בסמטאות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בסמטאות
הוספה למועדפים

בסמטאות

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2008
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 232 עמ' מודפסים

דודו בוסי

דודו בּוּסִי (נולד ב-4 במאי 1963) הוא סופר ועיתונאי ישראלי. הוא למד משחק במשך כשלוש שנים (1993-1996), והוא בוגר הסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין. במהלך 1998, בוסי פרש מתחום המשחק ובחר להתמקד בכתיבה.

דודו בוסי היה אף אחד ממארגני וחותמי עצומת הסופרים הצעירים יחד עם ניר ברעם, שמעון אדף ואחרים שיצאו בקריאה להפסיק את הלחימה במהלך מלחמת לבנון השנייה. אחת מהמטרות של העצומה הייתה לצאת כנגד מה שנתפס בעיניהם כסופרים השייכים לממסד ותומכים בהמשך הלחימה ולהשמיע קריאה רעננה של הדור הספרותי הצעיר.

תקציר

במשך שנתיים שוטט דודו בוסי בסמטאות תל אביב ופגש בעלי חלומות. במכולת השכונתית, בבר ובחמארה כולם חולמים על פרסום, על פריצה כלכלית, על תהילה ועל אהבה. שוב ושוב מתנפצים החלומות אל מול החיים, ובכל זאת כולם ממשיכים לחלום. בין מפגשים אקראיים לאהבות מזדמנות הופך המספר לגיבור של סיפוריו. בסמטאות הוא דיוקן של איש צעיר החי על הקצה. זהו דיוקנו של בוסי מילדותו בשכונת התקווה ועד לבגרותו, כאדם הטובל בתוך החיים ובו בזמן מתבונן בהם מהצד. אנטי גיבור הממהר להתאהב ולעזוב, השוקע בשתייה ומתקשה לעצור, אדם סוער ומלא תשוקות שגם ברגעים הקסומים ביותר נאבק עם חרדותיו. דודו בוסי מצטייר כאן כמאהב של העיר העברית הראשונה. בלשון ציורית ובהומור הוא מציע מבט חודר וביקורתי על העיר וטיפוסיה. בוסי הוא מספר טבעי של ההווה, ברוח מסורת המספרים הייחודית של אברהם סורמלו ויוסי בנאי, ואוהביו הרבים יגלו כאן צד נוסף, מרתק, של כתיבתו הסוחפת. בסמטאות, מבוסס על הטור השבועי המצליחמ של בוסי שהתפרסם בעיתון "העיר" וקנה לו קהל נאמן של קוראים. זהו ספרו הרביעי של בוסי, חתן פרס ראש הממשלה לשנת 2005. קדמו לו רבי-המכר עטורי השבחים "הירח ירוק בוואדי", שזכה בפרס לסיפורת חדשה לשנת 2000, "פרא אציל", שהיה מועמד לפרס ספיר לשנת 2004, ו"אמא מתגעגעת למילים".

פרק ראשון

לוּקָה בּראצי פולני



לו היו מעבדים את "הסנדק" לסרט דובר עברית, לא היה מתאים משמעון בַּלַלָה לגלם את דמותו האימתנית של לוקה בראצי, איש המשימות המיוחדות של דון קורליאונה. גובהו, פזילתו, כרסו המוצקה, הליכתו האיטית והכבדה, ובעיקר ראשו הענק - כל אלה מתלבשים היטב על הדמות הקטלנית שיצר מריו פּוּזוֹ.
במשך שנים רבות היה שמעון הגברתן ידידו הקרוב של אבי המסעדן.
שמעון עמד במקומו הקבוע, סמוך לכניסה למסעדה. עבדתי ליד המנגל הקטן והתבוננתי בו. הוא הצית לעצמו צינגלה נוספת והתגרה בצמד שוטרים שהיו בסיור שגרתי. "בואו, זה דובדבן אחול מניוקי," נופף בסיגריית החשיש והזמינם לעשן אתו. כמו תמיד, השוטרים לא טרחו לרדת מהניידת ולעצור אותו, או לפחות להחרים את הסם שהוצע להם בראש חוצות. הם הביטו בו משועשעים, חייכו, עשו תנועת נו־נו־נו באצבע והמשיכו בדרכם. התעצבנתי.
זה שהוא מעשן חשיש בפתח המסעדה ומתגרה בשוטרים כלל וכלל לא הפריע לי. נהפוך הוא. אהבתי את זה שהוא לא זורק זין על אנשי המדים. חוץ מזה, אין נחיריים שלא יאהבו להסניף את ריח החשיש שמתערבב בריחות הצלייה העולים מגריל הפחמים.
מה שכן הפריע לי היה העובדה שזו הצינגלה השנייה שלו מאז הופיע בפתח המסעדה, ואו־טו־טו יגיע בעקבותיה המַנצ'יז המטורף. כששמעון חטף רעב - זה קרה לו פעמיים במשמרת בַּטָלָה של שש שעות - הוא היה נכנס למטבחון, יוצק מרק בשר לצלחת עמוקה, בצלחת נוספת עורם אורז עם שעועית, טורף את שני התבשילים בתוך שניות ומקנח במנת חומוס ובשלושה־ארבעה שפודים של שישליק כבש. את עשרים אלף הקלוריות שדחס לקרבו שטף בשני בקבוקי בירה נשר. הרבה ויכוחים היו לי עם אבי בקשר לארוחות החינם האלה, ועכשיו החלטתי לעשות לזה סוף. עזבתי את עמדת הגריל ונכנסתי למטבחון. אבי עמד ליד השיש וקצץ פטרוזיליה לקבאב.
"שתדע לך שהיום הוא ישלם על האוכל שלו!" אמרתי בקול.
אבי נע באי־נוחות. "דיברנו על זה אלף פעם. הוא שומר על המסעדה ללא תמורה. כמה כבר הוא אוכל? לא צריך להיות טַמאע," אמר.
"אתה מסתלבט עלי, אה?" הרמתי את קולי. כפי שציפיתי, הדברים הגיעו לאוזניו של שמעון.
הוא מעך את שארית הצינגלה בעקב נעלו, נכנס למסעדה, עמד מול המטבחון, נתן בי מבט רצחני ואמר, "אתה דיברת על האוכל שלי? אתה לא מתבייש? אני עובד כאן בחינם, יא אבו קומונה!"
"החינם הזה עולה לנו ביוקר, אתה אוכל בשביל ארבע משכורות," השבתי.
שמעון נפגע עד עמקי נשמתו. אבי המסכן רצה לקבור את עצמו. מההבעה הקשה שהצטיירה על פני השניים חשתי שלא בנוח, וגם קצת פחדתי. אני מתאר לעצמי שמישהו אחר במקומו של שמעון היה עושה אחד מהשניים: מכריז מיד על התפטרותו ולא מראה יותר את הפרצוף שלו, או פשוט מתעלם מבנו הקטן, החוצפן והקמצן, של ידידו המסעדן. אך שמעון - יווני במוצאו - בחר להגיב אחרת. הר האדם הזה, ששוטרים ועבריינים חִשבנו לו ועשו לו כבוד, החליט לנהוג כאחרונת הפולניות. הוא נשבע בקבר אמו הצדיקה שמעתה ואילך לא יגרום לשום הוצאה במסעדה.
"סבבה," אמרתי, "אם הייתי יודע שזה יהיה כל־כך קל, מזמן הייתי מעמיד אותך במקום."
שמעון נשך את שפתיו, אחז בקערה גדולה והחל לפַנות את השולחנות. אבי ואני התבוננו בו בהשתאות. חוץ משמירה, אף פעם לא נקף אצבע במסעדה. אחרי שמילא את הקערה נכנס בחזרה למטבח, הניח אותה על השיש, הפשיל את שרווליו והוציא ממנה קרעי פיתות, בקבוקי שתייה ריקים למחצה וצלחות עם שיירי מזון. הוא תלה בי מבט של קורבן, ערם את השאריות בשתי צלחות נקיות וטחן אותן ברעבתנות.
"מה אתה עושה?" גער בו אבי, "תעזוב את זה, בחייך! לך תשים לך משהו על האש!"
"בחיים לא! לא צריך טובות מאף אחד... מהיום אני גם ישמור כאן בחינם וגם יאכל שאריות!"
אבי חזר וניסה לעצור בעדו, אבל שמעון היה נחוש להמשיך לשחק לי במצפון. בימים שלאחר מכן ניהל נגדי מלחמת התשה.
אחרי כל צינגלה שנייה שעישן נכנס פנימה, אסף שאריות מזון מהשולחנות שהתפנו, עמד מולי, נתן בי מבט מצמרר וזלל אותן.
הוא לא שעה לאבי, שניסה לשכנעו לחדול מכך. הלקוחות היו מתבוננים בו בתימהון, והוא ניצל זאת היטב. לכולם אמר שהוא עובד במסעדה ללא תמורה, ושאני - "הילד הקטן הזה" - מונע ממנו אפילו את המינימום שבמינימום, "לאכול כמו בנאדם".
אנשים הפנו אלי מבטים מאשימים.
זאת היתה מלחמה אכזרית מאין כמוה, והיה ברור לי שהיא לא יכולה להימשך. כעשרה ימים לאחר שהיווני הענק פתח מולי חזית פולנית הרמתי ידיים.
כדי שיסכים להפסקת אש הייתי צריך לפצות אותו על הפגיעה הקשה בכבודו. בעצתו של אבי כתבתי לו מכתב התנצלות בזו הלשון: "אדון שמעון היקר, מצטער על מה שאמרתי. כנראה ירשתי את הגֶנים הפרסיים של אמא שלי. מקווה שתסלח לי ולא תשמור טינה."
אבי המליץ גם לקנות לאיש מתנה קטנה ושימושית שתספק את יצר הנקמה שלו. הוא לא ציין איזה סוג של מתנה, אבל ניחשתי מה ישכך את תאוות הנקם של הענק.
בצהרי היום ניגשתי אל שמעון ושמתי בידו מעטפה ובתוכה המכתב והמתנה שרכשתי - אצבע של חשיש. "זה בשבילך ," אמרתי, וחזרתי מובס לעמדתי שליד המנגל. הוא קרא את מכתב ההתנצלות והעלה חיוך גדול. אחר־כך הוציא את השי מהמעטפה, הריח אותו, הפנה אלי מבט של מנצח, התקרב לעמדתי ושאל בזלזול, "מי יצא קטן כמו קקה של שפן?"
"אני, אני," מיהרתי להשיב.
"ומה הקקה הקטן חושב לעשות?" המשיך.
"למזוג לך מרק בשר דליקטס ולשים לך כמה שפודים על האש," אמרתי, והוספתי, "תשב, שמעון, למה אתה עומד? תן לי לשרת אותך כמו שצריך."

דודו בוסי

דודו בּוּסִי (נולד ב-4 במאי 1963) הוא סופר ועיתונאי ישראלי. הוא למד משחק במשך כשלוש שנים (1993-1996), והוא בוגר הסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין. במהלך 1998, בוסי פרש מתחום המשחק ובחר להתמקד בכתיבה.

דודו בוסי היה אף אחד ממארגני וחותמי עצומת הסופרים הצעירים יחד עם ניר ברעם, שמעון אדף ואחרים שיצאו בקריאה להפסיק את הלחימה במהלך מלחמת לבנון השנייה. אחת מהמטרות של העצומה הייתה לצאת כנגד מה שנתפס בעיניהם כסופרים השייכים לממסד ותומכים בהמשך הלחימה ולהשמיע קריאה רעננה של הדור הספרותי הצעיר.

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2008
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 232 עמ' מודפסים
בסמטאות דודו בוסי

לוּקָה בּראצי פולני



לו היו מעבדים את "הסנדק" לסרט דובר עברית, לא היה מתאים משמעון בַּלַלָה לגלם את דמותו האימתנית של לוקה בראצי, איש המשימות המיוחדות של דון קורליאונה. גובהו, פזילתו, כרסו המוצקה, הליכתו האיטית והכבדה, ובעיקר ראשו הענק - כל אלה מתלבשים היטב על הדמות הקטלנית שיצר מריו פּוּזוֹ.
במשך שנים רבות היה שמעון הגברתן ידידו הקרוב של אבי המסעדן.
שמעון עמד במקומו הקבוע, סמוך לכניסה למסעדה. עבדתי ליד המנגל הקטן והתבוננתי בו. הוא הצית לעצמו צינגלה נוספת והתגרה בצמד שוטרים שהיו בסיור שגרתי. "בואו, זה דובדבן אחול מניוקי," נופף בסיגריית החשיש והזמינם לעשן אתו. כמו תמיד, השוטרים לא טרחו לרדת מהניידת ולעצור אותו, או לפחות להחרים את הסם שהוצע להם בראש חוצות. הם הביטו בו משועשעים, חייכו, עשו תנועת נו־נו־נו באצבע והמשיכו בדרכם. התעצבנתי.
זה שהוא מעשן חשיש בפתח המסעדה ומתגרה בשוטרים כלל וכלל לא הפריע לי. נהפוך הוא. אהבתי את זה שהוא לא זורק זין על אנשי המדים. חוץ מזה, אין נחיריים שלא יאהבו להסניף את ריח החשיש שמתערבב בריחות הצלייה העולים מגריל הפחמים.
מה שכן הפריע לי היה העובדה שזו הצינגלה השנייה שלו מאז הופיע בפתח המסעדה, ואו־טו־טו יגיע בעקבותיה המַנצ'יז המטורף. כששמעון חטף רעב - זה קרה לו פעמיים במשמרת בַּטָלָה של שש שעות - הוא היה נכנס למטבחון, יוצק מרק בשר לצלחת עמוקה, בצלחת נוספת עורם אורז עם שעועית, טורף את שני התבשילים בתוך שניות ומקנח במנת חומוס ובשלושה־ארבעה שפודים של שישליק כבש. את עשרים אלף הקלוריות שדחס לקרבו שטף בשני בקבוקי בירה נשר. הרבה ויכוחים היו לי עם אבי בקשר לארוחות החינם האלה, ועכשיו החלטתי לעשות לזה סוף. עזבתי את עמדת הגריל ונכנסתי למטבחון. אבי עמד ליד השיש וקצץ פטרוזיליה לקבאב.
"שתדע לך שהיום הוא ישלם על האוכל שלו!" אמרתי בקול.
אבי נע באי־נוחות. "דיברנו על זה אלף פעם. הוא שומר על המסעדה ללא תמורה. כמה כבר הוא אוכל? לא צריך להיות טַמאע," אמר.
"אתה מסתלבט עלי, אה?" הרמתי את קולי. כפי שציפיתי, הדברים הגיעו לאוזניו של שמעון.
הוא מעך את שארית הצינגלה בעקב נעלו, נכנס למסעדה, עמד מול המטבחון, נתן בי מבט רצחני ואמר, "אתה דיברת על האוכל שלי? אתה לא מתבייש? אני עובד כאן בחינם, יא אבו קומונה!"
"החינם הזה עולה לנו ביוקר, אתה אוכל בשביל ארבע משכורות," השבתי.
שמעון נפגע עד עמקי נשמתו. אבי המסכן רצה לקבור את עצמו. מההבעה הקשה שהצטיירה על פני השניים חשתי שלא בנוח, וגם קצת פחדתי. אני מתאר לעצמי שמישהו אחר במקומו של שמעון היה עושה אחד מהשניים: מכריז מיד על התפטרותו ולא מראה יותר את הפרצוף שלו, או פשוט מתעלם מבנו הקטן, החוצפן והקמצן, של ידידו המסעדן. אך שמעון - יווני במוצאו - בחר להגיב אחרת. הר האדם הזה, ששוטרים ועבריינים חִשבנו לו ועשו לו כבוד, החליט לנהוג כאחרונת הפולניות. הוא נשבע בקבר אמו הצדיקה שמעתה ואילך לא יגרום לשום הוצאה במסעדה.
"סבבה," אמרתי, "אם הייתי יודע שזה יהיה כל־כך קל, מזמן הייתי מעמיד אותך במקום."
שמעון נשך את שפתיו, אחז בקערה גדולה והחל לפַנות את השולחנות. אבי ואני התבוננו בו בהשתאות. חוץ משמירה, אף פעם לא נקף אצבע במסעדה. אחרי שמילא את הקערה נכנס בחזרה למטבח, הניח אותה על השיש, הפשיל את שרווליו והוציא ממנה קרעי פיתות, בקבוקי שתייה ריקים למחצה וצלחות עם שיירי מזון. הוא תלה בי מבט של קורבן, ערם את השאריות בשתי צלחות נקיות וטחן אותן ברעבתנות.
"מה אתה עושה?" גער בו אבי, "תעזוב את זה, בחייך! לך תשים לך משהו על האש!"
"בחיים לא! לא צריך טובות מאף אחד... מהיום אני גם ישמור כאן בחינם וגם יאכל שאריות!"
אבי חזר וניסה לעצור בעדו, אבל שמעון היה נחוש להמשיך לשחק לי במצפון. בימים שלאחר מכן ניהל נגדי מלחמת התשה.
אחרי כל צינגלה שנייה שעישן נכנס פנימה, אסף שאריות מזון מהשולחנות שהתפנו, עמד מולי, נתן בי מבט מצמרר וזלל אותן.
הוא לא שעה לאבי, שניסה לשכנעו לחדול מכך. הלקוחות היו מתבוננים בו בתימהון, והוא ניצל זאת היטב. לכולם אמר שהוא עובד במסעדה ללא תמורה, ושאני - "הילד הקטן הזה" - מונע ממנו אפילו את המינימום שבמינימום, "לאכול כמו בנאדם".
אנשים הפנו אלי מבטים מאשימים.
זאת היתה מלחמה אכזרית מאין כמוה, והיה ברור לי שהיא לא יכולה להימשך. כעשרה ימים לאחר שהיווני הענק פתח מולי חזית פולנית הרמתי ידיים.
כדי שיסכים להפסקת אש הייתי צריך לפצות אותו על הפגיעה הקשה בכבודו. בעצתו של אבי כתבתי לו מכתב התנצלות בזו הלשון: "אדון שמעון היקר, מצטער על מה שאמרתי. כנראה ירשתי את הגֶנים הפרסיים של אמא שלי. מקווה שתסלח לי ולא תשמור טינה."
אבי המליץ גם לקנות לאיש מתנה קטנה ושימושית שתספק את יצר הנקמה שלו. הוא לא ציין איזה סוג של מתנה, אבל ניחשתי מה ישכך את תאוות הנקם של הענק.
בצהרי היום ניגשתי אל שמעון ושמתי בידו מעטפה ובתוכה המכתב והמתנה שרכשתי - אצבע של חשיש. "זה בשבילך ," אמרתי, וחזרתי מובס לעמדתי שליד המנגל. הוא קרא את מכתב ההתנצלות והעלה חיוך גדול. אחר־כך הוציא את השי מהמעטפה, הריח אותו, הפנה אלי מבט של מנצח, התקרב לעמדתי ושאל בזלזול, "מי יצא קטן כמו קקה של שפן?"
"אני, אני," מיהרתי להשיב.
"ומה הקקה הקטן חושב לעשות?" המשיך.
"למזוג לך מרק בשר דליקטס ולשים לך כמה שפודים על האש," אמרתי, והוספתי, "תשב, שמעון, למה אתה עומד? תן לי לשרת אותך כמו שצריך."