פרק ראשון
על פלטת השבת שפעלה במלוא עוצמתה היה מונח סיר גדול שרחש ובעבע מאז הערב הקודם. ניחוח ערב עלה ממנו, ריח שאי אפשר לטעות בו. זהו הטשולנט בנוסח היהודי-פולני. אִדרות דגי הקרפיון שנטחנו לקציצות הגפילטע פיש כבר נאספו ונזרקו לאשפה. אמונה היתה עסוקה בבישול הלוקשים למרק העוף הצח.
יהודית ארבה על סף המטבח. כשאמה נכנסה אל חדר המזווה היא ניגשה במהירות אל סיר הטשולנט, הרימה את המכסה ורחרחה, הכניסה כף עץ חומה לעומק הסיר והוציאה אותה עמוסה שעועית וגריסים, נשפה על הכפית וטעמה. "אוי, זה רותח," מלמלה.
אמונה שבה למטבח והספיקה לשמוע את תלונת בתה.
"זה רותח? חטפת כווייה בלשון? מגיע לך. אם היית מבקשת ממני לטעום, הייתי מזהירה אותך, אבל את הרי יודעת הכול ואף פעם לא זקוקה לעצתו של אף אחד. האורחים עומדים להגיע בכל רגע, ההכנות לא הסתיימו, ודווקא עכשיו את מחטטת בסיר? למה לא תמתיני קצת עד שנשב כולנו לשולחן בצורה מסודרת, כמו בני אדם? הרי כך את תשׂביעי את רעבונך ולא יישאר לך תיאבון כשנשב כולנו לאכול."
"אני לא זללתי מהסיר," ענתה יהודית, "אני רק דאגתי לבדוק איך מתקדם הבישול, ועל זה את צריכה להגיד לי תודה, בגלל שאם לא הייתי שמה לב לפנות בוקר שחסרים נוזלים, הטשולנט היה מתייבש."
אמונה המשיכה בהכנות. זה כבר התייאשה מלהקנות לבתה הבכורה נימוסי שולחן. יהודית, שמוחה נפגע כשנולדה, קרבה אל יום הולדתה השלושים ושניים, אבל בכל הקשור למזון ואכילה נהגה כילדה בת חמש - חטפה וזללה, ותוך כדי אכילה גיהקה בקול. האם ידעה שלמרות שבתה כבר אכלה הרבה מהטשולנט, יהיה לה תיאבון גם כשישבו כולם לאכול.
פעמון דלת הכניסה צלצל וקטע את חוט מחשבותיה. היא פתחה את הדלת במאור פנים. "משפחת אוסטרובסקי" בהרכב מלא, קידמה את הבאים.
"חנוך יקר," היא נשקה ללחיו של גבר בן ארבעים, נמוך, רזה וקירח, פניו ארוכים, חריצים עמוקים יורדים משורשי אפו כשתי קשתות המקיפות את פיו, מעיניו קורנת הבעה של אדם שידע סבל אך מנסה לחיות בהווה.
אמונה התכופפה, ומיד משכה את חצאית הצמר כדי לכסות את ברכיה שנחשפו.
"הנה עֵירן הקטן," היא ליטפה את שׂערו של ילד בן שבע, גופו קטן לגילו, ראשו גדול, שׂערו החום מפושק בתסרוקת "שביל בצד", מאישוניו האפורים נשקפת סקרנות טהורה. עדיין היה עסוק בלמידת העולם הסובב, ולא גיבש את דעתו עליו.
אמונה הזדקפה ונעמדה על קצות אצבעותיה, מקשתת את גופה כנגד כרסה של רות, שהיתה בחודש התשיעי להיריון, ונשקה ללחיָיה. בטנה של רות בלטה מגופה הרזה כישות עצמאית, ועור פניה, שהתמלאו, היה מתוח ובוהק באור. עיניה דמו מאוד לעיני בנה, אך בה ניכר שדעתה מוצקה.
"רות, את נראית נהדר, מתי את אמורה ללדת?"
"אני בתחילת השבוע השלושים ושמונה להיריון. לפי הספר הלידה אמורה לקרות בעוד שבועיים, אבל זה עלול להפתיע אותי בכל יום עכשיו."
"ואיך את מרגישה?"
"קשה לי. הוא כבר גדול, צפוף לו בפנים, הוא בועט וזה מכאיב לי בצלעות."
"את יודעת מה אמא שלי היתה עושה במצב כזה? היא היתה מבשלת כמה גבעולי רוזמרין בתוך מים רותחים, וכשהמים היו נעשים ירוקים היא היתה טובלת בהם מגבת ומניחה אותה על המקום הכואב."
"טוב לדעת, אבל הלוואי וזו היתה הבעיה היחידה. בכל יום, כשיורד הערב, תוקפת אותי צרבת חריפה."
"נגד צרבת אוכלים שקדים לא קלויים. ודרך אגב, כשאישה בהיריון חשה צרבת זה קורה בגלל שראשו של העובר כבר צימח שיער. את תראי שהתינוק שייוולד לך לא יצא קירח."
"חנוך ואני היינו מעדיפים שהפעם זו תהיה בת."
"מה שיבוא, שיהיה מבורך במזל טוב, אמן. אבל למה אני מעכבת אתכם? בואו היכנסו."
בדרכם לסלון חלפו על פני חדר האוכל, שבו עמד השולחן הארוך המכוסה מפה לבנה, ערוך ומסודר לקראת הארוחה. עירן היה נמוך מכדי לראות את הצורות הגיאומטריות המדויקות שבהן אמונה ערכה את הכלים, אבל הוא הכיר היטב את המראה, ובדמיונו עלו מראות הסכין בעלת הניצב המתעקל ללהב, המשמש לאכילת הדג, כוסיות היין עם עיטורי עלי הגפן וכלי החרס האובלי שבו הוגש הבשר של הטשולנט. בעברו הרחוק של החדר ראה את השידה הנמוכה שעליה עמדו פמוטי הכסף, פרוכת הקטיפה הכחולה שבמרכזה רקום מגן דוד מוזהב, המכסה שתי חלות פרג, קופסת המתכת הארוכה שבבטנה מסמרי ציפורן ושאר עשבים המעלים ריח טוב - "קופסת הבשמים".
"לכאן עוד נגיע, אם ירצה השם," אמרה אמונה.
הם נכנסו לסלון. בכורסה שגבה פנה אל דלתות ההזזה המזוגגות המובילות למרפסת ישב אהרן אשמן. מאחוריו נגלו השמים הבהירים, הים, קו האופק ושיפולי הרי הגליל המערבי.
אשמן היה באמצע שנות החמישים שלו. הוא לבש חליפה אפורה ועניבת פסים אלכסוניים. שני עטים היו תחובים בכיס הז'קט, מצוות איש עסקים מלומדה. בשל קומתו הנמוכה וגופו הצר לא הסתירה החליפה את הכרס שצימח בשנים האחרונות.
סנטרו היה כפול, שפתיו דקות, אפו רחב, אוזניו בולטות. כיפת צמר שחורה כיסתה את מרכז קרחתו. אדמומית הקיפה אישונים בצבע פלדה. עפעפיו היו מצומצמים מעל עיניים שהבעתן העידה שראה הרבה, שאותו שום דבר לא יפתיע.
כשנכנסו האורחים אל הסלון קם ממקומו ואמר, "שולם עלייכם,"
לחץ בחום את כף ידו של חנוך, נשק ללחיי רות, הניף בשתי ידיו את עירן, התיישב והניח אותו על ברכיו. הוא הצמיד לחי קוצנית אל פני הילד ולחש באוזנו, "מי אוהב אותך הכי בעולם?"
עירן מיהר לענות, "דוד אהרן," השתחרר מהלפיתה ונמלט אל אמו, שטרם התיישבה, אחז בשולי סודרה והסתתר מאחוריה.
מערכת הישיבה שבסלון כללה שלוש כורסאות, שלושה כיסאות וספה אחת. הרהיטים היו מרופדים בריפוד מחוספס, נקודות- נקודות של לבן וחום. חנוך התיישב על הספה לצד ערימת עיתונים שעל אחד מהם התנוססה הכותרת "קצין ושלושה חיילים נהרגו בהפגזה על מעוז צה"ל בתעלת סואץ".
בכותרת המשנה נכתב: "סיור שהיה בדרכו להביא אספקה למוצב נקלע לירי. החיילים קפצו מהרכב וניצלו בנס בעודם צופים במעוז המופגז."
"מה יהיה הסוף של המלחמה הזו?" שאל חנוך את אשמן.
"אתה זוכר את המאמר שכתב חיים גורי לעיתון 'למרחב' בזמן מלחמת ההתשה? הוא כתב שם: 'העובדה שתל אביב מוארת והתעלה בוערת היא מקור החיות שלנו כאן.' אבל היום שבת ורצוי לעסוק בדברים נעימים. אתם עומדים לאכול את אחד הטשולנטים הטובים שתאכלו בימי חייכם, שתיבדלו לחיים ארוכים. ומי שלא טעם טעמו של טשולנט שאמונה אשתי מכינה לא טעם טשולנט מימיו," אמר אהרן.
יהודית נכנסה לסלון והתיישבה על כורסה שעמדה באלכסון, צמודה למקום מפגש הקיר עם דלתות המרפסת, והיתה מוצבת כך שכשיֵשב אהרן בכורסתו לא ייאלץ לפגוש במבטו את פני בתו הבכורה. כשהוריו בירכו את יהודית לשלום נזכר עירן באותה שבת שבה התיישב דרך אגב על כורסה זו, וכשנכנסה יהודית לסלון נעמדה מולו אובדת עצות.
"למה שלא תנסי פעם אחת לשבת במקום אחר?" שאל.
"אין לי מקום אחר, זאת הכורסה שלי וזהו," ענתה.
"עירן, קום משם מיד," הורתה אז אמו בתוקף.
"החבר שלי הגיע אלי כדי לבקר אותי, אתה החבר שלי, נכון?"
בגלל פזילתה, עירן לא הצליח להבחין שהיא מסתכלת עליו, אבל את המשפט הזה הכיר היטב. הוא חש במבטו המצפה של אביו וענה, "בטח שאני חבר שלך, וגם את חברה שלי."
בכל פעם שפגש ביהודית והיא פנתה אליו בדברים היה נדמה לו שהיא מביטה בקיר שמעליו. הוא ניסה לבדוק איך זה להביט ככה, ועיניו נתקלו בציור שהיה תלוי על הקיר מימין לכורסה שעליה ישבה. הציור האפלולי היה בגוונים של חום וכחול כהה, ובמרכזו התבהרות ובה דמות נערה. גופה דקיק, לבושה בחצאית צרה, רגליה נעולות נעלי מחול, ראשה עגול וגדול ביחס לגופה וזוג עיניים תכולות ענקיות נטועות בו. היה נדמה שהיא רוקדת עבור קהל הנמצא מחוץ לתמונה. בעומק הציור היתה מצוירת דמות נוספת, ספק זכר ספק נקבה, פורטת על גיטרה. בצדו השמאלי התחתון של הציור התנוססה החתימה "רחלה גרטהיים".
פעמים רבות לפני כן כשנתקלו עיניו בציור הזה היה נמשך להעמיק בו, ובאותו ערב העז ושאל, "מי ציירה את הציור הזה?"
מופתע מהשאלה ענה לו אביו, "הציירת היא אחותך רחלה."
"מה פתאום? הרי כתוב כאן רחלה גרטהיים, ולנו קוראים משפחת אוסטרובסקי, למה לא קוראים לה כך גם?"
"גרטהיים הוא שם המשפחה הקודם של רוחמה - אמה של רחלה. אבא שלך התגרש מהאישה הזו, ברוך השם, ואז הכיר את אמך רות ואִתה הקים את משפחתכם הנחמדה, שעומדת להתרחב ולזכות בעוד תינוק או תינוקת."
אהרן הקדים בתשובתו את חנוך, כי היה לו חשוב לקבוע כיצד יוצגו ענייני המשפחה. חנוך הודה לו בלבו על שפטר אותו מלהשיב לבנו לגבי אחותו החורגת בנוכחות רות. עירן הביט באמו ושתק, כי קלט, בזיקה שבין בנים לאמותיהם, שהשיחה אינה לרוחה.
את הכובד הפתאומי שנח על היושבים קטעה תמי אשמן, שנכנסה אל הסלון. היא חייכה חיוך שניסה למצוא חן ויצר ריחוק בעת ובעונה אחת, כיווצה את אפה, תיקנה את יציבת משקפיה עבי הזגוגית כדי שיסתירו את השומה הכהה הגדולה שצמחה לה בין הגבות. בעיניה הירוקות הקטנות והערניות נגלתה נפש שהוחרדה משלוותה ושניסתה, על ידי ידידותיות יתר שהפנתה כלפי האחר, לחפות על כך, והשתדלה שהדבר לא יורגש. נראה שהיא נמרצת ושמחה בבוא האורחים. היא התיישבה בכיסא שליד כורסת אביה, לצד רות ועירן, ופלטה "אהלן" לבבי.
רות שאלה, "נו, איך מתקדמים הלימודים במכון וייצמן? אם זיכרוני אינו מטעני, את אמורה לסיים השנה את התואר."
טון דיבורה של תמי היה גבוה במהלך אמירת משפט, השתפל כלפי מטה לקראת נקודת הסוף, וחזר להמריא עם תחילת המשפט שלאחריו, "אני לא לגמרי בטוחה שאצליח להגיש את העבודה עד סוף השנה. הניסויים שבהם אני עסוקה מתעתעים בי, ועדיין אין לי את התחושה שעליתי על הדרך הנכונה. לבחור כיוון לתזה בתורת החיסון זה תמיד סוג של הימור. מה שבאמת מעניין אותי זה התהליך, וכבר למדתי לא להישבר מניסויים שמהם אני מקבלת תוצאות שונות ממה שציפיתי. הבעיה שלי היא שכל ניסוי שאני עושה מוביל אותי לכיוונים חדשים שאליהם אני נסחפת, וכך מאבדת את הקרקע של נקודת המוצא."
"המממ..." המהמה רות בשמץ קנאה, "ומה שלום אדווה?"
תמי צידדה מבט חטוף לעבר אביה, ונוכחה לדעת שהוא מאזין בעניין ומחכה למוצא פיה.
"אני חושבת ששלומה טוב," אמרה במהירות לא אופיינית ומיד חזרה לקצב דיבורה הרגיל, "איכות החיים שלי השתפרה מאוד מאז שעזבתי את החדר העלוב שבמעונות ועברתי אל הדירה השכורה, שבה סוף כל סוף אני זוכה לקצת שקט ופרטיות."
"שתיכן מתחלקות בתשלומי שכר הדירה?" המשיכה רות להתעניין.
"הדירה שייכת לאדווה, ולה אנחנו משלמים שכירות."
"אני הוא זה שמשלם," אמר אהרן ונעץ בבתו מבט רב משמעי.
"כמה חדרים יש בדירה הזאת?"
"חדר שינה, מטבח, ומרפסת סגורה שבה אני ישנה ועובדת."
"זה לא קצת צפוף לשתי נשים?"
תמי הסמיקה והתחבטה, אזרה עוז וענתה, "אדווה ואני חברות טובות, והדירה לא צפופה בשבילנו. אפשר לומר שמאז המעבר לרחובות היא האדם הכי קרוב אלי."
אהרן רטן לעצמו.
אמונה נכנסה לסלון והודיעה, "כולכם מוזמנים אל השולחן."
אהרן ניגש אל הספרייה הגדולה והוציא מתוך מגירה שלוש כיפות, נתן אחת ביד חנוך, את השנייה הידק בסיכת ראש אל שׂערו של עירן ואת השלישית הניח על השולחן.
מכיווּן הפרוזדור שממול חדר האוכל נשמע קול פתיחת דלת.
בועז אשמן יצא מחדרו והתקרב לאטו. בקטנותו אובחן פלטפוס בכפות רגליו, ובכל שנה מאז קנתה לו אמו נעליים אורתופדיות מיוחדות כדי להקל את הליכתו. צעדיו היו מהוססים, כמו שקל לפני כל צעד אם באמת כדאי להניח את כף הרגל על הקרקע. הוא היה בשנות העשרה המאוחרות, בקיץ מלאו לו שמונה-עשרה.
מעל שפתו העליונה טרם צמחה חתימת שפם. ממוצע קומה, שמנמן, לבוש בחולצה צהובה שאת שוליה הכניס ברישול אל תוך מכנסיים כהים, שהיו מהודקים בחגורה שחצתה את כרסו הקטנה. כאחותו תמי, הרכיב משקפים עבי עדשות שהגדילו למראה את עיניו הירוקות זרועות הזהרורים הצהבהבים. מבע עיניו הסגיר את ביטחונו העצמי המעורער, כמו ציפה וידע שלא תאחר להגיע המכה. ובאותה העת נראו באישוניו זיקים של מרד, זעם והתרסה.
הוא רכן לגובהו של עירן, חייך אליו וקיבל חיוך גדול בתמורה, אך כשהזדקף לגובה המבוגרים שבחדר הרצינו פניו והוא נמנע מלפגוש במבטי הוריו. הוא לחץ את כף ידו של חנוך, וקיבל בלחיו נשיקה מרות. על פניו התפשט חיוך מאולץ ואירוני, כאומר: אולי עכשיו אני נראה נחמד, אבל אל תטעו בתחפושת הזאת...
נטל את הכיפה המונחת על השולחן, הניח על שׂערו, וככל המסובים נעמד מאחורי כיסאו בזמן שאביו בירך, "...על כן בירך ה' את יום השבת לקדשהו."
"אמן," ענו הנוכחים.
בזמן שאשמן בירך את הברכות עירן הביט בחלל חדר האוכל, ששניים מקירותיו הורכבו מזגוגיות צבעוניות בכחול, אדום צהוב וכתום. החלון שפנה לצד מערב היה שקוף ומבעדו ראה את לשון הים התיכון, את הנמל וכמה אוניות שעגנו מחוץ לשוברי הגלים.
אהרן מזג מתוך קנקן זכוכית גדול לכוסיות היין קוקטייל של ג'ין, קמפרי, סודה ומיצי פירות.
"לגימה מה'משקה'," אמר בהטעמה אשכנזית כשמזג את הנוזל האדמדם.
הוא מזג מעט גם לכוסו של עירן.
"אל תשכר את הבן שלי," התרתה רות.
"אל תדאגי, מזגתי לו רק טיפה, זה יעשה לו טוב," ענה והמשיך לברך, "סברי מרנן ורבנן ורבותי, ברוך אתה ה' בורא פרי הגפן."
"אמן," ענו המסובים ולגמו לגימה. עירן לגם מהכוסית וחש תחילה במתיקות מיצי הפירות ומיד לאחריה בחריפות החדה והמרירה של האלכוהול. פניו התכווצו בדחייה, והוא מיהר להניח את הכוסית על השולחן. במוחה של רות חלפה המחשבה שהלגימות הללו הן שגורמות לכאבי הראש שעליהם מתלונן בנה בכל פעם שהם חוזרים הביתה אחרי ארוחת השבת בבית אשמן.
אהרן העביר סכין לחם גדולה מעל חלת השבת, בירך "המוציא לחם מן הארץ", פרס פרוסות חלה וחילק ליושבי השולחן.
המסובים העבירו לאמונה את הצלוחיות. מתבנית רחבה היא העבירה קציצת דג אל כל צלוחית והקפידה להקיף את הקציצה במקפא רוטט ושקוף ולעטר בפרוסה עגולה של גזר מבושל.
"חנוך, אתה לא צריך להזכיר לי, אני יודעת שאתה לא אוהב לאכול דגים. למנה ראשונה הכנתי בשבילך כבד קצוץ בדיוק כמו שאתה אוהב." היא פיזרה על הכבד הקצוץ טבעות בצל מטוגן והגישה את הצלוחית לחנוך.
"אמא, גם אני רוצה כבד קצוץ," תבעה יהודית בטון מייבב.
"גם כבד קצוץ וגם גפילטע פיש? נו, טוב, אם את רוצה, אז בבקשה."
"אמא, אני לא רוצה את הג'לי הזה, אני רוצה רק גזר על הגפילטע שלי," אמר עירן.
"מה זה, שיגעון חדש?"
"אין בעיה, רות, תעבירי לי את הצלוחית שלו ואני אנקה ממנה את הרוטב."
אהרן אשמן קירב אליו את החזרת ואמר, "לא אצל התימנים ולא אצל המרוקאים, לא אצל הרומנים ולא אצל הסלוניקאים.
בשבילי אין חריף שיכול להתחרות עם חזרת עשויה היטב בנוסח הפולני."
הוא ערם על מזלגו חתיכות גדולות של דג מכוסות במטבל האדום, לעס והתנשם בכבדות.
לאחר שסיימה לחלק לכולם אמונה התיישבה והעבירה אל צלחתה פלחי ירקות חיים. היא פנתה אל רות, "שמעתם שדוִד, הבן של דודה בְּרַשֶה מלוס אנג'לס, עומד להתחתן?"
"ודאי ששמענו. ברשה התקשרה אלינו וסיפרה שהכלה עוסקת במחקר על עין התרנגול."
"העין של התרנגול, העין של התרנגו..." פרץ אהרן אשמן בצחוק קולני.
פיו היה מלא דג בחזרת. הוא צחק והשתנק. כשנרגע אפשר היה לשמוע את נשימתו החורקנית לאחר שהניקוטין טולטל מרבצו.
"מה המטרה במחקר על עין התרנגול?" השתוממה תמי.
חנוך לגם לגימה מה"משקה" והניח על צלחתו את פרוסת החלה שעליה מרח כבד קצוץ. במשך השנים ניהל עם תמי שיחות בנושאים שונים, והתפעל מיכולתה האינטלקטואלית, שהלכה וצמחה לנגד עיניו, מן הידע הרב שרכשה מעבר לתחום המדעי שבו עסקה. במיוחד הזדהה עם אהבתה לספרי בלש, שאותם היתה קוראת להנאתה בשעות הפנאי. כששוחח אִתה חש לעתים מעין צורך להרכין את ראשו לפניה ולהישען על יכולתו של מוחה הצעיר והחד.
"את, תפסיקי להיות תמיד כל-כך רצינית," אמר בחיבה, "מדובר כאן בפתגם אידיוטי שבא מההומור היידישאי, פתגם המתאר מחקר שאין בו תועלת לאיש. כשאומרים על אדם את הביטוי הזה מתכוונים לומר שהוא מתהדר במשלח יד ריק מתוכן."
תמי חיכתה עד שפיה סיים ללעוס ואמרה, "אתם צוחקים לכם ואני לא מבינה על מה ולמה. ואז, כשמתרגמים לי את הפתגם העסיסי והמתובל, אני מרגישה שההומור הזה זורם אצלי בדם, אבל נשאר לא נגיש. 'לזכור ולא לשכוח,' אתם משננים את המנטרה באוזני בני הדור שלי, אבל את היידיש, שהיתה יכולה להיות ראש גשר בינינו, לא טרחתם ללמד. קשה להצדיק אתכם על שהפכתם את השפה הזו לשפת סתרים של מהגרים ולא השתמשתם בה אתנו, עם הצברים."
חנוך הגיב, "אחרי שהצלחנו לשרוד את התופת רצינו שתיוולדו חדשים. הגענו לכאן וניסינו להשתלב. וכאן המצווה היתה להתרחק מהעבר, ללדת דור שיצמח על קרקע לגמרי אחרת. היידיש היתה אחד הסמלים הבולטים של הגלות, ולכן סבלה מאנטגוניזם."
תמי, שהכירה את רגישותו הרבה של חנוך בכל הנוגע לעברו, ביקשה לא לגרות אותה ובחרה לא להמשיך בדיון, אך אהרן התערב בשיחה, "הרי זו את שבתור ילדה לעגת לדוברי יידיש ודרשת מהורייך לדבר בבית רק עברית."
"זה בגלל שאתם דיברתם עלי ואני לא ידעתי מה אתם אומרים."
"א גרויסע מעשה... אם תפַני לך זמן לשבת אתי, אני אשמח ללמד אותך יידיש, אבל את תמיד כל-כך עסוקה, כמעט לא רואים אותך בבית. וחוץ מזה, בחצרות הישיבות של היהודים החרדים שפת היום-יום היתה ונשארה יידיש, והם אלה שיחזיקו את הגחלת בוערת, כך שהשפה הזו תמשיך להתקיים גם בלעדינו," סיכמה אמונה ופנתה אל רות, "בכל מקרה, רציתי לספר לך שהדודה ברשה שלחה לנו סכום של שלוש מאות דולר על מנת שגם בני המשפחה שחיים בישראל יחגגו את חתונת הבן. בגלל הפרש השעות בין ישראל לפלורידה הם יחגגו שם בצהריים המוקדמים ואנחנו נחגוג כאן בערב, וכך נחגוג כולנו באותו הזמן."
"ומתי חל תאריך החתונה?"
"החתונה תחול בשעה טובה בד' ניסן."
"אם כך, יש עוד חודש שלם עד אז."
"עשרים ושמונה ימים, ליתר דיוק. אני חשבתי שנערוך כאן בסלון שולחן גדול, נהיה אנחנו ונזמין גם את משפחת גולדרייך מקריית מוצקין ואת אהובה טוסק ובתה ליאת מגבעתיים, וגם את משפחת פראנק מאחוזה. חשבתי להעביר לרוחמה ורחלה חמישים דולר כדי שתחגוגנה גם הן, אנחנו הרי יודעות שהן לא יהיו מעוניינות לבוא ולחגוג אתנו. כך הן תחגוגנה כרצונן ויהיה נוח לכל הצדדים."
"זה נשמע מצוין, אבל מה דעתך שנזמין למסיבה אוכל מוכן?
אני לא רוצה שכל הטרחה תיפול עלייך. הרי להכין ארוחה לעשרים איש זו עבודת פרך."
"מה פתאום אוכל מוכן? שום אוכל מוכן לא יעלה על שולחננו.
בכסף הזה אני אקנה בשר, ירקות, דגים ויין. אולי גם קישוטים ומתנה לעירן. אבל בעד שום הון שבעולם אני לא מוכנה לוותר על התענוג שתגרום לי הכנת ארוחה לכל המשפחה."
"אין, לא היה ולא יהיה שום מזון מוכן שבעולם אשר ישווה למטעמים שיוצאים תחת ידי אשתי היקרה," שיבח אהרן.
במשך השיחה ניצלה יהודית את אי תשומת הלב הכללית וחטפה חמש פרוסות חלה מסלסילת הלחם, בלעה פרוסה אחר פרוסה, והפירורים נשרו משפתיה אל סנטרה. אמונה העירה, "יהודית, בבקשה תאכלי בנימוס."
"ככה מתחשק לי..." קולה של יהודית נשמע עמום בשל פיה המלא. עירן צחקק.
אמונה הבליגה, אספה את צלוחיות הדג וניגשה למטבח. במהרה חזרה עם עגלה ועליה סיר המרק. במצקת מזגה מרק בצלחות העמוקות, והוסיפה את הלוקשים ואת כיסוני הבשר - הקרפלך.
"שבי, שבי כבר לאכול," ביקשה רות.
אמונה לגמה שתי כפות מרק ושאלה, "ומה נשמע אצלכם בבית בקריית ביאליק, התגברתם על הבעיה שהיתה?"
"איזו בעיה?" שאל אהרן.
"לאחרונה גיליתי שבערב, כשאני מתכוננת לשינה, עומד בחוץ אדם ומציץ בי דרך חרכי התריס."
בועז הרים את מבטו והתבונן בפניה המלאים והמאירים של רות.
"איך התגלה לך הדבר?" שאל אהרן.
"ערב אחד, לפני שבועיים, שמעתי רחשושים מכיוון החלון.
ניגשתי במהירות והספקתי לראות את גבו של הבחור, שהתרחק בריצה. מיד סיפרתי לחנוך, והחלטנו לטמון לו מלכודת. ערב- ערב חיכינו להזדמנות, אבל זו לא באה.
"כשכבר חשבנו שהוא הפסיק עם זה, כי הבין שהוא נחשף, שמעתי שוב את הרחשושים מבחוץ. יצאתי מחדר השינה, סימנתי לחנוך, ומיד חזרתי לחדר והתיישבתי לשולחן הטואלט."
רות הניחה לבעלה להשלים את הסיפור. "אתם ודאי זוכרים שאצלנו, בחצר האחורית, עומד טנק דלק המזין את תנור החימום בימי החורף. ובכן, חמוש במוט יצאתי בשקט והקפתי את הבית.
הגעתי אל השביל שמתחת לחלון חדר השינה מכיוון הרחוב, וככה סגרתי לו את פתח המילוט. הוא עמד שם, בחושך, על בהונותיו, ראשו דבוק אל התריס וידו השמאלית מתעסקת במפתח מכנסיו.
"הוא לא הבחין בי עד שעמדתי כמטר מאחוריו. עם המוט הפלקתי מכה חזקה בישבנו. הוא הסתובב, מבועת, וכשהבין שהדרך אל הרחוב חסומה ניסה לברוח אל החצר האחורית. בחוץ היה חושך מצרים, ועיניו, אחרי שהביט אל החדר המואר, עדיין לא התרגלו לאפילה. הוא לא ראה לאן הוא רץ ואופססס... ראשו נחבט בחוזקה בטנק הדלק והוא נפל ארצה. הוא ניסה להתרומם ולברוח, אבל אני תפסתי ברגלו וראיתי אותו, בחור לבקן כבן שמונה-עשרה.
"'אם עוד פעם תציץ לאשתי, אני אפוצץ לך את הגולגולת,' צעקתי.
"'אני נשבע לא לעשות את זה יותר אף פעם,' הוא ענה, ואז שחררתי את רגלו ונתתי לו להסתלק. הוא ברח, ומאז לא חזר להציק לנו."
מבטו של בועז היה מרותק אל פני רות, וכשסיימה לדבר המשיך קולה להדהד באוזניו. הוא הבחין בגון הקול הגאה והמתגרה של אישה המודעת לחושניותה.
בקיץ האחרון, כשעליזה, עוזרת הבית של האוסטרובסקים, היתה חולה, ביקש חנוך שהוא יבוא אל ביתם שבקריות כדי שיהיה מי שיקבל את פני עירן כשיחזור מבית-הספר. בועז הקדים והגיע כשעה לפני שעירן היה אמור לחזור. הוא הוציא את מפתח הבית מתיבת הדואר ונכנס אל הדירה. דממה שררה בבית הריק מיושביו.
כל התריסים היו מוגפים. תוך כדי לגימת כוס מים במטבח ראה לעיני רוחו את פניה של רות, והוא חש שדחף חזק ומשכר עולה ומשתלט עליו.
הוא פתח את דלת חדר השינה. המיטה הזוגית במרכז, משני צדדיה שידות עם מגירות ומנורות קריאה, מכוסות באהילי ברזל כתומים, מראה עגולה תלויה בשרשרת מעל שולחן הטואלט. הוא שאף לקרבו את ריחות המצעים והבושם הנשי שעמדו בחדר.
הוא פתח את דלת הארון. מעילים, שמלות וסוודרים תלויים משמאל, מימין ארבע מגירות. במגירה העליונה התגלו לעיניו עשרות זוגות של גרביונים מקופלים. הוא ניגש אל דלת הכניסה ונעל אותה מבפנים, השאיר את המפתח תקוע במנעול וחזר אל חדר השינה.
פשט את בגדיו. ערום. לרגליו גרב גרביון כחול מעוטר בפרחים.
הוא הפנה את גבו למראה והביט בישבנו, שנראה לו מגרה, החריץ הכהה מלא סוד.
החדר אפוף בריח שלה, הוא עטוף בבגד שלה. הזין התקשה, הדם הלם, בבטן שקיקה. חזר אל הארון, מצא כובע נשי בעל שוליים רחבים, חבש אותו וחזר אל המראה, שם ראה את פניו מתעדנים והופכים לנשיים יותר מתחת לכובע.
עכשיו אני כמוה... עכשיו אני זה היא... עכשיו רוצים אותי...
כשחש שהוא עומד לגמור הסיר במהירות את הבד ופלט את זרעו אל הרצפה. מיד פשט את הגרביון, קיפל והניח בזהירות במגירה, הקפיד להשיב את סדר הארון על כנו. ניגב את עצמו ואת הרצפה בנייר טואלט, ניגש אל הדלת, שחרר את המנעול והתיישב על הספה בסלון כדי להמתין לבאים.
זמן קצר לאחר מכן חזר עירן מבית-הספר ואחריו נכנסו חנוך ורות. בועז ישב לסעוד אתם את ארוחת הצהריים. בזמן הארוחה חש אי-נוחות מתחת למכנסיו. בחפזונו שכח לשטוף את עצמו, ושכבת הזרע היתה לדבק בין איברו לתחתוניו. התחושה הקשתה עליו לשכוח את מראה דמותו שהשתקפה במראה.
מעט מן התחושה הזו חזרה אליו בעודו יושב בין המסובים לארוחת השבת. רות ישבה מולו, והוא לא העז להרים את מבטו אליה. חשש התגנב ללבו שמא השאיר אחריו עקבות. שמא כבר התגלה לה המעשה שעשה בבגדיה. שמא באותם רגעים, בעודו נזכר במעשיו, היא מצליחה לקרוא את מחשבותיו. מבוהל, ניסה לדחוק את הזיכרון הזה מהכרתו ופשפש בין זיכרונותיו אחר זיכרון אחר.
בקיץ האחרון הזמינו אותו האוסטרובסקים לבלות אתם בחוף הים באכזיב. מהרגע שהגיע לביתם התפעל מהאווירה הטובה ששרתה עליהם, שלא נעכרה גם אחר-כך, כשנסע עמם במכונית.
הם היו ידידותיים כלפיו והתייחסו אליו כאל שווה בין שווים.
השמש החמימה והציפייה לבילוי בחוף הים גרמו להם להיות עליזים. הם זמזמו את שירה של אסתר עופרים שהתנגן ברדיו שבמכונית. רות היתה לבושה במכנסיים קצרים. חנוך הניח את ידו על ירכה ואמר, "איזה פיסלך..."
במושב האחורי, ליד בועז, לא הפסיק עירן להשתולל, טיפס על גב המושב ונשכב ברווח שבינו לבין החלון האחורי. ההורים לא העירו לבנם, והיה נדמה שהם מעודדים אותו לחוש חופשי בשלו. בועז לא יכול היה להימנע מההשוואה לאווירה שבבית אשמן, ואמר לעצמו בעצב שאפילו כשיצאו האשמנים לטיול ביערות הכרמל או בחוף הים שבמבואות הדרומיים של חיפה לא מש מהם הענן המעיב.
כשהגיעו לחוף פרשׂה רות על החול מגבת גדולה, מיקמה את תיק הרחצה והוציאה משם קרם הגנה מהשמש. היא מרחה את הקרם על גופו של בנה, על גבו של בעלה ועל גופה. כשסיימה הושיטה לבועז את שפופרת הקרם ואמרה לו, "כדאי שתמרח את הקרם הזה כדי שלא תישרף בשמש. כשתסיים אני אעזור לך למרוח על גבך."
כשמרחה את הקרם על גבו הוא נהנה מהמגע, וקצת חשש שהנאה זו תבלוט מתחת לבגד הים שלו.
עירן מיהר להיכנס למים, ובמרחק לא רב מהחוף גילה בריכה קטנה שנוצרה בין השוניות בזמן השפל. הוא טבל את כל גופו ורק ראשו בצבץ מעל המים. רות הבחינה בזוג מכרים שהיו ממוקמים במרחק כמה עשרות מטרים. "הנה פנינה ויגאל סגל, אולי נלך לומר להם שלום?" אמרה לחנוך, שקם והושיט יד לאשתו כדי לעזור לה לקום.
הוא שאל את בועז, "אתה מוכן להשגיח על הילד למשך כמה דקות?"
"אין בעיה."
חנוך ורות התרחקו, ובמהרה קשה היה לבועז להבחין בהם בין עשרות האנשים שבחוף. את עירן ראה ממשיך להשתכשך להנאתו בבריכה הקטנה. הוא נשכב על המגבת, עצם את עיניו והתמכר לחום השמש. לפתע שמע את קול הבכי המוכר. הוא נחפז אל קו המים, שם כרע עירן, צורח, הרים את הילד בשתי ידיו ונשא אותו לכיוון החוף. רק בדרך ראה את ברכו המדממת של עירן.
"מה קרה?"
"רציתי לצאת מהמים ולבוא לשכב לידך, אבל התחלקתי על סלע והתחיל לרדת לי דם."
בועז נלחץ והגיר זיעה. הוא לקח את עירן אל נקודת עזרה ראשונה שהיתה ממוקמת ליד המלתחות שבכניסה לחוף. האחות ניקתה את הברך באלכוהול ומרחה עליה יוד. לאחר שנוקתה הברך מהדם התגלתה שריטה קטנה. בועז הלך ונרגע. הוא הבחין במבטו של עירן, שהיה מרותק אל פניו, כמו הפך בועז בהעדר ההורים לאדם שבו עירן בוטח. זה חימם את לבו. כשסיימה האחות לטפל בפצע הורידה את עירן מהמיטה. בועז הושיט לו את ידו והם חזרו אל החוף.
רות וחנוך עמדו מודאגים ליד המגבת. "איפה הייתם? כבר רבע שעה אנחנו מחפשים אתכם."
לפני שהספיקו לענות הבחינה רות בכתם היוד על ברכו של בנה. "מה זה? מה קרה?"
"התחלקתי על סלע ונפצעתי. אתם לא ראיתם אותי ובועז בא והציל אותי. הוא לקח אותי לעזרה ראשונה ושמה האחות טיפלה בפצע שלי."
רות הרימה את בנה. "מסכן שלי, כלום לא קרה." הורידה אותו לקרקע, נשקה ללחי בועז ואמרה, "ידענו שאפשר לסמוך עליך, ואתה לא אכזבת אותנו."
הוא חש גאווה. בעת שנשקה לו רות השפיל את עיניו במבוכה.
רצה לזקוף את ראשו ולהביט בעיניה, אך מבטו נעצר בחריץ שבין שדיה המהודקים מתחת לחזיית בגד הים. הבושה האדימה את פניו והיתה חזקה ממנו. הוא חזר והשפיל את מבטו אל החול.
חנוך טפח על כתפו ואמר לו, "בבוא הזמן אתה ודאי תהיה אבא טוב."
"ומה שלום בועז?" נשמע קולה של רות בחלל חדר האוכל, וגרם לו להזדקף בהפתעה. לרוחב פיו התפשט גיחוכו האירוני הנבוך.
הוריו החליפו ביניהם מבט קצר משני עברי השולחן. לפני בוא האורחים הם סיכמו על שתיקה בעניין הזה. אהרן ענה, "בועז בסיידר גמור."
בועז הגיב ממקומו, "לא כל-כך בסדר, אבל לא משנה."
"מה לא בסדר?" שאל חנוך.
השתררה שתיקה שרק שקשוק הכפות בצלחות הפר אותה.
כדי להקל מעט את האווירה שנוצרה פנה חנוך אל אהרן ושאל, "קראת את מכתבי עגנון לגרשום שלום שפורסמו במוסף הספרות של עיתון 'הארץ'?"
"ודאי שקראתי." ארשת פניו של אשמן השתנתה. "איפה הימים שבהם היינו שותים יחד בבית-הקפה 'עטרה' בירושלים." הוא לגם לגימה נוספת מה"משקה" והוסיף, "האמת היא שבפעם הראשונה שנפגשנו כלל לא ידעתי שזה הוא. את כתיבתו כמובן שכבר הכרתי, אך לא ידעתי כיצד נראה האיש. הפגישה התרחשה הרבה לפני שתמונתו התנוססה בכל העיתונים כחתן פרס נובל. היה זה בשנת שלושים וארבע, בנסיעה מצפת ליפו. כשהגענו לאזור השרון קרה פנצ'ר בגלגל האוטובוס וכל הנוסעים נאלצו לרדת. פתחתי בשיחה עם היהודי המאמין הזה. שאלתי אותו למקצועו, והוא ענה, סופר, שאלתי לשמו, והוא גילה, שמואל יוסף עגנון. אתם לא יכולים לתאר לעצמכם כמה התרגשתי, הנה אני עומד בפני גדול בכבודו ובעצמו. משם החלה הידידות שלנו."
חנוך הבליע חיוך, כי הכיר את נטייתו של אשמן להתפאר בחברות עם אנשי שם.
אמונה אספה את צלחות המרק ואמרה, "הגיע זמן טשולנט."
היא ניגשה למטבח וחזרה עם עגלה עמוסה קערות שהכילו את מרכיבי התבשיל. האורחים פינו מקום במרכז השולחן. היא הניחה את הקערות וציינה את תכולתן, "הבשר, הקוגל, הביצים החומות, תפוחי האדמה, הקישקע, השעועית והגריסים."
אהרן אמר, "כל מי שלא טעם טעם טשולנט שיצא תחת ידיה של אשתי אמונה לא טעם טעם טשולנט מימיו." המשפט הזה היה שגור בפיו, ובתחילה נבע מהכרת תודה על המטעמים שיצאו מתחת לידיה של אשתו, אולם במרוצת הזמן הפך למכאני, ואשמן שב ואמר אותו כמעט בכל פעם שבה נסבה השיחה על נושא גסטרונומי.
למרות זאת, המשפט נעם לאמונה והעלה חיוך על פניה.
החלה פעילות סביב הקערות. יהודית חטפה מכל מרכיבי הטשולנט, וכשתמה חלוקת האוכל אמרה לאמה, "אוי, אבל לא נשאר שום קישקע בשבילי."
"אבל את לקחת לעצמך כבר שלוש חתיכות."
"ומה אם יתחשק לי עוד?"
רות העדיפה את סלט החסה. תמי אמרה לה, "בטח בגלל ההיריון שלך את לא אוכלת טשולנט, ואת צודקת במאה אחוז. אם לא די שבארוחה כזאת אנחנו צורכים שלושת אלפים קלוריות בממוצע, אנחנו גם מערבבים פחמימות עם שומנים, ועמילן עם חלבונים, דבר שמקשה את העיכול ומאוד משמין."
חוץ מאמונה, לכל בני משפחת אשמן היתה נטייה להשמין.
תמי ניסתה להילחם בתופעה זו ללא הצלחה יתרה. ליד השולחן מיעטה לאכול, אבל בשעות הערב פיצתה את עצמה בחטיפים מלוחים ועוגיות.
אביה אמר לה, "בתי היקרה, את יודעת כמה לא אהוב עלי חישוב קלוריות תוך כדי עונג ארוחת שבת. אם תחדלי מלדבר בזה, אני מבטיח לך שמחר אתייצב באגודת שומרי משקל."
יושבי השולחן חייכו. האווירה הוטבה.
בועז הניח את הסכין והמזלג לצדי צלחתו ואמר לאמונה, "אמא, אני שבע. אני לא מסוגל לאכול יותר. מותר לי ללכת?"
כל הנוכחים הפנו את מבטם. אהרן אמר, "שלא יעלה על דעתך לעזוב את השולחן, שב ואל תעז לקום. אתה לא תצא מהבית עד אחרי ההבדלה. זהו בית דתי, ואת זה אתה יודע טוב מאוד. אתה בטח לא רוצה שאני אספר לאורחים למה זרקו אותך השבוע מבית- הספר, נכון?"
הוא הפנה את מבטו אל רות והמשיך, "לא תאמינו איזה פרא אדם נהיה מר בועז. השבוע הזעיקו אותי לבית-הספר ונאלצתי לעזוב את המשרד כדי לטפל בענייני התכשיט. ומה מסתבר?
מסתבר שבמגרש הספורט של בית-הספר קיים מסלול ריצה משופע. יחד עם המופרע הזה שיושב כאן לומד בבית-הספר גם תלמיד נכה שיושב על כיסא גלגלים. באחת ההפסקות דחף אדון בועז את כיסא הגלגלים ועליו אותו תלמיד נכה ודרדר אותו במורד מסלול הריצה. הלה שמר על שיווי משקל לאורך כמה מטרים, אבל לבסוף נפל מהכיסא אל הכורכר, נחבל בגופו ונזקק לטיפול רפואי."
אהרן שב ופנה אל בועז. "עכשיו שב ותעשה בדיוק את מה שאומרים לך. סמוך עלי שאני כבר אדע איך לעשות ממך בן אדם."
בעודה מקשיבה לסיפור הביטה רות בבועז במבט מסתייג, כמו זיהתה בו דרך סיפורו של אביו עליו צד שלא הכירה.
המבט הזה קומם אותו הרבה יותר מעלבונות אביו, שאותם כבר הכיר. הוא קם ופילס את דרכו במרווח שבין הקיר לבין הכיסאות שעליהם ישבו בני משפחת אוסטרובסקי. כשהגיע לצד השולחן שמול מושבו של אביו תפסה אמונה בידו ובקול מתחנן ביקשה, "בועז, אנא ממך, שב במקומך, הרי כמעט לא טעמת מהטשולנט."
הוא לא ענה לה. השתחרר מאחיזת ידה, התרחק שני צעדים לאחור, אל עומק חדר המבוא. משם פנה אל אביו ואמר בקול עצור, "עריץ. זה מה שאתה!"
אהרן האדים מכעס וקם ממקומו. רות, חנוך ועירן קירבו את כיסאותיהם לשולחן כדי לפַנות לו דרך. הוא ביקש להגיע אל הנער כדי להשתיקו במהירות האפשרית.
תנוך אוזנו השמאלית של בועז הלבין מהצביטה. "בוא אתי עכשיו, ליימך שכמוך." אהרן גרר את בועז אל חדרו וסגר אחריהם את הדלת.
יתר הנוכחים נשארו נבוכים ליד השולחן. יהודית עדיין חיטטה בצלחתה וחנוך הניח את הסכין והמזלג ונאנח אנחה של הנאת חיים שהתקלקלה.
