סוכן בברלין
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סוכן בברלין
מכר
אלפי
עותקים
סוכן בברלין
מכר
אלפי
עותקים

סוכן בברלין

4.3 כוכבים (76 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

אלכס גרליס

אלכס גֶרליס נולד באנגליה והיה עיתונאי של הבי־בי־סי במשך למעלה מעשרים וחמש שנה. ב־2011 פרש מעבודתו על מנת להקדיש את כל זמנו לכתיבת רומנים. ספרי הריגול פרי עטו מבוססים על תחקיר מקיף של אירועים אמיתיים מתקופת מלחמת העולם השנייה. הוא מתגורר בלונדון עם אשתו ושתי בנותיו.

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

בשביל לחיות בין זאבים, עליך להפוך לכזה...
מותחן ריגול שאסור להחמיץ מאת אמן הז'אנר ומחבר רבי-המכר אלכס גרליס

המלחמה מגיעה לאירופה.
מרגל-העל הבריטי בארנבי אלן מתחיל בגיוס סוכנים בגרמניה. עם התפרקותם של היחסים הדיפלומטיים, רשת המרגלים מתגבשת במהרה: גרמני חובב סוסים שהרכבת התחתית בברלין היא ביתו השני, עיתונאי ספורט אמריקאי צעיר, קצין מסתורי בחיל האוויר הגרמני, דיפלומט יפני והבלתי צפויה מכולם – אשתו של קצין האס.אס.
על אף הסכנה שמרחפת תדיר מעל ראשם ולמרות החשש התמידי שייחשפו ויואשמו בבגידה, המרגלים של אלן מצליחים לשים את ידם על תוכניות סודיות ביותר של מטוס קרב גרמני חדש ולגלות מידע מודיעיני בעל השלכות נוראיות – תוכנית נועזת של יפן לתקוף את ארצות הברית. השאלה היא אם הם יוכלו להוכיח את זה... 

סוכן בברלין לוקח את הקוראים לימי מלחמת העולם השנייה האפלים ולא מרפה מהם עד לדף האחרון.

"אנסמבל דמויות מרהיב." – Financial Times
"גרליס מוכיח שהוא אמן מותחני ריגול שאינו נופל ברמתו מג'ון לה קארה" – דיוויד יאנג ("ילדי השטאזי")

פרק ראשון

הזאב
 

הזאב הוא יצור בלתי־רגיל, מעורר אימה והערצה בו־זמנית.

תרבויות רבות מעריצות את הזאב ורואות בו בעל חיים טוב־לב המביא מזל. בין השבטים הילידים בצפון אמריקה יש המאמינים שכדור הארץ נברא על ידי זאבים. האיטלקים מוקירים את הזאב על שהציל את רומולוס ורמוס.

בתרבויות אחרות הזאב נתפס כחורש רעה, כציד שיש להישמר מפניו. בימי הביניים, חלק מהתרבויות הנוצריות ראו בזאב את התגלמות הרוע, בסיפורי אגדה הוא מלוהק בעקביות כזאב הגדול, הרשע.

המיתולוגיה הנורדית מכירה בסתירה הגלומה ביחס לבעל החיים ויש בה אגדות שבהן הזאב רודף הן אחרי השמש והן אחרי הירח.

הזאב הוא בעל חיים חברותי מאוד, החי בלהקות שמספר חבריהן יכול להיות דו־ספרתי. אבל הזאב יכול גם לפעול כיצור יחיד — הזאב הבודד — ולהתקיים ללא הביטחון שמקנה הלהקה.

להקות זאבים נוהגות לפעול בתוך תחום המחיה שלהן וחוצות יותר משמונים קילומטר מדי יום.

הזאב יכול להיות מרגל מושלם.

 

 

פתח דבר
 

 

פרל הארבור, הונולולו
דצמבר 1941
 

לטום מילר מעולם לא היה זמן לענייני דת. למרבה המזל גם הוריו לא גילו בכך עניין, והעובדה ששניהם מתו לפני שהיה בן עשרים רק חיזקה את גישתו הספקנית לכל מה שקשור לאמונה.

האמונה היחידה שהנחתה את חייו של קצין הצי הצעיר היתה שעליך לנהוג כלפי הזולת כשם שהיית רוצה שינהגו כלפיך, וסוף־השבוע הזה, הראשון בדצמבר, היווה דוגמה טובה לכך.

מזה כשבועיים הצי הפסיפי נמצא בכוננות גבוהה בבסיס שלו בהוואי, וכל החופשות בוטלו. אבל בשבת בערב הוסכם שתריסר קצינים זוטרים מאוניית המערכה יו־אס־אס אריזונה יורשו לרדת לחוף, לוטננט טום מילר היה אחד מבני המזל ששמם עלה בהגרלה.

אחד מחסרי המזל היה חברו הטוב ביותר, מארק ביאנצ'י. שניהם חלקו תא צפוף והיו בני אותו גיל ובעלי אותה דרגה, ושניהם הגיעו מפילדלפיה. מארק היה הרוס מכך שלא נבחר לרדת לחופשה בחוף. הוא הכיר לאחרונה אחות בשם לוסי מבית החולים של הצי, ולוסי הצליחה לארגן להם דירה של חברה במפרץ אייאה לסוף־השבוע.

טום החליט שאם היה במצבו של מארק, הוא היה מצפה שמישהו ינהג כלפיו בהגינות — וכיוון שאחיות נהגו להסתובב בקבוצות, סביר להניח שללוסי יש חברות. לאור זאת, הוא נתן את אישור החופשה שלו למארק ביאנצ'י אסיר התודה, שהבטיח להשיב לו טובה ביום מן הימים ואמר שהעדיפות העליונה שלו בסוף־השבוע — אם כי איכשהו טום פקפק בכך — תהיה לשאול את לוסי על החברות שלה ולמצוא לטום מישהי מתאימה.

לוטננט טום מילר היה משובץ להתחיל משמרת רק ביום ראשון בשעה תשע בבוקר, לכן הרשה לעצמו להתעכב במיטת הדרגש שלו.

גם כשהיא עוגנת במקום, אוניית מערכה גדולה מפיקה קקפוניה של צלילים, תוצאה של השמת שלושים אלף טון מתכת עם אלף וחמש מאות אנשים על המים. לטום מילר נדרשו כמה רגעים עד שהבין מה העיר אותו בחמש דקות לפני שמונה באותו יום ראשון בבוקר.

תחילה שמע צעקות במסדרון, לאחריהן הוא קלט רעש דלתות נטרקות ואת יללת האזעקה מפני התקפה אווירית, וידע שהוא צריך לעלות לסיפון מהר ככל האפשר.

בהלה פשטה במסדרונות הצרים, אנשים אצו רצו בכיוונים שונים, נדחקו כנגד המחיצות בצעקות שלא מדובר בתרגיל.

טום מילר הספיק להגיע לסיפון ולראות את הגל הראשון של מפציצי הטורפדו היפניים מגיחים ביעף נמוך מכיוון צפון. הוא ראה אש תותחים פוגעת בירכתיים של היו־אס־אס נבאדה ואת יו־אס־אס וסטאל שעגנה לצדם חוטפת פגיעה ישירה.

ואז נשמע הפיצוץ הראשון. קולות הנפץ ומראה הפיצוצים הצבעוניים יצרו מחזה כמעט חגיגי.

לרגע לוטננט טום מילר היה המום מכדי להגיב, ואז מישהו צעק לו להגיע במהירות לחרטום, היכן שהשתוללה דליקה. הוא ירד במהירות בסולם והגיע לסיפון, ובאותו הרגע טורפדו נוסף פגע בחזית האונייה.

כעבור כמה שניות הוא התאושש והציץ בשעון היד שהראה שמונה דקות אחרי השעה שמונה, והוא חשב על אביו, שהעניק לו את השעון, ואיכשהו הדבר נתן לו את הכוח לקום על רגליו. הוא דידה כמה מטרים, חשב על אביו והרגיש את ידו הבוטחת אוחזת במרפקו ומכוונת אותו.

רגעיו האחרונים של לוטננט טום מילר הגיעו תוך זמן קצר: אור מסנוור וצרורות מחרישי אוזניים, ולאחריהם עלטה ודממה נצחיות.

 

ארבעים דקות אחרי מותו של לוטננט טום מילר פתחו המטוסים היפניים בגל התקיפה השני. כעבור רבע שעה הסתיימה ההתקפה על פרל הארבור, והמפציצים היפניים עזבו אחרי שהשמידו את רוב הצי הפסיפי והותירו אחריהם למעלה מאלפיים אמריקאים מתים.

מהומה ובלבול השתררו באי, וענני עשן שחור היתמרו לשמים יחד עם ריח חריף של הרס.

ממשרדו ברחוב נורת, מעל מפרץ קווארי לוֹך, לוטננט־קומנדר סאם סטיין צפה בהשתאות בהשתלשלות ההתקפה. ברגע הראשון הוא רץ להסתתר במקלט, אבל אז החליט שהוא נוטש בכך את העמדה שלו וחזר למשרדו בקומה העליונה. כל החלונות היו מנופצים, הוא סרק במשקפת את השמים ואת הנמל, עשה כמיטב יכולתו לייצב את ידיו הרועדות, עצר לרשום הערות ותהה אם לשלוח עדכון כתוב או להרים טלפון לסן דייגו.

עם סיום התקיפה השתררה דקה של דממה מוזרה, הפסקה קצרה בין רגע הסתלקות המטוסים לבין יללת הצופרים והצרחות. סאם סטיין עדיין היה שרוי בהלם, הוא ניגש לשולחן המשרדי שלו, פינה את ההריסות — ומאחר שלא ידע מה עוד לעשות — התחיל לכתוב דוח. מטוסי קרב יפניים מכסים את השמים, הנמל התמלא בהריסות, ה...

קולות צעדים על רסיסי זכוכית גרמו לו להרים את המבט. היה זה רוברט קלארק — רוברט ו' קלארק הצעיר — גם הוא לוטננט־קומנדר, שאותו הכיר מישיבות במטה הצי. קלארק שירת במשרד מודיעין הצי, הוא היה טיפוס מתנשא שאימץ לעצמו מבטא אנגלי מזויף, ונהג להתייחס בבוז לכל מי שאינו בעל דרגה בכירה משלו.

"הדרך חסומה ואני לא יכול להתקרב לקוּאהוּאָה. תן לי טלפון, שטיין." באופן מפתיע הוא נראה רגוע וביטא את השם "סטיין" כ"שטיין" ואז הרשה לעצמו לעצור ושמץ של חיוך.

"אם תמצא אחד שעובד. הם כולם מנותקים."

רוברט ו' קלארק הצעיר רחרח כאילו הוא מנסה לפענח מהו הריח. הוא פסע סביב החדר, ניסה את כל הטלפונים וטרק אותם כשהוא ממלמל "אלוהים אדירים", ומתבונן בסאם סטיין כאילו הכול באשמתו.

 

"הם השמידו את הצי," אמר סטיין. "ראיתי מכאן שהנבאדה, האריזונה, הווסט וירג'יניה והאוקלהומה חטפו פגיעות קשות. היו לפחות... כמה?... מאתיים מטוסים יפניים בכל גל?"

קלארק משך בכתפיים והדליק סיגריה מבלי להציע לסאם סטיין.

"לא היינו אמורים לדעת על זה, רוברט? בטח היה לנו מושג כלשהו, אזהרה כלשהי? התקפה בסדר גודל כזה... היא לא צצה לפתע משום מקום."

לראשונה לוטננט־קומנדר רוברט ו' קלארק הצעיר ממשרד מודיעין הצי הביט ללא התנשאות בעיני עמיתו הקצין.

"הו, בהחלט ידענו... לעזאזל, ידענו היטב."

 

 

1
 

 

אנגליה וברלין
מאי 1935
 

"מי אתה חושב ינצח?"

"סליחה?" הרוח שרקה סביב מסלול המרוצים ובארני אָלֶן לא הצליח לקלוט את דברי הגבר שעמד לצדו. הוא היה נמוך מאלן, והמבטא שלו ודאי לא היה אנגלי, היה בו משהו אירופי מובהק.

"אני מקווה שלא תחשוב אותי לבלתי־מנומס, אבל חוששני שהתפקיד שלי מונע ממני להיות מעורב בהימורים ולחוות דעה על סוסים." אלן השתדל שלא להישמע יהיר, אבל היה מודע לכך שדבריו נשמעו כהטפה יותר מכפי שהתכוון.

האיש הנהן לאטו, ונראה שהתרשם מכך שבארני בעל תפקיד חשוב כל כך שהוא נמצא במסלול מרוצים אבל מנוע מלשוחח על המרוץ המרכזי של אותו יום. הרי גביע צ'סטר היה המרוץ החשוב ביותר בשנה המתקיים במסלול הזה.

"אם יורשה לי לשאול, על איזה תפקיד מדובר?" "תפקיד" נשמע בפיו כמו "תבקיד".

"ובכן, תראה..." אלן הרפה את ידיו המתוחות מאחורי הגב וניסה לאמץ עמידה פחות צבאית. "אני עובד בג'וקי קלאב, החברה שמנהלת את המרוץ. אנחנו אחראים לפקח על אכיפת חוקי מרוצי הסוסים ולדאוג שהכול מתנהל כשורה, כך שאתה בוודאי מבין שאסור לנו לרמוז מי לדעתנו עתיד לזכות במרוץ, וחל עלינו איסור מוחלט להמר על מירוצים."

גם הפעם הוא היה מודע לכך שדבריו נשמעו יהירים לכן אמר אותם בצחוק קל, והאיש הגיב בחיוך רחב, הושיט את היד ללחוץ את ידו של בארני אלן והציג את עצמו כוורנר, ובארני אמר ששמו בארני, שהוא שמח להכיר אותו, והאם ורנר במקרה גרמני?

ורנר אמר שהוא מניח שכן, ובארני אלן חייך שוב והשיב בגרמנית, תוך שהוא מתנצל למקרה שהיא מעט חלודה, ואמר שהוא מקווה שאינו נשמע באוזני ורנר כמי שמערים קשיים בכוונה ושוורנר מבין אותו, ושמח על ההזדמנות להשתמש בגרמנית שלו.

"הגרמנית שלך טובה מאוד והמבטא שלך מצוין. אתה מדבר גרמנית מאוד צחה, כאילו שאתה מהנובר."

וכך התחילה הידידות ביניהם. בארני נתן לוורנר כרטיס ביקור ושאל אותו מהיכן הוא בגרמניה. ורנר משך בכתפיו ואמר שהוא גרמני יותר מכל דבר אחר אבל שהסבים שלו היו שווייצים, אוסטרים, הולנדים וצרפתים כך שלמרות שבילה חלק ניכר מחייו בגרמניה, הוא רואה את עצמו כאירופי. הוא גם בעל דרכון שווייצי, הוסיף ואמר. וגם צרפתי.

בארני שאל אותו מה הביא אותו לאנגליה, ווּרנר אמר שהאווירה נעימה בהרבה מזאת השוררת כיום בגרמניה ובכל מקרה התשוקה שלו למרוצי סוסים הביאה אותו לאנגליה, מולדת הענף, והאם זה נכון שזהו מסלול מרוצי הסוסים העתיק באנגליה?

"אכן, כן. למעשה זהו מסלול מרוצי הסוסים העתיק ביותר בעולם, אתה מאמין? המרוץ הראשון התקיים כאן ב-1512, קצת לפני הזמן שלי!"

שני הגברים צחקו, וּורנר אמר שהמסלול העתיק ביותר בגרמניה הוא ההוֹרנֶר רֶנבּאהן בהמבורג, בן פחות ממאה שנה, ועכשיו שהם חברים אולי בארני יכול להגיד לו מי לדעתו יזכה בגביע צ'סטר?

בארני אלן היסס, הוא בחן את הסוסים המתמודדים כשהם חלפו לפני הקהל, בזיעה שכבר ניגרה על אחוריהם, וחיפש פרטים נוספים מבעד למשקפת שהחזיק בידו. הוא הבחין בכך שוורנר התקרב אליו והסתכל עליו בציפייה, ממתין לתשובה.

"שיישאר ביננו, ורנר, הייתי הולך על דָמַסקוּס, פוסטר רוכב טוב למרחק הזה. הוא צאצא של טרנסדנט והאמא שלו היא אָטָר, כך שיש לו אילן יוחסין בכלל לא רע. אני מדבר על הסוס, לא על הרוכב!"

ורנר צחק וביקש מהחבר החדש שלו להצביע על דמסקוס, בארני עשה זאת והסביר שעכשיו עליו לחזור לעבודה ושהיה לו נעים להכיר את ורנר ואולי דרכיהם יצטלבו בעתיד במסלול מרוצים כלשהו — מי יודע?

בארני נענע בראשו שעה שעשה את דרכו לכיוון היציעים. הוא הופתע מהקלות שבה האיש הקטן והמשעשע הזה הצליח לשכנע אותו לחשוף מידע שבנסיבות רגילות לא היה עולה בדעתו לספר לאיש. לא היה ספק שמתוקף היותו עובד בחברת ניהול מסלול המרוצים הוא היה בעל מעמד מיוחד שחשף אותו למידע פנים — באיזה כושר נמצא סוס מסוים, מאילו פציעות הוא עדיין סובל. הוא ידע שאת מה ששמע היה עליו לשמור בסוד. איכשהו, האיש הזה, ורנר, גרם לו לנהוג אחרת, כמעט כאילו היה מהופנט.

בארנבי אלן כלל לא הופתע כשדמסקוס זכה, בצדק, בגביע צ'סטר. בזמן שהמתין מחוץ למסלול המרוצים למונית, הוא הרגיש משיכה בזרוע והסתובב וראה את הגרמני המטופח ניצב לידו. חיוך רחב היה מרוח על פניו של ורנר, הוא קרץ לעבר בארני קריצה רבת משמעות, אמר ששמח להכיר אותו ושהוא נהנה במיוחד מהמרוץ על גביע צ'סטר. הם לחצו שוב ידיים וורנר אמר שכרטיס הביקור של מר בארנבי עדיין אצלו ואולי הם יוכלו להיפגש בלונדון לצהריים. הוא התקרב לבארני אלן והנמיך את קולו. "הארוחה תהיה על חשבון דמסקוס!"

 

כעבור שבוע בלבד מזכירתו של בארני אלן אמרה לו שמר ורנר לוּסטֶנבֵּרגֶר התקשר. "הוא בדק איתי איזה יום יתאים לארוחת צהריים בשבוע הבא: סיכמנו על יום רביעי."

ההנחה של ורנר לפיה הם נעשו חברים היתה אמורה להרתיע את בארני אלן, אבל בדומה לשבוע הקודם, שבו רמז לו בעניין מנצח גביע צ'סטר, הוא הופתע עוד יותר מהקלות שבה עלה בידי הגרמני לקרב אותו אליו. הם אכלו במסעדה צרפתית קטנה בסמטה בשכונת סֶוֶון דַיילס, האוכל היה מצוין, ועלות בקבוק הבורגונדי ששתו השתוותה לשכרו השבועי.

עד שהארוחה הגיעה לסיומה, הם הספיקו להפוך חברים טובים. ורנר היה בעל יכולת שכנוע ואופי כריזמטי, ובארני מצא את עצמו מדבר באופן גלוי מכפי שהיה רגיל. הוא דיבר על הנישואים שלו ועל הקשיים שהוא חווה כעת, אבל שהכול יהיה בסדר; על הדאגות הכספיות שלו, על העלות המעיקה של חינוך בניו, ועל החרטות שלו שאינו חי חיים יותר... מעניינים.

לאחר מכן הם התחילו להיפגש באופן קבוע, לעתים לארוחת ערב במועדון החברים של בארני, ובמקרים אחרים במסעדה לפי בחירתו של ורנר. באותם מפגשים נהג ורנר לפתוח בשיחה ולספר מה עלה בגורל ההימורים שעשה לאחרונה: הוא רמז תמיד שזכה בסכומים משמעותיים, ובארני הסיק שהכספים האלה היו מקור הכנסתו העיקרי של חברו. ואז הגיע תורו של בארני לדבר, ורנר שתק רוב הזמן ובעיקר הנהן באהדה ועודד אותו במילה פה ושם. השיחות עם ורנר לוסטנברגר נשאו אופי של וידוי — חברו החדש גרר אותו לשוחח על נושאים שלא דמיין שידבר עליהם עם אדם זר.

רק לעתים נדירות ורנר חשף פרט אישי: עד כמה שעלה בידו של בארני להבין, ורנר היה בתחילת שנות השלושים לחייו ודיבר על הסבים שלו יותר מאשר על הוריו. מדי פעם הוא הזכיר בתי ספר שבהם למד — בשוויץ, גרמניה וצרפת — והוא ציין שנולד קתולי אבל נטש את הדת, נטש אותה מזמן. באחת מארוחות הערב שלהם בארני שאל את ורנר אם הוא נשוי ויש לו ילדים ונדהם מהתשובה. "אני מוכרח להגיד לך, בארנבי" — הוא הקפיד תמיד לקרוא לו בשמו המלא — "יש לי עניין מועט בנשים. ההעדפות שלי... שונות!"

מובן שבארני אלן נותר המום מכך שמישהו יכול לדבר באופן גלוי כל כך על חייו הפרטיים. הוא גם היה מופתע; אין ספק שוורנר היה טיפוס ססגוני, אבל הוא נראה כל כך... רגיל.

 

באותו חודש בדיוק — מאי 1935 — למעשה, בדיוק בשבוע של מרוץ גביע צ'סטר, התקיים בברלין מפגש אחר אחר לגמרי, שבו שטוּרמבּאנפיהרר של האס־אס ואשתו הובילו קבוצת אורחים למרפסת מסעדה מהודרת המשקיפה על אגם ואנזה.

קצין האס־אס היה אולי באמצע שנות השלושים לחייו, ואשתו היתה צעירה ממנו בהרבה. בעוד שהוא בלט בגובהו ובנוכחותו המרשימה והקרין סביבו מין עליונות, היא היתה דקיקה ומושכת — באופן שסובב ראשים. היא חבשה כובע בסגנון טורבן אופנתי, שצבעו הבהיר היווה ניגוד לשערה הכהה המטופח ולעיניה הכהות אף יותר. סופיה שייפר הכירה את קארל־היינריך פון נָאוּנדורף ב-1930 כשהתחילה לעבוד כמזכירה במשרד עורכי דין יוקרתי בפאזָנֶן־שטראסה. הוא היה עורך דין במשרד ונחשב למוצלח — לפחות בעיני עצמו. הוא היה גם מעוניין בסופיה, הרבה יותר מכפי שהיא היתה מעוניינת בו. הוא היה בן שלושים כשהם הכירו, מבוגר ממנה בעשר שנים ולא ממש הטיפוס שלה, אם כי, אילו היתה נשאלת מהו בדיוק הטיפוס שלה, היא היתה מתקשה להשיב. היא בוודאי היתה אומרת, שהיתה מעדיפה גבר הקרוב יותר לגילה, מישהו יותר מתורבת ורגיש, אולי. אבל אבא שלה הוקסם מקארל־היינריך, "הזמן לא עובד לטובתך," הוא אמר לה. היא התגוררה עם אביה האלמן בתנאים צנועים ברובע וֶדינג.

הם התחתנו ב-1932, ובתחילה החיים היו נעימים. משהתברר שהיא לא יכולה ללדת, קארל־היינריך גילה הרבה יותר הבנה מכפי שציפתה ממנו.

אבל בשלהי 1933, אחרי שהנאצים עלו לשלטון, החיים השתנו. היא מעולם לא ראתה את קארל־היינריך נוקט עמדה פוליטית, אבל עכשיו הוא הצטרף למפלגה הנאצית, ובתחילת 1934 התפטר מעבודתו כעורך דין והפך לקצין באס־אס. עם התפקיד הגיעו גם מנעמי השלטון והשררה. הם עברו לדירה ברובע שרלוטנבורג ולא היה חסר לה דבר.

כמי שאימץ רק לאחרונה את הנאציזם, קארל־היינריך היה להוט להפגין את אדיקותו. הוא דיבר על הצורך לחלץ את גרמניה מהצרה שבה היא נמצאת והתלהב ממה שנראה בעיניו כחזונו הברור של היטלר. הוא נעשה אדם יותר ויותר לא נעים ולבעל דעות קדומות, והאשים בכול את היהודים. חייה החומריים אמנם נעשו נוחים יותר, אולם חייה הרגשיים היו בקושי נסבלים.

הרגע שבו סופיה הבינה עד כמה קארל־היינריך נעשה נאצי אדוק היה בשבת בערב, במאי 1935. היה זה ערב קיצי יותר מאשר אביבי, רוח קלה חמימה נשבה, והשמש החלה לשקוע מעל לאגם. היה זה קרוב ליום הולדתו של אביה, וכמו תמיד, היה בעלה להוט להתפאר בעיניו. למען האמת, אבא שלה נטה להתרשם בקלות מקארל־היינריך, מבחינתו החתן שלו היה חף מכל טעות. הוא התקשה להאמין איזה מזל נפל בחיקה של בתו על שנישאה לאדם נפלא כל כך והצר על כך שאשתו המנוחה לא זכתה להכיר אותו. חודש קודם לכן אביה הצטרף לשורות המפלגה הנאצית על פי המלצתו של קארל־היינריך.

מבלי להיוועץ באשתו, קארל־היינריך הזמין שולחן במסעדה היוקרתית מאוד שמשקיפה על הוואנזה. לו היתה נשאלת, סופיה היתה אומרת שאביה ירגיש כמו נטע זר בסביבה כל כך מעודנת. הוא העדיף אוכל פשוט ושפע של בירה. ואם לא די בכך, קארל־היינריך הזמין את יושב ראש סניף המפלגה הנאצית שלהם להצטרף אליהם. לאיש השדוף קראו היינריך רובֶר, וקארל־היינריך טען בתוקף שחשוב להימנות עם ידידיו. רובר הגיע בלוויית אשתו, אישה עצבנית שעישנה במהלך הארוחה וכמעט שלא נגעה באוכל שלה.

האירוע הפך לאסון עוד בטרם הם הספיקו להתיישב. המרפסת השקיפה על האגם, שורת שולחנות אחת היתה קרובה למים ואילו שורה אחרת היתה מסודרת מאחוריה, סמוך למסעדה. השולחן שנשמר להם היה בשורה הקרובה לדלת. קארל־היינריך התעקש בפני רב־המלצרים שהמזכירה שלו הזמינה שולחן בשורה הקרובה לאגם.

"אני עמדתי על כך שהיא תזמין שולחן בשורה הראשונה. למעשה, דרשתי במפורש את השולחן ההוא."

קארל־היינריך הצביע על שולחן ששלושה זוגות היו מסובים אליו. דממה השתררה על יושבי המסעדה כשהאיש במדי אס־אס הרים את הקול.

"אני חושש שנפלה אי־הבנה, אדוני. פראו רוט הזמינה את השולחן הזה כבר לפני כמה שבועות. אבל, בבקשה, השולחן הזה שקט מאוד ויהיה לי לכבוד לכבד אותך בבקבוק —"

"פראו רוט, אה?" קארל־היינריך התקרב אל רב־המלצרים וגהר מעליו, הוא שילב את הזרועות על החזה באופן מאיים. "אתה מנסה לומר הֶר...?"

"מאן, אדוני."

"אתה מנסה לומר, הֶר מאן, שאתה מעדיף את היהודים האלה על פני קצין באס־אס והאורחים שלו!" קארל־היינריך פנה להביט לעבר השולחן של רוט. ששת הסועדים נראו המומים.

"ובכן, אדוני, אני, אני —"

"אני, אני מה, מאן? אתה מודע לחוק האזרחות שנכנס לתוקף לפני חודש?"

"כן, כמובן, אדוני —"

"ולמרות זאת אתה מרשה ל... חלאות האלה... לסעוד במסעדה שלך, ועוד נותן להם את השולחן הכי טוב?"

סופיה הביטה לעבר השולחן של רוט. הם נראו מאובנים מאימה. כל יושבי המסעדה האחרים לא הוציאו הגה, הם השפילו את מבטיהם אל הצלחת שלפניהם.

"יקירי, אולי נתיישב אל השולחן שמר מאן מציע ואולי —"

קארל־היינריך — הגבר שאותו מעולם לא אהבה אבל שתמיד התנהג אליה כראוי — הסתובב והביט בה בעיניים רושפות. הוא נופף לה בידו שתתקרב אליו, הצמיד את הפה אל אוזנה ולחש לה.

"אם אי־פעם — אי־פעם — תעזי שוב לדבר אלי כך בציבור, את תחטפי ממני סטירה מצלצלת. אני מקווה שאת מבינה. עכשיו תחייכי ותהנהני."

סופיה נשכה את שפתה והתאמצה לבלום את הדמעות. כשהרימה את מבטה, היא ראתה את הזוג רוט ואורחיהם ממהרים להסתלק.

היא זכרה רק מעט מאותו ערב, מלבד תחושת אי־הנעימות והמבוכה שנגרמה לאביה על שנאלץ להזמין מתפריט שאותו לא ממש הבין. שלושת הגברים השתכרו, ובשלב מסוים במהלך הערב קארל־היינריך קם בקושי על הרגליים והתעקש שכל הסועדים האחרים — לרבות צוות העובדים — יצטרפו אליו להרמת כוסית לכבוד הפיהרר.

הערב ההוא — שבו הבינה עד כמה קארל־היינריך הוא נאצי להוט — היה גם נקודת האל־חזור שלה. היא בישלה את הדייסה הזאת ותיאלץ עכשיו לאכול אותה. היא משלמת ביוקר על החולשה שלה. היא חשבה לעזוב את קארל־היינריך אבל היתה מודעת לכך שנטישת קצין אס־אס עלולה לגבות ממנה מחיר יקר.

לא יהיה לאן ללכת.

היא היתה לכודה.

 

 

אלכס גרליס

אלכס גֶרליס נולד באנגליה והיה עיתונאי של הבי־בי־סי במשך למעלה מעשרים וחמש שנה. ב־2011 פרש מעבודתו על מנת להקדיש את כל זמנו לכתיבת רומנים. ספרי הריגול פרי עטו מבוססים על תחקיר מקיף של אירועים אמיתיים מתקופת מלחמת העולם השנייה. הוא מתגורר בלונדון עם אשתו ושתי בנותיו.

עוד על הספר

סוכן בברלין אלכס גרליס

הזאב
 

הזאב הוא יצור בלתי־רגיל, מעורר אימה והערצה בו־זמנית.

תרבויות רבות מעריצות את הזאב ורואות בו בעל חיים טוב־לב המביא מזל. בין השבטים הילידים בצפון אמריקה יש המאמינים שכדור הארץ נברא על ידי זאבים. האיטלקים מוקירים את הזאב על שהציל את רומולוס ורמוס.

בתרבויות אחרות הזאב נתפס כחורש רעה, כציד שיש להישמר מפניו. בימי הביניים, חלק מהתרבויות הנוצריות ראו בזאב את התגלמות הרוע, בסיפורי אגדה הוא מלוהק בעקביות כזאב הגדול, הרשע.

המיתולוגיה הנורדית מכירה בסתירה הגלומה ביחס לבעל החיים ויש בה אגדות שבהן הזאב רודף הן אחרי השמש והן אחרי הירח.

הזאב הוא בעל חיים חברותי מאוד, החי בלהקות שמספר חבריהן יכול להיות דו־ספרתי. אבל הזאב יכול גם לפעול כיצור יחיד — הזאב הבודד — ולהתקיים ללא הביטחון שמקנה הלהקה.

להקות זאבים נוהגות לפעול בתוך תחום המחיה שלהן וחוצות יותר משמונים קילומטר מדי יום.

הזאב יכול להיות מרגל מושלם.

 

 

פתח דבר
 

 

פרל הארבור, הונולולו
דצמבר 1941
 

לטום מילר מעולם לא היה זמן לענייני דת. למרבה המזל גם הוריו לא גילו בכך עניין, והעובדה ששניהם מתו לפני שהיה בן עשרים רק חיזקה את גישתו הספקנית לכל מה שקשור לאמונה.

האמונה היחידה שהנחתה את חייו של קצין הצי הצעיר היתה שעליך לנהוג כלפי הזולת כשם שהיית רוצה שינהגו כלפיך, וסוף־השבוע הזה, הראשון בדצמבר, היווה דוגמה טובה לכך.

מזה כשבועיים הצי הפסיפי נמצא בכוננות גבוהה בבסיס שלו בהוואי, וכל החופשות בוטלו. אבל בשבת בערב הוסכם שתריסר קצינים זוטרים מאוניית המערכה יו־אס־אס אריזונה יורשו לרדת לחוף, לוטננט טום מילר היה אחד מבני המזל ששמם עלה בהגרלה.

אחד מחסרי המזל היה חברו הטוב ביותר, מארק ביאנצ'י. שניהם חלקו תא צפוף והיו בני אותו גיל ובעלי אותה דרגה, ושניהם הגיעו מפילדלפיה. מארק היה הרוס מכך שלא נבחר לרדת לחופשה בחוף. הוא הכיר לאחרונה אחות בשם לוסי מבית החולים של הצי, ולוסי הצליחה לארגן להם דירה של חברה במפרץ אייאה לסוף־השבוע.

טום החליט שאם היה במצבו של מארק, הוא היה מצפה שמישהו ינהג כלפיו בהגינות — וכיוון שאחיות נהגו להסתובב בקבוצות, סביר להניח שללוסי יש חברות. לאור זאת, הוא נתן את אישור החופשה שלו למארק ביאנצ'י אסיר התודה, שהבטיח להשיב לו טובה ביום מן הימים ואמר שהעדיפות העליונה שלו בסוף־השבוע — אם כי איכשהו טום פקפק בכך — תהיה לשאול את לוסי על החברות שלה ולמצוא לטום מישהי מתאימה.

לוטננט טום מילר היה משובץ להתחיל משמרת רק ביום ראשון בשעה תשע בבוקר, לכן הרשה לעצמו להתעכב במיטת הדרגש שלו.

גם כשהיא עוגנת במקום, אוניית מערכה גדולה מפיקה קקפוניה של צלילים, תוצאה של השמת שלושים אלף טון מתכת עם אלף וחמש מאות אנשים על המים. לטום מילר נדרשו כמה רגעים עד שהבין מה העיר אותו בחמש דקות לפני שמונה באותו יום ראשון בבוקר.

תחילה שמע צעקות במסדרון, לאחריהן הוא קלט רעש דלתות נטרקות ואת יללת האזעקה מפני התקפה אווירית, וידע שהוא צריך לעלות לסיפון מהר ככל האפשר.

בהלה פשטה במסדרונות הצרים, אנשים אצו רצו בכיוונים שונים, נדחקו כנגד המחיצות בצעקות שלא מדובר בתרגיל.

טום מילר הספיק להגיע לסיפון ולראות את הגל הראשון של מפציצי הטורפדו היפניים מגיחים ביעף נמוך מכיוון צפון. הוא ראה אש תותחים פוגעת בירכתיים של היו־אס־אס נבאדה ואת יו־אס־אס וסטאל שעגנה לצדם חוטפת פגיעה ישירה.

ואז נשמע הפיצוץ הראשון. קולות הנפץ ומראה הפיצוצים הצבעוניים יצרו מחזה כמעט חגיגי.

לרגע לוטננט טום מילר היה המום מכדי להגיב, ואז מישהו צעק לו להגיע במהירות לחרטום, היכן שהשתוללה דליקה. הוא ירד במהירות בסולם והגיע לסיפון, ובאותו הרגע טורפדו נוסף פגע בחזית האונייה.

כעבור כמה שניות הוא התאושש והציץ בשעון היד שהראה שמונה דקות אחרי השעה שמונה, והוא חשב על אביו, שהעניק לו את השעון, ואיכשהו הדבר נתן לו את הכוח לקום על רגליו. הוא דידה כמה מטרים, חשב על אביו והרגיש את ידו הבוטחת אוחזת במרפקו ומכוונת אותו.

רגעיו האחרונים של לוטננט טום מילר הגיעו תוך זמן קצר: אור מסנוור וצרורות מחרישי אוזניים, ולאחריהם עלטה ודממה נצחיות.

 

ארבעים דקות אחרי מותו של לוטננט טום מילר פתחו המטוסים היפניים בגל התקיפה השני. כעבור רבע שעה הסתיימה ההתקפה על פרל הארבור, והמפציצים היפניים עזבו אחרי שהשמידו את רוב הצי הפסיפי והותירו אחריהם למעלה מאלפיים אמריקאים מתים.

מהומה ובלבול השתררו באי, וענני עשן שחור היתמרו לשמים יחד עם ריח חריף של הרס.

ממשרדו ברחוב נורת, מעל מפרץ קווארי לוֹך, לוטננט־קומנדר סאם סטיין צפה בהשתאות בהשתלשלות ההתקפה. ברגע הראשון הוא רץ להסתתר במקלט, אבל אז החליט שהוא נוטש בכך את העמדה שלו וחזר למשרדו בקומה העליונה. כל החלונות היו מנופצים, הוא סרק במשקפת את השמים ואת הנמל, עשה כמיטב יכולתו לייצב את ידיו הרועדות, עצר לרשום הערות ותהה אם לשלוח עדכון כתוב או להרים טלפון לסן דייגו.

עם סיום התקיפה השתררה דקה של דממה מוזרה, הפסקה קצרה בין רגע הסתלקות המטוסים לבין יללת הצופרים והצרחות. סאם סטיין עדיין היה שרוי בהלם, הוא ניגש לשולחן המשרדי שלו, פינה את ההריסות — ומאחר שלא ידע מה עוד לעשות — התחיל לכתוב דוח. מטוסי קרב יפניים מכסים את השמים, הנמל התמלא בהריסות, ה...

קולות צעדים על רסיסי זכוכית גרמו לו להרים את המבט. היה זה רוברט קלארק — רוברט ו' קלארק הצעיר — גם הוא לוטננט־קומנדר, שאותו הכיר מישיבות במטה הצי. קלארק שירת במשרד מודיעין הצי, הוא היה טיפוס מתנשא שאימץ לעצמו מבטא אנגלי מזויף, ונהג להתייחס בבוז לכל מי שאינו בעל דרגה בכירה משלו.

"הדרך חסומה ואני לא יכול להתקרב לקוּאהוּאָה. תן לי טלפון, שטיין." באופן מפתיע הוא נראה רגוע וביטא את השם "סטיין" כ"שטיין" ואז הרשה לעצמו לעצור ושמץ של חיוך.

"אם תמצא אחד שעובד. הם כולם מנותקים."

רוברט ו' קלארק הצעיר רחרח כאילו הוא מנסה לפענח מהו הריח. הוא פסע סביב החדר, ניסה את כל הטלפונים וטרק אותם כשהוא ממלמל "אלוהים אדירים", ומתבונן בסאם סטיין כאילו הכול באשמתו.

 

"הם השמידו את הצי," אמר סטיין. "ראיתי מכאן שהנבאדה, האריזונה, הווסט וירג'יניה והאוקלהומה חטפו פגיעות קשות. היו לפחות... כמה?... מאתיים מטוסים יפניים בכל גל?"

קלארק משך בכתפיים והדליק סיגריה מבלי להציע לסאם סטיין.

"לא היינו אמורים לדעת על זה, רוברט? בטח היה לנו מושג כלשהו, אזהרה כלשהי? התקפה בסדר גודל כזה... היא לא צצה לפתע משום מקום."

לראשונה לוטננט־קומנדר רוברט ו' קלארק הצעיר ממשרד מודיעין הצי הביט ללא התנשאות בעיני עמיתו הקצין.

"הו, בהחלט ידענו... לעזאזל, ידענו היטב."

 

 

1
 

 

אנגליה וברלין
מאי 1935
 

"מי אתה חושב ינצח?"

"סליחה?" הרוח שרקה סביב מסלול המרוצים ובארני אָלֶן לא הצליח לקלוט את דברי הגבר שעמד לצדו. הוא היה נמוך מאלן, והמבטא שלו ודאי לא היה אנגלי, היה בו משהו אירופי מובהק.

"אני מקווה שלא תחשוב אותי לבלתי־מנומס, אבל חוששני שהתפקיד שלי מונע ממני להיות מעורב בהימורים ולחוות דעה על סוסים." אלן השתדל שלא להישמע יהיר, אבל היה מודע לכך שדבריו נשמעו כהטפה יותר מכפי שהתכוון.

האיש הנהן לאטו, ונראה שהתרשם מכך שבארני בעל תפקיד חשוב כל כך שהוא נמצא במסלול מרוצים אבל מנוע מלשוחח על המרוץ המרכזי של אותו יום. הרי גביע צ'סטר היה המרוץ החשוב ביותר בשנה המתקיים במסלול הזה.

"אם יורשה לי לשאול, על איזה תפקיד מדובר?" "תפקיד" נשמע בפיו כמו "תבקיד".

"ובכן, תראה..." אלן הרפה את ידיו המתוחות מאחורי הגב וניסה לאמץ עמידה פחות צבאית. "אני עובד בג'וקי קלאב, החברה שמנהלת את המרוץ. אנחנו אחראים לפקח על אכיפת חוקי מרוצי הסוסים ולדאוג שהכול מתנהל כשורה, כך שאתה בוודאי מבין שאסור לנו לרמוז מי לדעתנו עתיד לזכות במרוץ, וחל עלינו איסור מוחלט להמר על מירוצים."

גם הפעם הוא היה מודע לכך שדבריו נשמעו יהירים לכן אמר אותם בצחוק קל, והאיש הגיב בחיוך רחב, הושיט את היד ללחוץ את ידו של בארני אלן והציג את עצמו כוורנר, ובארני אמר ששמו בארני, שהוא שמח להכיר אותו, והאם ורנר במקרה גרמני?

ורנר אמר שהוא מניח שכן, ובארני אלן חייך שוב והשיב בגרמנית, תוך שהוא מתנצל למקרה שהיא מעט חלודה, ואמר שהוא מקווה שאינו נשמע באוזני ורנר כמי שמערים קשיים בכוונה ושוורנר מבין אותו, ושמח על ההזדמנות להשתמש בגרמנית שלו.

"הגרמנית שלך טובה מאוד והמבטא שלך מצוין. אתה מדבר גרמנית מאוד צחה, כאילו שאתה מהנובר."

וכך התחילה הידידות ביניהם. בארני נתן לוורנר כרטיס ביקור ושאל אותו מהיכן הוא בגרמניה. ורנר משך בכתפיו ואמר שהוא גרמני יותר מכל דבר אחר אבל שהסבים שלו היו שווייצים, אוסטרים, הולנדים וצרפתים כך שלמרות שבילה חלק ניכר מחייו בגרמניה, הוא רואה את עצמו כאירופי. הוא גם בעל דרכון שווייצי, הוסיף ואמר. וגם צרפתי.

בארני שאל אותו מה הביא אותו לאנגליה, ווּרנר אמר שהאווירה נעימה בהרבה מזאת השוררת כיום בגרמניה ובכל מקרה התשוקה שלו למרוצי סוסים הביאה אותו לאנגליה, מולדת הענף, והאם זה נכון שזהו מסלול מרוצי הסוסים העתיק באנגליה?

"אכן, כן. למעשה זהו מסלול מרוצי הסוסים העתיק ביותר בעולם, אתה מאמין? המרוץ הראשון התקיים כאן ב-1512, קצת לפני הזמן שלי!"

שני הגברים צחקו, וּורנר אמר שהמסלול העתיק ביותר בגרמניה הוא ההוֹרנֶר רֶנבּאהן בהמבורג, בן פחות ממאה שנה, ועכשיו שהם חברים אולי בארני יכול להגיד לו מי לדעתו יזכה בגביע צ'סטר?

בארני אלן היסס, הוא בחן את הסוסים המתמודדים כשהם חלפו לפני הקהל, בזיעה שכבר ניגרה על אחוריהם, וחיפש פרטים נוספים מבעד למשקפת שהחזיק בידו. הוא הבחין בכך שוורנר התקרב אליו והסתכל עליו בציפייה, ממתין לתשובה.

"שיישאר ביננו, ורנר, הייתי הולך על דָמַסקוּס, פוסטר רוכב טוב למרחק הזה. הוא צאצא של טרנסדנט והאמא שלו היא אָטָר, כך שיש לו אילן יוחסין בכלל לא רע. אני מדבר על הסוס, לא על הרוכב!"

ורנר צחק וביקש מהחבר החדש שלו להצביע על דמסקוס, בארני עשה זאת והסביר שעכשיו עליו לחזור לעבודה ושהיה לו נעים להכיר את ורנר ואולי דרכיהם יצטלבו בעתיד במסלול מרוצים כלשהו — מי יודע?

בארני נענע בראשו שעה שעשה את דרכו לכיוון היציעים. הוא הופתע מהקלות שבה האיש הקטן והמשעשע הזה הצליח לשכנע אותו לחשוף מידע שבנסיבות רגילות לא היה עולה בדעתו לספר לאיש. לא היה ספק שמתוקף היותו עובד בחברת ניהול מסלול המרוצים הוא היה בעל מעמד מיוחד שחשף אותו למידע פנים — באיזה כושר נמצא סוס מסוים, מאילו פציעות הוא עדיין סובל. הוא ידע שאת מה ששמע היה עליו לשמור בסוד. איכשהו, האיש הזה, ורנר, גרם לו לנהוג אחרת, כמעט כאילו היה מהופנט.

בארנבי אלן כלל לא הופתע כשדמסקוס זכה, בצדק, בגביע צ'סטר. בזמן שהמתין מחוץ למסלול המרוצים למונית, הוא הרגיש משיכה בזרוע והסתובב וראה את הגרמני המטופח ניצב לידו. חיוך רחב היה מרוח על פניו של ורנר, הוא קרץ לעבר בארני קריצה רבת משמעות, אמר ששמח להכיר אותו ושהוא נהנה במיוחד מהמרוץ על גביע צ'סטר. הם לחצו שוב ידיים וורנר אמר שכרטיס הביקור של מר בארנבי עדיין אצלו ואולי הם יוכלו להיפגש בלונדון לצהריים. הוא התקרב לבארני אלן והנמיך את קולו. "הארוחה תהיה על חשבון דמסקוס!"

 

כעבור שבוע בלבד מזכירתו של בארני אלן אמרה לו שמר ורנר לוּסטֶנבֵּרגֶר התקשר. "הוא בדק איתי איזה יום יתאים לארוחת צהריים בשבוע הבא: סיכמנו על יום רביעי."

ההנחה של ורנר לפיה הם נעשו חברים היתה אמורה להרתיע את בארני אלן, אבל בדומה לשבוע הקודם, שבו רמז לו בעניין מנצח גביע צ'סטר, הוא הופתע עוד יותר מהקלות שבה עלה בידי הגרמני לקרב אותו אליו. הם אכלו במסעדה צרפתית קטנה בסמטה בשכונת סֶוֶון דַיילס, האוכל היה מצוין, ועלות בקבוק הבורגונדי ששתו השתוותה לשכרו השבועי.

עד שהארוחה הגיעה לסיומה, הם הספיקו להפוך חברים טובים. ורנר היה בעל יכולת שכנוע ואופי כריזמטי, ובארני מצא את עצמו מדבר באופן גלוי מכפי שהיה רגיל. הוא דיבר על הנישואים שלו ועל הקשיים שהוא חווה כעת, אבל שהכול יהיה בסדר; על הדאגות הכספיות שלו, על העלות המעיקה של חינוך בניו, ועל החרטות שלו שאינו חי חיים יותר... מעניינים.

לאחר מכן הם התחילו להיפגש באופן קבוע, לעתים לארוחת ערב במועדון החברים של בארני, ובמקרים אחרים במסעדה לפי בחירתו של ורנר. באותם מפגשים נהג ורנר לפתוח בשיחה ולספר מה עלה בגורל ההימורים שעשה לאחרונה: הוא רמז תמיד שזכה בסכומים משמעותיים, ובארני הסיק שהכספים האלה היו מקור הכנסתו העיקרי של חברו. ואז הגיע תורו של בארני לדבר, ורנר שתק רוב הזמן ובעיקר הנהן באהדה ועודד אותו במילה פה ושם. השיחות עם ורנר לוסטנברגר נשאו אופי של וידוי — חברו החדש גרר אותו לשוחח על נושאים שלא דמיין שידבר עליהם עם אדם זר.

רק לעתים נדירות ורנר חשף פרט אישי: עד כמה שעלה בידו של בארני להבין, ורנר היה בתחילת שנות השלושים לחייו ודיבר על הסבים שלו יותר מאשר על הוריו. מדי פעם הוא הזכיר בתי ספר שבהם למד — בשוויץ, גרמניה וצרפת — והוא ציין שנולד קתולי אבל נטש את הדת, נטש אותה מזמן. באחת מארוחות הערב שלהם בארני שאל את ורנר אם הוא נשוי ויש לו ילדים ונדהם מהתשובה. "אני מוכרח להגיד לך, בארנבי" — הוא הקפיד תמיד לקרוא לו בשמו המלא — "יש לי עניין מועט בנשים. ההעדפות שלי... שונות!"

מובן שבארני אלן נותר המום מכך שמישהו יכול לדבר באופן גלוי כל כך על חייו הפרטיים. הוא גם היה מופתע; אין ספק שוורנר היה טיפוס ססגוני, אבל הוא נראה כל כך... רגיל.

 

באותו חודש בדיוק — מאי 1935 — למעשה, בדיוק בשבוע של מרוץ גביע צ'סטר, התקיים בברלין מפגש אחר אחר לגמרי, שבו שטוּרמבּאנפיהרר של האס־אס ואשתו הובילו קבוצת אורחים למרפסת מסעדה מהודרת המשקיפה על אגם ואנזה.

קצין האס־אס היה אולי באמצע שנות השלושים לחייו, ואשתו היתה צעירה ממנו בהרבה. בעוד שהוא בלט בגובהו ובנוכחותו המרשימה והקרין סביבו מין עליונות, היא היתה דקיקה ומושכת — באופן שסובב ראשים. היא חבשה כובע בסגנון טורבן אופנתי, שצבעו הבהיר היווה ניגוד לשערה הכהה המטופח ולעיניה הכהות אף יותר. סופיה שייפר הכירה את קארל־היינריך פון נָאוּנדורף ב-1930 כשהתחילה לעבוד כמזכירה במשרד עורכי דין יוקרתי בפאזָנֶן־שטראסה. הוא היה עורך דין במשרד ונחשב למוצלח — לפחות בעיני עצמו. הוא היה גם מעוניין בסופיה, הרבה יותר מכפי שהיא היתה מעוניינת בו. הוא היה בן שלושים כשהם הכירו, מבוגר ממנה בעשר שנים ולא ממש הטיפוס שלה, אם כי, אילו היתה נשאלת מהו בדיוק הטיפוס שלה, היא היתה מתקשה להשיב. היא בוודאי היתה אומרת, שהיתה מעדיפה גבר הקרוב יותר לגילה, מישהו יותר מתורבת ורגיש, אולי. אבל אבא שלה הוקסם מקארל־היינריך, "הזמן לא עובד לטובתך," הוא אמר לה. היא התגוררה עם אביה האלמן בתנאים צנועים ברובע וֶדינג.

הם התחתנו ב-1932, ובתחילה החיים היו נעימים. משהתברר שהיא לא יכולה ללדת, קארל־היינריך גילה הרבה יותר הבנה מכפי שציפתה ממנו.

אבל בשלהי 1933, אחרי שהנאצים עלו לשלטון, החיים השתנו. היא מעולם לא ראתה את קארל־היינריך נוקט עמדה פוליטית, אבל עכשיו הוא הצטרף למפלגה הנאצית, ובתחילת 1934 התפטר מעבודתו כעורך דין והפך לקצין באס־אס. עם התפקיד הגיעו גם מנעמי השלטון והשררה. הם עברו לדירה ברובע שרלוטנבורג ולא היה חסר לה דבר.

כמי שאימץ רק לאחרונה את הנאציזם, קארל־היינריך היה להוט להפגין את אדיקותו. הוא דיבר על הצורך לחלץ את גרמניה מהצרה שבה היא נמצאת והתלהב ממה שנראה בעיניו כחזונו הברור של היטלר. הוא נעשה אדם יותר ויותר לא נעים ולבעל דעות קדומות, והאשים בכול את היהודים. חייה החומריים אמנם נעשו נוחים יותר, אולם חייה הרגשיים היו בקושי נסבלים.

הרגע שבו סופיה הבינה עד כמה קארל־היינריך נעשה נאצי אדוק היה בשבת בערב, במאי 1935. היה זה ערב קיצי יותר מאשר אביבי, רוח קלה חמימה נשבה, והשמש החלה לשקוע מעל לאגם. היה זה קרוב ליום הולדתו של אביה, וכמו תמיד, היה בעלה להוט להתפאר בעיניו. למען האמת, אבא שלה נטה להתרשם בקלות מקארל־היינריך, מבחינתו החתן שלו היה חף מכל טעות. הוא התקשה להאמין איזה מזל נפל בחיקה של בתו על שנישאה לאדם נפלא כל כך והצר על כך שאשתו המנוחה לא זכתה להכיר אותו. חודש קודם לכן אביה הצטרף לשורות המפלגה הנאצית על פי המלצתו של קארל־היינריך.

מבלי להיוועץ באשתו, קארל־היינריך הזמין שולחן במסעדה היוקרתית מאוד שמשקיפה על הוואנזה. לו היתה נשאלת, סופיה היתה אומרת שאביה ירגיש כמו נטע זר בסביבה כל כך מעודנת. הוא העדיף אוכל פשוט ושפע של בירה. ואם לא די בכך, קארל־היינריך הזמין את יושב ראש סניף המפלגה הנאצית שלהם להצטרף אליהם. לאיש השדוף קראו היינריך רובֶר, וקארל־היינריך טען בתוקף שחשוב להימנות עם ידידיו. רובר הגיע בלוויית אשתו, אישה עצבנית שעישנה במהלך הארוחה וכמעט שלא נגעה באוכל שלה.

האירוע הפך לאסון עוד בטרם הם הספיקו להתיישב. המרפסת השקיפה על האגם, שורת שולחנות אחת היתה קרובה למים ואילו שורה אחרת היתה מסודרת מאחוריה, סמוך למסעדה. השולחן שנשמר להם היה בשורה הקרובה לדלת. קארל־היינריך התעקש בפני רב־המלצרים שהמזכירה שלו הזמינה שולחן בשורה הקרובה לאגם.

"אני עמדתי על כך שהיא תזמין שולחן בשורה הראשונה. למעשה, דרשתי במפורש את השולחן ההוא."

קארל־היינריך הצביע על שולחן ששלושה זוגות היו מסובים אליו. דממה השתררה על יושבי המסעדה כשהאיש במדי אס־אס הרים את הקול.

"אני חושש שנפלה אי־הבנה, אדוני. פראו רוט הזמינה את השולחן הזה כבר לפני כמה שבועות. אבל, בבקשה, השולחן הזה שקט מאוד ויהיה לי לכבוד לכבד אותך בבקבוק —"

"פראו רוט, אה?" קארל־היינריך התקרב אל רב־המלצרים וגהר מעליו, הוא שילב את הזרועות על החזה באופן מאיים. "אתה מנסה לומר הֶר...?"

"מאן, אדוני."

"אתה מנסה לומר, הֶר מאן, שאתה מעדיף את היהודים האלה על פני קצין באס־אס והאורחים שלו!" קארל־היינריך פנה להביט לעבר השולחן של רוט. ששת הסועדים נראו המומים.

"ובכן, אדוני, אני, אני —"

"אני, אני מה, מאן? אתה מודע לחוק האזרחות שנכנס לתוקף לפני חודש?"

"כן, כמובן, אדוני —"

"ולמרות זאת אתה מרשה ל... חלאות האלה... לסעוד במסעדה שלך, ועוד נותן להם את השולחן הכי טוב?"

סופיה הביטה לעבר השולחן של רוט. הם נראו מאובנים מאימה. כל יושבי המסעדה האחרים לא הוציאו הגה, הם השפילו את מבטיהם אל הצלחת שלפניהם.

"יקירי, אולי נתיישב אל השולחן שמר מאן מציע ואולי —"

קארל־היינריך — הגבר שאותו מעולם לא אהבה אבל שתמיד התנהג אליה כראוי — הסתובב והביט בה בעיניים רושפות. הוא נופף לה בידו שתתקרב אליו, הצמיד את הפה אל אוזנה ולחש לה.

"אם אי־פעם — אי־פעם — תעזי שוב לדבר אלי כך בציבור, את תחטפי ממני סטירה מצלצלת. אני מקווה שאת מבינה. עכשיו תחייכי ותהנהני."

סופיה נשכה את שפתה והתאמצה לבלום את הדמעות. כשהרימה את מבטה, היא ראתה את הזוג רוט ואורחיהם ממהרים להסתלק.

היא זכרה רק מעט מאותו ערב, מלבד תחושת אי־הנעימות והמבוכה שנגרמה לאביה על שנאלץ להזמין מתפריט שאותו לא ממש הבין. שלושת הגברים השתכרו, ובשלב מסוים במהלך הערב קארל־היינריך קם בקושי על הרגליים והתעקש שכל הסועדים האחרים — לרבות צוות העובדים — יצטרפו אליו להרמת כוסית לכבוד הפיהרר.

הערב ההוא — שבו הבינה עד כמה קארל־היינריך הוא נאצי להוט — היה גם נקודת האל־חזור שלה. היא בישלה את הדייסה הזאת ותיאלץ עכשיו לאכול אותה. היא משלמת ביוקר על החולשה שלה. היא חשבה לעזוב את קארל־היינריך אבל היתה מודעת לכך שנטישת קצין אס־אס עלולה לגבות ממנה מחיר יקר.

לא יהיה לאן ללכת.

היא היתה לכודה.