הנערה מתחת לרחוב

כעת

יום רביעי, 9 בינואר, 08:45, כנסיית קְלָרַה הקדושה

קוראים לו ג'ורג' והוא מחזיק נר בידו. נר לבן, קטן, כזה שהמבקרים רוכשים בחמש קרוֹנוֹת ומשחילים לאחד החריצים בטבעת הברזל הגדולה. את המטבעות הם משליכים לקופת הצדקה כאות הערכה לדלת הפתוחה של הכנסייה שבה עובד ג'ורג'. הוא אב הבית של המקום ומתייצב בכנסייה כבר בשעה שש בבוקר. אם לא כן, לא יספיק לבצע את כל המטלות העומדות בפניו.

קלרה הקדושה היא כנסייה גדולה במרכז שטוקהולם, וכדי לאפשר את קיומה של תפילת הבוקר בשבע וחצי ואת תפילת הצהריים כבר בשתים־עשרה, זקוק ג'ורג' לזמן הזה. את הנר הלבן אשר בידו הוא מצא על הרצפה. מישהו כנראה הפיל אותו ולא טרח להרים. יש הרבה אנשים שלא יאה להם להתכופף.

כנסיית קלרה הקדושה ממוקמת בלב לבה הפועם של עיר הבירה. היא הוקמה על האספלט העירוני בין נתיבי תנועה מרכזיים, הגדושים בחסרי בית ובסוחרי סמים. זוהי כנסייה עתיקה, עוצרת נשימה ביופייה, עם מקומות ישיבה רבים ומלאכי גבס צהבהבים ועליזים המעטרים את הקירות. הכנסייה קפואה בחורף ומוצלת בקיץ, והיא מאכלסת בין השאר עוברים ושבים הכמהים למעט שקט ושלווה בין מרכזי הקניות, תחנות האוטובוסים ובני האדם המתרוצצים ממקום למקום.

כהרגלו, לאחר שהמשתתפים המעטים בתפילת הבוקר עוטפים את עצמם במעילים ושבים אל מזג האוויר החורפי, ג'ורג' שוהה לבדו במבנה עצום המידות. השקט הזה נדיר, והוא מזרים בג'ורג' כוחות חדשים. הוא צומח ומתפתח מתוכו.

ג'ורג' עומד נטוע במקומו ומאזין לדממה, כשלפתע הוא שומע רחש מחוץ לדלת הכבדה. הוא מאזין למאבקן של כפות ידיים בידית הברזל. הן מאבדות אחיזתן בה ומנסות שוב לפתוח את הדלת. ואז עולה קולם של צעדים. כפות רגליים פוסעות לאט על רצפת האבן האפרפרה.

היא רזה. זו המחשבה הראשונה שעולה במוחו. חצאית שחורה ארוכה מעל זוג מכנסיים, מעיל פליז שפעם בהק בצבעו האדום, וכפפות. היא מלוכלכת. פניה מכוסי אפר, אולי אדמה, אולי דבר מה אחר. לחייה, מצחה וסנטרה מכוסים שכבה אפרפרה המבדילה אותה מסביבתה.

הוא מנחש שאינה מבוגרת, אבל גם לא ילדה. אולי בת ארבע־עשרה או חמש־עשרה. אולי אפילו שש־עשרה. קשה לקבוע בוודאות מי מסתתרת מאחורי הלכלוך הזה.

היא נעמדת מתחת לקשת שמהווה מעין שער כניסה לכנסייה. ייתכן שהיא מאזינה לדממה. אולי מחפשת אחר אנשים שאינם נמצאים שם. גורג' מנסה ליצור עימה קשר עין, אבל עיניה הריקות בוהות בחלל האוויר. היא מנותקת, אבל לא נמצאת תחת השפעת סמים. כך לפחות נדמה לו. הוא מורגל בביקורי נרקומנים בכנסייה. הם נכנסים, בוהים בחלל ויוצאים. אבל היא לא כמותם. היא פשוט לא נוכחת.

"ברוכה הבאה."

היא לא שומעת אותו.

"שמי ג'ורג'. אני אב הבית פה."

היא לא באמת מבחינה בו, אבל מתחילה לפסוע לעברו וחולפת על פניו. הריח העולה ממנה ממלא את נחיריו. נודף ממנה ניחוח של בעירה. ריח פולשני שגורם לו לסובב מעט את פניו.

צעדיה מהוססים, שקטים, אבל בגלל הדממה הם מהדהדים בין הקירות. היא חולפת על פני הספסלים הריקים כשהוא מלווה אותה במבטו. לפתע היא שוב נעצרת. עיניה נתונות במזבח. היא נפנית אל שורת הספסלים הסמוכה, מתקדמת לאמצע השורה, נתמכת בשידה הארוכה המיועדת לספרי המזמורים, ומתיישבת על אחד הספסלים כאילו ביקשה לנכס לעצמה מקום של קבע בכנסייה השוממת.

ג'ורג' בוחן את ראשה הקטן, את השיער המלוכלך הנופל על כתפיה. הוא מדליק נר נוסף ומעמידו בתוך טבעת הברזל, מזיז את עגלת הספרים שלא תפריע, ופוסע אל מקומה של המקהלה. זהו הרגע האהוב עליו ביותר במהלך היום. הוא מסדר את ספרי המזמורים על יריעת בד שחורה, וחש עצמו מעט ילדותי באהבתו את מראה הספרות הזוהרות על רקע הבד השחור מתחת לאור המופץ מהנברשות.

הוא מתקרב אליה. היא יושבת שלווה, רכונה קדימה כשזרוע אחת שלה רפויה לצד גופה. הוא לא יודע אם עיניה פקוחות או עצומות, אבל הוא מניח שאין טעם לעצום עיניים אם הן ריקות מכל הבעה.

הוא רגיל למבקרים הבודדים, השקועים במחשבותיהם, אלה שמבקשים מפלט קצר מועד בין כותלי הכנסייה. הם מוצאים שם את מה שהוא עצמו מוצא בין מועדי התפילות. אבל ג'ורג' לא יכול שלא להיאנח עמוקות למראה הצעירה המטונפת, הנטושה. הוא מעריך שהיא ודאי תישאר לשבת כאן שעה ארוכה.