נגמר העוף (אבל גם הקוסקוס טעים)

1.

"אם זה מה שיש לאכול, תחנקי את עם זה". בתוך שניות התעופף באוויר המגש שהכיל את ארוחת הבוקר שהוגשה לנוסעים - אומלט, צלחת עם שלושה סוגי גבינות, מיץ תפוזים, סלט עגבניות שרי עם צנוברים ועוגת שוקולד, ונחת על פניה של מיטל.

מגשים מעופפים לא היו חלק מתוכנית הבידור שהקצתה חברת התעופה אופק לנוסעיה, בטח לא כאלה שמחליפים את ייעודם מארוחת בוקר לתצוגת מזון על דיילת, אפילו שבכך נחסך ממנה לשאול את הנוסעים מה ירצו לאכול. מספיק היה להביט בה, כדי להבין את התפריט המוצע.

חלק מהנוסעים פרצו בצחוק ומיטל התקשתה להסתיר את מבוכתה. זו הייתה הטיסה הראשונה שלה כדיילת אוויר, לאחר שעברה שמונה שבועות של קורס משעמם, ארכאי ורצוף שעות מתות. החלום על מסעות שופינג בניו יורק, מסאז'ים מפנקים בבנגקוק וסופי שבוע מטריפים בבירות אירופה, נראה בעיניה, באותם רגעים לפחות, לא זוהר במיוחד, בטח אם זו החוויה שמצפה לה בכל פעם שתלבש את המדים הכחולים־לבנים של אופק.

"לכי לגאלי ותנקי את עצמך", הציע יוגב. "אני אמשיך לבד עם הארוחה". הוא נתקל כבר בנוסעים אלימים במהלך השנים שעבד באופק, אבל נוסע שזורק בזעם מגש על דיילת רק בגלל שנגמרו הבלינצ'סים והאפשרות היחידה שעמדה בפניו הייתה אומלט, הוא עוד לא ראה. מיטל נמלטה לכיוון המטבח, בקושי מצליחה לעצור את דמעותיה.

הבואינג 767 של אופק בטיסה מברצלונה לתל אביב היה עמוס ברובו בגברים, אוהדים של קבוצת כדורגל ישראלית שהובסה בליל אמש במשחק במסגרת ליגת האלופות. עצביהם, לנוכח התבוסה שנחלה קבוצתם האהובה, בגדו בהם כבר בבית המלון בו שהו, ובו ביצעו פוגרום כללי. יו"ר הקבוצה, ששמע על מעשי הוונדליזם, שכללו כתובות גרפיטי, ניתוץ טלוויזיות והשתוללות המונית בלובי, נשלח למקום בידי הספונסר הראשי של האגודה, אוליגרך רוסי שאיש בישראל לא ממש ידע איך השיג את הונו ובכמה מיליארדים הוא נאמד, בניסיון למזער נזקים ולמנוע מבעל המלון להזעיק את המשטרה. הוא שלף מתיקו מאה שטרות של מאה אירו והשתיק את הפרשה.

"תגידי, מה זו ההופעה העלובה שלך", צרח מנחם גונן על מיטל, ברגע שנכנסה לגאלי האחורי. הוא היה מנהל שירות בטיסה כבר עשרים וחמש שנה ונחשב לאימת הדיילים. שמו הלך לפניו כמי שבכל אחת מטיסותיו מאמלל את אחד הדיילים, רצוי מהחדשים בצוות, ומביא אותו לדמעות. במקרה של מיטל, הן זלגו הרבה לפני המפגש איתו, אבל הוא לא נתן לזה להפריע לו במיוחד. הטרף הונח לפניו, והוא התכוון להתענג על כל רגע.

"שאלתי אותך משהו", גער בה בזמן שניסתה לנקות מחולצתה הלבנה את הכתמים האדומים שהותירו אחריהן עגבניות השרי.

"אחד הנוסעים לא היה מרוצה מהארוחה שהגשתי לו וזרק עלי את המגש", לחשה.

"תסתכלי על עצמך", הוא פתח את דלת תא השירותים, סימן לה להיכנס פנימה ושיגר את ידו לעבר המראה. "גם בלי האוכל שדבוק לך למדים את לא נראית זוהרת במיוחד. אחרי שתנקי את שאריות האומלט מהשיער שלך ותחליפי חולצה, לא יזיק אם תעירי את הפנים החיוורות שלך בקצת מייק אפ. בשביל מה דאגו לכן לסדנת איפור במהלך הקורס, אם לא בשביל שפרצופים שאלוהים לא ריחם עליהם יזכו לקצת חיים?".

"אני רוצה שתזמין משטרה שתחכה לו כשננחת בנתב"ג", היה המשפט היחיד שהצליחה לומר, נדהמת לנוכח הדברים הקשים שהטיח בה.

"ואני רוצה שתסיימי להגיד לי מה לעשות ותחזרי לעזור לחברים שלך עם הארוחה", פקד עליה וחזר לגאלי. "ותחליפי כבר חולצה"

"אין לי חולצה להחלפה", היא הייתה מודעת לכך שעברה על הוראה ברורה מהוראות הדייל הראשי, לפיה חייבים להיות ברשותה מדים להחלפה בכל טיסה. לפני שהלכה לישון, גיהצה את המדים והכינה חולצה ומכנסיים חלופיים, אותם התכוונה להכניס לטרולי לפני הפיק אפ. מרוב התרגשות לקראת טיסת הבכורה שלה, שכחה אותם תלויים על קולב בחדרה ונזכרה בעניין רק כשהמונית שהסיעה אותה הייתה בכניסה לשדה התעופה. לנוכח המקרה, קיוותה, יוותר לה המש"ב.

לא מנחם גונן.

"אין לך מדים להחלפה?", רעם עליה בקולו, כאילו באותו רגע נודע לו שפרצה אש בשירותים והיא לא יודעת איפה מונח המטף. "שיהיה לך ברור שזה לא יעבור לך בשקט. אחרי שננחת את מוזמנת לעבור במחסן ולהחזיר ציוד. אחרי התלונה שתקבלי ממני, לא תישארי בחברה הרבה זמן".

"אבל", היא ניסתה להגיד משהו שירכך אותו. רצתה להסביר לו שזו טיסתה הראשונה, שלא יכלה לצפות שנוסע יזרוק עליה מגש עם אוכל וציפתה שדווקא הוא, בתור מנהל השירות בטיסה, יעמוד לצידה, יתקשר לקוקפיט, יעדכן את הטייסים בפרטי המקרה ויבקש מהם להזמין את המשטרה, כדי שתעצור את הנוסע האלים עם הנחיתה - בדיוק כפי שחייבו אותו ההוראות.

"שום אבל", הוא המשיך לירות ללא אבחנה, "מעכשיו את דיילת מטבח, לא עוזבת את הגאלי גם אם יש מצב חירום במטוס. גם ככה ההופעה שלך גורמת לפאניקה בקרב הנוסעים".

היא נרעדה כולה, מתחרטת על הרגע בו ראתה מודעה בעיתון על כך שאופק מגייסת דיילי אוויר חדשים. כשניגשה למיונים, זה נראה בעיניה שינוי מרענן לחייה שעברו טלטלה עצומה, אבל כנראה שטעתה. היא לא תיתן למנחם גונן את העונג להביא לפיטוריה, אלא תיגש בעצמה למחלקת דיילים אחרי הנחיתה ותתפטר. ההשפלות שעברה בטיסה הזו הספיקו לה לכל החיים.

"תכיני את הפיצ'רים עם הקפה והתה ואל תפריעי לי להכין את עגלת הדיוטי פרי", המשיך לחלק לה פקודות, בזמן שיוגב החזיר לגאלי האחורי את עגלת ארוחת הבוקר. הוא נטל פיצ'ר עם קפה והתעניין בשלומה של מיטל, אבל בטרם הספיקה לענות לו, נשמע שוב קולו של מנחם גונן.

"שלומה הוא לא עניינך. שלומם של נוסעינו הצמאים לקפה שלהם עם ארוחת הבוקר צריך להעסיק אותך כרגע. קשקשקש מהגאלי".

"נוסעינו הצמאים לקפה שלהם ימתינו", יוגב הניח את הפיצ'ר והמגש עם הסוכר והחלב על הדלפק. "אחד מהם פגע בחברה שלי לצוות, ומצבה כרגע חשוב הרבה יותר".

"אני בסדר", אמרה מיטל, "באמת שבסדר". היא לא רצתה שיוגב יסתבך עם מנחם גונן וקיוותה שייצא מהגאלי לפני שהוא יתפרץ גם עליו. היא הייתה חדשה מכדי לדעת שבאותה מידה שלפרסר הזועם הייתה חולשה לדיילות חדשות, הוא נרתע מעימותים עם דיילים שידעו לעמוד על שלהם.

"שמעת שהיא בסדר, עכשיו צא עם הקפה", נימת קולו כבר לא הייתה מזלזלת. "אני עוד צריך להספיק דיוטי פרי".

"אני חושב שצריך לעדכן את הקפטן במקרה", הוסיף יוגב, מזג כוס מים והגיש למיטל. "צריך לעצור את הנוסע הזה איך שננחת. היום הוא פגע במיטל, חברים שלו ראו שלא עשו לו כלום, בטיסה הבאה הם עלולים לפגוע בך".

"ואני חושב שלטיסה הזאת יש מנהל אחד והוא אני", אם היה משהו שמנחם גונן שנא יותר מכל, זה שמישהו מאנשי הצוות מנסה ללמד אותו איך מנהלים טיסה. "תזדרז עם הקפה, כי אני רוצה שתצא איתי עם הדיוטי פרי".

"לקופים לא מגיע דיוטי פרי, מקסימום עוד סיבוב של בוטנים", יוגב לא התכוון לוותר בנושא, "אבל אני בשמחה אצא איתך לסיבוב מכירה ובטוח שאתה יודע מה עליך לעשות כדי שבסוף הטיסה הצוות יציין במכתב למחלקה את התנהגותך לשבח כמי שדאג לו ושמר על כבודו". הוא לא המתין לתשובה, שיגר לעבר מיטל חיוך ממזרי, נטל לידיו את הפיצ'ר והמגש, ויצא מהגאלי.

מנחם גונן הרים בכעס את הטלפון הפנימי. הוא לא רצה לערב במקרה את המשטרה, כי ידע שהדבר עלול לעכב אותו שעה ארוכה בנתב"ג, כיוון שיצטרך למלא הרבה טפסים. אם היה בטוח שהנושא יושתק, היה שוכח בשמחה מהעניין, אבל היה גם סיכוי שהמקרה יגיע בסופו של דבר למחלקת דיילים והוא עלול למצוא עצמו נותן הסברים על חריגה מנהלים, תחום שדאג להקפיד עליו מאוד. שהקוקפיט ישברו את הראש עם זה, חשב לעצמו. הוא יעדכן אותם בפרטי המקרה ויגלגל אליהם את ההחלטה האם להזמין משטרה או לא. אם הם יחליטו להשתיק את הפרשה, לפחות יוכל לטעון שהיה לו גיבוי.

"תבקש מהנוסע את הדרכון שלו", קפטן עמית גבירץ היה נחרץ. "כשננחת תמתין לו ניידת ליד המטוס".

"ברור", השיב. איך בכלל יכול היה לחשוב שקברניט, שמשמש גם כראש אגף שירות בטיסה, יתעלם מהמקרה. הרי לא הוא יהיה זה שיצטרך לבזבז שעות בנקודת המשטרה בנתב"ג.

"אפשר לקבל קפה?", שאל נוסע צעיר את יוגב. הוא ישב בקדמת המטוס ולא השתייך לקבוצת אוהדי הכדורגל. יוגב זכר שבזמן הארוחה הוא נעץ בו מבטים משונים, אבל לא ייחס לכך יותר מדי חשיבות. הוא היה רגיל למבטים שנזרקו לעברו מצד נוסעים ונוסעות, רק שהפעם אלו היו מבטים שונים, עמוקים וחודרניים, כאילו הוא מכיר אותו ומנסה להיזכר מאיפה.

"בבקשה", אמר וביקש ממנו להניח את כוס הפלסטיק על המגש.

"טיסה קשה, הא?", הוא לרגע לא הוריד ממנו את העיניים.

"עברתי גרועות יותר", יוגב השיב בחוסר חשק והגיש לעברו את המגש עם ספל הקפה. לא היה בו שום רצון וסבלנות להיכנס לשיחת חולין, בטח לא עם נוסע שמפשיט אותו במבטים. "בבקשה", אמר כשהבחין שהוא ממשיך לבהות בו, פיו פעור וידיו רועדות.

"שי?", הוא בקושי הצליח להגות את השם.

"סליחה?", יוגב לא ממש הבין מה הוא רוצה ממנו.

"קוראים לך במקרה שי?".

"לא", אמר וסימן לעבר התג השמי המוכסף שהיה על דש חולצתו. "קוראים לי יוגב ושאר הנוסעים קוראים לקפה שאני אמור להגיש להם".

בידיים רועדות אסף הנוסע את כוס הקפה והניח אותו על השולחן שלפניו. ליבו פרפר בפראות והוא חש סחרחורת מתפשטת על כל גופו. ברכיו רעדו והוא החל לנשום בכבדות, מתקשה להאמין שהדייל שמשך מתחילת הטיסה את תשומת ליבו, הוא האיש שחיפש ימים ולילות לפני שעזב את ישראל, בין אם באמת קוראים לו יוגב ובין אם שי הוא שמו השני.

אחרי שסיימו להגיש תלונה נגד הנוסע האלים, בעודם פוסעים לעבר עמדת המוניות שאמורות לפזר אותם לבתיהם, ניגשה מיטל ליוגב.

"לא הספקתי להודות לך על הדאגה ועל זה שהצלת אותי ממלתעותיו של מנחם גונן".

"זה היה שום דבר", הוא הגיב בתנועת ביטול.

"הוא אמר שהוא יגיש נגדי תלונה", היא הייתה מעט מפוחדת. עד סוף הטיסה שכנעה את עצמה שמוקדם להרים ידיים, שהחיים באוויר יכולים להיות הרבה יותר רגועים כשאת הטיסה מנהל פרסר אחר, ושהיא תעשה עוד כמה טיסות בטרם תחליט אם העבודה הזו בשבילה או לא.

"אל תדאגי", יוגב שיגר אליה מבט של רואים שאת חדשה, תוך חודש כבר לא תתרגשי מטיפוסים כאלו. "מנחם הוא כמו כל כלב עזוב, נובח אבל מפחד לנשוך כי אולי זה יכאב לו. גם הוא יודע שבמחלקה כבר מזמן לא מתייחסים לתלונות ההזויות שהוא כותב נגד דיילים, אבל אם יזמינו אותך לבירור, תתקשרי אלי. אני אבוא לספר בדיוק את מה שקרה".

"אבל עברתי על נהלים", המשיכה. "שכחתי להביא מדים להחלפה".

"תפסיקי לדאוג", עיניו שידרו רוך וחום. הוא עזב אותה לרגע, ניגש למנחם גונן שחיפש את המונית שאמורה להסיע אותו הביתה, החליף איתו מספר משפטים, ואז סימן לה לגשת אליהם.

"מכיוון שזאת הייתה הטיסה הראשונה שלך, אני אמנע מלהגיש נגדך תלונה על תפקודך הגרוע בטיסה", אמר לה בפנים חמורות סבר. "להבא, אני מבקש שתקפידי על נהלים, כי הוראות הדייל הראשי נכתבו בדם ויזע של אנשים כמוני".

"אני חייבת לך בענק", אמרה ליוגב כשמנחם גונן פנה לדרכו, אבל הוא משך בכתפו כאומר 'לא עשיתי שום דבר שדיילים ותיקים לא עשו בשבילי כשהייתי חדש'. הוא איחל לה בהצלחה ופנה למונית שהייתה אמורה להחזיר אותו לביתו.

"סליחה", יוגב שמע קול פונה אליו. הוא סובב את מבטו וראה את הבחור הצעיר שמהרגע שהגיש לו קפה, שיגע אותו עד הנחיתה באינספור בקשות ובכל פעם ניסה לקשור איתו שיחה. בפעם הרביעית בה צלצל בפעמון הקריאה לדיילים, יוגב ביקש ממיטל לגשת אליו בטון מתנצל של 'הוא משגע אותי'.

"מצטער", הוא נדהם מעזות המצח של הנוסע. "השירות הסתיים עם הנחיתה".

"אני יודע שזה אולי יראה לך מוזר, כי עברו חמש שנים מאז, אבל זה אני, דור, כלומר דורון".

"תגיש תביעה נגד אלו שנתנו לך שם משעמם כל כך", הוא אפילו לא נענה לידו המושטת, מעוניין לסיים את הסאגה כמה שיותר מהר. "אני חייב ללכת, המונית מחכה לי".

"אתה לא זוכר אותי?", שאל, יודע בעצמו את התשובה. מאז שעזב את ישראל הוא השתנה לבלי הכר. מהילד שהיה לא נותר זכר וגם הוא לא היה מזהה את עצמו בתמונות מלפני חמש שנים.

"כבר אמרתי לך שאתה כנראה מבלבל אותי עם מישהו אחר", יוגב השתדל לשמור על אסרטיביות ופנה לעבר המונית, מותיר את דור מאחור.

"אני לא", צעק לעברו, מקווה שיסתובב לקראתו. "אתה פשוט שיקרת לי בכל מה שסיפרת. אפילו את השם האמיתי שלך לא אמרת לי".