נגמר הדג (אבל גם הבקר טעים)
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
נגמר הדג (אבל גם הבקר טעים)
מכר
מאות
עותקים
נגמר הדג (אבל גם הבקר טעים)
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

נגמר הדג (אבל גם הבקר טעים)

4.5 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

זיו כהן

זיו כהן, דייל אוויר בחברת "אל על",עיתונאי ועורך ברשת "ידיעות תקשורת", הוא מחבר רב המכר "נגמר העוף (אבל גם הקוסקוס טעים)", שזכה לשבחי הביקורות.

תקציר

מתן להב, הזמר הכי פופולארי בישראל ודמות קבועה ברשימות הרווקים הנחשקים, היפים והפנויים ושאר רשימות שמאלץ שמוכרות עיתוני בידור, מוצא את אהבת חייו בטיסה, בדרכו להופעה בחו"ל. בכוחה של אהבה זו לפקוח את עיניו לדברים שחשב שהוא לא מסוגל להם, אבל היא גם עלולה להפוך את עלומו ולסכן את הקריירה שבנה.

ניו יורק, בוקרשט, אנטוורפן, פורטו, בילבאו, אבידג´אן ואילת עומדות במרכזו של נגמר הדג (אבל גם הבקר טעים), המפגיש את עולם התעופה ועולם המחול, לריקוד סוער עמוס תככים, שקרים, מזימות ובגידות.

נגמר הדג (אבל גם הבקר טעים) הוא הספר השלישי בסדרת רבי המכר של זיו כהן, על הנעשה בחברת התעופה אופק, והעובדים בה, ששוב מסתבכים בפרשיות מסביב לעולם. קדמו לו נגמר העוף (אבל גם הקוסקוס טעים) ונגמר הקוסקוס (אבל גם הדג טעים), שזכו לשבחי הביקורת ונמכרו בעשרות אלפי עותקים כל אחד.

זיו כהן, עיתונאי ועורך ברשת "ידיעות תקשורת", היה דייל אוויר בחברת "אל על" בין השנים 2000-2004.

פרק ראשון

1.

 

עד לרגע בו מטוס הבואינג 737 של אופק בטיסת 7481 החל בהרצה על המסלול בשדה התעופה של בוקרשט בדרכו לתל אביב, שום דבר לא חרג מהשגרה. תדהר ישב במקום הקבוע השמור למאבטחי הטיסות וגולל בראשו שוב - הוא כבר הפסיק לספור כמה פעמים הסצנה הזו הדהדה בראשו - את המריבה שלו ושל דור לפנות בוקר, לפני שיצא לטיסה.

דור שוב קבל בפניו על כך שהוא צפוי למצוא את עצמו בערב שבת לבד בבית בזמן שהוא ייצא לארוחה המשפחתית. לא שהיה במריבה הזו משהו חדש - היא חזרה על עצמה בריטואל קבוע בכל שישי בו שניהם היו בארץ - רק שהטון הפעם היה שונה. כבר לא נעלב, אלא יותר מאוכזב.

הוא לא זכר בדיוק מתי החל להבין את הציפייה של דור להכיר את הוריו, אם זה היה כשהעיר לו, 'שוב אני נשאר לאכול בחברת עצמי' בשילוב מבט עגמומי, או בשלב מאוחר יותר, כשדור כבר הפך ציני כלפי העניין ואמר, 'חכה כמה דקות עד שאני אסיים להתלבש' או 'טוב, אם אתה חייב לזוז כבר, אז אני לא אבוא הפעם'.

תדהר לא הבין את הדחף שהחל לבעור בדור בנושא. אם זה היה תלוי בו, הוא היה חוסך את רגעי המבוכה שהיו מנת חלקו במפגשים הראשונים עם אמו של דור, למרות שההיכרות הזאת הייתה בלתי נמנעת מהרגע בו עבר להתגורר בדירתו. היא גרה שתי קומות מתחתיהם, טיפלה בבנו של דור והייתה חלק משמעותי בחייו.

בדיעבד הוא שמח על נוכחותה בחייהם והעזרה שהושיטה להם בכל דבר, אבל ידע שהאידיליה הזאת לא תוכל לשרור גם מכיוון הוריו. לא שהוא חשש מתגובתם לכך שהתגרש מנעמה ועבר לחיות עם בן זוג, אלא בעיקר כי לאורך השנים הקפיד לנהל את חייו הרחק מעיניהם. היה לו נוח להמשיך בכך.

בשבועות האחרונים, כשדור כבר הפך ישיר לגבי העניין ואמר שלא מתאים לו לחיות עם בן זוג שמסתיר אותו מהמשפחה שלו, תדהר הבין שיצטרך למצוא פתרון לעניין. הוא אמנם לא ראה בכך איום מרומז לגבי המשך הקשר ביניהם - האהבה שלהם הייתה חזקה דיה - אבל הסדק שנשמע בקולו של דור גרם לו להבטיח שימצא את הזמן המתאים לספר להוריו עליהם. לא שהתרגשה בו כוונה שכזאת - הוא לא חשב שחייו הפרטיים הם נושא לשיחה בינו לבין הוריו - אבל ידע שזה ירגיע את דור, לפחות לתקופה הקרובה.

כשהתגרש מנעמה, הוריו לא שאלו יותר מדי שאלות בנוגע לסיבות שהובילו אותם להיפרד. הם ניסו תחילה לדבר על ליבו ולהסביר לו, שמשברים הם מנת חלקם של כל בני זוג צעיר ולא צריך להיחפז לקבל החלטות. אמו אף ניהלה מספר שיחות עם נעמה בניסיון להבין מה השתבש בקשר בינה לבין בנה, אך לבסוף השתכנעה מהטיעון שהנישואים לא עבדו מלכתחילה כמו שצריך. שום רגשות נקם לא ליוו את נעמה על כך שתדהר בחר לחיות את חייו עם גבר - היא ידעה על משיכתו לגברים מהיום שהכירה אותו ובכל זאת בחרה להתחתן איתו - והיא לא חשה שמתפקידה להסגיר את הפרט הזה בפני הוריו.

מחשבותיו של תדהר נקטעו ברגע בו הוא ושאר הנוסעים חשו טלטלה אדירה למשך שניות ספורות, בהן ניסה המטוס לבלום בכל כוחו, רגעים ספורים בלבד בטרם התנתק מהקרקע.

בלימת חירום במהלך ריצה על הקרקע הייתה אירוע נדיר שהתרחש רק במקרים בהם התקבלה בקוקפיט* התראה מאחת המערכות על כך שמשהו לא תקין מתרחש. זה יכול היה להיות בגלל שאחד המנועים לא ייצר מספיק דחף או שבק חיים. ההחלטה על כך התקבלה תוך שניות ספורות, ללא התראה מוקדמת ומעוצמת הבלימה יכלו הנוסעים להיפגע. מסיבה זו הקפידו הדיילים בכל חברות התעופה לבדוק שהנוסעים חגורים למושבם ונעלו את הקונטיינרים במטבחים בטרם החל המטוס לנוע על מסלול ההמראה.

[*קוקפיט - תא הטייסים.]

"מה זה היה?", הנוסע שישב ליד תדהר גמגם שאלה בזמן שתר אחרי שקית ההקאה שהייתה אמורה להיות בכיס המושב שלפניו.

תדהר ניסה להגיב, אולם קולו של הקברניט, שבקע ממערכת הכריזה במטוס, הקדים אותו. קפטן עמית גבירץ שיגר לנוסעים מספר מילות הרגעה על כך שהכול נמצא בשליטה, הוסיף שבשל כשל טכני הם נאלצו לבצע בלימת חירום וסיים בכך שאחרי שהמטוס ייגרר לרחבת החנייה ניתן יהיה לאמוד את חומרת התקלה ומשך הזמן שייקח לתקן אותה.

"תמיד יש בעיות עם המטוסים של החברה המזופתת הזאת", רטן הנוסע והביט בשעונו. "עד שהם יסדרו את התקלה, אנחנו נתייבש שעות בשדה התעופה, אם בכלל יתנו לנו לצאת מהמטוס".

תדהר הביט באיש, שהמשיך למלמל דברים לא ברורים, והחליט לחסוך ממנו את המידע שהשהות בבוקרשט הולכת להיות ארוכה הרבה יותר. זה לא היה הימור מסוכן שהרעש שהחריד את המטוס נבע מפיצוץ צמיגיו, והחלפתם תארך מספר שעות. כיוון שזמן הטיסה מרומניה לישראל עמד על שעתיים וחצי, ומטוסי אופק לא הורשו להמריא ביום שישי משום יעד אם היה קיים סיכוי סביר שינחתו אחרי כניסת השבת, לא היה מנוס מכך שהמטוס וכל מי שעליו יקורקעו בבירת רומניה עד מוצאי שבת.

ההערכה המוקדמת של תדהר התבררה כנכונה כעבור מספר שעות. תחילה הנוסעים עוד נשארו ישובים במטוס, אבל כעבור שעה הושבו בחזרה לטרמינל ונאלצו להמתין שם עוד שעתיים, ניזונים מפירורי מידע ובעיקר משמועות. כשאנשי תחנת אופק בבוקרשט קיבלו אישור סופי לכך שהמטוס לא יוכל להמריא, כיוון שאין בנמצא צמיגים חלופיים ויש צורך להטיסם במיוחד מישראל, הוחלט לפזר את הנוסעים בין בתי המלון בעיר. זה היה כרוך במבצע לוגיסטי מורכב, כיוון שמרבית בתי המלון בבוקרשט היו בתפוסה מלאה בסופי השבוע וחלפו עוד שעתיים עד שהושגו חדרים לכלל הנוסעים.

אחרונים לעזוב את שדה התעופה היו אנשי צוות המטוס, שכעבור נסיעה רצופת פקקי תנועה, הגיעו מרוטים מעייפות למלון מריוט, ששכן מאחורי בניין הפרלמנט, מפלצת בטון אדירת מימדים בעלת 300 חדרים, שבנה ניקולה צ'אושסקו ונחשב לבניין השני בגודלו בעולם אחרי הפנטגון.

תדהר נשאר בלובי של המלון, אחרי שהטייסים והדיילים עלו לחדריהם. הוא ניסה להשיג בטלפון את דור, אבל הגיע למשיבון הסלולרי שלו. כשסיים לשלוח לו הודעת טקסט, ובדיוק כשהתכוון להתקשר לאמו, כדי להודיע לה שהוא נתקע בבוקרשט ולא יגיע לארוחת הערב, שמע קול קורא בשמו.

הוא הביט לאחור וראה בחור צעיר בטרנינג שחור וגופיה לבנה צמודה, שעליה קשקוש צבעוני, משגר לעברו מבט משתאה. פניו היפות היו מוכרות לו, אבל הוא לא הצליח לשייך אותן לאף שם ולשום זיכרון.

"מה אתה עושה בבוקרשט?", הוא עדיין לא הבחין בכך שתדהר לא בדיוק יודע מי הוא.

"הייתה לנו תקלה במטוס ובגלל שהשבת נכנסה, אנחנו מקורקעים לכאן עד מחר", הוא העריך שאם הבחור שמולו מכיר אותו, הוא גם יודע מה עיסוקו. עכשיו רק נותר לו לשאול בדיוק את אותה השאלה, כדי לנסות ולהבין מאיפה הם מכירים. "מה אתה איבדת כאן?".

"הלהקה שאני רוקד בה נמצאת כאן בסיבוב הופעות", הוא השיב וחיוך קטן התפרש על פניו של תדהר. "מחר הופעה אחרונה וביום ראשון אנחנו סוף סוף חוזרים לארץ. שבועיים ברומניה זה בערך 12 יום יותר מדי".

"עד כדי כך נורא?", ברגע שהוא הזכיר להקת ריקודים, תדהר כבר הבין שמולו ניצב חוף, אחיו הצעיר של צוף, החבר הכי טוב שלו.

"עוד יותר ממה שניתן לדמיין", הוא השיב. "אגב, יצאת באלגנטיות מהעניין".

"איזה עניין?", מבטו הפך משתומם.

"לקח לך כמה שאלות להיזכר מי אני".

"היה לוקח יותר אם לא היית מזכיר את הלהקה".

"עד כדי כך השתניתי?", חוף ידע את התשובה, אבל גריפת מחמאות הייתה החמצן ממנו הוא חי.

"עברו הרבה שנים מאז הפעם האחרונה שראיתי אותך".

"ועוד לא ראית כלום", הוא השיב. "תשמע, אני חייב לרוץ לחזרה, אבל אם אתה תקוע פה ואין לך תוכניות להמשך, אפשר ללכת יחד לאכול בערב. יש כאן מסעדה הודית מצוינת".

"הודית נשמע מעולה", תדהר לא ידע אם אי פעם הזכיר בפניו את חיבתו למטבח ההודי, אבל גם אם כן, לא היה סביר שחוף זכר את זה.

"ניפגש בלובי בתשע וחצי", חוף אמר ורץ לעבר חבריו, מותיר את תדהר מאחור, לא מודע בכלל לכך שהמפגש המקרי הזה וארוחת הערב שתבוא בעקבותיו, תעמיק בעתיד עוד יותר את הקרע בינו לבין דור.

זיו כהן

זיו כהן, דייל אוויר בחברת "אל על",עיתונאי ועורך ברשת "ידיעות תקשורת", הוא מחבר רב המכר "נגמר העוף (אבל גם הקוסקוס טעים)", שזכה לשבחי הביקורות.

עוד על הספר

נגמר הדג (אבל גם הבקר טעים) זיו כהן

1.

 

עד לרגע בו מטוס הבואינג 737 של אופק בטיסת 7481 החל בהרצה על המסלול בשדה התעופה של בוקרשט בדרכו לתל אביב, שום דבר לא חרג מהשגרה. תדהר ישב במקום הקבוע השמור למאבטחי הטיסות וגולל בראשו שוב - הוא כבר הפסיק לספור כמה פעמים הסצנה הזו הדהדה בראשו - את המריבה שלו ושל דור לפנות בוקר, לפני שיצא לטיסה.

דור שוב קבל בפניו על כך שהוא צפוי למצוא את עצמו בערב שבת לבד בבית בזמן שהוא ייצא לארוחה המשפחתית. לא שהיה במריבה הזו משהו חדש - היא חזרה על עצמה בריטואל קבוע בכל שישי בו שניהם היו בארץ - רק שהטון הפעם היה שונה. כבר לא נעלב, אלא יותר מאוכזב.

הוא לא זכר בדיוק מתי החל להבין את הציפייה של דור להכיר את הוריו, אם זה היה כשהעיר לו, 'שוב אני נשאר לאכול בחברת עצמי' בשילוב מבט עגמומי, או בשלב מאוחר יותר, כשדור כבר הפך ציני כלפי העניין ואמר, 'חכה כמה דקות עד שאני אסיים להתלבש' או 'טוב, אם אתה חייב לזוז כבר, אז אני לא אבוא הפעם'.

תדהר לא הבין את הדחף שהחל לבעור בדור בנושא. אם זה היה תלוי בו, הוא היה חוסך את רגעי המבוכה שהיו מנת חלקו במפגשים הראשונים עם אמו של דור, למרות שההיכרות הזאת הייתה בלתי נמנעת מהרגע בו עבר להתגורר בדירתו. היא גרה שתי קומות מתחתיהם, טיפלה בבנו של דור והייתה חלק משמעותי בחייו.

בדיעבד הוא שמח על נוכחותה בחייהם והעזרה שהושיטה להם בכל דבר, אבל ידע שהאידיליה הזאת לא תוכל לשרור גם מכיוון הוריו. לא שהוא חשש מתגובתם לכך שהתגרש מנעמה ועבר לחיות עם בן זוג, אלא בעיקר כי לאורך השנים הקפיד לנהל את חייו הרחק מעיניהם. היה לו נוח להמשיך בכך.

בשבועות האחרונים, כשדור כבר הפך ישיר לגבי העניין ואמר שלא מתאים לו לחיות עם בן זוג שמסתיר אותו מהמשפחה שלו, תדהר הבין שיצטרך למצוא פתרון לעניין. הוא אמנם לא ראה בכך איום מרומז לגבי המשך הקשר ביניהם - האהבה שלהם הייתה חזקה דיה - אבל הסדק שנשמע בקולו של דור גרם לו להבטיח שימצא את הזמן המתאים לספר להוריו עליהם. לא שהתרגשה בו כוונה שכזאת - הוא לא חשב שחייו הפרטיים הם נושא לשיחה בינו לבין הוריו - אבל ידע שזה ירגיע את דור, לפחות לתקופה הקרובה.

כשהתגרש מנעמה, הוריו לא שאלו יותר מדי שאלות בנוגע לסיבות שהובילו אותם להיפרד. הם ניסו תחילה לדבר על ליבו ולהסביר לו, שמשברים הם מנת חלקם של כל בני זוג צעיר ולא צריך להיחפז לקבל החלטות. אמו אף ניהלה מספר שיחות עם נעמה בניסיון להבין מה השתבש בקשר בינה לבין בנה, אך לבסוף השתכנעה מהטיעון שהנישואים לא עבדו מלכתחילה כמו שצריך. שום רגשות נקם לא ליוו את נעמה על כך שתדהר בחר לחיות את חייו עם גבר - היא ידעה על משיכתו לגברים מהיום שהכירה אותו ובכל זאת בחרה להתחתן איתו - והיא לא חשה שמתפקידה להסגיר את הפרט הזה בפני הוריו.

מחשבותיו של תדהר נקטעו ברגע בו הוא ושאר הנוסעים חשו טלטלה אדירה למשך שניות ספורות, בהן ניסה המטוס לבלום בכל כוחו, רגעים ספורים בלבד בטרם התנתק מהקרקע.

בלימת חירום במהלך ריצה על הקרקע הייתה אירוע נדיר שהתרחש רק במקרים בהם התקבלה בקוקפיט* התראה מאחת המערכות על כך שמשהו לא תקין מתרחש. זה יכול היה להיות בגלל שאחד המנועים לא ייצר מספיק דחף או שבק חיים. ההחלטה על כך התקבלה תוך שניות ספורות, ללא התראה מוקדמת ומעוצמת הבלימה יכלו הנוסעים להיפגע. מסיבה זו הקפידו הדיילים בכל חברות התעופה לבדוק שהנוסעים חגורים למושבם ונעלו את הקונטיינרים במטבחים בטרם החל המטוס לנוע על מסלול ההמראה.

[*קוקפיט - תא הטייסים.]

"מה זה היה?", הנוסע שישב ליד תדהר גמגם שאלה בזמן שתר אחרי שקית ההקאה שהייתה אמורה להיות בכיס המושב שלפניו.

תדהר ניסה להגיב, אולם קולו של הקברניט, שבקע ממערכת הכריזה במטוס, הקדים אותו. קפטן עמית גבירץ שיגר לנוסעים מספר מילות הרגעה על כך שהכול נמצא בשליטה, הוסיף שבשל כשל טכני הם נאלצו לבצע בלימת חירום וסיים בכך שאחרי שהמטוס ייגרר לרחבת החנייה ניתן יהיה לאמוד את חומרת התקלה ומשך הזמן שייקח לתקן אותה.

"תמיד יש בעיות עם המטוסים של החברה המזופתת הזאת", רטן הנוסע והביט בשעונו. "עד שהם יסדרו את התקלה, אנחנו נתייבש שעות בשדה התעופה, אם בכלל יתנו לנו לצאת מהמטוס".

תדהר הביט באיש, שהמשיך למלמל דברים לא ברורים, והחליט לחסוך ממנו את המידע שהשהות בבוקרשט הולכת להיות ארוכה הרבה יותר. זה לא היה הימור מסוכן שהרעש שהחריד את המטוס נבע מפיצוץ צמיגיו, והחלפתם תארך מספר שעות. כיוון שזמן הטיסה מרומניה לישראל עמד על שעתיים וחצי, ומטוסי אופק לא הורשו להמריא ביום שישי משום יעד אם היה קיים סיכוי סביר שינחתו אחרי כניסת השבת, לא היה מנוס מכך שהמטוס וכל מי שעליו יקורקעו בבירת רומניה עד מוצאי שבת.

ההערכה המוקדמת של תדהר התבררה כנכונה כעבור מספר שעות. תחילה הנוסעים עוד נשארו ישובים במטוס, אבל כעבור שעה הושבו בחזרה לטרמינל ונאלצו להמתין שם עוד שעתיים, ניזונים מפירורי מידע ובעיקר משמועות. כשאנשי תחנת אופק בבוקרשט קיבלו אישור סופי לכך שהמטוס לא יוכל להמריא, כיוון שאין בנמצא צמיגים חלופיים ויש צורך להטיסם במיוחד מישראל, הוחלט לפזר את הנוסעים בין בתי המלון בעיר. זה היה כרוך במבצע לוגיסטי מורכב, כיוון שמרבית בתי המלון בבוקרשט היו בתפוסה מלאה בסופי השבוע וחלפו עוד שעתיים עד שהושגו חדרים לכלל הנוסעים.

אחרונים לעזוב את שדה התעופה היו אנשי צוות המטוס, שכעבור נסיעה רצופת פקקי תנועה, הגיעו מרוטים מעייפות למלון מריוט, ששכן מאחורי בניין הפרלמנט, מפלצת בטון אדירת מימדים בעלת 300 חדרים, שבנה ניקולה צ'אושסקו ונחשב לבניין השני בגודלו בעולם אחרי הפנטגון.

תדהר נשאר בלובי של המלון, אחרי שהטייסים והדיילים עלו לחדריהם. הוא ניסה להשיג בטלפון את דור, אבל הגיע למשיבון הסלולרי שלו. כשסיים לשלוח לו הודעת טקסט, ובדיוק כשהתכוון להתקשר לאמו, כדי להודיע לה שהוא נתקע בבוקרשט ולא יגיע לארוחת הערב, שמע קול קורא בשמו.

הוא הביט לאחור וראה בחור צעיר בטרנינג שחור וגופיה לבנה צמודה, שעליה קשקוש צבעוני, משגר לעברו מבט משתאה. פניו היפות היו מוכרות לו, אבל הוא לא הצליח לשייך אותן לאף שם ולשום זיכרון.

"מה אתה עושה בבוקרשט?", הוא עדיין לא הבחין בכך שתדהר לא בדיוק יודע מי הוא.

"הייתה לנו תקלה במטוס ובגלל שהשבת נכנסה, אנחנו מקורקעים לכאן עד מחר", הוא העריך שאם הבחור שמולו מכיר אותו, הוא גם יודע מה עיסוקו. עכשיו רק נותר לו לשאול בדיוק את אותה השאלה, כדי לנסות ולהבין מאיפה הם מכירים. "מה אתה איבדת כאן?".

"הלהקה שאני רוקד בה נמצאת כאן בסיבוב הופעות", הוא השיב וחיוך קטן התפרש על פניו של תדהר. "מחר הופעה אחרונה וביום ראשון אנחנו סוף סוף חוזרים לארץ. שבועיים ברומניה זה בערך 12 יום יותר מדי".

"עד כדי כך נורא?", ברגע שהוא הזכיר להקת ריקודים, תדהר כבר הבין שמולו ניצב חוף, אחיו הצעיר של צוף, החבר הכי טוב שלו.

"עוד יותר ממה שניתן לדמיין", הוא השיב. "אגב, יצאת באלגנטיות מהעניין".

"איזה עניין?", מבטו הפך משתומם.

"לקח לך כמה שאלות להיזכר מי אני".

"היה לוקח יותר אם לא היית מזכיר את הלהקה".

"עד כדי כך השתניתי?", חוף ידע את התשובה, אבל גריפת מחמאות הייתה החמצן ממנו הוא חי.

"עברו הרבה שנים מאז הפעם האחרונה שראיתי אותך".

"ועוד לא ראית כלום", הוא השיב. "תשמע, אני חייב לרוץ לחזרה, אבל אם אתה תקוע פה ואין לך תוכניות להמשך, אפשר ללכת יחד לאכול בערב. יש כאן מסעדה הודית מצוינת".

"הודית נשמע מעולה", תדהר לא ידע אם אי פעם הזכיר בפניו את חיבתו למטבח ההודי, אבל גם אם כן, לא היה סביר שחוף זכר את זה.

"ניפגש בלובי בתשע וחצי", חוף אמר ורץ לעבר חבריו, מותיר את תדהר מאחור, לא מודע בכלל לכך שהמפגש המקרי הזה וארוחת הערב שתבוא בעקבותיו, תעמיק בעתיד עוד יותר את הקרע בינו לבין דור.