כל רגע כל דקה

1

וחשבתי עכשיו על היום שניפגש. הרי ניפגש שוב בחיים האלו, את יודעת את זה בטח. זה יהיה במקרה, בדרך יפו בירושלים, אני אצא מהסמטה של בית היתומים הספרדי, מאחורי חנות הנעליים, ואראה אותך הולכת שם לבד, נושאת את תיק הגב הקטן שהסרתי את הרצועות שלו ממך במגרש החניה מחוץ למדרשה, ואחרי שאקפא לרגע אמשיך להתקדם לעברך, ואת תבחיני בי גם, ותמשיכי גם את, באותה הבעה, להתקדם, באותה מהירות, עד שניעצר בבת אחת ברמזור המהבהב של הולכי הרגל, ליד מעבר החציה מחוץ לחנות.

ואנחנו נעמוד שם זו מול זו, ולא ננשום ולא נתקרב ולא נאמר דבר, ואחרי כמה רגעים, בכוח שלא ידעת שיש בך, תחלצי את עצמך מהשדה הדחוס שהתפשט במעגל סביבנו, תנידי אליי ראש, ותמשיכי ללכת במעלה הרחוב.

ושם, הגוף שלך יתפצל לשניים. והגוף, זה עם העצמות והשרירים והגידים והאיברים הפנימיים, הוא ימשיך את התנועה במעלה הרחוב. הרכבת הקלה תחלוף על פניו, והוא יעצור בתחנה הקרובה ביותר וימתין לבאה למרות שכל מה שזורם בו צועק לו לברוח, ובידיים רועדות ישלשל את המטבעות למכונת הכרטיסים וילחץ על הכפתורים, הדווידקה, תחנה מרכזית, כן, לא משנה, והוא יתכופף אל אשנב הפלסטיק השקוף, ויחליק יד על המתכת הקרה עד שיֹאחז בכרטיס, ואז יחזיק אותו קרוב לפנים, כמו בהגנה מול איזה כוח רע, ובכל כמה שניות יגניב מבט אל הלוח הדיגיטלי בתחנה, והספרות בצהוב זרחני יתחלפו באיטיות מכאיבה, וכשתגיע הרכבת הוא ירוץ אל הדלת הקרובה וילווה אותה עד לעצירה הסופית של הקרון, ובשנייה שתיפתח יטיל עצמו פנימה וייסע כמה שיותר רחוק משם.

והגוף השני, שנשאר מאחור, כבר לא יזוז משם, מהנקודה ההיא ליד החנות. והוא יהיה כמו פסל של רוח, כבול בלי תנועה למדרכה, לא חי ולא מת, ושם התנועה של האהבה והזמן והמוסיקה תקפא ותעמוד, וזה משהו שאלוהים לא מסכים לו אף פעם ולא הסכים לו עבור אף אחד, לעצור ככה את התנועה שמקיימת את העולם, אבל שם לא תהיה לו ברירה, מול האובדן הזה שאי אפשר לשאת ולהישאר בו שלם, ושם הוא ירשה נקודה של אבל, ושל היפרדות סופית של האדם מעצמו. וכל מי שיעבור בנקודה ההיא ברחוב, ייכנס ויצא מהחנות עם זוג נעליים חדש בקופסה, ירגיש כמו שאני מרגישה כשאני על האופנוע ומשאית עוברת לידי, ואני מרגישה את השאיבה החזקה אל הגלגלים הכבדים, ואת האפשרות של אבדון, ברגע, שאם לא אזהר ואחזיק חזק, שם יהיה הסוף שלי.

ובכלל לא על זה רציתי לכתוב. רק על זה שאני יודעת שאת חושבת עליי כל יום. ויש ימים שאת מצליחה להיסחף בזרם החיים, עם הילדים והלימודים והבית החדש שהוא בונה לך, אבל תמיד בסופם מגיע הלילה, ואחרי שאת עוצמת עיניים, ברגע הזה האחרון שבו מרפים הכול אל השינה, את מרגישה פתאום איזה זרם עדין עובר דרכך, מתפתל ומוצא לעצמו סדקים לעבור בהם, ואת מתהפכת במיטה בבהלה, נצמדת אל הגב הרחב שלו, ובעיניים פקוחות את מסתכלת עמוק לתוך החושך.

אני בתל אפק עכשיו, עומדת בין האקליפטוסים על שפת האגם הגדול, הרוח עוברת לי בשיער ובצמרות ועל פני המים. אני שולפת את המצלמה מהתיק, עוקפת את האגם ומתחילה לטפס במעלה הגבעה אל הטירה העתיקה. נזכרתי פתאום בסיפור של קפקא, דווקא לא בטירה, אחד אחר, אני אספר לך. איש אחד מן הכפר בא ונעמד מול איזה שער, ומבקש מהשומר רשות להיכנס. והשומר, הוא מסרב לו, אבל מזמין אותו בהתגרות לנסות בכל זאת. ולמרות שהשער פתוח והשומר זז הצידה, האיש נשאר בחוץ. והוא מתיישב על שרפרף ליד עמדת השומר, ויום אחרי יום מביט דרך הסורגים אל הזוהר שבוקע מעבר לשער, ומתחנן ונהדף, להיכנס, ושוב, והחודשים חולפים, והשנים, ורגע לפני שהוא מסתלק מהעולם השומר רוכן אליו ולוחש לו באוזן, שומע, השער הזה, הוא נועד רק לך, וברגע שתמות ייאטם הפתח, ואף אחד לא יוכל לעבור בו עוד.

אני צריכה ללכת עכשיו, אהובה, נדבר בקרוב.

2

השמש שורפת אותי דרך הקסדה השחורה. בשטחים החקלאיים ליד לטרון, איפה שאנה תלתה את עצמה בחצר האחורית של הבית שלה, מפוזרים גלגלי כותנה ענקיים ארוזים בפלסטיק צהוב. וכמעט כתבתי לך אתמול שהקשר שלי איתך ממשיך בלעדייך, מעמיק. זה היה בית שטוף שמש, חלונות רחבים במקום קירות, בפעם הראשונה שנכנסה אליו, ככה סיפרה לנו איזה בוקר שישבנו איתה לקפה בחצר, היא תכף ידעה שזה יהיה הבית שלה. כמה חודשים אחרי עמדתי במעבר החציה הגדול בדיזינגוף כשהמסך של הנייד התחיל להבהב, הרמזור התחלף לירוק ואני קירבתי את המכשיר לאוזן ושמעתי את יערה אומרת, אורי, קרה משהו נורא, ואחרי כמה שניות היא אמרה את המילים, ואני זוכרת את התחושה, תמרי. זה היה כאילו מישהו מושך את המדרכה מתחת לרגליים שלך ובולען שחור נגלה שם מתחת, ואתה נופל ונופל וממשיך ליפול. ומרגע שהעיניים שלי עברו על השורות בדף המקומט שנתת לי שלשום, שוב תופסת אותי בגרון התחושה הזאת, וגם שאני מכירה אותה כבר, זה מפחיד אותו דבר.

בעליות של שער הגיא נהיה קריר. אני מושיטה יד אל המשקף והוא נסגר בטריקה, ופתאום בזווית העין אני קולטת תנועה באחד המשוריינים בצד הדרך. כשאני מאיטה, בתוך המשוריין השני מהסוף אני רואה את הסופר ההוא שנפטר לא מזמן, זה היחיד שהיו לו ביצים לכתוב את האמת על המלחמה של ארבעים ושמונה, יושב שם קפוא בתוך סצנה שעליה כתב, כשכדור תועה השתולל בין דופנות המתכת וקצר את החברים שישבו לידו, אחד אחרי השני.

לפני כמה שנים ישבתי אצלו בסלון, עשיתי אז צילומים לאיזו כתבה על גיבורי תרבות. הוא שאל אותי איך קוראים לי, וכשעניתי אורי, אחרי מחשבה שלף פסוקים יפים עם השם שלי, ועל אור הגנוז דיברנו, ואור התמיד, והוא גילה לי שהזִקנה היא לא גליק גדול, והראה לי את חדר העבודה שלו, ועל המסך היה דף לבן עם אותיות של קידוש לבנה שהיה מקליד ככה, בגלל הגליק הקטן מאוד. והיה רגע אחד בשיחה, שראיתי אותו שוקע בעומק של איזו מחשבה שהטרידה אותו, כאילו הוא מנסה לפתור משהו שאין לו תשובה, ואז הביט בי ואמר שהיה מעניין אותו לראות את עצמו כותב, את הבעות הפנים שלו, את כל המיקרו־תנועות, שאולי ככה יוכל לראות בעיניים שלו את הרכיב הסודי ההוא, זה שמתרגם את המילים של הבפנים החוצה.

לקול צפירת מחאה ארוכה של המשאית בנתיב לידי אני חותכת שלושה נתיבים ועוצרת בצד, וכשאני מחפשת אותו במראה האחורית, דרך חלונות המשוריין אני רואה רק אורנים צפופים, ואני יורדת מהמושב, פותחת את תא המטען ושולפת משם מעיל ניילון כחול.

אני הרבה על הכבישים עכשיו, תמרי. זה מדאיג את מאיה, וגם כשאני מסבירה לה שאותי זה לא מפחיד בכלל, זה לא מנחם אותה. הבוקר עם הקפה במטבח, לפני שיצאתי היא אמרה לי בכעס, אורי, כל מה שצריך להפחיד אותך לא מפחיד, ובייאוש שאלה, אולי תגידי לי מה כן, ואני לא יכולתי לומר לה את הדבר היחיד שכן, שמפחיד אותי לאבד אותך.