היום שלפני האושר

גיליתי את המחבוא כי לשם הגיע בסוף הכדור. בחצר של הבניין, מאחורי הגומחה של הפסל, היתה דלת־מתרוממת, מכוסה בשני לוחות עץ. שמתי לב שהם זזים כשהנחתי עליהם את הרגליים. נבהלתי, לקחתי בחזרה את הכדור והחלקתי החוצה בין הרגליים של הפסל.

רק ילד רזה ולוליין כמוני היה יכול להשחיל את הראש ואת הגוף בין הרגליים הקצת מפושקות של המלך הלוחם, אחרי שהתפתל סביב החרב השתולה בדיוק לפני הרגליים. הכדור הגיע לבסוף לשם, מאחורי הפסל, לאחר ניתור חוזר בין החרב לרגל.

הדפתי אותו החוצה, הילדים האחרים חזרו למשחק, ואני התפתלתי כדי לצאת. קל להיכנס למלכודות, אבל כדי לצאת מהן צריך להזיע. מרוב בהלה גם מיהרתי לצאת. חזרתי לתפוס את מקומי בשער. הם נתנו לי לשחק איתם כי הייתי מחזיר את הכדור מכל מקום שאליו הגיע. יעד רגיל היתה המרפסת של הקומה הראשונה של הבית הנטוש. היתה שמועה שמתגוררת שם רוח־רפאים. הבניינים הישנים הכילו דלתות־מתרוממות מקובעות, מעברי סתר, פשעים ואהבות. הבניינים הישנים היו קִנֵי רפאים.

וזה מה שקרה בפעם הראשונה שעליתי למרפסת. אחר־הצהריים הייתי מסתכל במשחק של הגדולים יותר דרך האשנב של קומת־הקרקע בחצר שבה התגוררתי. בעיטה גרועה הזניקה את הכדור לגובה, והוא נחת בגזוזטרה של אותה קומה ראשונה. הוא היה אבוד, כדור מחומר פלסטי, ויניל, שמרוב שימוש כבר לא היה ממש מנופח. בעודם רבים בשל הצרה הזאת, השתרבבתי החוצה ושאלתי אם ייתנו לי לשחק איתם. כן, אם תקנה לנו כדור אחר. לא, בְּזֶה, עניתי. מרוב סקרנות הם הסכימו. עמדתי לטפס לאורך צינור מים שהתחיל למטה, עבר סמוך לגזוזטרה, והמשיך עד למעלה. הוא היה לא עבה, והיה מקובע אל הקיר הפונה לחצר בתִפסי ברזל חלודים. התחלתי לעלות, הצינור היה מכוסה אבק, האחיזה בו היתה פחות בטוחה מכפי שתיארתי לי. אבל כבר התחייבתי. הסתכלתי למעלה: מאחורי הזגוגיות של חלון בקומה השלישית היתה היא, הילדה שניסיתי להציץ בה. היא עמדה במקומה וראשה שעוּן על ידיה. בדרך־כלל הביטה בשמיים, אך באותו רגע לא, היא הסתכלה למטה.

הייתי צריך להמשיך, והמשכתי. חמישה מטרים בשביל ילד הם תהום. טיפסתי על הצינור עד לגובה הגזוזטרה, בהשענת רגליים על התפסים. ההערות מתחתי השתתקו. הושטתי את ידי השמאלית לאחוז במעקה הברזל, היה חסר לי רק מרחק של כף־יד. בנקודה זו היה עלי לבטוח ברגליים ולשלוח גם את הזרוע שהחזיקה בצינור. החלטתי לעשות את זה בתנופה, והגעתי למעקה ביד שמאל. עכשיו הייתי צריך להביא אליו גם את הימנית. הידקתי את אחיזתי בברזל של הגזוזטרה והשלכתי את הימנית לתפיסה. אבד לי המשען של הרגליים: לרגע החזיקו רק הידיים את הגוף בחלל, ומיד אחר־כך ברך אחת, ואז שתי רגליים, ועברתי. איך לא פחדתי? הבנתי שהפחד שלי ביישן, שכדי להתגלות עליו להיות לבדו. ואילו כאן היו עיניהם של הילדים למטה, ועיניה שלה למעלה. הפחד שלי התבייש לצאת. הוא עוד יתנקם אחר־כך, בערב, באפֵלת המיטה, יחד עם האִוושה של רוחות־הרפאים בחלל.

זרקתי את הכדור למטה, והם חזרו לשחק מבלי לשים לב אלי. הירידה היתה קלה יותר, יכולתי למתוח את היד לעֵבר הצינור ולסמוך על שתי תמיכות טובות לרגליים על שולי הגזוזטרה. לפני ששלחתי את עצמי לקראת הצינור הסתכלתי במהירות בקומה השלישית. התנדבתי למשימה מתוך תשוקה שהיא תשים לב אלי  - מַטְאֲטֵאוֹן חצר זעיר. היא עמדה שם בעיניים פעורות, אבל עוד לפני שיכולתי לסכן חיוך, נעלמה. טיפשי להסתכל אם היא עומדת ומביטה. צריך להאמין בזה מבלי לבדוק, כמו שעושים עם המלאכים השומרים. כעסתי על עצמי בשעה שהטלתי את עצמי לאורך הצינור בירידה מן הבמה הזאת. למטה חיכה לי הפרס, ההתקבלות למשחק. הם העמידו אותי בשער וכך נקבע תפקידי, אני אהיה שוער.

מאותו יום קראו לי "הקופיף". הייתי צולל בין רגליהם כדי לתפוס את הכדור ולהציל את השער. השוער הוא ההגנה האחרונה, הוא חייב להיות הגיבור של השוחות. חטפתי בעיטות בידיים, בפרצוף, לא בכיתי. הייתי גאה שאני משחק עם הגדולים יותר, שהיו בני תשע וגם בני עשר.

היו גם פעמים נוספות שהכדור נחת בגזוזטרה, והייתי מגיע אליה בפחות מדקה. מול השער שהייתי צריך להגן עליו היתה שלולית, בגלל נזילה בצינור. בתחילת המשחק היא היתה צלולה, יכולתי לראות בה את השתקפותה של הילדה שבחלון בשעה שהקבוצה שלי תקפה. לא פגשתי אותה, לא ידעתי איך שאר גופה, מתחת לַפָּנים השעוּנות על הידיים. בימים של שמש הצלחתי להעפיל מן האשנב שלי עד אליה למעלה באמצעות ניתורים חוזרים בין זגוגיות. הייתי עומד ומביט בהשתקפותה עד שעיני דמעו בגלל האור. השמשות הסגורות של החלונות הפונים לחצר אִפשרו לבבואה שלה להופיע בפינה שלי בצל. כמה סיבובים עשה דיוקנה כדי להגיע אל האשנב שלי? לפני זמן לא רב הגיע מכשיר טלוויזיה לאחת הדירות בבניין. שמעתי שאומרים כי רואים בו בני־אדם ובעלי־חיים מתנועעים, אבל בלי צבעים. ואילו אני יכולתי להביט בילדה בכל החוּם של שׂערה, הירוק של שמלתה, והצהוב שנתנה בה השמש.

הלכתי לבית־ספר. אמי המאמצת רשמה אותי, אבל לא ראיתי אותה. טיפל בי דוֹן גָאֶטָנוֹ, השוער של הבניין. הוא היה מביא לי מנה חמה בערב. בבוקר, לפני בית־ספר, הייתי מחזיר לו את הצלחת הנקייה, והוא היה מחמם בשבילי ספל חלב. גרתי לבדי בחדרון. דוֹן גָאֶטָנוֹ כמעט לא דיבר, גם הוא גָדַל יתום, אבל בבית־יתומים, לא כמוני שחי חופשי בבניין ויוצא העירה.

אהבתי את בית־הספר. המורֶה דיבר אל הילדים. באתי מן החדרון שבו איש לא דיבר אלי, וכאן יש מישהו שצריך להקשיב לו. למדתי כל מה שאמר. זה היה דבר יפה מאוד, איש שמסביר לילדים את המספרים, את השנים של ההיסטוריה, את המקומות של הגיאוגרפיה. היתה בבית־הספר מפה צבעונית של העולם, ומי שלא יצא אף־פעם מן העיר היה יכול להכיר את אפריקה, שהיתה ירוקה, את הקוטב הדרומי הלבן, את אוסטרליה הצהובה, ואת האוקיינוסים התכולים. היבשות היו ממין נקבה, הימים וההרים ממין זכר.

בבית־הספר היו העניים והאחרים. אלה מהעוני, כמוני, היו מקבלים בשעה אחת־עשרה לחם בריבת־חבושים, שהיה מביא השָׁרָת. יחד אתו נכנס ניחוח של תנור אפייה, שמילא את הפה בריר. האחרים לא קיבלו שום דבר, להם היתה ארוחת אחת־עשרה שהביאו מהבית. הֶבדל אחר היה שבאביב היה ראשם של אלה מהעוני מגולח בגלל הכינים, והאחרים שמרו על שׂערם.

כתבנו בעט־ציפורן ובדיו שהיה מונח בכל שולחן בתוך חור. הכתיבה היתה ציור, היינו טובלים את העט ונותנים לציפורן לטפטף עד שנשארה רק טיפה אחת, ובזו היינו מצליחים לכתוב חצי מלה. אחר־כך היינו טובלים מחדש. אנחנו מהעוני היינו מייבשים את הדף בהבל פינו החם. תחת הנשיפה היה צבעו הכחול של הדיו רוטט ומחליף צבע. האחרים ייבשו בנייר סופג. התנועה שלנו, שעשתה רוח על הדף הפרוש, היתה יפה יותר. ואילו האחרים מעכו את המלים מתחת לקרטון הלבן.

בחצר שיחקו הילדים בלב העבר הרחוק בן מאות השנים. העיר היתה ישנה־נושנה, חפורה, מרופדת במערות ובמקומות מסתור. באחרי־הצהריים הקיציים, כשהדיירים היו בנופש, או נעלמו מאחורי התריסים, הייתי הולך לחצר שנייה, שהיה בה לוע של בור־מים מכוסה בלוחות עץ. הייתי מתיישב על הלוחות ומקשיב לרעשים. מן המעמקים, מי־יודע־איזה, היתה מגיעה אִוושת מים מתנועעים. היו שם למטה חיים כלואים, אסיר, מפלצת אוכלת ילדים, דג. מבין הלוחות עלה אוויר רענן וייבש את הזיעה. בילדותי היתה לי חירות מיוחדת ביותר. ילדים הם חקרנים ורוצים להכיר את הסודות.

חזרתי איפוא אל מאחורי הפסל כדי לראות לאן מובילה הדלת־המתרוממת. היה אוגוסט, החודש שבו צומחים הילדים יותר מתמיד.

בשעת אחר־צהריים מוקדמת השתחלתי בין הרגליים לבין החרב של הפסל, שהיה העתק פסלו של המלך רוֹגֶ'ר הנוֹרמָני, הפסל שניצב לפני ארמון המלכות. לוחות העץ קובעו היטב, הם זעו, אבל לא התרוממו. הבאתי אתי כף־אכילה וגירדתי בה את ההדבקות. הזזתי את שני הלוחות, שמתחתם היה החושך היורד. בא הפחד, שניצל את העובדה שאף־אחד לא היה. לא נשמע רעש של מים, זאת היתה חשֵׁכה יבשה. הפחד מתעייף כעבור זמן־מה, וגם החשכה נעשתה פחות דחוסה. ראיתי זוג שלבים של סולם עץ שיורד למטה.

שלחתי את זרועי לגעת בַּמִתְמָך של הסולם. הוא היה איתן, מאובק. שבתי וכיסיתי את המעבר בלוחות העץ, גיליתי מספיק להיום.

חזרתי עם נר. קרירות עלתה מן החשכה ונגעה ברגלי העירומות במכנסיים הקצרים. ירדתי למערה. יש לעיר חלל מתחתיה, הוא המִתמָך שלה. להמונים שלנו שלמעלה מקביל צל זהה למטה. עליו נשען גופה של העיר.

לאחר שנגעתי בקרקע הדלקתי את הנר. ראיתי מחסן של מבריחי הסיגריות. ידעתי שהם מפליגים ללב ים בסירות מנוע כדי להביא אותן. גיליתי איפוא חנות גדולה והתאכזבתי, קיוויתי למצוא אוצר. אמורה להיות כניסה נוספת, התיבות הללו אינן יכולות לעבור בין שוקיו של המלך. ואכן, היו מדרגות אבן בצד שממול לסולם העץ. האולם היה שקט, אבן הטוּף מוחקת את הרעשים. באחת הפינות היו מיטה־מתקפלת, מזרן, ספרים, תנ"ך. היה גם בית־שימוש, כזה שיש לרדת מעליו לישיבה שפופה. חזרתי ועליתי עצוב, לא גיליתי כלום.