגיעה מעטפה שמנה בדואר. בפנים היה שאלון סיווג ביטחוני ארוך ואמא שלי הייתה מאושרת. שמחתי מאוד ובעיקר דיברתי הרבה עם אותו אח של חברה כדי להבין את המסלול ואת התנאים. תאריך הגיוס נקבע ל־7.8.1995, סמוך מאוד לסיום הלימודים. גם ככה לא תכננתי לטייל וניצלתי את הזמן בעיקר למסיבות וים. ישי קיבל שיבוץ להנדסה קרבית והיה בעיקר בהלם ובדיכאון כבד. תאריך הגיוס שלו נקבע לכמה ימים לפניי. עד היום אני לא מצליח להבין או להיזכר מה גרם לי לא להגיע איתו לבקו”ם, אבל זה אחד הדברים שאני הכי מתחרט עליהם, ובכלל זה כל כך לא אופייני לקשר ההדוק שיש בינינו עוד מהרחם.

יום הגיוס שלי הגיע ולהפתעתי פגשתי הרבה מאוד חברים איתי במסלול, אפילו אחד ששיחק איתי כדורסל ועוד כמה שלמדו בשכבה שלי בתיכון השני בהרצליה. הקיצר – שכונה. את הטירונות העברתי בבסיס צוקי עובדה בדרום ואחריה נדדתי לירוחם לקורס מ”כים, שהיה חלק אינטגרלי מהמסלול. בסיום קורס המ”כים חילקו אותנו לאחת משלוש אופציות: מש”קי מודיעין, מפענחי תצלומי אוויר ותצפיתנים. את שתי האופציות הראשונות הכרתי ואילו על יחידת התצפיות (869 של אז והיום “איסוף קרבי”) לא ידעתי כלום. מובן שביקשתי להיות מפענח, אבל בחיים לא מקבלים תמיד מה שרוצים. את הטירונות סיימתי כמצטיין – ראש לשועלים היה אז תיאור די מדויק (אולי גם היום?), ולכן מישהו שם סימן אותי לתפקיד שהוא יותר לוחמני כנראה. האופציה השנייה שרציתי הייתה מש”ק מודיעין, למרות שלא ממש התלהבתי לניילן מפות ולסמן עליהן בטושים כל היום. אבל זה נשמע תפקיד שיש לו פוטנציאל מעניין – אם למשל מקבלים שיבוץ ליחידת עילית. בכל מקרה, מה שבטוח, זה ירגיע את אמא וזה בטח “קרוב לבית”. רצה הגורל וגם את זה לא קיבלתי. אני ועוד רבים אחרים שובצנו לקורס תצפיתנים שנערך בגלילות. לרובנו לא היה שמץ של מושג על הקורס ובעיקר לאן הוא יוביל אותנו. המרחק בין תדמית המודיעין ובין מהות התפקיד ובעיקר המיקום הגיאוגרפי היה גדול מאוד. במהלך הקורס עלתה אפשרות נוספת ומפתה על הפרק – של”ף. יחידה זאת ביצעה בזמנו תצפיות מוטסות ובסיסה היה שדה דב. השילוב הזה של תפקיד מודיעיני, חליפות טיסה, בסיס במרכז תל אביב ותצפיות אוויר נשמע לי שילוב מושלם. חבר של אבי ניסה להפעיל קשרים ולמשוך אותי מהקורס. רצה הגורל (שוב) ונבחרתי (שוב) למצטיין הקורס, ועל פי השמועה הלא מבוססת עד היום, זאת הסיבה שלא היו מוכנים לוותר עליי.

אופציית של”ף קרסה למרבה האכזבה ואני כבר הייתי בדרך לנקודת הבחירה הבאה: בחירת הפלוגה. יחידת התצפיות כללה ארבע פלוגות שפעלו בכל הגזרות החמות: פלוגת רמת הגולן שהייתה פרוסה במוצבים השונים וצפתה בעיקר על סוריה; פלוגת איו”ש שעבדה בשיתוף פעולה צמוד עם יחידת דובדבן בשטחים; פלוגת עזה שהייתה קטנה בהרבה ולא קיבלה הרבה ביקוש, ופלוגת לבנון שהייתה פרוסה לאורך הגבול ובשני מוצבים חודרים על גבול קו אדום – בופור ודלעת. על איו”ש ועזה לא חשבתי בכלל. מעולם לא התלהבתי מפעילות בחיכוך עם אוכלוסייה אזרחית. לבנון נשמעה לי אזור מלחמה בסיכון גבוה, בטח אחרי כל הסיפורים ששמעתי עליה מאבי ומחגי. רמת הגולן נשמעה לי האופציה הבטוחה – תפקיד מודיעיני, בסיס עם תנאים טובים שלא צריך שיירה/פתיחת ציר בשביל להיכנס אליו ולצאת ממנו, ובעיקר רמת איום נמוכה. נשמע מצוין. ושוב, רצה הגורל ומישהו שם שאחראי לקבלת ההחלטות הבין משהו שאני לא הבנתי – אני לא בנוי לישיבה במוצב בחרמון מול גזרה ענקית ולמידה סיזיפית של צבא סוריה. משהו בהתנהגות שלי כנראה שידר לוחמנות ואפילו חיבה לסיכון. כמובן שקיבלתי לבנון. בשלב הזה נשלחתי לטירונות יחידה בצפון שהייתה השלב האחרון לפני השיבוץ לעמדה הסופית. שוב בילינו הרבה זמן בשטח בניווטים ותרגולות חי”ר ואפילו עברנו שבוע של לחימה על נגמ”שים. התרגיל המסכם כלל ניווט רגלי בלילה לנקודת תצפית, התמקמות והסתוות לשהייה בלילה ותצפית על יעדים בשטח. האזור שנבחר היה נחל ציפורי. במרכז תוואי הנחל הייתה וילה נטושה ששימשה את המפקדים לביום אויב. תפקידנו היה לצפות על הווילה ולאסוף עליה מל”מ לקראת פשיטה שבוצעה על ידי צוות של המפקדים. אני זוכר שמאוד התלהבתי מכל ההכנות לתרגיל, ובכלל כל הקטע של מארבי תצפית בלילה בעזרת אמצעים מיוחדים קסם לי מאוד. סיימנו את הקורס במסע רגלי בצפון וחיכינו במתח לקבלת השיבוץ לעמדות. בשלב זה אתם כבר יכולים לנחש שביקשתי מוצב על הגדר ולא מוצב חודר. אני אפילו זוכר שלקחו אותנו לסיור במוצב ציפורן ודיברו איתנו על הבופור, ואני מייד קפצתי והתחלתי לספר על מעללי אחי ואבי בלבנון וכמה שהמבצר הזה מיוחד ומרשים. מי ידע שאני צפוי לקרוא לו הבית החדש שלי. אז כמובן קיבלתי שיבוץ לבופור יחד עם שני חבריי למסלול עדי ויואל. אחרי כמעט שבעה וחצי חודשים (מרץ 96’) של מסלול הגיע תורי לעלות על ההר.