הרפתקאותיו של אג 2 - ארץ לא נודעת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הרפתקאותיו של אג 2 - ארץ לא נודעת
הוספה למועדפים

הרפתקאותיו של אג 2 - ארץ לא נודעת

3 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

אֶג וחברו המטורלל גאטס הצליחו לברוח מהאי תוֹפֶת, ועכשיו הם בדרכם לארץ לא נודעת.

אג וגאטס חייבים למצוא את שבט האוֹקַלוּ האבוד, כי רק להם יש המפתח לפענוח מפת האוצר המסתורית.

זה לא יהיה קל. פֶּמבּרוֹק הרשע ממשיך לרדוף אחריהם, ארץ לא נודעת מלאה אויבים, ולשני החברים אין כלי נשק מלבד צרור קללות בשפת המקום שגאטס הצליח ללמוד.

מישהו מוכרח לעזור להם. האם יוכלו לסמוך על קירָה, בת השבט היפהפייה? האם מיליסֶנט, בתו של פמברוק, בעדם או בעד אבא שלה? למה הילי השׂורף כל כך נחמד אליהם? והשאלה הגדולה מכולן: איזה סוד מדהים עומד אג לגלות למרגלות מקדש האוקלו?

ארץ לא נודעת הוא הספר השני בסדרת "הרפתקאות אג" המצליחה שכתב התסריטאי ג'ף רודקי. הספר השלישי והאחרון בסדרה הוא "ים כחול בוער".

פרק ראשון

פרק 1

התחמקות

 

גהרתי מעל המעקה של "ציפור שיר" וראיתי את חרטום הספינה מפלח את המים ברסס חרישי. במבט מקרוב התברר לי שהים הכחול לא ממש כחול, ושאלתי את עצמי - בפעם האלף בימים האחרונים - מי המציא לו את השם הזה, ולמה הוא לא טרח לדייק.

היו צריכים לקרוא לו הים הכחול-ירוק. או הים הכמעט כחול. או הים שנראה כחול מרחוק ורחוק מלהיות כחול.

מחשבות טיפשיות, אני יודע, אבל בזכותן לא חשבתי על הדברים האחרים.

למשל על האיש שרוצה להרוג אותי.

ועל הבת שלו, מיליסֶנט, שאני מאוהב בה.

ועל המפה שלמדתי בעל פה והיא הסיבה לכל הבלגן הזה, מפה שבכלל לא הייתי בטוח שאני עדיין זוכר נכון. בעיקר את החלק המסובך שבאמצע.

שלושה קשקושים למטה משמאל, ארבעה קווים למעלה...

ואולי ארבעה קשקושים ושלושה קווים?

מתברר שללמוד בעל פה משהו שכתוב בשפה זרה זה לא הרעיון הכי חכם בעולם. עשרים פעם ביום שרטטתי את המפה באצבע על הסיפון של "ציפור שיר", והייתי מצפה שעכשיו היא כבר תהיה חרותה לי בזיכרון ממש טוב.

אבל במקום שזה יהיה יותר קל, זה הלך ונעשה קשה.

המשכתי להתכופף מעל מעקה הספינה, עצמתי עיניים וניסיתי לראות בדמיוני את המפה המקורית, את כתב הציורים המעוקם של שבט האוֹקַלוּ על הקיר האפל בקברו של מלך האש.

קו נקודה נוצה, ספל, שני קווים נקודה ציפור-אש...

"נו, גמרת?"

זה היה גאטס. הוא עמד מאחורי על הסיפון.

"כמעט," אמרתי. "תן לי להקיא עוד פעם אחת."

הוא נחר בבוז. "מה הבעיה ש'ך? האוכל לא כזה גרוע."

"זה לא בגלל האוכל," אמרתי, אם כי האוכל היה איום. כל אנשי הצוות נראו כמו שלדים, ואחרי שלושה ימים שבהם אכלתי את בשר הצב המסריח שלהם ואת הלחמניות עם התולעים כבר הבנתי למה.

"מחלת ים?"

"גם לא בגלל זה."

"אז למה?"

אני מפחד כמו אני לא יודע מה ואני חושב שכדאי לנו לשכוח מהאוצר הדפוק הזה ולברוח.

אבל את זה לא יכולתי להגיד לגאטס.

לא יכולתי להודות בפניו שאני מת מפחד כי נראה לי שאנחנו אבודים: שאם רק נדרוך על אדמת ארץ לא נודעת, ניהרג הרבה לפני שנצליח למצוא יליד משבט האוֹקַלוּ שיתרגם לנו את המפה, ושהמעשה השפוי היחיד שנותר לנו לעשות הוא לברוח מכאן לאיי הנפץ, ואפילו יותר רחוק, למקום שבו אף אחד לא זומם להרוג אותי בגלל איזה אוצר עתיק שאני לא מבין מהו, ואפילו לא בטוח שהוא קיים.

את כל הדברים האלה לא יכולתי להגיד לגאטס.

או שכן?

ניסיתי להקיא למים עוד פעם אחת כדי לוודא שזהו זה, ואחר כך הזדקפתי והסתובבתי אל השותף שלי.

גאטס ניתר על קצות האצבעות ועיניו מצמצו בעווית מתחת לסבך של שיער בלונדיני, כמעט לבן. הידיים שלו היו מורמות בתנוחת אִגרוף. קרס הפלדה שבגדם ידו השמאלית נצנץ באור הבוקר.

"נו כבר," הוא אמר. "בוא מכות!"

נאנחתי. "עוד פעם?"

"אני צריך ליתאמן!"

לפני שיצאנו מהאי תוֹפֶת הוא קנה קרס מאחד הפיראטים של השדה. הוא למד להיאבק בעזרתו לא רע, וידעתי שזה יכול להועיל לנו. אלא שאני הייתי השותף היחיד שלו לאימונים, וככל שהוא הלך והשתפר הלכה החולצה שלי ונקרעה, והידיים שלי התכסו סימני דקירה וכמה שריטות עמוקות. בכל פעם הוא היה מבטיח שיכה רק באוויר, אבל לא הצליח להתאפק כנראה.

"לא עכשיו," אמרתי. "אנחנו צריכים לדבר."

"על מה?"

"אני חושב שאנחנו... שזה... ששכחתי את המפה."

"לא שכחת שום מפה."

"כן נכון!"

"אמרת את זה גם אתמול. וזכרת אותה."

"חשבתי שאני זוכר. ושוב שכחתי. והפעם זה יותר חמור."

"גם את זה אמרת אתמול. קדימה, יא פּוֹרסַמוֹרָה! בוא מכות!"

אחד המלחים לימד את גאטס קללות בקַרְטֶג'ית. הוא התלהב מהן כמעט כמו מהקרס החדש.

"נו כבר! לוּסי צריכה ליתאמן!"

הוא קרא ליד עם הקרס "לוּסי". אמרתי לו אלף פעם שזה אידיוטי, אבל זה לא היה אכפת לו.

"ברצינות! אנחנו צריכים לדבר!" אמרתי בתקיפות.

גאטס הוריד את ידיו והרצין. העיניים שלו התעוותו עוד פעם אחת ונרגעו. כשרק נפגשנו - כשג'וֹנס המרטש והפיראטים שלו הכריחו אותנו להיאבק זה בזה כמעט למוות, ומי יודע מה הם עשו לו לפני כן - הוא התעוות בלי הפסקה. העיניים, הכתפיים, הראש... לפעמים כל פלג גופו העליון התנועע.

עכשיו הוא בעיקר מצמץ באופן מוגזם, ופה ושם חלפו שתי דקות תמימות בלי עוויתות בכלל.

לפעמים הוא נראה כמעט נורמלי.

בניגוד אלי. לא בזמן האחרון. הייתי הרוס. וככל שהתקרבנו לפֶּלָה נוֹנָה המצב שלי החמיר.

אני מת מפחד ואני חושב שאנחנו צריכים לברוח מכאן.

גאטס עדיין נעץ בי את מבטו.

"אז תדבר," אמר.

נשמתי עוד נשימה עמוקה.

בתחילת ההפלגה לא הייתי מבוהל כל כך. שלושה ימים קודם לכן, כשעליתי על סיפונה של "ציפור שיר", הייתי בעננים. בעיקר כי לפני שיצאנו מתוֹפֶת הצלחנו גאטס ואני להיפטר מרוֹגֶ'ר פֶּמְבְּרוֹק וממאה חיילים רוֹבִיאנים.

למה היינו צריכים להיפטר מהם, זה כבר סיפור ארוך. פֶּמבּרוֹק הרג את כל המשפחה שלי - שלח אותם אל מותם בלב הים הכחול בכדור פורח שהשתחרר, וסידר שזה ייראה כתקלה - ומאחר שאני לא נהרגתי איתם, הוא עשה כל מאמץ לחסל גם אותי.

אני לא חושב שהיה לו משהו נגדי אישית, אבל הוא רצה את האוצר של מלך האש. הוא הגיע למסקנה שמפת האוצר נמצאת בפרדס הכּיעוּרינוֹת של המשפחה שלי, ובסופו של דבר הפליג לתוֹפֶת בראש מאה חיילים והצעיד אותם בסך אל המרפסת הקדמית של הבית שלי.

אבל גאטס ואני הצלחנו להימלט איכשהו, והגרסה היחידה שנותרה מהמפה היא זאת ששמורה עכשיו בזיכרון שלי.

ה"איכשהו" הזה היה בעיקר בזכות מיליסֶנט, בתו של פֶּמבּרוֹק והאדם שאני הכי אוהב בעולם. פֶּמבּרוֹק כנראה אוהב אותה כמוני, כי היא הצליחה לשכנע אותו לסגת מתוֹפֶת בידיים ריקות, ולשגר את החיילים שלו בחזרה לקרן אור בספינה.

האמת היא שאלמלא מיליסֶנט, גאטס ואני היינו מתים סופית.

אבל כש"ציפור שיר" הגיעה כדי להוביל את יבול הכּיעוּרינוֹת לפֶּלָה נוֹנָה שבארץ לא נודעת ותפסנו עליה טרמפ - לא חשבתי על כל זה. ולא חשבתי איזה מזל יש לנו שלנמל מגיעה ספינה בדיוק ברגע שאנחנו רוצים לצאת מתוֹפֶת, ומפליגה בדיוק למקום שאליו אנחנו רוצים להגיע.

עדיין לא הבנתי שהגענו עד הלום רק בזכות מיליסֶנט ובזכות הרבה מאוד מזל. להפך, טפחתי לעצמי על השכם והתפעלתי מהפיקחות שלי ושל גאטס שהודות לה הכול הסתדר.

והגעתי למסקנה שאחרי כל מה שכבר הצלחנו לעשות, המשימות שעדיין מצפות לנו - למצוא יליד משבט האוֹקַלוּ, לתרגם את המפה, למצוא את האוצר - יהיו משחק ילדים.

ולאורך כל יום ההפלגה הראשון השתזפתי לי על הסיפון כמו צב עצלן, וחלמתי בהקיץ על הדברים שאעשה כשנמצא את האוצר ונהיה עשירים כקורח.

אני אתחתן עם מיליסֶנט, זה ברור. לא טרחתי להתעמק במכשולים זניחים, למשל שאנחנו רק בני שלוש-עשרה ושאבא שלה רוצה להרוג אותי, שלא לדבר על כך שאולי היא בכלל תסרב.

מבחינתי, הקושי היחיד היה להחליט איפה נבנה את האחוזה שלנו.

תוֹפֶת - לא בא בחשבון. יותר מדי פיראטים, מעט מדי אוכל, מזג אוויר זוועתי, ועד שלא עזבתי את האי לתקופה קצרה וחזרתי אליו, לא קלטתי עד כמה העשן שנפלט מהר הגעש ממלא את האזור כולו בצחנת ביצים סרוחות.

גם מקרן אור אני יכול לשכוח. האי עצמו נהדר, אבל תושביו מתנשאים להחריד. חוץ מזה, רוֹגֶ'ר פֶּמבּרוֹק פיזר בכל רחבי האי כרזות עם התמונה שלי והכותרת "מבוקש על רצח", וסביר להניח שארגיש קצת לא בנוח בארוחות ערב חגיגיות למשל.

חשבתי על איי הדגים שבצפון. אבל השם שלהם עורר בי חשד שהריח שם לא הכי טוב, וחוץ מהשם לא ידעתי עליהם כלום. על איי הנפץ שבדרום ידעתי עוד פחות... פֶּלָה נוֹנָה מלאה קַרטֶג'ים... ושאר ארץ לא נודעת שוממה כולה מלבד שבטי ילידים.

אז נשארה רק היבשת. כדי להגיע אליה נצטרך להפליג ארבעים יום בלוֹעַ הגדול, אבל בסופו של דבר נוכל לגור אפילו ברוֹביָה, שבה מתרחשת העלילה של רוב הספרים שקראתי - ארץ קסומה ופורייה של ערים מרהיבות ואזורים כפריים וטירות עתיקות הפזורות בין גבעות משתפלות - לא ידעתי מהן בדיוק "גבעות משתפלות", אבל זה נשמע ממש נחמד. ואם אחת הטירות תעמוד במקרה למכירה, לא נצטרך אפילו לבנות אחוזה בעצמנו ונוכל להשתקע בה מיד.

תכננתי שנקנה טירה דומה ל"כרי-יער": מצודה בראש ההר שבִּיליקְס בן-החיל מצא בה שלווה בסוף הספר "כס קדומים". הימים יעברו עלי בציד ובגידול בזים, ובערבים נתכרבל מיליסֶנט ואני בספרייה הענקית ליד ששת הילדים שלנו ונקרא כמה שנרצה.

גם הילדים יקראו, אפילו הקטנים.

כשהתחלתי להתלבט איך נקרא לבן הבכור שלנו, הקיש ההגאי על צלחת גדולה. גאטס ואני, שכבר גווענו מרעב, הצטרפנו במהירות לשמונת המלחים השדופים שהתגודדו ליד התורן הראשי, וחיכינו לארוחת הערב הראשונה שלנו בספינה.

ואז התחילו העניינים להידרדר.

בתור התחלה, קפטן ראקֶר דרש מאיתנו חמישה-עשר כסופים תמורת הזכות לאכול בהפלגה. שילמנו לו, אבל אז ראינו את התמורה העלובה שקיבלנו - הלחמניות שרצו כל כך הרבה תולעים, שאם היינו מניחים אותן על הסיפון הן היו זוחלות בכוחות עצמן - וגאטס כמעט פיצח לראקֶר את הגולגולת עם הקרס שלו.

הצלחתי לשכנע את גאטס שלא יפגע בו, ואז התחילו הבדיחות על השם שלי.

"אֶג, הא? זה קיצור של עגל?"

"כן! אימא שלו הייתה פרה! חה, חה!"

עצם האזכור של אימא שלי, שלא הכרתי אלא כסיפור שסיפר אבא על הקבר שלה, הכעיס אותי.

"זה קיצור של אֶגבֶּרט," אמרתי, וניסיתי לשמור על טון מנומס.

"עוד יותר גרוע! חה, חה!"

"למה תקעו לך שם כזה? לא אהבו אותך בכלל?"

שאלה טובה בקשר לאבא שלי, אבל היא רק הרגיזה אותי יותר. נשכתי שפתיים והמשכתי לשתוק.

ואז השיחה נעשתה באמת מדאיגה.

"למה אתם שטים לפֶּלָה?" שאל ראקֶר. "בא לכם למות צעירים?"

"מה זאת אומרת?"

"הקצרי-אוזן ישחטו אותכם עוד לפני שתרדו מהמזח," פלט בבוז מלח עקום שיניים.

פֶּלָה נוֹנָה היא עיר נמל קַרטֶג'ית כמו שקרן אור הוא אי רוֹביאני. ולכל הקַרטֶג'ים יש אוזניים קטנות ומוזרות ביותר שבגללן קוראים להם קצרי האוזן.

"למה שיהרגו אותנו?" שאל גאטס.

"בגלל האוזניים שלכם," אמר ראקֶר. "לא שמעתם על חוק הגירוש? מאז מלחמת הנפץ החוק קובע שכל רוֹביאני שכף רגלו דורכת על אדמת ארץ לא נודעת - דינו מוות."

"היית מת!" סינן גאטס מבין שיניו. "אני מהאיים. בחיים אפילו לא ראיתי את רוֹביה."

"לא משנה מאיפה אתה, ילד. מה שחשוב זה איך אתה נראה. ואיך אתה נשמע. ולך יש אוזניים רוֹביאניות, צבע עור רוֹביאני ואתה מדבר רוֹביאנית."

"אם ככה אז גם אתם רוֹביאנים," אמרתי. "איך זה שאתם שטים לפֶּלָה?"

רֶג'י ההגאי הניד את ראשו בשלילה. "אנחנו עוגנים רחוק מהחוף. הקַרטֶג'ים באים באלינו בסירות, לוקחים ת'כּיעוּרינוֹת, ואנחנו מסתלקים. אם נרד ליבשה הקצרי אוזן יתלו 'תנו."

אגרוף גדול של אימה לפת לי את הבטן. "אז אם נגיע לפֶּלָה... הם יתלו אותנו?"

כל המלחים הנהנו בהתלהבות.

"אולי אפילו יענו אותכם קודם," אמר עקום השיניים בחיוך רחב ונראה שהרעיון די קוסם לו.

"תוכלו... להוריד אותנו מחוץ לנמל? קצת צפונה מהעיר?" אולי כדאי שנעקוף את פֶּלָה. הרי בשביל לתרגם את המפה אנחנו לא צריכים קַרטֶג'י אלא מישהו משבט האוֹקַלוּ.

"למה? אתם מעדיפים שהילידים יאכלו אתכם?"

"הם ממש יאכלו אותנו? האוֹקַלוּ?"

"האוֹקַלוּ, הפִינגוּ, הפְלַאט - כל השבטים. חבורה של קניבלים."

"רגע, רגע, קפטן," הצטרף ההגאי לשיחה. "הם לא אוכלים את כל הגוף. רק ת'לב."

"רֶג'י צודק," אמר עקום השיניים בהסכמה. "הם עוקרים 'תו מהחזה, וטורפים 'תו כשהוא עוד דופק. ככה זה אצלם."

"לך תעבוד על מישו אחר," אמר גאטס בבוז.

"זה נכון, ילד. לא סתם קוראים להם פראים." ראקֶר הניד בראשו. "אם אתם בטוחים שאתם רוצים להגיע לארץ לא נודעת, כדאי שתרדו בפֶּלָה. אולי אם תסתירו את האוזניים ותדברו רק קַרטֶג'ית - יהיה לכם סיכוי קלוש להישאר בחיים."

הוא התקרב אלינו והסתכל עלינו ממרומי אפו הדק. "אתם יודעים לדבר קַרטֶג'ית, נכון?"

אז זהו, שלא.

גאטס סירב להתרגש מהרעיון שאנחנו מפליגים אל מותנו.

"יהיה בסדר," שמעתי אותו אומר בלילה הראשון. שכבנו ערים בערסלים שתלינו באחת הפינות בבטן הספינה. מסביב שרר חושך מוחלט: כשהרמתי את היד לא ראיתי אותה גם כשהייתה מול פני, וברור שלא ראיתי את גאטס בערסל הסמוך.

"איך אתה יכול להגיד דבר כזה? מה ימנע מקצרי האוזן לתלות אותנו?"

"לוּסי, בתור התחלה."

"אתה מוכן להפסיק לקרוא לה ככה? זאת בסך הכול יד עם קרס."

"כן, וקוראים לה לוּסי."

"אבל זה אידיוטי! באותה מידה אתה יכול להמציא שם למכנסיים שלך."

"המכנסיים לא יצילו אותי ממוות."

"וקרס לא יחסל עיר שלמה מלאה קַרטֶג'ים."

"ברור שלא. בגלל זה האחים והאחיות שלו באו איתנו."

"איזה אחים ואחיות?"

"אלה שבתיק."

בתיק היו לנו ארבעה אקדחים וזוג סכינים, אבל לא הבנתי איך הם ישפרו את הסיכויים שלנו.

"השתגעת לגמרי," אמרתי. "חוץ מזה, איך בדיוק נקנה אוכל? נשארו לנו רק חמישה-עשר כסופים."

"יש לנו ת'שרשרת. אם 'תה רוצה כסף אפשר למכור איזה אבן."

כשמצאנו בתוֹפֶת את השלד של מלך האש, גאטס לקח ממנו שרשרת: מחרוזת ארוכה של אבנים יקרות עם תליון בצורת ציפור-אש עשוי מאבני אודם, יהלומים ועוד, ואורכו שבעה סנטימטרים בערך. אחרי מאה שנה בקבר היו האבנים מכוסות עפר, ונוצות מעופשות השתלשלו ביניהן כמו אצות יבשות. אבל למרות הלכלוך היה ברור שהשרשרת יקרה מאוד.

"אל תהיה טיפש! אנחנו צריכים אותה בשביל שבט האוֹקַלוּ. היא הייתה של המלך שלהם ואני בטוח שהיא חשובה להם. תתאר לעצמך כמה הם יכעסו אם נתלוש חלקים ממנה בשביל לקנות בהם אוכל."

גאטס שתק.

"וזה בהנחה שהם לא יעקרו לנו את הלב בשנייה שהם יראו אותנו. או שלדעתך לוּסי תציל אותנו גם מהם?"

הוא המשיך לשתוק.

"אתה מקשיב לי בכלל?"

חיכיתי בחושך לתשובה.

ואז שמעתי אותו נוחר. לא ייאמן.

לא ישנתי כל הלילה. ולא בגלל הנחירות.

הדברים שהמלחים סיפרו לנו על הקַרטֶג'ים בפֶּלָה נשמעו משכנעים מאוד. בכל הספרים האהובים עלי, מ"בֵּייסינגסטרוֹק" ועד "אדום הוא הדם", כיכבו קצרי האוזן בתפקיד הרעים, וכולם עד האחרון שבהם היו אכזרים, מרושעים ופחדנים. הגיוני בהחלט שטיפוסים כאלה יהרגו אותנו רק כי אנחנו רוֹביאנים.

ואמנם לא קראתי שום ספר על הילידים וגם לא ראיתי יליד, אלא אם כן מחשיבים את ההצצות החטופות שלי בעובדים של מכרה הכסף שטיפסו לאטם על הר מלכות, ההר המתנשא מעל קרן אור. אבל גם לא הייתה לי שום סיבה לפקפק במה שהמלחים סיפרו עליהם.

התחלתי לשאול את עצמי אם לא עדיף לבטל את כל התוכנית ולחזור לתוֹפֶת. אבל ידעתי שאם אעשה את זה, רוֹגֶ'ר פֶּמבּרוֹק ימצא אותי.

מצד שני... מה ימנע ממנו לרדוף אחרי גם לפֶּלָה נוֹנָה? או לכל מקום אחר?

שכבתי בחושך וחשבתי, והלב שלי התחיל להלום כמו תוף. הבנתי שלא משנה לאן אלך, פֶּמבּרוֹק יבוא בעקבותי. הוא רוצה את המפה עד כדי כך שהוא מוכן לרצוח בשביל להשיג אותה, וכל עוד הוא עשיר וחזק ואצלי נמצא עותק המפה היחיד בעולם - נשקפת לי סכנה.

עד מהרה היו דפיקות הלב שלי כל כך חזקות שממש שמעתי אותן. בניסיון להירגע אמרתי לעצמי שהנה, עובדה שעד היום הצלחתי להערים עליו.

אבל אז התחלתי לחשוב על אירועי השבועות האחרונים - והפעם באמת לחשוב - והבנתי שלא הערמתי על אף אחד.

לא ניצלתי בזכות פיקחותי הרבה. ניצלתי בזכות המזל. ובמוקדם או במאוחר המזל הזה ייגמר.

ואולי הוא כבר נגמר. משהו נורא התרחש בגוף שלי: הלב שלי דפק במהירות, לא יכולתי לזוז, לא יכולתי לחשוב, לא יכולתי לנשום... כאילו מישהו הניח על החזה שלי ערמת פגזים.

הייתי חייב לשאוף אוויר. פרפרתי בערסל עד שהתהפכתי ונפלתי על הראש. גאטס מלמל כמה מילים מתוך שינה, אבל לא עניתי לו. גיששתי בבהלה בחשכה, נתקלתי בתיבות, ארגזים, קורות ומי יודע מה עוד, ובסוף מצאתי את המדרגות והצלחתי לעלות בצעדים כושלים לסיפון הראשי.

בשעה ההיא היה הים הכחול שחור.

חשבתי על זה כשהקאתי לאור הירח.

רוב הלילה הראשון בים עמדתי כפוף מעל המעקה והקאתי. למחרת בבוקר, כשגאטס התעורר סוף-סוף ועלה גם הוא לסיפון, עוד הייתי בשוונג.

וממש כמו בלילה, לא הצלחתי לשכנע אותו בהיגיון.

"אם יתלו אותנו רק כי אנחנו רוֹביאנים..."

"איך ידעו שאנחנו רוֹביאנים?"

"זה ברור! מה נעשה, נחתוך לעצמנו את האוזניים?"

"לא רואים ת'אוזניים שלנו. הם מכוסות שיער. הכול בסדר."

"זה לא רק האוזניים. אנחנו לא יודעים אף מילה בקַרטֶג'ית!"

הטיעון הזה השתיק אותו לרגע. הוא התרחק, וכעבור חצי שעה חזר עם המלח עקום השיניים. התברר שקוראים לו מִיק, ושגאטס שילם לו עשרה כסופים - לא פחות ולא יותר - כדי שילמד אותנו קַרטֶג'ית.

מיק טען שלמד את השפה כשישב בכלא באיי הדגים, בתא אחד עם צמד כייסים קַרטֶג'ים. עד מהרה הבנו את מגבלות ההשכלה שרכש.

"בְּלַאן."

"בלאן," חזרנו אחריו גאטס ואני.

"ז'תומרת זבל," אמר מיק. "אבל אפשר להגיד את זה על כל דבר ש'תם לא אוהבים: אוכל, מזג אוויר, סוהרים..."

"בסדר. מה עוד?"

"בַּלַמַנוֹר."

"בַּלַמַנוֹר?"

"זה ראש בלטה. שְרוּף."

"שְרוּף."

"פחדן. גבר בלי כבוד עצמי. הכבוד זה קטע חשוב מאוד אצל הקַרטֶג'ים. אם 'תם רוצים לעצבן מישהו אז שְרוּף זה יותר מעליב מבַּלַמַנוֹר. מה עוד...? וַנַלַף."

"וַנַלַף?"

"ז'תומרת אוזני פרה. בטח תשמעו את זה הרבה, בגלל שבעיני הקַרטֶג'ים לשניכם יש אוזניים של פרה. אם מישהו קורא לכם וַנַלַף תקראו לו בחזרה פּוֹרסַמוֹרָה."

"פּוֹרסַמוֹרָה?"

"כן! זה אומר שהוא נירה כמו חזיר ומתנהג כמו חזיר, אם 'תם מבינים על מה אני מדבר. ואם 'תם באמת רוצים להעליב מישהו..."

"אתה מכיר מילים שהן לא קללות?" קטעתי את דבריו.

"מה ז'תומרת?"

"זאת אומרת שאם המטרה שלנו היא שלא יהרגו אותנו אנחנו צריכים מילים שימושיות."

"פּוֹרסַמוֹרָה זה שימושי ועוד איך! זה מתאים בהמון מצבים. אפשר לקרוא ככה גם למישהו שלא באמת נירה כמו חזיר, כן?"

מיק הסתכל עלי כאילו אני קשה תפיסה. גם גאטס.

"אבל קללות לא יעזרו לנו להסתדר עם הקַרטֶג'ים," אמרתי.

"אז מה כן?" שאל גאטס.

"דברים כמו, 'אתה מוכן לעזור לנו?' או 'אנחנו לא רוצים לפגוע בכם'."

מיק עיקם את שפתיו בגועל. "'תם רוצים להגיד לקצרי האוזן דברים כאלה?"

"אני לא," הכריז גאטס.

"אתה יכול לפחות ללמד אותנו איך שואלים, 'אתם מדברים רוֹביאנית'?" התחננתי.

מיק קימט את מצחו. הִתקלתי אותו כנראה.

"אולי נשכח מכל הסיפור?" הצעתי. "תחזיר לנו את הכסף שלנו, ו..."

"אֶה-אֶה-אֶה! תן לי צ'אנס, ילדון!" מיק נופף בידיו לעברי כאילו איימתי להכניס לו אגרוף. "מה 'תה רוצה לשאול? 'תם מדברים רוֹביאנית'?"

"בתור התחלה," אמרתי.

"טוב. בסדר. אז תשמע. אומרים..." הוא השתתק ועיניו הצטמצמו לסדקים צרים. כשפתח שוב את פיו הוא דיבר פתאום באיטיות רבה, כאילו הוא ממציא תוך כדי דיבור. "תִי... לוֹ... מְדַבּרי... לוֹ... רוֹבַא... נִילוֹ."

"תילוֹ מדַבּרילוֹ רוֹבאנילוֹ?"

"בדיוק," הוא אמר והנהן בביטחון. "מה עוד 'תם רוצים לדעת?"

"עוד קללות!" אמר גאטס. "איך אומרים למישהו שהוא מכוער?"

"יש הרבה אפשרויות! בוא נירה... פַּאלוֹמַנוֹ זה פרצוף קוף..."

פרשתי מהשיעור כעבור דקות ספורות, כשמיק טען בתוקף ש"איפה שבט האוֹקַלוּ?" זה בקַרטֶג'ית "איפוֹמוֹ שֶביֶמוֹ האוֹקַליֶמוֹ?", ובכך שכנע אותי סופית שאי אפשר לסמוך על שום מילה שלימד אותנו, מלבד הקללות אולי. גאטס המשיך בשיעור ובסופו של דבר קלט כמה עשרות מילים, שלפי הבטחתו של מיק הן הקללות הגסות ביותר שהומצאו אי פעם בקַרטֶג'ית.

גאטס התלהב מאוצר המילים החדש כמעט כמו מהקרס החדש. שלושה ימים הוא תרגל את שניהם בלי הפסקה, ובדרך כלל בו זמנית.

גם אני עשיתי כמה דברים שוב ושוב בימים האלה: שיננתי את המפה, הקאתי למים, ניסיתי לנחש מי מכולם - הקַרטֶג'ים, הילידים או פֶּמבּרוֹק - יהרוג אותי ראשון... ובסופו של דבר גם רקחתי תוכנית שתאפשר לי לצאת מכל הסיפור.

התוכנית הייתה פשוטה. "ציפור שיר" אמורה לפרוק את מטען הכּיעוּרינוֹת בפֶּלָה ואחר כך להפליג הרחק דרומה, לאיי הנפץ. לא הייתי באיים האלה מעודי, אבל ידעתי שהם בריבונות רוֹביאנית, זאת אומרת שלפחות לא יהיו בהם קַרטֶג'ים וילידים שינסו לשחוט אותנו בלי סיבה. וגם נתרחק עוד יותר מפֶּמבּרוֹק. באיי הנפץ נסתנן בקלות לאחת הספינות המפליגות על פני הלוע הגדול ונגיע איתה ליבשת, ושם אפילו אדם עשיר וחזק כמו פֶּמבּרוֹק יתקשה לעלות על עקבותינו.

זאת הייתה פחדנות, אני יודע. לברוח מהאיש שהרג את כל המשפחה שלי, במקום לעשות את המעשה האמיץ והראוי - למצוא אותו ולנקום את מותם.

אבל אחרי כמה ימים של פחד מוות כבר לא רציתי להיות אמיץ. רציתי רק לא להיות מת. ואמרתי לעצמי שגם אם אברח עכשיו, אוכל לחזור ולנקום בהזדמנות אחרת. בעוד עשר שנים אולי, כשגם אני אהיה עשיר וחזק. או לפחות קצת פחות מבועת.

לא תהיה שום בעיה לברוח. משחק ילדים ממש. נצטרך רק להישאר בספינה ולא לרדת כשנגיע לפֶּלָה.

הקושי האמיתי יהיה למכור את הרעיון לגאטס.

"אז תדבר," הוא אמר בבוקר היום הרביעי.

"אסור לנו להיכנס לפֶּלָה," אמרתי. "באמת. יהרגו אותנו שם - אם לא הקַרטֶג'ים או הילידים אז... אז כל השאר."

"תפסיק ליות כזה שְרוּף! יהיה בסדר."

"לא נכון! ולא אכפת לי איך תקרא לי. אנחנו לא נכנסים לשם."

גאטס הבין כנראה שהפעם אני רציני, ועוויתות העיניים שלו התגברו.

"מה עם האוצר?"

"זאת בטח סתם אגדה בכל מקרה."

"איזה בְּלאן!"

"מה שתגיד... לא אכפת לי מהאוצר."

"כי אתה יש 'ך פרדס, נכון?"

"נתתי את הפרדס! לפיראטים של השדה. שכחת? והוא לא שווה הרבה בכל מקרה."

"אז 'תה כן צריך ת'אוצר! בשביל ליות מסודר!"

"אני לא רוצה להיות מסודר."

"אני כן!"

עכשיו היו לו עוויתות קשות, לא ראיתי אותו במצב כזה בכל ההפלגה ב"ציפור שיר". והוא ממש התרגז כנראה כי הוא חזר לקלל ברוֹביאנית.

"חתיכת...! מה עם המשפחה ש'ך?"

"מה איתם?"

"הוא הרג אותם! אתה נותן לו לצאת מזה?"

"לא הכרת אותם אפילו!" בלי שהתכוונתי צעקתי כל כך חזק, שאפילו המלחים שעמדו בירכתיים הסתובבו והסתכלו עלינו.

אבל ברגע שהתחלתי לא יכולתי להפסיק. כל מה שניסיתי לכבוש כל הימים האלה התפרץ פתאום.

"נמאס לי כבר לברוח ולהילחם ונמאס לי מזה שכולם מנסים להרוג אותי. אני לא רוצה אוצרות ולא רוצה מפות ולא רוצה נקמה. אני רק רוצה שיעזבו אותי בשקט!"

הידיים שלי רעדו, ונאלצתי לשלב אותן על החזה ולתחוב את כפות ידי לבתי השחי כדי להפסיק את הרעד.

גאטס התעוות עוד כמה פעמים, ואחר כך דיבר בשקט.

"מה עם החברה ש'ך? 'תה מתכוון לאכזב גם אותה?"

הוא כבר באמת הכיר אותי טוב. מלבד הנקמה על מה שקרה למשפחה שלי, מיליסֶנט הייתה השיקול היחיד נגד בריחה.

"היא תבין. בכל מקרה אני אחזיר אותה אלי איכשהו. רק... לא בקרוב."

גאטס פלט עוד כמה קללות, ואחר כך הניד את ראשו כאילו נמאס לו מכל הסיפור.

"אין בעיה. אז תביא ת'מפה."

"מה?"

"תביא ת'מפה! 'תה לא צריך אותה יותר."

"תמשיך לבד?"

"ברור!"

לרגע לא חשבתי על האפשרות שגאטס ימשיך בלעדי. עצם הרעיון - ממש כששאר הפחדים התחילו להתפוגג סוף-סוף - הפך לי את הבטן מרוב בהלה.

"תביא ת'מפה!"

"לא תצליח ללמוד אותה. אין מספיק זמן."

"אז תביא נייר. מהקפטן. תצייר 'תה!"

"ואז... מה? אתה תמשיך לפֶּלָה, ואני לאיי הנפץ? נתפצל?"

הוא הביט בי בזעף מבעד למסך של שיער ארוך וסבוך שהסתיר את עיניו כמעט לחלוטין.

"אם 'תה בורח... אז כן. תברח לבד."

תחושת הבהלה התפשטה בכל חלל הבטן שלי. הסתכלתי עליו והתחלתי להבין שיש דבר גרוע יותר מפחד.

להיות לגמרי לבד בעולם.

מהמבט בעיניו של גאטס הבנתי שהוא מתלהב מהרעיון בדיוק כמוני. הוא הרכין את ראשו והסתכל על הסיפון.

"אני צריך ת'אוצר. חייב! הוא יסדר 'תי בחיים. אין לי שום דבר אחר. ואין לי שום סיכוי להשיג משהו."

הוא דיבר בקול מעובה וצרוד. "'תה ואני עשינו הסכם. אנחנו שותפים. כשהעסק התחמם אני לא ברחתי לך. אז גם אתה אל תברח לי."

הוא הרים שוב את מבטו והסתכל לי בעיניים, וידעתי שהוא צודק.

אם גאטס נחוש בדעתו להיכנס לארץ לא נודעת, אני חייב לבוא איתו. גם אם זה לא מוצא חן בעיני.

פתחתי את הפה והתכוונתי להגיד לו את זה, אבל אז קרא קול מראש התורן.

"פיראטים! ישר מולנו!"

עוד על הספר

הרפתקאותיו של אג 2 - ארץ לא נודעת ג'ף רודקי

פרק 1

התחמקות

 

גהרתי מעל המעקה של "ציפור שיר" וראיתי את חרטום הספינה מפלח את המים ברסס חרישי. במבט מקרוב התברר לי שהים הכחול לא ממש כחול, ושאלתי את עצמי - בפעם האלף בימים האחרונים - מי המציא לו את השם הזה, ולמה הוא לא טרח לדייק.

היו צריכים לקרוא לו הים הכחול-ירוק. או הים הכמעט כחול. או הים שנראה כחול מרחוק ורחוק מלהיות כחול.

מחשבות טיפשיות, אני יודע, אבל בזכותן לא חשבתי על הדברים האחרים.

למשל על האיש שרוצה להרוג אותי.

ועל הבת שלו, מיליסֶנט, שאני מאוהב בה.

ועל המפה שלמדתי בעל פה והיא הסיבה לכל הבלגן הזה, מפה שבכלל לא הייתי בטוח שאני עדיין זוכר נכון. בעיקר את החלק המסובך שבאמצע.

שלושה קשקושים למטה משמאל, ארבעה קווים למעלה...

ואולי ארבעה קשקושים ושלושה קווים?

מתברר שללמוד בעל פה משהו שכתוב בשפה זרה זה לא הרעיון הכי חכם בעולם. עשרים פעם ביום שרטטתי את המפה באצבע על הסיפון של "ציפור שיר", והייתי מצפה שעכשיו היא כבר תהיה חרותה לי בזיכרון ממש טוב.

אבל במקום שזה יהיה יותר קל, זה הלך ונעשה קשה.

המשכתי להתכופף מעל מעקה הספינה, עצמתי עיניים וניסיתי לראות בדמיוני את המפה המקורית, את כתב הציורים המעוקם של שבט האוֹקַלוּ על הקיר האפל בקברו של מלך האש.

קו נקודה נוצה, ספל, שני קווים נקודה ציפור-אש...

"נו, גמרת?"

זה היה גאטס. הוא עמד מאחורי על הסיפון.

"כמעט," אמרתי. "תן לי להקיא עוד פעם אחת."

הוא נחר בבוז. "מה הבעיה ש'ך? האוכל לא כזה גרוע."

"זה לא בגלל האוכל," אמרתי, אם כי האוכל היה איום. כל אנשי הצוות נראו כמו שלדים, ואחרי שלושה ימים שבהם אכלתי את בשר הצב המסריח שלהם ואת הלחמניות עם התולעים כבר הבנתי למה.

"מחלת ים?"

"גם לא בגלל זה."

"אז למה?"

אני מפחד כמו אני לא יודע מה ואני חושב שכדאי לנו לשכוח מהאוצר הדפוק הזה ולברוח.

אבל את זה לא יכולתי להגיד לגאטס.

לא יכולתי להודות בפניו שאני מת מפחד כי נראה לי שאנחנו אבודים: שאם רק נדרוך על אדמת ארץ לא נודעת, ניהרג הרבה לפני שנצליח למצוא יליד משבט האוֹקַלוּ שיתרגם לנו את המפה, ושהמעשה השפוי היחיד שנותר לנו לעשות הוא לברוח מכאן לאיי הנפץ, ואפילו יותר רחוק, למקום שבו אף אחד לא זומם להרוג אותי בגלל איזה אוצר עתיק שאני לא מבין מהו, ואפילו לא בטוח שהוא קיים.

את כל הדברים האלה לא יכולתי להגיד לגאטס.

או שכן?

ניסיתי להקיא למים עוד פעם אחת כדי לוודא שזהו זה, ואחר כך הזדקפתי והסתובבתי אל השותף שלי.

גאטס ניתר על קצות האצבעות ועיניו מצמצו בעווית מתחת לסבך של שיער בלונדיני, כמעט לבן. הידיים שלו היו מורמות בתנוחת אִגרוף. קרס הפלדה שבגדם ידו השמאלית נצנץ באור הבוקר.

"נו כבר," הוא אמר. "בוא מכות!"

נאנחתי. "עוד פעם?"

"אני צריך ליתאמן!"

לפני שיצאנו מהאי תוֹפֶת הוא קנה קרס מאחד הפיראטים של השדה. הוא למד להיאבק בעזרתו לא רע, וידעתי שזה יכול להועיל לנו. אלא שאני הייתי השותף היחיד שלו לאימונים, וככל שהוא הלך והשתפר הלכה החולצה שלי ונקרעה, והידיים שלי התכסו סימני דקירה וכמה שריטות עמוקות. בכל פעם הוא היה מבטיח שיכה רק באוויר, אבל לא הצליח להתאפק כנראה.

"לא עכשיו," אמרתי. "אנחנו צריכים לדבר."

"על מה?"

"אני חושב שאנחנו... שזה... ששכחתי את המפה."

"לא שכחת שום מפה."

"כן נכון!"

"אמרת את זה גם אתמול. וזכרת אותה."

"חשבתי שאני זוכר. ושוב שכחתי. והפעם זה יותר חמור."

"גם את זה אמרת אתמול. קדימה, יא פּוֹרסַמוֹרָה! בוא מכות!"

אחד המלחים לימד את גאטס קללות בקַרְטֶג'ית. הוא התלהב מהן כמעט כמו מהקרס החדש.

"נו כבר! לוּסי צריכה ליתאמן!"

הוא קרא ליד עם הקרס "לוּסי". אמרתי לו אלף פעם שזה אידיוטי, אבל זה לא היה אכפת לו.

"ברצינות! אנחנו צריכים לדבר!" אמרתי בתקיפות.

גאטס הוריד את ידיו והרצין. העיניים שלו התעוותו עוד פעם אחת ונרגעו. כשרק נפגשנו - כשג'וֹנס המרטש והפיראטים שלו הכריחו אותנו להיאבק זה בזה כמעט למוות, ומי יודע מה הם עשו לו לפני כן - הוא התעוות בלי הפסקה. העיניים, הכתפיים, הראש... לפעמים כל פלג גופו העליון התנועע.

עכשיו הוא בעיקר מצמץ באופן מוגזם, ופה ושם חלפו שתי דקות תמימות בלי עוויתות בכלל.

לפעמים הוא נראה כמעט נורמלי.

בניגוד אלי. לא בזמן האחרון. הייתי הרוס. וככל שהתקרבנו לפֶּלָה נוֹנָה המצב שלי החמיר.

אני מת מפחד ואני חושב שאנחנו צריכים לברוח מכאן.

גאטס עדיין נעץ בי את מבטו.

"אז תדבר," אמר.

נשמתי עוד נשימה עמוקה.

בתחילת ההפלגה לא הייתי מבוהל כל כך. שלושה ימים קודם לכן, כשעליתי על סיפונה של "ציפור שיר", הייתי בעננים. בעיקר כי לפני שיצאנו מתוֹפֶת הצלחנו גאטס ואני להיפטר מרוֹגֶ'ר פֶּמְבְּרוֹק וממאה חיילים רוֹבִיאנים.

למה היינו צריכים להיפטר מהם, זה כבר סיפור ארוך. פֶּמבּרוֹק הרג את כל המשפחה שלי - שלח אותם אל מותם בלב הים הכחול בכדור פורח שהשתחרר, וסידר שזה ייראה כתקלה - ומאחר שאני לא נהרגתי איתם, הוא עשה כל מאמץ לחסל גם אותי.

אני לא חושב שהיה לו משהו נגדי אישית, אבל הוא רצה את האוצר של מלך האש. הוא הגיע למסקנה שמפת האוצר נמצאת בפרדס הכּיעוּרינוֹת של המשפחה שלי, ובסופו של דבר הפליג לתוֹפֶת בראש מאה חיילים והצעיד אותם בסך אל המרפסת הקדמית של הבית שלי.

אבל גאטס ואני הצלחנו להימלט איכשהו, והגרסה היחידה שנותרה מהמפה היא זאת ששמורה עכשיו בזיכרון שלי.

ה"איכשהו" הזה היה בעיקר בזכות מיליסֶנט, בתו של פֶּמבּרוֹק והאדם שאני הכי אוהב בעולם. פֶּמבּרוֹק כנראה אוהב אותה כמוני, כי היא הצליחה לשכנע אותו לסגת מתוֹפֶת בידיים ריקות, ולשגר את החיילים שלו בחזרה לקרן אור בספינה.

האמת היא שאלמלא מיליסֶנט, גאטס ואני היינו מתים סופית.

אבל כש"ציפור שיר" הגיעה כדי להוביל את יבול הכּיעוּרינוֹת לפֶּלָה נוֹנָה שבארץ לא נודעת ותפסנו עליה טרמפ - לא חשבתי על כל זה. ולא חשבתי איזה מזל יש לנו שלנמל מגיעה ספינה בדיוק ברגע שאנחנו רוצים לצאת מתוֹפֶת, ומפליגה בדיוק למקום שאליו אנחנו רוצים להגיע.

עדיין לא הבנתי שהגענו עד הלום רק בזכות מיליסֶנט ובזכות הרבה מאוד מזל. להפך, טפחתי לעצמי על השכם והתפעלתי מהפיקחות שלי ושל גאטס שהודות לה הכול הסתדר.

והגעתי למסקנה שאחרי כל מה שכבר הצלחנו לעשות, המשימות שעדיין מצפות לנו - למצוא יליד משבט האוֹקַלוּ, לתרגם את המפה, למצוא את האוצר - יהיו משחק ילדים.

ולאורך כל יום ההפלגה הראשון השתזפתי לי על הסיפון כמו צב עצלן, וחלמתי בהקיץ על הדברים שאעשה כשנמצא את האוצר ונהיה עשירים כקורח.

אני אתחתן עם מיליסֶנט, זה ברור. לא טרחתי להתעמק במכשולים זניחים, למשל שאנחנו רק בני שלוש-עשרה ושאבא שלה רוצה להרוג אותי, שלא לדבר על כך שאולי היא בכלל תסרב.

מבחינתי, הקושי היחיד היה להחליט איפה נבנה את האחוזה שלנו.

תוֹפֶת - לא בא בחשבון. יותר מדי פיראטים, מעט מדי אוכל, מזג אוויר זוועתי, ועד שלא עזבתי את האי לתקופה קצרה וחזרתי אליו, לא קלטתי עד כמה העשן שנפלט מהר הגעש ממלא את האזור כולו בצחנת ביצים סרוחות.

גם מקרן אור אני יכול לשכוח. האי עצמו נהדר, אבל תושביו מתנשאים להחריד. חוץ מזה, רוֹגֶ'ר פֶּמבּרוֹק פיזר בכל רחבי האי כרזות עם התמונה שלי והכותרת "מבוקש על רצח", וסביר להניח שארגיש קצת לא בנוח בארוחות ערב חגיגיות למשל.

חשבתי על איי הדגים שבצפון. אבל השם שלהם עורר בי חשד שהריח שם לא הכי טוב, וחוץ מהשם לא ידעתי עליהם כלום. על איי הנפץ שבדרום ידעתי עוד פחות... פֶּלָה נוֹנָה מלאה קַרטֶג'ים... ושאר ארץ לא נודעת שוממה כולה מלבד שבטי ילידים.

אז נשארה רק היבשת. כדי להגיע אליה נצטרך להפליג ארבעים יום בלוֹעַ הגדול, אבל בסופו של דבר נוכל לגור אפילו ברוֹביָה, שבה מתרחשת העלילה של רוב הספרים שקראתי - ארץ קסומה ופורייה של ערים מרהיבות ואזורים כפריים וטירות עתיקות הפזורות בין גבעות משתפלות - לא ידעתי מהן בדיוק "גבעות משתפלות", אבל זה נשמע ממש נחמד. ואם אחת הטירות תעמוד במקרה למכירה, לא נצטרך אפילו לבנות אחוזה בעצמנו ונוכל להשתקע בה מיד.

תכננתי שנקנה טירה דומה ל"כרי-יער": מצודה בראש ההר שבִּיליקְס בן-החיל מצא בה שלווה בסוף הספר "כס קדומים". הימים יעברו עלי בציד ובגידול בזים, ובערבים נתכרבל מיליסֶנט ואני בספרייה הענקית ליד ששת הילדים שלנו ונקרא כמה שנרצה.

גם הילדים יקראו, אפילו הקטנים.

כשהתחלתי להתלבט איך נקרא לבן הבכור שלנו, הקיש ההגאי על צלחת גדולה. גאטס ואני, שכבר גווענו מרעב, הצטרפנו במהירות לשמונת המלחים השדופים שהתגודדו ליד התורן הראשי, וחיכינו לארוחת הערב הראשונה שלנו בספינה.

ואז התחילו העניינים להידרדר.

בתור התחלה, קפטן ראקֶר דרש מאיתנו חמישה-עשר כסופים תמורת הזכות לאכול בהפלגה. שילמנו לו, אבל אז ראינו את התמורה העלובה שקיבלנו - הלחמניות שרצו כל כך הרבה תולעים, שאם היינו מניחים אותן על הסיפון הן היו זוחלות בכוחות עצמן - וגאטס כמעט פיצח לראקֶר את הגולגולת עם הקרס שלו.

הצלחתי לשכנע את גאטס שלא יפגע בו, ואז התחילו הבדיחות על השם שלי.

"אֶג, הא? זה קיצור של עגל?"

"כן! אימא שלו הייתה פרה! חה, חה!"

עצם האזכור של אימא שלי, שלא הכרתי אלא כסיפור שסיפר אבא על הקבר שלה, הכעיס אותי.

"זה קיצור של אֶגבֶּרט," אמרתי, וניסיתי לשמור על טון מנומס.

"עוד יותר גרוע! חה, חה!"

"למה תקעו לך שם כזה? לא אהבו אותך בכלל?"

שאלה טובה בקשר לאבא שלי, אבל היא רק הרגיזה אותי יותר. נשכתי שפתיים והמשכתי לשתוק.

ואז השיחה נעשתה באמת מדאיגה.

"למה אתם שטים לפֶּלָה?" שאל ראקֶר. "בא לכם למות צעירים?"

"מה זאת אומרת?"

"הקצרי-אוזן ישחטו אותכם עוד לפני שתרדו מהמזח," פלט בבוז מלח עקום שיניים.

פֶּלָה נוֹנָה היא עיר נמל קַרטֶג'ית כמו שקרן אור הוא אי רוֹביאני. ולכל הקַרטֶג'ים יש אוזניים קטנות ומוזרות ביותר שבגללן קוראים להם קצרי האוזן.

"למה שיהרגו אותנו?" שאל גאטס.

"בגלל האוזניים שלכם," אמר ראקֶר. "לא שמעתם על חוק הגירוש? מאז מלחמת הנפץ החוק קובע שכל רוֹביאני שכף רגלו דורכת על אדמת ארץ לא נודעת - דינו מוות."

"היית מת!" סינן גאטס מבין שיניו. "אני מהאיים. בחיים אפילו לא ראיתי את רוֹביה."

"לא משנה מאיפה אתה, ילד. מה שחשוב זה איך אתה נראה. ואיך אתה נשמע. ולך יש אוזניים רוֹביאניות, צבע עור רוֹביאני ואתה מדבר רוֹביאנית."

"אם ככה אז גם אתם רוֹביאנים," אמרתי. "איך זה שאתם שטים לפֶּלָה?"

רֶג'י ההגאי הניד את ראשו בשלילה. "אנחנו עוגנים רחוק מהחוף. הקַרטֶג'ים באים באלינו בסירות, לוקחים ת'כּיעוּרינוֹת, ואנחנו מסתלקים. אם נרד ליבשה הקצרי אוזן יתלו 'תנו."

אגרוף גדול של אימה לפת לי את הבטן. "אז אם נגיע לפֶּלָה... הם יתלו אותנו?"

כל המלחים הנהנו בהתלהבות.

"אולי אפילו יענו אותכם קודם," אמר עקום השיניים בחיוך רחב ונראה שהרעיון די קוסם לו.

"תוכלו... להוריד אותנו מחוץ לנמל? קצת צפונה מהעיר?" אולי כדאי שנעקוף את פֶּלָה. הרי בשביל לתרגם את המפה אנחנו לא צריכים קַרטֶג'י אלא מישהו משבט האוֹקַלוּ.

"למה? אתם מעדיפים שהילידים יאכלו אתכם?"

"הם ממש יאכלו אותנו? האוֹקַלוּ?"

"האוֹקַלוּ, הפִינגוּ, הפְלַאט - כל השבטים. חבורה של קניבלים."

"רגע, רגע, קפטן," הצטרף ההגאי לשיחה. "הם לא אוכלים את כל הגוף. רק ת'לב."

"רֶג'י צודק," אמר עקום השיניים בהסכמה. "הם עוקרים 'תו מהחזה, וטורפים 'תו כשהוא עוד דופק. ככה זה אצלם."

"לך תעבוד על מישו אחר," אמר גאטס בבוז.

"זה נכון, ילד. לא סתם קוראים להם פראים." ראקֶר הניד בראשו. "אם אתם בטוחים שאתם רוצים להגיע לארץ לא נודעת, כדאי שתרדו בפֶּלָה. אולי אם תסתירו את האוזניים ותדברו רק קַרטֶג'ית - יהיה לכם סיכוי קלוש להישאר בחיים."

הוא התקרב אלינו והסתכל עלינו ממרומי אפו הדק. "אתם יודעים לדבר קַרטֶג'ית, נכון?"

אז זהו, שלא.

גאטס סירב להתרגש מהרעיון שאנחנו מפליגים אל מותנו.

"יהיה בסדר," שמעתי אותו אומר בלילה הראשון. שכבנו ערים בערסלים שתלינו באחת הפינות בבטן הספינה. מסביב שרר חושך מוחלט: כשהרמתי את היד לא ראיתי אותה גם כשהייתה מול פני, וברור שלא ראיתי את גאטס בערסל הסמוך.

"איך אתה יכול להגיד דבר כזה? מה ימנע מקצרי האוזן לתלות אותנו?"

"לוּסי, בתור התחלה."

"אתה מוכן להפסיק לקרוא לה ככה? זאת בסך הכול יד עם קרס."

"כן, וקוראים לה לוּסי."

"אבל זה אידיוטי! באותה מידה אתה יכול להמציא שם למכנסיים שלך."

"המכנסיים לא יצילו אותי ממוות."

"וקרס לא יחסל עיר שלמה מלאה קַרטֶג'ים."

"ברור שלא. בגלל זה האחים והאחיות שלו באו איתנו."

"איזה אחים ואחיות?"

"אלה שבתיק."

בתיק היו לנו ארבעה אקדחים וזוג סכינים, אבל לא הבנתי איך הם ישפרו את הסיכויים שלנו.

"השתגעת לגמרי," אמרתי. "חוץ מזה, איך בדיוק נקנה אוכל? נשארו לנו רק חמישה-עשר כסופים."

"יש לנו ת'שרשרת. אם 'תה רוצה כסף אפשר למכור איזה אבן."

כשמצאנו בתוֹפֶת את השלד של מלך האש, גאטס לקח ממנו שרשרת: מחרוזת ארוכה של אבנים יקרות עם תליון בצורת ציפור-אש עשוי מאבני אודם, יהלומים ועוד, ואורכו שבעה סנטימטרים בערך. אחרי מאה שנה בקבר היו האבנים מכוסות עפר, ונוצות מעופשות השתלשלו ביניהן כמו אצות יבשות. אבל למרות הלכלוך היה ברור שהשרשרת יקרה מאוד.

"אל תהיה טיפש! אנחנו צריכים אותה בשביל שבט האוֹקַלוּ. היא הייתה של המלך שלהם ואני בטוח שהיא חשובה להם. תתאר לעצמך כמה הם יכעסו אם נתלוש חלקים ממנה בשביל לקנות בהם אוכל."

גאטס שתק.

"וזה בהנחה שהם לא יעקרו לנו את הלב בשנייה שהם יראו אותנו. או שלדעתך לוּסי תציל אותנו גם מהם?"

הוא המשיך לשתוק.

"אתה מקשיב לי בכלל?"

חיכיתי בחושך לתשובה.

ואז שמעתי אותו נוחר. לא ייאמן.

לא ישנתי כל הלילה. ולא בגלל הנחירות.

הדברים שהמלחים סיפרו לנו על הקַרטֶג'ים בפֶּלָה נשמעו משכנעים מאוד. בכל הספרים האהובים עלי, מ"בֵּייסינגסטרוֹק" ועד "אדום הוא הדם", כיכבו קצרי האוזן בתפקיד הרעים, וכולם עד האחרון שבהם היו אכזרים, מרושעים ופחדנים. הגיוני בהחלט שטיפוסים כאלה יהרגו אותנו רק כי אנחנו רוֹביאנים.

ואמנם לא קראתי שום ספר על הילידים וגם לא ראיתי יליד, אלא אם כן מחשיבים את ההצצות החטופות שלי בעובדים של מכרה הכסף שטיפסו לאטם על הר מלכות, ההר המתנשא מעל קרן אור. אבל גם לא הייתה לי שום סיבה לפקפק במה שהמלחים סיפרו עליהם.

התחלתי לשאול את עצמי אם לא עדיף לבטל את כל התוכנית ולחזור לתוֹפֶת. אבל ידעתי שאם אעשה את זה, רוֹגֶ'ר פֶּמבּרוֹק ימצא אותי.

מצד שני... מה ימנע ממנו לרדוף אחרי גם לפֶּלָה נוֹנָה? או לכל מקום אחר?

שכבתי בחושך וחשבתי, והלב שלי התחיל להלום כמו תוף. הבנתי שלא משנה לאן אלך, פֶּמבּרוֹק יבוא בעקבותי. הוא רוצה את המפה עד כדי כך שהוא מוכן לרצוח בשביל להשיג אותה, וכל עוד הוא עשיר וחזק ואצלי נמצא עותק המפה היחיד בעולם - נשקפת לי סכנה.

עד מהרה היו דפיקות הלב שלי כל כך חזקות שממש שמעתי אותן. בניסיון להירגע אמרתי לעצמי שהנה, עובדה שעד היום הצלחתי להערים עליו.

אבל אז התחלתי לחשוב על אירועי השבועות האחרונים - והפעם באמת לחשוב - והבנתי שלא הערמתי על אף אחד.

לא ניצלתי בזכות פיקחותי הרבה. ניצלתי בזכות המזל. ובמוקדם או במאוחר המזל הזה ייגמר.

ואולי הוא כבר נגמר. משהו נורא התרחש בגוף שלי: הלב שלי דפק במהירות, לא יכולתי לזוז, לא יכולתי לחשוב, לא יכולתי לנשום... כאילו מישהו הניח על החזה שלי ערמת פגזים.

הייתי חייב לשאוף אוויר. פרפרתי בערסל עד שהתהפכתי ונפלתי על הראש. גאטס מלמל כמה מילים מתוך שינה, אבל לא עניתי לו. גיששתי בבהלה בחשכה, נתקלתי בתיבות, ארגזים, קורות ומי יודע מה עוד, ובסוף מצאתי את המדרגות והצלחתי לעלות בצעדים כושלים לסיפון הראשי.

בשעה ההיא היה הים הכחול שחור.

חשבתי על זה כשהקאתי לאור הירח.

רוב הלילה הראשון בים עמדתי כפוף מעל המעקה והקאתי. למחרת בבוקר, כשגאטס התעורר סוף-סוף ועלה גם הוא לסיפון, עוד הייתי בשוונג.

וממש כמו בלילה, לא הצלחתי לשכנע אותו בהיגיון.

"אם יתלו אותנו רק כי אנחנו רוֹביאנים..."

"איך ידעו שאנחנו רוֹביאנים?"

"זה ברור! מה נעשה, נחתוך לעצמנו את האוזניים?"

"לא רואים ת'אוזניים שלנו. הם מכוסות שיער. הכול בסדר."

"זה לא רק האוזניים. אנחנו לא יודעים אף מילה בקַרטֶג'ית!"

הטיעון הזה השתיק אותו לרגע. הוא התרחק, וכעבור חצי שעה חזר עם המלח עקום השיניים. התברר שקוראים לו מִיק, ושגאטס שילם לו עשרה כסופים - לא פחות ולא יותר - כדי שילמד אותנו קַרטֶג'ית.

מיק טען שלמד את השפה כשישב בכלא באיי הדגים, בתא אחד עם צמד כייסים קַרטֶג'ים. עד מהרה הבנו את מגבלות ההשכלה שרכש.

"בְּלַאן."

"בלאן," חזרנו אחריו גאטס ואני.

"ז'תומרת זבל," אמר מיק. "אבל אפשר להגיד את זה על כל דבר ש'תם לא אוהבים: אוכל, מזג אוויר, סוהרים..."

"בסדר. מה עוד?"

"בַּלַמַנוֹר."

"בַּלַמַנוֹר?"

"זה ראש בלטה. שְרוּף."

"שְרוּף."

"פחדן. גבר בלי כבוד עצמי. הכבוד זה קטע חשוב מאוד אצל הקַרטֶג'ים. אם 'תם רוצים לעצבן מישהו אז שְרוּף זה יותר מעליב מבַּלַמַנוֹר. מה עוד...? וַנַלַף."

"וַנַלַף?"

"ז'תומרת אוזני פרה. בטח תשמעו את זה הרבה, בגלל שבעיני הקַרטֶג'ים לשניכם יש אוזניים של פרה. אם מישהו קורא לכם וַנַלַף תקראו לו בחזרה פּוֹרסַמוֹרָה."

"פּוֹרסַמוֹרָה?"

"כן! זה אומר שהוא נירה כמו חזיר ומתנהג כמו חזיר, אם 'תם מבינים על מה אני מדבר. ואם 'תם באמת רוצים להעליב מישהו..."

"אתה מכיר מילים שהן לא קללות?" קטעתי את דבריו.

"מה ז'תומרת?"

"זאת אומרת שאם המטרה שלנו היא שלא יהרגו אותנו אנחנו צריכים מילים שימושיות."

"פּוֹרסַמוֹרָה זה שימושי ועוד איך! זה מתאים בהמון מצבים. אפשר לקרוא ככה גם למישהו שלא באמת נירה כמו חזיר, כן?"

מיק הסתכל עלי כאילו אני קשה תפיסה. גם גאטס.

"אבל קללות לא יעזרו לנו להסתדר עם הקַרטֶג'ים," אמרתי.

"אז מה כן?" שאל גאטס.

"דברים כמו, 'אתה מוכן לעזור לנו?' או 'אנחנו לא רוצים לפגוע בכם'."

מיק עיקם את שפתיו בגועל. "'תם רוצים להגיד לקצרי האוזן דברים כאלה?"

"אני לא," הכריז גאטס.

"אתה יכול לפחות ללמד אותנו איך שואלים, 'אתם מדברים רוֹביאנית'?" התחננתי.

מיק קימט את מצחו. הִתקלתי אותו כנראה.

"אולי נשכח מכל הסיפור?" הצעתי. "תחזיר לנו את הכסף שלנו, ו..."

"אֶה-אֶה-אֶה! תן לי צ'אנס, ילדון!" מיק נופף בידיו לעברי כאילו איימתי להכניס לו אגרוף. "מה 'תה רוצה לשאול? 'תם מדברים רוֹביאנית'?"

"בתור התחלה," אמרתי.

"טוב. בסדר. אז תשמע. אומרים..." הוא השתתק ועיניו הצטמצמו לסדקים צרים. כשפתח שוב את פיו הוא דיבר פתאום באיטיות רבה, כאילו הוא ממציא תוך כדי דיבור. "תִי... לוֹ... מְדַבּרי... לוֹ... רוֹבַא... נִילוֹ."

"תילוֹ מדַבּרילוֹ רוֹבאנילוֹ?"

"בדיוק," הוא אמר והנהן בביטחון. "מה עוד 'תם רוצים לדעת?"

"עוד קללות!" אמר גאטס. "איך אומרים למישהו שהוא מכוער?"

"יש הרבה אפשרויות! בוא נירה... פַּאלוֹמַנוֹ זה פרצוף קוף..."

פרשתי מהשיעור כעבור דקות ספורות, כשמיק טען בתוקף ש"איפה שבט האוֹקַלוּ?" זה בקַרטֶג'ית "איפוֹמוֹ שֶביֶמוֹ האוֹקַליֶמוֹ?", ובכך שכנע אותי סופית שאי אפשר לסמוך על שום מילה שלימד אותנו, מלבד הקללות אולי. גאטס המשיך בשיעור ובסופו של דבר קלט כמה עשרות מילים, שלפי הבטחתו של מיק הן הקללות הגסות ביותר שהומצאו אי פעם בקַרטֶג'ית.

גאטס התלהב מאוצר המילים החדש כמעט כמו מהקרס החדש. שלושה ימים הוא תרגל את שניהם בלי הפסקה, ובדרך כלל בו זמנית.

גם אני עשיתי כמה דברים שוב ושוב בימים האלה: שיננתי את המפה, הקאתי למים, ניסיתי לנחש מי מכולם - הקַרטֶג'ים, הילידים או פֶּמבּרוֹק - יהרוג אותי ראשון... ובסופו של דבר גם רקחתי תוכנית שתאפשר לי לצאת מכל הסיפור.

התוכנית הייתה פשוטה. "ציפור שיר" אמורה לפרוק את מטען הכּיעוּרינוֹת בפֶּלָה ואחר כך להפליג הרחק דרומה, לאיי הנפץ. לא הייתי באיים האלה מעודי, אבל ידעתי שהם בריבונות רוֹביאנית, זאת אומרת שלפחות לא יהיו בהם קַרטֶג'ים וילידים שינסו לשחוט אותנו בלי סיבה. וגם נתרחק עוד יותר מפֶּמבּרוֹק. באיי הנפץ נסתנן בקלות לאחת הספינות המפליגות על פני הלוע הגדול ונגיע איתה ליבשת, ושם אפילו אדם עשיר וחזק כמו פֶּמבּרוֹק יתקשה לעלות על עקבותינו.

זאת הייתה פחדנות, אני יודע. לברוח מהאיש שהרג את כל המשפחה שלי, במקום לעשות את המעשה האמיץ והראוי - למצוא אותו ולנקום את מותם.

אבל אחרי כמה ימים של פחד מוות כבר לא רציתי להיות אמיץ. רציתי רק לא להיות מת. ואמרתי לעצמי שגם אם אברח עכשיו, אוכל לחזור ולנקום בהזדמנות אחרת. בעוד עשר שנים אולי, כשגם אני אהיה עשיר וחזק. או לפחות קצת פחות מבועת.

לא תהיה שום בעיה לברוח. משחק ילדים ממש. נצטרך רק להישאר בספינה ולא לרדת כשנגיע לפֶּלָה.

הקושי האמיתי יהיה למכור את הרעיון לגאטס.

"אז תדבר," הוא אמר בבוקר היום הרביעי.

"אסור לנו להיכנס לפֶּלָה," אמרתי. "באמת. יהרגו אותנו שם - אם לא הקַרטֶג'ים או הילידים אז... אז כל השאר."

"תפסיק ליות כזה שְרוּף! יהיה בסדר."

"לא נכון! ולא אכפת לי איך תקרא לי. אנחנו לא נכנסים לשם."

גאטס הבין כנראה שהפעם אני רציני, ועוויתות העיניים שלו התגברו.

"מה עם האוצר?"

"זאת בטח סתם אגדה בכל מקרה."

"איזה בְּלאן!"

"מה שתגיד... לא אכפת לי מהאוצר."

"כי אתה יש 'ך פרדס, נכון?"

"נתתי את הפרדס! לפיראטים של השדה. שכחת? והוא לא שווה הרבה בכל מקרה."

"אז 'תה כן צריך ת'אוצר! בשביל ליות מסודר!"

"אני לא רוצה להיות מסודר."

"אני כן!"

עכשיו היו לו עוויתות קשות, לא ראיתי אותו במצב כזה בכל ההפלגה ב"ציפור שיר". והוא ממש התרגז כנראה כי הוא חזר לקלל ברוֹביאנית.

"חתיכת...! מה עם המשפחה ש'ך?"

"מה איתם?"

"הוא הרג אותם! אתה נותן לו לצאת מזה?"

"לא הכרת אותם אפילו!" בלי שהתכוונתי צעקתי כל כך חזק, שאפילו המלחים שעמדו בירכתיים הסתובבו והסתכלו עלינו.

אבל ברגע שהתחלתי לא יכולתי להפסיק. כל מה שניסיתי לכבוש כל הימים האלה התפרץ פתאום.

"נמאס לי כבר לברוח ולהילחם ונמאס לי מזה שכולם מנסים להרוג אותי. אני לא רוצה אוצרות ולא רוצה מפות ולא רוצה נקמה. אני רק רוצה שיעזבו אותי בשקט!"

הידיים שלי רעדו, ונאלצתי לשלב אותן על החזה ולתחוב את כפות ידי לבתי השחי כדי להפסיק את הרעד.

גאטס התעוות עוד כמה פעמים, ואחר כך דיבר בשקט.

"מה עם החברה ש'ך? 'תה מתכוון לאכזב גם אותה?"

הוא כבר באמת הכיר אותי טוב. מלבד הנקמה על מה שקרה למשפחה שלי, מיליסֶנט הייתה השיקול היחיד נגד בריחה.

"היא תבין. בכל מקרה אני אחזיר אותה אלי איכשהו. רק... לא בקרוב."

גאטס פלט עוד כמה קללות, ואחר כך הניד את ראשו כאילו נמאס לו מכל הסיפור.

"אין בעיה. אז תביא ת'מפה."

"מה?"

"תביא ת'מפה! 'תה לא צריך אותה יותר."

"תמשיך לבד?"

"ברור!"

לרגע לא חשבתי על האפשרות שגאטס ימשיך בלעדי. עצם הרעיון - ממש כששאר הפחדים התחילו להתפוגג סוף-סוף - הפך לי את הבטן מרוב בהלה.

"תביא ת'מפה!"

"לא תצליח ללמוד אותה. אין מספיק זמן."

"אז תביא נייר. מהקפטן. תצייר 'תה!"

"ואז... מה? אתה תמשיך לפֶּלָה, ואני לאיי הנפץ? נתפצל?"

הוא הביט בי בזעף מבעד למסך של שיער ארוך וסבוך שהסתיר את עיניו כמעט לחלוטין.

"אם 'תה בורח... אז כן. תברח לבד."

תחושת הבהלה התפשטה בכל חלל הבטן שלי. הסתכלתי עליו והתחלתי להבין שיש דבר גרוע יותר מפחד.

להיות לגמרי לבד בעולם.

מהמבט בעיניו של גאטס הבנתי שהוא מתלהב מהרעיון בדיוק כמוני. הוא הרכין את ראשו והסתכל על הסיפון.

"אני צריך ת'אוצר. חייב! הוא יסדר 'תי בחיים. אין לי שום דבר אחר. ואין לי שום סיכוי להשיג משהו."

הוא דיבר בקול מעובה וצרוד. "'תה ואני עשינו הסכם. אנחנו שותפים. כשהעסק התחמם אני לא ברחתי לך. אז גם אתה אל תברח לי."

הוא הרים שוב את מבטו והסתכל לי בעיניים, וידעתי שהוא צודק.

אם גאטס נחוש בדעתו להיכנס לארץ לא נודעת, אני חייב לבוא איתו. גם אם זה לא מוצא חן בעיני.

פתחתי את הפה והתכוונתי להגיד לו את זה, אבל אז קרא קול מראש התורן.

"פיראטים! ישר מולנו!"