הרפתקאותיו של אג 1 - תופת וקרן אור

פרק 1

תופת

אף אחד לא גר בתוֹפֶת, רק אנחנו והפיראטים. ולא קשה להבין למה. דבר ראשון, מזג האוויר בתוֹפֶת זוועתי: אחד-עשר חודשים בשנה החום והלחות איומים ולא נושבת רוח בכלל, ובימים גרועים במיוחד האוויר מחניק כמו שמיכה רטובה וחמה שעוטפת אותך מכל עבר.

והחודש הנוסף הוא ספטמבר, ובספטמבר יש הוריקנים.

חוץ מזה, בתוֹפֶת יש הר געש. הוא לא התפרץ כבר יובלות, אבל הוא פולט עשן ומרעיד את האדמה, והוא הפחיד והבריח את כל מי שהיה מצליח אולי להתעלם ממזג האוויר ומהפיראטים. הסיבה היחידה שההר לא הפחיד אותי, אם כי הרבה דברים כן מפחידים אותי, היא שנולדתי וגדלתי במורדותיו ולא הכרתי שום דבר אחר.

וזה נכון גם בקשר לפיראטים. יש שני סוגי פיראטים בתוֹפֶת: הרגילים, אלה ששורצים כל היום בעיר הנמל כּלוּם-תחתית ומשתכרים ויוצאים לקרבות סכינים, אלא אם כן הם פושטים על ספינות הזהב של קַרטֶג'; והפיראטים הגמורים, המחוסלים, אלה שאיבדו יותר מדי גפיים ועיניים ואיברים אחרים וכבר לא מסוגלים להשיט ספינות אבל עדיין לא מתו סופית. חלקם החליטו לגור בכלוּם ועבדו תמורת כמה גרושים במסבאות ובחנויות הנשק, אבל רובם קרטעו במעלה ההר ועבדו אצל אבא שלי בפרדס הכּיעוּרינוֹת.

אין לי מושג כמה אבא שילם להם - סביר להניח שלא יותר מדי, כי לא היה לנו יותר מדי. אבל הוא שילם מספיק, כנראה, כי אף אחד מהם לא ארגן מרד ולא ניסה לשחוט את כולנו בלילה.

הם ישנו במגורים שלהם במורד ההר ובדרך כלל נשארו בפרדס ולא התקרבו אלינו, מלבד קְווינְט, פיראט הבית, שבישל לנו וגם עשה עבודות תפירה פה ושם. אבא היה עסוק עד מעל הראש בניהול הפרדס והשאיר את עבודות הבית לילדים - "הילדים" זאת אומרת אני, אחותי וֶנוּס ואחי אַדוֹניס. אני הייתי הצעיר במשפחה וקשה להגיד שזה מצא חן בעיני. אַדוֹניס החטיף לי מכות בכל הזדמנות, ואמנם החזרתי לו כמיטב יכולתי, אבל הוא היה גדול ממני בשלוש שנים ולרוב זה נגמר רע מבחינתי - בעיקר מאז מלאו לו חמש-עשרה והוא זינק לגובה של יותר ממטר ושמונים והכתפיים שלו נעשו רחבות כמעט כמו של אבא.

למזלי הרב, ככל שאַדוֹניס גדל הוא נעשה מגושם יותר ובסופו של דבר למדתי להתחמק מהמכות. הייתי רץ לפרדס ומטפס על עץ כּיעוּרינוֹת עד הענפים הגבוהים והדקים שלא היו עומדים בכובד משקלו. אַדוֹניס ידע שאבא יהרוג אותו אם הוא יפגע באחד העצים האלה, והוא רק היה נועץ בי מבטים רצחניים מתחת לגבותיו השחורות והעבותות, מנופף אלי באגרופו ושואג שלא אכפת לו לחכות לי אפילו עד מחר. ואז היה נמאס לו והוא היה מסתלק.

גם וֶנוּס אהבה להרביץ לי, אבל זה נגמר אחרי שגדלתי קצת ולראשונה ניצחתי אותה במכות. מאז היא שמרה ממני מרחק, ורק הייתה אומרת לי כל הזמן שאני טיפש, ושאבא רצה למכור אותי אבל לא מצא שום קונה, ושיום אחד היא תתחתן עם נסיך רוֹבִיאני שיצווה לטחון אותי ולתת אותי מאכל לסוסים.

"הם יטרפו אותך, אֶגבֶּרט, ולא ישאירו ממך אפילו עצמות," היא הייתה אומרת ומסתכלת עלי בבוז ממרומי אפה הארוך והמחודד.

בשלב מסוים גיליתי שסוסים לא אוכלים בשר אבל לא טרחתי להגיד את זה לוֶנוּס. גם לא טרחתי להגיד לה שנסיך רוֹביאני לעולם לא יתחתן עם פשוטת עם, ובטח לא יצא מהיבשת לחפש אישה ולא יפליג אלפי מיילים על פני הלוֹעַ הגדול עד לאי קטן ומיוזע, שורץ פיראטים, וחסר חשיבות כל כך עד שאפילו לא הופיע במפת ארץ לא-נודעת באטלס של העולם.

לא היה שום טעם להגיד דברים כאלה לוֶנוּס, כי היא נהגה להתעלם מעובדות שלא מצאו חן בעיניה, וכשלא הצליחה להתעלם ממשהו היא הייתה צורחת עליו. ובכל פעם שוֶנוּס צרחה אַדוֹניס היה מגיע בריצה - לא כי דאג לה, אלא כי הצרחות סיפקו לו תירוץ טוב - ואני הייתי חוטף מכות, אלא אם כן הספקתי להגיע לאחד העצים.

וכשהספקתי להגיע לאיזה עץ, הוא היה נעמד מתחתיו ומנופף שוב באגרופו וצורח תמיד אותו איום: "אם עוד פם תדבר ככה אל גיברת, אני יגיד לפיראטים לעקור לך ת'לשון!"

וֶנוּס ממש לא הייתה גברת, רק בעיני עצמה - היא הייתה תוקעת גרעפסים בזמן האוכל ומחטטת באף ליד השולחן - ובכל מקרה, זה היה איום סרק. הפיראטים של החוץ לא סבלו את אַדוֹניס, ואם הוא היה פוקד עליהם לעקור לי את הלשון הם היו בועטים לו ברגל, לפחות אלה מהם שעוד נשארו להם רגליים.

אבל גם אַדוֹניס לא ממש התעניין בעובדות. או בלימודים באופן כללי. אני אפילו לא בטוח שמר סאץ' הצליח ללמד אותו לקרוא כמו שצריך.

מר סאץ' היה המורה הראשון שלנו, והיחיד שהיה מוצלח - סביר להניח שבגלל זה הוא לא החזיק מעמד. זה היה לפני שנים - הייתי רק בן שבע כשהוא הופיע אצלנו, זאת אומרת שוֶנוּס הייתה בת תשע ואַדוֹניס בן עשר. אני מתאר לעצמי שבשלב ההוא אבא כבר הבין שלא נלמד קרוא וכתוב בכוחות עצמנו - בעיקר כי הספר היחיד בבית היה עותק מרופט של "עקרונות בגידול הדרים" - לכן הוא שלח מודעה עם הקברניט של ספינת המשא שהובילה את יבול הכיעורינות לאיי הדגים.

כשהספינה חזרה כעבור שישה חודשים היה על סיפונה מר סאץ' - גבר כחוש ומודאג למראה, ששלף כל שתי דקות ממחטה מהכיס ומחה את אדי הזיעה שהצטברו על משקפיו. מהרגע הראשון היה ברור שזה שידוך רע מאוד. מר סאץ' כמעט עשה במכנסיים מרוב פחד מהפיראטים ומהר הגעש, ובלילה הראשון שלו אצלנו שמעתי אותו מדבר עם אבא במרפסת, ומתלונן בקולו הצווחני שפיתו אותו לבוא לתוֹפֶת בתואנות שווא.

אבא נחר בבוז. "זיבולי שכל! אין לי בכלל."

"מה אין לך?"

"נו, מה שאמרת. תאונות שווא."

"התכוונתי לומר... שבמודעה שלך נטען מפורשות שהמשרה המוצעת היא באי קרן אור."

"מה פיתום."

"אדוני, ברשותך..." לא ראיתי אותם כי האזנתי להם מתוך הבית, מתחת לחלון של הסלון, אבל שמעתי רשרוש נייר כשמר סאץ' יישר כנראה את המודעה של אבא. "הנה, בבקשה, בשורה השלישית כתוב 'קרן אור'."

"מה פיתום. תקרא. רשום 'בסביבות קרן אור'."

"לא, זה... המילה הזאת? כתוב כאן 'בסביבות'?"

"ברור, מה חשבת?"

"למען האמת לא הבנתי אותה."

"אז עכשיו 'תה מבין. רשום 'בסביבות'."

"הכתיב שגוי לחלוטין!"

"קווינט קרא את זה יפה מאוד."

"מי זה קווינט?"

"פיראט הבית. זה שבמטבח. ההוא בלי הרגליים. חכם, הקווינט הזה. יודע גם לקרוא וגם לכתוב."

"שמע, אדוני... גם אם נתעלם לרגע מסוגיית הכתיב, האי הזה ממש לא 'בסביבות קרן אור'!"

"מה ז'תומרת? 'תה יורד לכלוּם. עולה על סירה. מזרח, דרום-מזרח... עם רוח טובה 'תה שם תוך שלוש שעות גג. לי זה נשמע בסביבות."

"אני אשמח מאוד לעשות את זה. בהקדם האפשרי. אני חושב שזה המינימום שתוכל לעשות למעני בנסיבות הנוכחיות."

"מה? לקחת אותך בסירה? אנ'לא יכול. אין לי. אני חקלאי. והספינת משא כבר עזבה. היא תחזור רק בעונה הבאה... אולי אפשר לסדר שאחד הפיראטים ייקח אותך. תמורת סכום סמלי. יש'ך אקדח?"

"מה? לא! אני איש ספר."

"אז אני במקומך לא הייתי לוקח ת'סיכון. מי שנכנס לכלום עם כסף בכיס ובלי אקדח, אין לו הרבה סיכוי... כנראה ש'תה תקוע כאן, אה? אז מה תעשה, תלמד ת'ילדים שלי או תעבוד בקטיף? כי אין פה עבודה אחרת."

כשמר סאץ' הבין שהוא תקוע אתנו בזמן הקרוב, הוא עשה כמיטב יכולתו ללמד אותנו. אבל המשימה הייתה קשה. אף אחד מאתנו לא ידע לקרוא ולו מילה אחת ולא לחשב בלי אצבעות, וכשפתחנו את הפה נשמענו כולנו כמו פיראטים. דווקא הדבר הזה הטריד את מר סאץ' יותר מכול: הוא היה טיפוס מנומס מאוד, והתקשה להשלים עם העובדה שלא רק שאנחנו לא יודעים לדבר במה שהוא כינה "רוֹביאנית תקנית", אלא שאנחנו בכלל לא מבינים למה צריך לדעת.

"'תה קולט את מה שאנחנו אומרים 'ך, לא?" שאלה וֶנוּס. "אז למי 'כפת בכלל מזכר ונקבה וגוף ראשון ושני וכל השטויות האלה."

"גברתי הצעירה," הוא אמר - בחביבות רבה ובלי שום לעג, כי זה היה היום הראשון שלו אצלנו וּוֶנוּס עוד לא נשכה אותו - "איך תתחתני אי-פעם עם נסיך רוֹביאני אם לא תדעי לדבר כמו נסיכה?"

במבט לאחור, חבל שהוא הכניס לה לראש את הרעיון שכל מה שהיא צריכה לעשות בשביל להתחתן עם נסיך זה להגיד "אתה" במקום "'תה", כי ברגע שחלחל הרעיון אל מוחה לא הייתה שום דרך לעקור אותו משם, ושנים אחר כך עוד נאלצנו להקשיב לקשקושים שלה בעניין. אבל מתברר שזה הצליח, כי וֶנוּס, בניגוד לאַדוֹניס, דווקא כן הפסיקה לדבר כמו פיראטית.

את שאר השיעורים היא שנאה כמעט כמו אַדוֹניס. אני לעומת זאת אהבתי אותם מאוד, לאו דווקא בגלל הלימודים עצמם, אלא כי מר סאץ' היה האדם היחיד בסביבתי שלא ציפיתי כל רגע שיפליק לי, ולכן השהות בחברתו הייתה תענוג אמיתי. השתדלתי מאוד לדבר נכון למענו, לקרוא, לחבר, לחסר ואפילו להכפיל דברים, אם כי כפל זה לא עניין פשוט.

וֶנוּס ואַדוֹניס קיטרו באוזני אבא בלי הפסקה, אבל אני שתקתי. למזלי הרב כל התלונות שלהם נדחו.

"בשביל מה אנחנו צכים בכלל ללמוד ת'דברים האלה," היה אַדוֹניס מיילל. "זה אידיוטי!"

"לא, בדיוק להפך. 'תה צריך ללמוד בגלל שאתה אידיוט."

"אבל בשביל מה?"

"זה יעשה לך טוב."

"למה?"

"ככה."

"אבל למה?"

"כי אימא ש'ך רצתה שתלמד!"

ובזה תם הוויכוח. אחי ואחותי נעצו בי מבטים רצחניים וחזרו לספרי הלימוד שלהם, ובכל פעם שאבא היה בפרדס - כלומר, רוב שעות היום - הם עשו כמיטב יכולתם לאמלל את מר סאץ'. לא שהוא היה זקוק להרבה עזרה בשביל להרגיש אומלל בתוֹפֶת.

כבר קראתי כמעט את כל הספרים שמר סאץ' הביא אתו והתחלתי ליהנות מעצם הקריאה, אבל ממש אז הוא נעלם בפתאומיות. וֶנוּס ואַדוֹניס אמרו בסיפוק שאחד הפיראטים של החוץ רצח אותו, אבל הוא נעלם בדיוק ביום שספינת המשא הפליגה לאיי הדגים, וזה כנראה לא היה מקרי.

אבא רצה להפיץ עוד מודעה, אבל אז פרצה מלחמת הנפץ, ובשנה-שנתיים שאחריה לא הפליג שום דבר במימיו של הים הכחול, אלא אם כן היו לו עשרים תותחים לפחות. זאת הייתה תקופה קשה: בחודשי המלחמה האחרונים לא היה לנו מה לאכול - רק כיעורינות שעשו לכולנו שלשול.

המלחמה נקראה כך על שם איי הנפץ, איים רחוקים בדרום שבהם התחוללו רוב הקרבות. כמו כל המלחמות בארץ לא-נודעת, גם היא התנהלה בין קַרטֶג' לרוֹביָה, שתי המעצמות היחידות ביבשת שיש להן מושבות בצד הזה של הלוע הגדול, ושני העמים היחידים באזור חוץ מהילידים - אלא שלילידים אין תותחים וספינות, והם גורשו מהאיים ביעילות כזאת שאף פעם לא ראיתי אחד מהם מקרוב. בארץ לא-נודעת, שממנה הגיע הזהב בספינות האוצר של קַרטֶג', נותרו אמנם שבטי ילידים - אבל היא נמצאת במרחק של כמה ימי הפלגה מתוֹפֶת, ולא הייתה לנו שום סיבה להפליג אליה כי היא שוממה לחלוטין מלבד כמה נמלים קַרטֶג'יים כמו פֶּלָה נוֹנָה.

אש התותחים עצמה התקרבה אלינו רק פעם אחת. זה התחיל במין שאגה רחוקה ומקוטעת בחושך, דומה לרעמים אבל לא בדיוק, שבשלב הראשון לא הפחידה אותנו. אבל אבא שלף את כולנו מהמיטות, העמיס עלינו כמה שיותר אוכל מהמזווה, והצעיד אותנו במעלה ההר בלי להסביר למה.

האקדח שלו היה חגור למותניו והוא לקח גם רובה ותרמיל גב גדול עמוס צידה. השחר התחיל לעלות, אבל התקשינו להבחין בו בגלל הערפל.

"לאן הולכים?" ייללה ונוס.

"שאלות אחר כך. עכשיו תסחבי ת'חבילה."

"אבל אני לא יכולה! היא נורא כבדה!"

"אז תני אותה לאֶגבֶּרט."

ברגע שאבא אמר את המילים האלה זרקו עלי גם וֶנוּס וגם אַדוֹניס את החבילות שלהם, שהיו כל כך כבדות עד שלבסוף כשהדבקתי אותם בצוּק יַבֶּלֶת הרגליים שלי רעדו ממאמץ. לאבא היה על הצוק תותח בודד שעמד על חומת אבן טרשית והשקיף אל הים בכיוון צפון-מערב. עזרנו לו לטעון אותו, אם כי לא הבנתי למה: לפי קולות הנפץ הרועמים ששמענו בערפל השתתפו בקרב המוני ספינות, ולתותח אחד לא היה שום סיכוי לעצור אותן. אבל אבא רצה שנטען אותו בכל זאת. אחר כך ישבנו וחיכינו, והקרב נעשה קולני ומפחיד יותר ויותר.

"מי נגד מי?" למיטב זיכרוני זאת הייתה הפעם הראשונה שאַדוֹניס גילה סקרנות כלשהי.

אבא גהר על החומה, השעין עליה את מרפקיו כדי לייצב את ידיו האוחזות בטלסקופ פליז קטן ומשופשף, והשקיף אל הערפל בעין אחת. "אנ'לא יודע. הצי של קַרטֶג' זה בטוח. אבל אנ'לא יודע נגד מי. יכול ליות שאלה רוֹביאנים... אבל יותר נראה לי שפיראטים."

"הקַרטֶג'ים מנסים להגיע לכאן?"

"או לכאן או לקרן אור. אי אפשר לדעת."

"למה לכאן? המכרה כסף הוא בקרן אור."

"כן, אבל העשירים האלה בקרן אור לא גונבים ת'זהב של קַרטֶג'. הפיראטים של תוֹפֶת דווקא כן עושים את זה, עוד מלפני שנולדת. יכול ליות שקצרי-האוזן החליטו לחסל אותם סופית. למחוק את כּלוּם לתמיד."

אבא לא היה פטפטן גדול, ובדרך כלל פתח את הפה רק כדי לחלק לנו הוראות. הפעם הוא טרח להסביר לנו את המצב, וזה היה מדאיג כמעט כמו תוכן דבריו. וֶנוּס, למשל, הייתה על סף דמעות. "הם לא יחסלו אותנו, נכון?"

"אין סיבה שלא," אמר אבא.

"אני לא רוצה שיאכלו אותי!" היא צעקה. אני לא יודע מאיפה צץ לה הרעיון שתושבי קַרטֶג' הם קניבלים.

גם אבא לא ידע. הוא הרחיק את הטלסקופ מעינו והסתכל בה בגבות מורמות. "הם לא יאכלו אותך. רק יחתכו לך ת'גרון."

באמצע הבוקר התפזר הערפל, וסוף-סוף הצלחנו לראות את הקרב המתחולל באופק: שתי אוניות מלחמה קַרטֶג'יות ענקיות וחמש תלת-תורניות גדולות הפגיזו במרץ את צי הפיראטים - שמנה רק ארבע חד-סיפוניות קטנות - והבזקים מלועות התותחים נראו מבעד לעשן שהתאבך סביבן.

"אנ'לא מת על היחסי כוחות האלה," מלמל אבא ופניו לבשו ארשת קודרת וזועפת מכרגיל.

אבל ככל שחלף הזמן התברר שהפיראטים פוגעים הרבה וסופגים מעט. שלוש תלת-תורניות קַרטֶג'יות ירדו למצולות ורק אז שקעה אחת מספינות הפיראטים, ובשלוש אחר הצהריים בערך, כשאחת משתי אוניות הקרב הקַרטֶג'יות נטתה על צדה, פלט אבא - שלא הזיז את הטלסקופ מעינו כבר שעות - מין אנקת הפתעה חדה שנשמעה כמעט כמו צחוק.

עד השקיעה הכול נגמר. אוניות הקרב שקעו או בערו, והפיראטים השתלטו על התלת-תורנית הקַרטֶג'ית היחידה שעוד צפה, והשיטו אותה באיטיות אל הנמל של כלום-תחתית בעקבות שתי ספינותיהם ששרדו. אבא הוליך אותנו בחזרה הביתה במצב רוח מרומם כל כך שאפילו שמעתי אותו שורק לעצמו.

היינו בדרך למיטות ופתאום שמענו יריות מכלום-תחתית. וֶנוּס נבהלה ורצה החוצה למרפסת. אבא ישב שם עם בקבוק של רום.

"אלה הקַרטֶג'ים? הם באים לאכול אותנו בכל זאת?"

אבא הטה את ראשו והקשיב. "לא. זה לא פלישה. זה... מסיבה."

"מסיבה? באמת? אפשר ללכת?"

"אין סיכוי, ילדונת. מסיבות של פיראטים זה לא תענוג למי שלא פיראט."

בשבוע שלאחר מכן הייתה וֶנוּס קופאת במקומה פעמים אחדות ביום, פולטת אנחת אושר קטנה ומכריזה, "שיואו! איזה מזל שקצרי-האוזן לא באו לאכול אותנו בסוף."

"לא היה 'כפת לי לתת להם את אֶגבֶּרט," ענה אַדוֹניס בכל פעם. ואז הוא היה מצחקק - כי לא חשוב כמה פעמים ביום הוא חזר על המשפט, זה תמיד הצחיק אותו מחדש - ומסתער עלי שוב.

בסוף המלחמה כבר היינו כולנו מורעבים, ובמקרה שלי הרעב היה לא רק לאוכל. בגלל הספרים של מר סאץ' פיתחתי חיבה עזה לקריאה אבל הספרים נעלמו יחד אתו, ו"עקרונות בגידול הדרים" כבר התחיל לשעמם אותי, בעיקר כי לא הייתה בו ממש עלילה, וגם קראתי אותו כל כך הרבה פעמים שיכולתי לדקלם חלקים ניכרים ממנו בעל פה.

"למה 'תה קורא כל הזמן ת'ספר הזה?" שאל אותי אבא פעם.

"כי זה הספר היחיד שיש לנו," עניתי.

אבא רק נעץ בי מבט זועף אבל לא שכח כנראה את דברי, וכשספינות המטען שבו להפליג והוא שלח מודעה בעניין מורה חדש, הוא כתב בתחתית הדף באותיות גדולות ועבות "חייב לאביא ספרים". טעות הכתיב הרגיזה אותי אבל לא העזתי לתקן אותה, ובכל מקרה, המודעה כנראה עשתה את שלה, כי כשפֶּרסי הגיע בסופו של דבר הוא הביא אתו עגלה עמוסה כולה בספרים.

אני עדיין זוכר את הפעם הראשונה שראיתי את פֶּרסי ואת הספרים שלו מיטלטלים אל הבית על אחת מעגלות הכיעורינות. הסוסים היו מכוסים בקצף מרוב מאמץ וכרסו התפוחה של פֶּרסי רטטה עם כל קפיצה. כמעט התעלפתי מרוב אושר - מעולם לא ראיתי כל כך הרבה ספרים, וידעתי מיד שהאיש שהביא אותם אלינו יהיה הדמות החשובה בחיי: מורה, חבר ומושיע, צרורים כולם בצרור אחד שמן ומיוזע.

אבל טעיתי בגדול בקשר לפֶּרסי, מלבד הקטע של ה"שמן ומיוזע". בכל מה שנוגע לרשעות הוא גבר בקלות על וֶנוּס והצליח להתעלות אפילו על אַדוֹניס.

כשהוא רק הגיע אלינו חשבנו כולנו שהוא גאון. לא רק בגלל ערמות הספרים (הנחנו שהוא קרא את כולם), אלא גם כי ההתנהגות שלו הייתה לדעתנו התנהגות טיפוסית לגאון - הוא שפע בוז ושאט נפש כלפי הבוּרוּת שלנו, ופיזר סביבו בלי הפסקה שלל פרטים עובדתיים ללא כל מאמץ נראה לעין.

פֶּרסי ידע הכול: מאיפה נושבת הרוח (מחור ענקי בשמים, איפשהו ממערב לארץ לא-נודעת), למה מי הים מלוחים (מקקי של דגים), ואפילו אם אפשר להכפיל שבר בשבר (ממש לא, ואם מנסים הם נשברים). והוא הפיץ את הידע שלו בלי הפסקה - כלומר חצי שעה ביום, כשאבא היה בטווח שמיעה. בשאר הזמן הוא נמנם. אלא אם כן הוא אכל, ואת זה הוא עשה לעתים קרובות עד כדי כך שקווינט התחיל להחביא את האוכל שבמזווה בתוך שקים בחצר מאחורי ערמת העצים. לפעמים חדרו עכברים לשקים, אבל אפילו הם השאירו לנו אוכל יותר מפֶּרסי.

עד מהרה הוא תפס איך העניינים מתנהלים אצלנו בבית - כלומר, שאבא רוצה שנרכוש השכלה אבל לא ממש יודע מה זה אומר - והגיע להסכם עם וֶנוס ואַדוֹניס: ברגעים שהוא יעמיד פנים שהוא מלמד אותם, יעמידו הם פנים שהם לומדים, וביתרת הזמן הם יהיו רשאים לעשות מבחינתו כל מה שמתחשק להם ובלבד שיעזבו אותו לנפשו.

ממני הוא התעלם בהתחלה, וממש לא עניין אותו שאני קורא את הספרים שלו. צללתי לתוכם, ועד מהרה התברר לי בזכותם שפֶּרסי הוא רמאי מושלם ושהעובדות שהוא לימד אותנו מופרכות לחלוטין.

אחרי התגלית הזאת הוא השתדל זמן-מה להרחיק אותי מהספרים, בדרך כלל בעזרת מקל (למרות עצלותו הרבה הוא הצליח להניף אותו בזריזות מפתיעה). אבל המצב הזה הכביד על שנינו, כי אני לא יכולתי לקרוא והוא לא היה יכול לישון. בסופו של דבר גיבשנו גם אנחנו הסכם משלנו: הוא ירשה לי לקרוא ספרים כרצוני, ואני אסתום את הפה ולא אגלה מה כתוב בהם ולא אדווח לאבא שפֶּרסי הוא מתחזה.

הסידור הזה התאים לי בהחלט, כי גם אם תיעבתי את פֶּרסי ידעתי יפה מאוד שאם הוא ילך הספרים ילכו אתו. ואותם אהבתי מאוד. היו לו מאה שלושים ושבעה ספרים, ובסופו של דבר קראתי את כולם לפחות פעם אחת, גם את הגרועים שבהם.

הדברים שלמדתי מהם הדהימו אותי ממש. לא רק המידע שהועיל לי מיד כמו מנהגי האכילה של הסוסים (הם לא אוכלים בשר, במיוחד לא בשר אדם, גם לא טחון) או הסיבה האמיתית לכך שהים מלוח (שכחתי מהי, אבל בהחלט לא קקי של דגים), אלא שלראשונה בחיי הבנתי בזכותם שקיימים עולמות רבים מלבד העולם שלי. ביבשת לבדה יש ערים וארצות שלמות ומלכים וטירות, ולכולם יש עבר של אלף שנה לפחות.

ומתברר שתוֹפֶת הוא סתם פרש זבובים קטן ומשונן בים הכחול, כמה מאות מיילים מזרחית למרחבי הפרא של ארץ לא-נודעת. ולא רק זה, אלא שאפילו קרן אור - האי התוסס והעשיר שבכל ההפלגות הדו-שנתיות שלנו אליו לחופשה ולקניות חשבתי שהוא מרכז היקום - אפילו הוא מופיע באטלס של העולם רק כנקודה זניחה בשוליים התחתונים ביותר של מפת איי הדגים, ולא מוזכר בכלל בספר "תולדות הממלכה הרוֹביאנית ומושבותיה בעת החדשה".

מיום שנודע לי על העולם הגדול הייתי שוכב ער בלילות בחדר שלי - חדר קטן בלי חלונות, צמוד למטבח - ומדמיין איך הייתי מרגיש אילו הייתי חלק מהעולם הזה, אילו היו לי חיים בעלי משמעות, אילו הייתי אדם שעושה מעשים מופלאים, אדם ששווה לכתוב עליו ספרים.

אבל לרגע אחד לא חשבתי שזה באמת אפשרי. לא הייתי בעל ייחוס, לא עשיר, לא אמיץ, לא חזק ואפילו לא חכם - לא הייתה בי שום תכונה מהתכונות שאפיינו את גיבורי הסיפורים שקראתי ואת הדמויות שבספרי ההיסטוריה.

ידעתי שהעולם קיים. אבל לא חשבתי שיש בו מקום גם בשבילי. וגם אם כן, לא היה לי מושג איך להתחיל בכלל לחפש אותו.

לא העליתי בדעתי שייתכן שהעולם יבוא לחפש אותי - שיום אחד, בלי שאנקוף אצבע, ישתנו החיים שלי לבלי הכר, ישתנו לעד.

אבל זה בדיוק מה שקרה. והנה הסיפור.