אררט
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אררט
הוספה למועדפים
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

לבטים רבים ליוו אותי לאורך שנים רבות עד שהתיישבתי לכתוב את "אררט" לאחר הגיעי לגיל שבעים. פעמים רבות עצרתי בעת הכתיבה ושאלתי את עצמי: למה? לא אפתיע אתכם אם אומר, כי אין לי על כך תשובה ברורה.

מעולם לא כתבתי או דיברתי על הקשר שלי עם משפחתי, ובעיקר עם אחיו של אבי, אברהם שלונסקי. מעולם לא התראיינתי לתקשורת בכל הקשור למשפחה, אם כי ביקשו זאת ממני מכל כלי-התקשורת, שהייתי חלק מהם יותר מעשרים שנה. מעולם לא דיברתי או כתבתי על חוויותי ממאות מיפגשים עם אברהם בערבי "צוותא" המרתקים שבהם ישבתי פְּעוּר-אוזן, בהצגות בכורה רבות, בימים הרבים של שהותי בביתם של אברהם ומירה אשתו בגורדון 50 בתל-אביב, במיפגשים אוזן-אל-אוזן בארץ ובחו"ל, ובשיחות לילה ארוכות בביתו אחרי מותה של מירה בשנות בדידותו העצובות.

מעולם לא דיברתי או כתבתי על אבא-אמא ואהבתם המיוחדת.

לא סיפרתי, כי אולי בעומק לבי הסתתר הרצון לכתוב ביום מן הימים את "אררט". ובסופו של דבר בחרתי להעלות על הכתב בהווה, כאן ועכשיו, את סיפור חייהם של אנשי-רוח אשר באו לארץ מתוך אמונה ויצרו בה עולם-רוח חדש. כך יצרתי אפשרות – לכם ולעצמי – להתוודע מחדש אל לאנשים האלה בתקופה מרתקת של התחלה חדשה כאן אחרי עזיבת הבית בחו"ל, בימי העלייה השלישית הדלה בחומר והעשירה ברוח, יוצרת שפה עברית במובנה התרבותי הרחב – חיה ותוססת – והקדשת החיים למענה; ומעל לכל – אהבה ללא תנאי לארץ ולאנשיה, ללשון ולשירה העברית.

בחרתי בכתיבתי לשחזר חוויה עצומה של חיים במחיצת בני התקופה, ובעיקר בני משפחתי, שפעלו במוקד החיים החדשים. העדפתי לספר כאן על אנשים, שחיו ופעלו בארץ, ולהציגם בשמותיהם ולא בשמות שְאוּלים, כי כך סופרו לי הדברים.

זה סיפור חייה של חבורת אמנים צעירים ויפי-רוח - דמויות מן החיים - שנאבקו בנחישות למען יצירת חיים מלאי תרבות ואהבה גדולה לעברית, גם אם הדבר כרוך היה במיתקפה מוחצת על אנשי הדור המבוגר.

זהו סיפור החיים כאן בתקופה של מצוקה וחווייה רוחנית עמוקה בימים של יציקת אבני-היסוד לחיים בארץ.

זהו סיפורה של משפחת שלונסקי מיום הגיע שלושת האחים - דב, אברהם ופניה - לארץ בשנת 1921, ולאחר מכן גם אבא-אמא שלהם; התאבדותה של לוסיה, אשתו הראשונה של אברהם, בשנת 1953; מותו של האח הבכור דב בשנת 1947; ועד מותם בשנת 1970 של נתן אלתרמן, לאה גולדברג ומירה אשתו השנייה של אברהם.

פרק ראשון

 

1921

אורות של חוף

"צאו לשלום אל ביתכם החדש. זה המקום היחידי בעולם בשביל כולנו. אנחנו נבוא בעקבותיכם. לוּבָּה ולוסיה יבואו אליכם בעוד כמה חודשים, ובינתיים תראו את אחותכם מניה ואת סבתא חנה, שחיות בארץ כבר עשר שנים. כשתגיעו תתחילו מחדש, תולידו ילדים, תבנו חיים אמיתיים."

באלה המילים, על סף ביתם שבאוקראינה נפרדים בקיץ תרפ"א (1921) ציפורה וטוביה שלונסקי משני הבנים והבת — דב הבכור, פניה ואברהם, הצעיר בבנים. סבא, אשר־זליג שלונסקי, מביט מן הצד ומקשיב לברכת הדרך של אמא־אבא לשלושת נכדיו, מרוחק מכלם. אך לא לזמן רב, כי בתו, אם הבנים, פונה אליו ומבקשת שייתן להם כמה רובלים לדרך ולמחיה ראשונית בביתם החדש. הוא מסרב וממשיך לשמור על מרחק בטוח מהחבורה.

ואמא ציפורה בשלה: "יש לך די והותר. תן להם."

הוא לא זז.

היא מרימה קולה: "שיהיה להם לדרך ולהתחלה חדשה שם."

סבא עדיין לא זז, אבל מפר את שתיקתו: "מה את רוצה ממני?! לרוב האנשים יש תחביב, וכך גם לי. אולי זה תחביב מוזר, אבל בכל־זאת תחביב. אני אוסף את המטבעות ואת שטרות־הכסף שהשתכרתי כל חיי. ולמה שאתן להם? למה לקלקל לי את התחביב היחיד שיש לי, התחביב היחידי בחיי? שיאמצו לעצמם תחביב כזה, ולא תצטרכי לבקש בעדם."

"קמצן־בן־קמצנים, "היא מחזירה לו, "אביר כילַי. איך נולדתי לאבא כזה?!"

 

לאחר ימים של הפלגה, בשעת ערב מאוחרת, לפתע מפסיק דב שלונסקי את שיח השלושה על סיפון האונייה: "למה פתאום האונייה כל כך נסערת ומתנודדת? הים כל־כך סוער או שאנחנו קְרֵבִים?"

"תמיד זה כך," משיב לו אחיו אברהם, "סערה היא סימן לטוב. היא המולידה, המחדשת, המתחילה מבראשית."

"האם להביט אל המערב — אל השקיעה, או אל המזרח — אל האורות?" תוהה דב בקול רם. "אני רואה אור. אלה אורות העיר יפו. אנחנו קרבים אל החוף. מעכשיו תזכרו תמיד את קיץ שנת תרפ"א כזמן שבו הגענו אל ביתנו החדש."

"סוף סוף, עוד מעט נהיה בתל־אביב, "מתרגשת פניה. "מעניין אם מניה וסבתא חנה מחכות לנו בחוף."

"עזבנו בית," אומר דב בטון מהורהר. "אבל האם הגענו הביתה? כמו בשיר — אתה עובר מבית לבית, אבל לא עוזב את השיר. אברהם, אתה ודאי יודע. כבר פרסמת שיר משלך."

"זה לא כל־כך פשוט," משיב לו אברהם, "האם בית בשיר דומה לבית? עוד נראה. ננסה להקים כאן בית ולבנות אותו בעבודת־כפיים, מן היסוד. נעשה כברת דרך, ואז אשיב לך אם הגענו הביתה, אל בית משלנו. בית שבנינו."

האונייה עוגנת ושלושת האחים נושאים מבט אל החוף. הם מבחינים בשתי דמויות מביטות בהם מן החוף. האם אלו מניה וסבתא? כן! הם יורדים מהאונייה אל חיבוקים שרק מי שנולד עם נשמה של רוסי יודע מהם. הנשיקות מהולות בדמעות שמחה.

הערב הראשון על קרקע מוצקה נמשך ללילה של התרגשות ללא שינה. אברהם מבקש לגשת מיד עם בוקר לגימנסיה הרצליה, שם למד במשך שנה עד גיל מצווה. דב מושך אותו להליכה לאורך החוף, לנשום עוד קצת ים לפני שמתחילים חיים חדשים על היבשה. נעלם שצריך להתמודד איתו בשטח, קשה יותר מפיצוח נעלם במשוואה אלגבראית, שהוא בקיא בה.

פניה נשארת עם הנשים; עם אחותה מניה, שמדברת עם השכנים הערבים מיפו בערבית, כאילו זו שפת־אִמה, וסבתה, שעזבה מזמן את הבית ברוסיה, אולי כדי להכין כאן את הקרקע הבתולה לבואה של המשפחה כלה.

דב ואברהם מביטים סביבם. איש אינו לבוש כמותם, שני זרים הם לאדמה הזו. אברהם, שחי ולמד כאן לפני שבע שנים, מסיר מעט מבגדיו משם ומהלך ללא עניבה חונקת בחום הארץ הזאת. דב נשאר מכונס בחליפה ובעניבה חונקת מחום.

"בוא נתפשט," מציע אברהם, "נתקלף משכבות הבגדים שעלינו, כמו בצל המַשיל את שכבותיו, וניראה כמו אנשים מכאן."

דב, גנדרן לא קטן, מהסס, אך נענה בחצי־פה: "אולי נרגיש כך מיד במראה החיצוני שלנו, אך תרבות לא משילים ברגע."

אברהם ודב, יד כל אחד מהם על הכתף שמעבר לצווארו של רעהו, מחזקים אח את אחיו, חולצים בשובבות את הנעליים, פושטים גרביים להליכה יחפים לאורך החוף, להרגיש את חומו של החול העדין, לסגת בקופצנות מן המים הבאים אל החוף בגלים קטנטנים. ניתור של חשש מפני החדש שנקלעו אליו. הם צועדים בשתיקה. יש כל־כך הרבה דברים לומר, דברים שרוצים לומר, אבל השתיקה חוסמת אותם. המחשבות מהירות מהמילים, שנחסמות לפני הגייתן. שקט מהול ברחש גלי־הים.

גימנסיה הרצליה זוהרת במזרח. הם נפרדים איש מכתף אחיו ודב ממשיך לבדו בדרך חזרה אל חדרן של מניה וסבתא. אברהם פונה אל הגימנסיה כאל נערה שאהב בעלומיו. שעת בוקר מוקדמת והנה הוא שוב ממהר אליה. שמונה שנים חלפו מאז נכנס בשער היכל־הלימוד הזה. כאן התאהב בשפה העברית, כאן קיבל מלוא־חופניים מאהבתה המופלאה.

פעמון־של־שמונה מצלצל ותלמידים ממהרים אל הכיתות. אברהם עומד בצד, נצמד לקיר, שלא להפריע לנחפזים אל השיעור. איש כאן אינו מכיר אותו, ורק הקירות זוכרים שהיה כאן פעם — הוא משיח עם עצמו. בין הקירות האלה חווה שנת־לימוד מופלאה בגימנסיה עברית. שילוב לימודי התנ"ך על אדמה שבה נולד וחי נוער צמא־דעת, בעברית בלבד. כך משוטט אברהם בכיתות, עובר בחדרים, פותח מעט את דלת הכיתה שלו ומציץ פנימה, כמו לא חלפו השנים. מבטים מופתעים של התלמידים גורמים לו לשוב ולסגור את הדלת. הולך מראשית הגימנסיה ועד סופה. לבד, בהנאה גדולה, בהרגשה של שיבה הביתה.

בדרך חזרה לחדרן של מניה וסבתא, ברחובות שעוברים בהם כרכרות, חמורים רתומים לעגלות ומעט כלי רכב, על סף הבית החדש, מנקרת בראשו של אברהם רק מחשבה אחת, שהוא מבטא מיד עם כניסתו: "הגעתי למקום שחיים בו בעברית."

דב ניצב בפתח החדר כמו ציפה לשובו של אברהם, ומשלים את דבריו: "ומשוררים בו בעברית!"

ערב בא. לאחר ארוחת־ערב ראשונה בבית החדש, יוצאים אברהם ודב אל האוויר הפתוח, ושוב אל חוף הים.

לפתע, ללא הקדמה, יורה אברהם, "אני הולך לעמק, עמק יזרעאל. לעין חרוד. זהו רצוני, חיים בגדוד־העבודה ועבודת כפיים."

"מה לך עבודה כזו," מגיב דב, המום, "אלה חיים של עבודה באבן, ואתה, לשורר נולדת. אני מקווה שהייאוש לא יפיל אותך בדרך שאתה הולך בה."

אך אברהם נחוש בהחלטתו. הוא משתוקק לגעת באדמה, להתחיל את החיים כאן על קרקע בתולה. השפה העברית חייבת לדבר בשפת־האדמה. זו העברית האמיתית, זו שממשיכה את שפת התנ"ך.

דב משתומם בינו לבינו על הדחף הזה של אברהם ללכת אל העמק ולהמיר את חיי־העיר בחיי־אוהל, ואת חוף הים באדמה כבדה. הוא מסכם לעצמו: הבחור החליט להיות יזרעאלי. ובקול רם, בניסיון להציב לאברהם בעיה שתעכב אותו מללכת לעמק, הוא שואל, "ואתה הולך בלי לחכות ללוסיה?!"

אברהם מאשר ללא היסוס, "לבדי. מחר בבוקר אצא לדרך אל העמק."

"החיים בעמק לא ישנו את העובדה שאנחנו לא מכאן," אומר דב ספק לעצמו ספק לאברהם. "זו אולי המולדת החדשה שלנו, אבל לא ארץ הלידה, הילדות והנעורים שלנו."

עוד על הספר

אררט יונתן שלונסקי

 

1921

אורות של חוף

"צאו לשלום אל ביתכם החדש. זה המקום היחידי בעולם בשביל כולנו. אנחנו נבוא בעקבותיכם. לוּבָּה ולוסיה יבואו אליכם בעוד כמה חודשים, ובינתיים תראו את אחותכם מניה ואת סבתא חנה, שחיות בארץ כבר עשר שנים. כשתגיעו תתחילו מחדש, תולידו ילדים, תבנו חיים אמיתיים."

באלה המילים, על סף ביתם שבאוקראינה נפרדים בקיץ תרפ"א (1921) ציפורה וטוביה שלונסקי משני הבנים והבת — דב הבכור, פניה ואברהם, הצעיר בבנים. סבא, אשר־זליג שלונסקי, מביט מן הצד ומקשיב לברכת הדרך של אמא־אבא לשלושת נכדיו, מרוחק מכלם. אך לא לזמן רב, כי בתו, אם הבנים, פונה אליו ומבקשת שייתן להם כמה רובלים לדרך ולמחיה ראשונית בביתם החדש. הוא מסרב וממשיך לשמור על מרחק בטוח מהחבורה.

ואמא ציפורה בשלה: "יש לך די והותר. תן להם."

הוא לא זז.

היא מרימה קולה: "שיהיה להם לדרך ולהתחלה חדשה שם."

סבא עדיין לא זז, אבל מפר את שתיקתו: "מה את רוצה ממני?! לרוב האנשים יש תחביב, וכך גם לי. אולי זה תחביב מוזר, אבל בכל־זאת תחביב. אני אוסף את המטבעות ואת שטרות־הכסף שהשתכרתי כל חיי. ולמה שאתן להם? למה לקלקל לי את התחביב היחיד שיש לי, התחביב היחידי בחיי? שיאמצו לעצמם תחביב כזה, ולא תצטרכי לבקש בעדם."

"קמצן־בן־קמצנים, "היא מחזירה לו, "אביר כילַי. איך נולדתי לאבא כזה?!"

 

לאחר ימים של הפלגה, בשעת ערב מאוחרת, לפתע מפסיק דב שלונסקי את שיח השלושה על סיפון האונייה: "למה פתאום האונייה כל כך נסערת ומתנודדת? הים כל־כך סוער או שאנחנו קְרֵבִים?"

"תמיד זה כך," משיב לו אחיו אברהם, "סערה היא סימן לטוב. היא המולידה, המחדשת, המתחילה מבראשית."

"האם להביט אל המערב — אל השקיעה, או אל המזרח — אל האורות?" תוהה דב בקול רם. "אני רואה אור. אלה אורות העיר יפו. אנחנו קרבים אל החוף. מעכשיו תזכרו תמיד את קיץ שנת תרפ"א כזמן שבו הגענו אל ביתנו החדש."

"סוף סוף, עוד מעט נהיה בתל־אביב, "מתרגשת פניה. "מעניין אם מניה וסבתא חנה מחכות לנו בחוף."

"עזבנו בית," אומר דב בטון מהורהר. "אבל האם הגענו הביתה? כמו בשיר — אתה עובר מבית לבית, אבל לא עוזב את השיר. אברהם, אתה ודאי יודע. כבר פרסמת שיר משלך."

"זה לא כל־כך פשוט," משיב לו אברהם, "האם בית בשיר דומה לבית? עוד נראה. ננסה להקים כאן בית ולבנות אותו בעבודת־כפיים, מן היסוד. נעשה כברת דרך, ואז אשיב לך אם הגענו הביתה, אל בית משלנו. בית שבנינו."

האונייה עוגנת ושלושת האחים נושאים מבט אל החוף. הם מבחינים בשתי דמויות מביטות בהם מן החוף. האם אלו מניה וסבתא? כן! הם יורדים מהאונייה אל חיבוקים שרק מי שנולד עם נשמה של רוסי יודע מהם. הנשיקות מהולות בדמעות שמחה.

הערב הראשון על קרקע מוצקה נמשך ללילה של התרגשות ללא שינה. אברהם מבקש לגשת מיד עם בוקר לגימנסיה הרצליה, שם למד במשך שנה עד גיל מצווה. דב מושך אותו להליכה לאורך החוף, לנשום עוד קצת ים לפני שמתחילים חיים חדשים על היבשה. נעלם שצריך להתמודד איתו בשטח, קשה יותר מפיצוח נעלם במשוואה אלגבראית, שהוא בקיא בה.

פניה נשארת עם הנשים; עם אחותה מניה, שמדברת עם השכנים הערבים מיפו בערבית, כאילו זו שפת־אִמה, וסבתה, שעזבה מזמן את הבית ברוסיה, אולי כדי להכין כאן את הקרקע הבתולה לבואה של המשפחה כלה.

דב ואברהם מביטים סביבם. איש אינו לבוש כמותם, שני זרים הם לאדמה הזו. אברהם, שחי ולמד כאן לפני שבע שנים, מסיר מעט מבגדיו משם ומהלך ללא עניבה חונקת בחום הארץ הזאת. דב נשאר מכונס בחליפה ובעניבה חונקת מחום.

"בוא נתפשט," מציע אברהם, "נתקלף משכבות הבגדים שעלינו, כמו בצל המַשיל את שכבותיו, וניראה כמו אנשים מכאן."

דב, גנדרן לא קטן, מהסס, אך נענה בחצי־פה: "אולי נרגיש כך מיד במראה החיצוני שלנו, אך תרבות לא משילים ברגע."

אברהם ודב, יד כל אחד מהם על הכתף שמעבר לצווארו של רעהו, מחזקים אח את אחיו, חולצים בשובבות את הנעליים, פושטים גרביים להליכה יחפים לאורך החוף, להרגיש את חומו של החול העדין, לסגת בקופצנות מן המים הבאים אל החוף בגלים קטנטנים. ניתור של חשש מפני החדש שנקלעו אליו. הם צועדים בשתיקה. יש כל־כך הרבה דברים לומר, דברים שרוצים לומר, אבל השתיקה חוסמת אותם. המחשבות מהירות מהמילים, שנחסמות לפני הגייתן. שקט מהול ברחש גלי־הים.

גימנסיה הרצליה זוהרת במזרח. הם נפרדים איש מכתף אחיו ודב ממשיך לבדו בדרך חזרה אל חדרן של מניה וסבתא. אברהם פונה אל הגימנסיה כאל נערה שאהב בעלומיו. שעת בוקר מוקדמת והנה הוא שוב ממהר אליה. שמונה שנים חלפו מאז נכנס בשער היכל־הלימוד הזה. כאן התאהב בשפה העברית, כאן קיבל מלוא־חופניים מאהבתה המופלאה.

פעמון־של־שמונה מצלצל ותלמידים ממהרים אל הכיתות. אברהם עומד בצד, נצמד לקיר, שלא להפריע לנחפזים אל השיעור. איש כאן אינו מכיר אותו, ורק הקירות זוכרים שהיה כאן פעם — הוא משיח עם עצמו. בין הקירות האלה חווה שנת־לימוד מופלאה בגימנסיה עברית. שילוב לימודי התנ"ך על אדמה שבה נולד וחי נוער צמא־דעת, בעברית בלבד. כך משוטט אברהם בכיתות, עובר בחדרים, פותח מעט את דלת הכיתה שלו ומציץ פנימה, כמו לא חלפו השנים. מבטים מופתעים של התלמידים גורמים לו לשוב ולסגור את הדלת. הולך מראשית הגימנסיה ועד סופה. לבד, בהנאה גדולה, בהרגשה של שיבה הביתה.

בדרך חזרה לחדרן של מניה וסבתא, ברחובות שעוברים בהם כרכרות, חמורים רתומים לעגלות ומעט כלי רכב, על סף הבית החדש, מנקרת בראשו של אברהם רק מחשבה אחת, שהוא מבטא מיד עם כניסתו: "הגעתי למקום שחיים בו בעברית."

דב ניצב בפתח החדר כמו ציפה לשובו של אברהם, ומשלים את דבריו: "ומשוררים בו בעברית!"

ערב בא. לאחר ארוחת־ערב ראשונה בבית החדש, יוצאים אברהם ודב אל האוויר הפתוח, ושוב אל חוף הים.

לפתע, ללא הקדמה, יורה אברהם, "אני הולך לעמק, עמק יזרעאל. לעין חרוד. זהו רצוני, חיים בגדוד־העבודה ועבודת כפיים."

"מה לך עבודה כזו," מגיב דב, המום, "אלה חיים של עבודה באבן, ואתה, לשורר נולדת. אני מקווה שהייאוש לא יפיל אותך בדרך שאתה הולך בה."

אך אברהם נחוש בהחלטתו. הוא משתוקק לגעת באדמה, להתחיל את החיים כאן על קרקע בתולה. השפה העברית חייבת לדבר בשפת־האדמה. זו העברית האמיתית, זו שממשיכה את שפת התנ"ך.

דב משתומם בינו לבינו על הדחף הזה של אברהם ללכת אל העמק ולהמיר את חיי־העיר בחיי־אוהל, ואת חוף הים באדמה כבדה. הוא מסכם לעצמו: הבחור החליט להיות יזרעאלי. ובקול רם, בניסיון להציב לאברהם בעיה שתעכב אותו מללכת לעמק, הוא שואל, "ואתה הולך בלי לחכות ללוסיה?!"

אברהם מאשר ללא היסוס, "לבדי. מחר בבוקר אצא לדרך אל העמק."

"החיים בעמק לא ישנו את העובדה שאנחנו לא מכאן," אומר דב ספק לעצמו ספק לאברהם. "זו אולי המולדת החדשה שלנו, אבל לא ארץ הלידה, הילדות והנעורים שלנו."