כמה שוקל האושר

ספטמבר, 2000

נכנסת, השפלת מבט.

גם אני.

בחנתי אותך מזוויות עיני, כאילו שלא ידעתי איך את נראית. כתף שמוטה, חיוך מתבייש. לבשת חולצה לבנה, קצת חגיגית, עם שרשרת ועגילים בצבע בורדו. נעלת נעליים עבות ומסורבלות. התנהלת בכבדות לעבר כיסא הקש הכחול שבחדרי.

ישבת.

היית נרגשת.

גם אני.

נעתי בחוסר נוחות בכסאי, מחפשת תנוחה מרגיעה. כהרגלי, סיקלתי רגליי על מושב הכיסא, הרכנתי ראשי קדימה, נשענת על כף יד שמאל, כל‑כולי בשבילך.

את נכנסת פנימה, תמר - ענקית ומדהימה.

 

ישבתי מאחורי שולחן עץ לִבנֶה, רגלי ברזל כבדות, צבוע עננים דהויים לבן מלוכלך. הרבה הרבה כחול מסביב. בציורים, במסגרות, בפרפרים המעטרים אותן, ובשמים המבצבצים בינות לשלבי התריס. שתי מראות בחדרי. אחת ארוכה וצרה, תלויה מול כיסא המטופל, אשר ביושבו מולי יכול להביט בעצמו, בזוויות עיניו. והשנייה, מרובעת, קטנה יותר, תלויה מעל המשקל. קצת עציצים והרבה מוזיקה חרישית. היידן, באך, מוצארט.

ואת תמר, כאן.

איתי.

רגליים ארוכות, רזות להפליא, ישבן קטן ומצומק והרבה בטן.

וכולה כאן.

בין שתינו.

ככל מפגש ראשון היו לשתינו ציפיות, חששות ומתח שהתערבבו זה בזה.

התחלנו.

 

שאלון סטנדרטי, עמוס פרטים טכניים של - גיל, מצב משפחתי, היסטוריה משפחתית, מצב בריאותי, היסטוריית משקל, היסטוריית דיאטות, סוגי אוכל אהובים, מצבים מעוררי אכילה, פעילות גופנית, תפקוד מערכת העיכול, התמכרויות, עישון, הרגלי שינה, עיסוק, תחביבים, בעצם, כל שביב מידע שיש בו כדי לעזור לי ללמוד ולהרכיב תמונה ולו חלקית, שלך ושל סביבת החיים העוטפת אותך. הקפדתי לרשום הכול, גם פרטים שהיו ידועים לי.

 

והנתונים יבשים:

בת 42.

נשואה עם שני ילדים.

בית חם ותומך.

עובדת במשרה מלאה. מנהלת מסגרת חינוכית. עבודה תובענית.

סובלת מעודף משקל כבד זה 16 שנה, מאז לידת בתה הבכורה.

מגיל בית‑הספר היסודי זוכרת עצמה עם כמה ק"ג עודפים, אך תמיד זה היה בגבולות ה"בסדר" עבורה. אסתטי ואפילו סקסי במידה.

את עולם הדיאטות האינסופי היא מכירה כמו רבים, מכל כיוון אפשרי. היא שׂבעת נסיונות כושלים של "דיאטת כסח": כדורים, דיקור, ימי צום, דיאטות של תפריטים או קבוצות מזון ושיטת הנקודות של "שומרי משקל". אך למרות הנסיונות הרבים, היא עדיין סובלת מעודף משקל של 40 ק"ג.

מבחינה בריאותית היא נושאת מגילה ארוכה של תחלואים כואבים. סוכרת לא מאוזנת, לחץ דם, בעיות גב ומחלת סרטן ברמיסיה.

לתמר עולם גדוש פעילויות. היא עובדת, מתנדבת בקהילה ומעשירה עצמה בפעילויות תרבותיות מגוונות. הימים שלה מלאי עניין ועשייה, והאכילה מתמקדת בעיקר בלילות. היא מוצאת עצמה פעמים רבות ממלאת את הלילות הלבנים שלה באכילה משולחת רסן. גם במשך היום היא אוכלת אוכל עתיר שומן ובכמויות גדולות.

כיום אינה מעשנת, אינה שותה, אינה עושה כל פעילות גופנית מסודרת ובעיקר אינה מצליחה להשיל את הקילוגרמים העודפים.

גובה: 1.74 מ'.

מטרה טיפולית: הורדת משקל לשיפור רמות הסוכר ולחץ הדם, להקלה על עמוד השדרה ולתחושה נעימה יותר עם הגוף.

פרוטוקול סטנדרטי.

במהלך הטיפול ננסה לצקת לתוכו חיים.

 

עד כאן תמר, הכול היה מוכר לך ואולי אפילו די שגרתי. ועכשיו חיכית לתפריט, לתוכנית אוכל. חיכית שאשאל אותך איך את אוכלת, מה את אוכלת ומתי, כדי שביחד נבנה לך תוכנית אכילה. אולי נעימה יותר, ידידותית, אבל תוכנית אכילה.

אבל לא שלפתי דף של תפריט וגם לא ערכתי תוכנית מפורטת של מותר ואסור, מה לאכול, כמה ומתי.

ניסיתי להזמין אותך לדרך מעט שונה.

ואמרתי לך, תמר:

אז מה אין באמתחתי עבורך?

אין לי תוכנית אכילה כתובה או תפריט מדוד. אין בידי רשימת מאכלים מותרים ואסורים, ואין התוויה של סך קלוריות יומיות או חוקים קבועים של מה לאכול מתי וכמה.

יש באמתחתי בסך‑הכול דפים. בהם תנסי לנהל מעקב עצמי על התנהגויות האכילה שלך. יש בה הזמנה למסע קצת אחר, בו אין תוכנית בנויה של ארוחות מתוכננות מראש, אלא רצון וניסיון להבין את עולם האכילה שלך.

מהיכן הוא מנוהל?

מה משפיע עליו?

מה את בוחרת לאכול?

האם את בכלל בוחרת ?

האם את מצליחה לוותר על אוכל?

האם את מנהלת דיאלוג כלשהו עם האכילה שלך?

מה את מרגישה כשאת אוכלת?

מה את מרגישה לפני האכילה ואחריה?

האם יש פעמים שאת אוכלת ומגלה שאכלת רק בדיעבד?

מתוך כל אלו אולי נצליח ליצור שינוי.

 

הבטתי בך, השפלת מבט. נראית לי קצת מבולבלת. לא זו התוכנית לה חיכית, אמרת. בראשך דימיינת הנחיות ברורות לארוחות סדורות.

אבל לא. אין הוראות. מעכשיו, את בוחרת ומחליטה מה תאכלי. אם שווה לך לבזבז את הקלוריות, על מה לבזבז אותן. אם זה טעים לך.

"איך אדע מה טוב ומה לא?" שאלת.

"איך אדע שמה שבחרתי לאכול זה בסדר?"

"תמר," השבתי, "כמות הידע במזון ובדיאטות שצברת עם השנים הוא עצום. אני מאמינה שבתוכך את יודעת מתי את מגזימה, מתי את מפריזה, מתי את אוכלת סתם, ובעצם מתי יכולת מעט להתקמצן. כל מה שכרגע אני אומרת לך, שתנסי לחשוב, לעשות סדרי עדיפויות, לבחון. כמו בחנות בגדים. את נכנסת לחנות ויש בגדים מדהימים בכל מיני צבעים ובכל מיני מחירים. את, לצערך כמובן, אינך יכולה לקנות הכול, גם בגלל המידות וגם בגלל הכסף. את צריכה לבחור מה הכי נכון לך ומה את הכי אוהבת. אותו הדבר באוכל. את הרי אינך יכולה לאכול הכול הן בגלל הסוכרת והן בגלל הקלוריות. וכמו שקנייה מוגזמת ולא מתוכננת עלולה לגרום לאוברדרפט, כך גם אכילה מוגזמת גורמת להשמנה. ולכן את לא נשפטת כאן תמר, ולא נבדקת. את בוחרת, שואלת. ורק את עצמך. ואם טוב לך עם הבחירות שלך, אז גם לי."

 

עשיתי אתנחתא וסקרתי את פנייך. הן היו דרוכות ומרוכזות. המשכתי:

"אני יודעת שזה מבלבל. את חשה די אבודה, כי מאימתי את מחליטה מה תאכלי? את בעצם מכירה רק שני מצבים. או שהמטפל קובע לך מה לאכול, או שהאוכל מחליט עבורך. אבל שאת תחליטי עבור עצמך?!

הרגשתי את החשש שלך, את חוסר הידיעה איך זה יהיה עבורך. איך תרגישי בתוך תהליך כזה, בו ניתן לך חופש בחירה, בו אומרים לך תחליטי. אומרים לך, שאת זו שיודעת לעשות זאת הכי טוב. את הרי לא רגילה לבחור."

 

הבטת בי, חייכת חיוך מעוך בזוויות פיך ואמרת:

"איילת, זה שונה, אחר. אני לא יודעת. אני קצת מבולבלת. אני חוששת שלא אוכל לרשום באופן עקבי. ממתי אני מצליחה להיות במסגרת ועוד להכין שיעורי בית? ובכלל, אף פעם לא ניהלתי את האוכל של עצמי. זו חוויה מוזרה, שאני לא יודעת אם אני מסוגלת להיות בה. ובכלל, את חושבת שאני יכולה לראות בעצמי את כל כמויות האוכל שאני אוכלת? בטח אשכח חלק. את יודעת מה קורה שם באוכל, איזה כמויות? אני אתבייש לרשום, ועוד להראות לך?

אני מבינה את דרך החשיבה שלך. היא מדברת אלי, הגיונית עבורי. אבל איך אצליח לעשות זאת? אני מתארת לי שאם ארשום, מן הסתם, אוכל פחות, כי לא ארצה לראות מה אני אוכלת ובטח לא שאת תראי. אבל את חושבת שזה כל‑כך פשוט לאכול פחות? ואם לא אצליח?"

 

הבנתי אותך, תמר. את הפחדים, החרדות, הדילמות. לא יכולתי להבטיח לך כלום. רק לנסות. האמנתי שאם תצאי לדרך, דברים ישתנו, דברים יקרו.

"תמר," אמרתי, "אני מרגישה את החשש את ההתלבטות, ובשלב הזה כל מה שאני יכולה להגיד לך הוא בואי ננסה. בואי נתגלגל. מן הסתם לא ניסע מהר, ותמיד תוכלי לרדת בתחנה הקרובה אם תרגישי עייפה, מוצפת, או מאוכזבת."

שתקתי.

גם את.

ישבנו מביטות זו בזו. שותקות.

 

לאחר כמה דקות אמרת:

"איילת, אני חושבת שזה בסדר בשבילי."

ואני, מרגע שקיבלתי את רשות ההנעה, נמלאתי אנרגיה. השתוקקתי לצאת לדרך, ועוד יותר מזה השתוקקתי שתצליחי.

וכמו מנוע טורבו התחלתי להסביר לך ביתר פירוט את כללי המשחק, את החוקים, שילוו אותנו במסע המשותף.

ולתוך מתווה התוכנית שפרשׂתי בפנייך ניסיתי לצקת עוד כמה "בקשות" קטנות.

 

ביקשתי, שניהול יומן האכילה ייעשה באופן אמיתי לחלוטין. כלומר, רישום עכשווי ואותנטי עד כמה שאפשר. "הדפים, אמורים להיות מראה," אמרתי לך, "שאפשר להביט ולראות בה את המציאות האמיתית."

ביקשתי שתקפידי, שהרישום ייעשה בו ביום ואפילו במהלך היום, כדי שלא ייווצר מצב של "זיכרון סלקטיבי" וכדי שתיוותר האפשרות לתקן, לשנות. כי אם הרישום מתבצע בדיעבד, מה הועלנו?

הוספתי:

"ואז, בכל מפגש, אשקף לך מה אני רואה, מה עולה מהדפים, אופן האכילה, כמויות, סוג האוכל וכו'... דרך הדפים ננסה להבין את מהות האכילה, והמניעים שלה. ואני יודעת תמר, שאם בכל מפגש תיקחי לעצמך, ולו דבר אחד קטן מכל מה שאגיד, תפנימי אותו, תבני נדבך על גבי נדבך, סט חדש ושונה של תפישת העצמי שלך, תפישת האכילה שלך. אולי כך, אני מקווה, תפַתחי קטלוג חדש של אמונות והתנסויות, שיאפשרו לך לנהוג אחרת בעולם האכילה של עצמך.

 

החוק השני שאני רוצה לצייד אותך בו, ואולי יישמע לך קצת ילדותי, הוא לא לתת לאחרים 'לתחוב את האף' שלהם לצלחת שלך. חשוב שתשמרי על הפרטיות שלך.

היות ובתהליך שנעבור יחד אין מאכלים מותרים ואסורים, והיות וכל בחירות האוכל נעשות מהמקום הפרטי שלך, חשוב לי, שתחזקי את יכולתך לכבד את בחירותייך שלך, בלי התערבויות של הסביבה, בלי שהיא תגיד לך:

'זה מותר?'

'זה רשום בתפריט שלך?'

'איך את יכולה לאכול את זה ולהיות בדיאטה?'

'תגידי לי, בשביל מה את משלמת כל‑כך הרבה לדיאטנית שלך, אם את אוכלת מה שבא לך?'

 

נקודה חשובה נוספת היא הצורך בתכנון יום.

אומנם, כל תוכנית היא בסיס לשינויים, אבל יכולתך, תמר, לתכנן את סדר היום שלך, ואיך האוכל אמור להשתלב בו, תתרום המון להצלחתך לשלוט יותר באכילה ולהיות מודעת אליה.

למשל, אם בערב יש לך מפגש חברתי במסעדה, אז לרוב, כפי שאת רגילה עד היום, או שאת לא אוכלת כל היום, כדי לבזבז בלילה הכול, או שאת אוכלת לפני המפגש, כדי לא לאכול אוכל שמן עם כולם.

במקרה הראשון, את מגיעה 'מוטרפת מרעב' ואז יכולות השליטה שלך באכילתך אפסיים, ואת אוכלת הכול וללא הבחנה.

במקרה השני, את יושבת מול כולם מתוסכלת. כי כולם נהנים ואת לא. את אכלת סתם לחם קל בבית וכולם מתענגים על ארוחה טובה, ואז, או שאת, מתוך עצבנות, אוכלת בלי חשבון, כי לכאורה 'הכול כבר לא משנה', או שאת שומרת את התסכול לשעות הערב המאוחרות, וכשאת מגיעה הביתה את זוללת ללא הכרה. מתוך כעס על עצמך, על העולם, על הוויתור.

אני מציעה לך לנסות ולהתארגן אחרת לאירוע, לדעת שזה בסדר ליהנות בו ולאכול, אבל כדאי גם לחסוך. כלומר, גם להגיע עם 'קלוריות לבזבוז' אבל גם לא להגיע רעבה מדי. ואז, באירוע, לבחור מהדברים האהובים וליהנות במידה.

נשמע קשה, אני יודעת. אבל אני מאמינה שלאט לאט, מתוך ההתנסות, תתחילי לאהוב את עניין התכנון והמודעות. אולי יהיה באלו כדי להעצים את יכולות ההתמודדות והבחירה שלך. ואולי אפילו את ההנאה.

 

התובנה האחרונה, תמר, בה הייתי רוצה לצייד אותך, היא הידיעה שאנחנו לא עסוקים בפרויקט, אלא בתהליך, במסע. ובתור שכזה, יש לו התחלה, וההמשך? יהיה תוצאה של הקשר הטיפולי שייווצר בין שתינו, של צרכייך, של אופי המסע שנעבור, עומקו, ומשמעותו בשבילך."

 

נדמה לי, תמר, שמרבית המפגש שתקת. הקשבת, היית מופתעת.

לא כל‑כך ידעת איך הולכים בדרך הזאת. האם היא מתאימה לך?

איך תסתדרי עם מסגרת, שבעצם אינה מסגרת?

איך תתמודדי עם זה שאין תוכנית אכילה מוכתבת? עם זה שהאחריות, רובה ככולה, נופלת עלייך?

שתקת.

הבטת בי, חייכת נבוכה. הסטת תלתל סורר מעל עין נוצצת.

 

"האם נישקל?" שאלתי.

לרגע התבלבלת. לא ידעת אם את מסוגלת להביט במשקל ולדעת כמה את שוקלת ועוד יותר מזה, שאני אדע. לרגע לא עלה בדעתך, שכאן את לא חייבת להישקל, וששקילה אינה חלק הכרחי של החוזה. וודאי שלא חשבת על כך, שאני כלל לא צריכה לשקול מישהו כדי לדעת כמה הוא שוקל.

אני רואה וזה מספיק.

אני מרגישה ודי לי בזה.

השארתי לך את הבחירה.

אני יודעת שזה היה עבורך רגע קשה ומלחיץ.

יש משהו במספרים על הסקלה שמעורר פחדים למיניהם, כעסים, ולא תמיד אפשר להתמודד איתם.

הסתכלת עלי, כמצפה שאחליט בשבילך. החזרתי לך מבט והמתנתי, יודעת שבמקומות האלו אסור לי להתערב, שהם שלך.

כמה דקות של זיעה, והחלטת להעז.

118.800 ק"ג.

 

התחלנו.

פתחנו במסע.

יצאת עם דפים ריקים, ועם מעט מילים, שניסיתי לתת לך.

תהיתי האם מאיימים עלייך נסיונות הפלישה שלי, הרצון שלי לדעת מה את אוכלת, כמה, למה, מתי. האם זוהי הידחפות לתוך עולמך הסודי?

האם הרגשת שנכון לך להיות שותפה למסע?

ובכלל, האם נגעתי?

ידעתי שכרגע עלי להמתין. לא לזרז. לא להאיץ. עלי להיות קשובה לך, לקצב הפנימי שלך.

חששתי, לך כמטופלת ולי כמטפלת.

וגם קיוויתי.

גיליתי אותך, תמר, לפני כשמונה שנים. בסדנת מדיטציה, סתם אחר‑הצהריים של סתיו אפרורי.

היה בך קסם ממגנט.

ראיתי אשה עוצמתית, סוחפת, מלאת חיות, גדולה - שמנה.

אשה ענקית, המעבירה תחושה עזה של נוכחות.

ואני, קטנת גוף, קצת מבוישת.

אני אומרת גיליתי, כי כך הוא.

תגלית.

הררי שומן חובקים עולם סתרים מדהים.

מזמינים.

הררי שומן מכבידים, הגולשים מטה במדרונות חיים.

מפלים מפלים.

 

כגורל מפגשים חפוזים התגלגלו החיים במקביל ללא נקודות חיתוך משמעותיות. כמה מפגשים בסדנאות מזדמנות, לימודים משותפים, הכול במסגרת הבנאלי, השטחי.

מפגשים מזדמנים, שיחות סתמיות של "שלום שלום".

 

השינוי קרה למרגלות קופת‑חולים אליה נקריתי באקראי, שם פגשתי אותך. היה זה בוקר סתמי, מפגש סתמי. כששאלתי בשגרתיות - "מה נשמע?" אמרת:

"אני חולה, כנראה."

"מה?" נחנקתי.

"ממתי?"

"איך פתאום?"

"סרטן," אמרת. וזה היה מספיק.

נאלמתי דום.

כקפואת שד, ממעמקי הבהלה והתדהמה, שאלתי:

"אפשר יהיה להפריע לך?"

ואת בשיא הטבעיות אמרת, "בשמחה."

"להפריע?" זאת המלה היחידה שעלתה על שפתותי. לא שאלתי על עזרה, ביקורים, תמיכה. "להפריע", אמרתי.

והתחלתי להפריע. מלאת פחדים וחרדות, הן מחלה מסוג זה מאיימת כל‑כך, אבל הפרעתי. באתי מדי שבוע, עם עוגה, תבשיל, דיבור וסתם עם עצמי.

רציתי להיות עבורך, עבורי.

לפעמים דיברנו, לפעמים היית חלשה, ולפעמים נדב היה אומר שאת זקוקה לשקט.

הרגשתי שההפרעות שלי רצויות. אז הפרעתי עוד, ובאתי.

ואתם, נדב ואת, פתחתם את הדלת לרווחה.

ואני? נכנסתי.

והרגשתי נוח.

למרות המחלה, הקרחת, הסבל.

ראיתי אותך חולה.

שקועה עד צוואר בחולי המאיים לבולעך.

ואז גם ראיתי את השומן. נוזלי, מכורכם, דביק.

כעסתי עליו, שנאתי אותו. בגלל גודלו, מראהו ובעיקר בגלל הסבל שיש בו עבורך. כי מלבד הסרטן המשתולל בתוכך, את נגועה בסוכרת לא מאוזנת, בלחץ דם גבוה ובבעיות גב. וידעתי היטב, מה שאת יודעת מן הסתם כבר שנים, לא שהורדת המשקל תבריא אותך, אבל אין ספק שהורדה של 10% ממשקלך הנוכחי, עשויה לעזור לך להיות במקום טוב יותר, בריאותית, פיזית ונפשית, ולהקל משמעותית על חולייך, הפורעים בגופך ונפשך.

 

אז תיעבתי אותו, את השומן, וכל‑כך רציתי בשבילך, ולא העזתי. כי ממתי אני מזמינה מטופל לתהליך טיפולי? ממתי אני יוזמת מפגש עם מטופל?

והמשכתי להסתכל, ושתקתי.

 

עברה שנה. התחזקת. אט‑אט שבת לחיים. ואני מהצד, עוקבת בחרדה של ממש, אחר שׂערך, שהחל צומח, הסומק המכסה קלות את לחייך, חזרתך האיטית לעבודה ועלייתך ההדרגתית במשקל, אל המקום הכבד בו היית לפני פרוץ המחלה (אני חושבת שהוספת כ‑15 ק"ג).

שנה אחרי, ואני עם לבטים ממושכים, מצאתי עצמי מזמינה אותך למסע משותף.

 

זה היה במוצאי ראש השנה.

שרידי חג שוקעים לתוך לילה מבושם ריחות סתיו עגמומי.

ישבנו בחצר ביתי, גומעות את השקט.

את ואני.

"תמר, אולי אני נדחפת מבלי שהוזמנתי, אבל חשבתי להציע לך שנעשה יחד משהו אחר ממה שבטח כבר עשית עד היום עם עצמך בקשר לגוף שלך.

זה לא שאני בטוחה ביכולתי לעזור אבל חשבתי להציע לך שננסה."

הבטת בי, נבוכה, קצת נדהמת. אכן חדרתי לפרטיות שלך, באופן בוטה, בלי לבקש רשות. פשוט נדחפתי. נעת בחוסר נוחות בכיסא הפלסטיק שבחצר, נעצת מבט זגוגי בקצות אצבעותייך, ומוללת את המפית.

רגע שתקת.

לא כעסת, לא החמצת פנים. שתקת.

ראיתי טיפות זיעה מבצבצות על מצחך, חשתי את הלמות ליבך, רעדת קלות.

גם אני.

"אני לא יודעת, אני לא מבינה, מה זה אומר, במה זה כרוך," גימגמת. "לא הייתי מוכנה לדבר כזה."

"אני יודעת," אמרתי.

 

ואז הזמנתי אותך להצטרף אלי לתהליך, למסע, שינסה להוביל אותך להתמודד קצת אחרת עם הררי השומן, המצלים על חייך. חשבתי שיחד ננסה לגעת בשומן שלך ממקומות שטרם נגעת בהם, ואולי דרך זה תוכלי לוותר על התפקיד הכל‑כך מרכזי שלו בחייך.

הרגשתי שהשומן שלך טומן בחובו חשקים, צרכים, תאוות, תסכולים. ידעתי שדיאטה, במובן הכל‑כך סתמי של המלה, דינה אצלך, כישלון חרוץ. ידעתי, תמר, שאת מורכבת משכבות רבות, ותחת כל קליפה יש קליפה עבה מקודמתה. אבל נראה לי שזה מה שאיתגר וסיקרן אותי. הרצון לגלות, לדעת, ואולי להקל ולשנות.

הזמנתי אותך לחבור אלי למסע שיש לו התחלה. וסופו?

 

הבטת בי מופתעת ומוחמאת כאחת.

"למה דווקא אני?" שאלת.

לא היתה לי תשובה ברורה, היו לי יותר תחושות, אינטואיציות חזקות, שום דבר אחר שהיה בו כדי להבטיח לך משהו של ממש.

אמרתי: "תמר, אולי יחד נצליח לפלס דרך למקומות בריאים יותר עבורך, שבהם תשקלי קצת פחות, תאכלי באופן בריא ותחושי טוב יותר."

אמרתי לך שאני מזמינה אותך לצאת לדרך בה ננסה ללמוד ולהכיר אותך ואת העולם שלך, המסתתר בתוך ומאחורי השומן, ננסה ללכת בדרך בה נוכל בסופו של דבר להיפרד מחלק, לפחות, מהמעטפת, המכבידה על גופך ונפשך.

לא הבטחתי, רק הזמנתי.

בחנת אותי. את עיני, פני. חשבת והסכמת.

"נהמר ביחד," אמרת, "נגלה ביחד. מן הסתם נרוויח משהו מהדרך, מהתהליך."

 

יצאנו למסע הזה, בלי הבטחות ובלי ציפיות. יצאנו לדרך, בה חשבנו, נלמד לגלות אותך ואותי.

יצאנו, והיה ברור לנו שאנחנו הולכות יחד.

אני חושבת שזה הדבר היחיד שהיה לנו ברור.