קורות חיים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
קורות חיים
הוספה למועדפים

קורות חיים

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: סלע ספרים
  • תאריך הוצאה: מאי 2014
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 336 עמ' מודפסים

תקציר

"חיינו במוצב סובבים בין שמירה, שינה, וזלילה. אחרי המלחמה נכבשנו באופוריית השלום הקרב ובא. 'ניתן שלום ונקבל שלום' הצהיר שר הביטחון משה דיין, אבל המצרים כפו מלחמה סטטית לאורך התעלה, הפגזות וצליפות והפצצות מן האוויר. אחרי ההתפכחות נבנו המוצבים, מחילות עפר מבוצרות באדני ברזל שפורקו מפסי רכבת לא שמישים, מחוזקים בסלעים ומדופנים בשקי חול. בצה"ל ובציבור התווכחו אם העם שהתפנק במלחמות 'זבנג וגמרנו' בנוי למלחמה כזו — ועלינו הוטל להוכיח שכן.

הבטתי ברחמו. הנה עם ישראל, מקטר אך עולה לעמדה, רץ בין הכדורים והפגזים ומנסה לצאת בשלום, וחוזר ומתחפר. מדי פעם נהרג חבר או קרוב, אך העם למד להתאושש ולהמשיך לחיות. ואולי גם אני. רחמו הידק את החגור, הביט בי שוב, ומשהבין שלא ממני תבוא תשועתו, הכניס מחסנית לנשקו ויצא."

www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4558970,00.html

פרק ראשון

חזרה

 

הטלפון הנייד רטט על השולחן. חי. כל כך מאוחר?

"עדיין בפגישה. דחוף?" סימסתי.

היינו אמורים כבר לסיים, אך הדיונים עם נציגי בואינג על המאיץ למנוע התארכו. פה סעיף לא מדויק דיו ושם לו"ז בלתי סביר. עוזי התמקח איתם על קוצו של יוד. עורך דין מעולה. מזלי שהתלווה אליי.

מסך הנייד הבליח. "לא. תחזור אליי כשתוכל."

כעבור זמן קצר סיימנו. החלפנו חיוכים שבעי רצון, עוזי ואני. החוזה היה חיוני לחברה והשגנו את המירב שיכולנו. לחצנו ידיים עם מארחינו ונפרדנו בנימוס כמקובל, "great talks" ו־"see you soon in Israel". בדרך למעלית נכנסתי לחדר ישיבות ריק. "אני צריך להתקשר לארץ, לבן שלי," הסברתי לעוזי.

מבעד לחלון הרחב נפרש מרכז סיאטל על שלל מגדליו. ברקע התנשאה מחט החלל, סימנה המובהק של העיר. שמש נוצצת בטרם שקיעה צבעה אותה בכתום, מייבשת ברדתה את שרידי הגשמים מהיומיים האחרונים. בשיקאגו, ניו־יורק ואורבנה השמים היו מסבירי פנים יותר. התרווחתי בכיסא העור הרך והשענתי את רגליי על השולחן הבוהק. חי ענה כבר בצלצול השני.

"היי, איך היו הפגישות?" שאל. חשתי בחיוכו מעבר לקו.

"טובות, אבל ארוכות. יותר מדי גינונים, אבל אתה בטח זוכר איך זה בארצות הברית. ומה קורה אצלך?"

"הכול בסדר," הצטחק, "אמא גם. נפגשנו אתמול לקפה ליד כיכר רבין. היה נחמד."

"ו..." חיכיתי רגע ארוך. "מה מביא אותך לצלצל אליי בשלוש בלילה?"

"אני יושב על איזה מחקר, השפעות משפטיות ופסיכולוגיות של מלחמות על דור שני, התמקדות במלחמת ההתשה. איל, אתה זוכר שלקחת אותנו לתעלה אחרי הסכם השלום עם מצרים?"

במילים ספורות חי החזיר אותי רבע מאה אחורה. חלום שהתגשם. כמו שקיוויתי במוצב, כפי שהבטחתי לך בסוף הספר, כשזה היה עדיין חלום באספמיה, שיום יבוא ואגיע עם ילדיי כתיירים לחוש את המעוז שלך, לראות מקרוב את המראות שחרטתי בראשם.

"מה קרה שהשתתקת פתאום?" נימה של דאגה נשזרה בקולו.

"לא, כלום," התעשתי, "בוודאי שאני זוכר. היית בן שבע וכזה חמוד, ולא הפסקת לשאול שאלות. מה קרה שנזכרת בזה?"

"המחקר, מלחמת ההתשה," חי התפלא שכבר שכחתי. "איל..." היסס לרגע, "זוכר איפה הספר? אוכל לצטט מתוכו דברים אישיים שלך ושל חיים?"

זוכר איפה הספר? כאילו שיכולתי לשכוח. הספר עדיין ליד מיטתי, במגירה. אמנם לא פתחתי אותו כבר שנים רבות, אך הוא חי איתי - כמוך - כמעט 40 שנה. באבחה חדה חזרה אליי התקופה ההיא, בין המלחמות, בין התיכון לשירות בצה"ל וללימודים בטכניון, החלומות, החיפושים אחרי המשמעות, האהבות. והאובדן. עדיין.

"אני חושב ש... כן, אבל..."

הספר כולל סיפורים יותר מדי אישיים. הקראתי בזמנו לרוחמה, לדב אחיך, לילדים, להוריך, להוריי, וחלקים לאופירה. אבל לצטט לאנשים זרים?

"חיוש, אני חייב לתפוש מונית לשדה התעופה. אצלצל אליך מהדרך. בכל מקרה, אני חוזר ארצה מחר בערב. נדסקס אז, או.קיי? אוהב אותך."

עוד על הספר

  • הוצאה: סלע ספרים
  • תאריך הוצאה: מאי 2014
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 336 עמ' מודפסים
קורות חיים שייקה ארצי

חזרה

 

הטלפון הנייד רטט על השולחן. חי. כל כך מאוחר?

"עדיין בפגישה. דחוף?" סימסתי.

היינו אמורים כבר לסיים, אך הדיונים עם נציגי בואינג על המאיץ למנוע התארכו. פה סעיף לא מדויק דיו ושם לו"ז בלתי סביר. עוזי התמקח איתם על קוצו של יוד. עורך דין מעולה. מזלי שהתלווה אליי.

מסך הנייד הבליח. "לא. תחזור אליי כשתוכל."

כעבור זמן קצר סיימנו. החלפנו חיוכים שבעי רצון, עוזי ואני. החוזה היה חיוני לחברה והשגנו את המירב שיכולנו. לחצנו ידיים עם מארחינו ונפרדנו בנימוס כמקובל, "great talks" ו־"see you soon in Israel". בדרך למעלית נכנסתי לחדר ישיבות ריק. "אני צריך להתקשר לארץ, לבן שלי," הסברתי לעוזי.

מבעד לחלון הרחב נפרש מרכז סיאטל על שלל מגדליו. ברקע התנשאה מחט החלל, סימנה המובהק של העיר. שמש נוצצת בטרם שקיעה צבעה אותה בכתום, מייבשת ברדתה את שרידי הגשמים מהיומיים האחרונים. בשיקאגו, ניו־יורק ואורבנה השמים היו מסבירי פנים יותר. התרווחתי בכיסא העור הרך והשענתי את רגליי על השולחן הבוהק. חי ענה כבר בצלצול השני.

"היי, איך היו הפגישות?" שאל. חשתי בחיוכו מעבר לקו.

"טובות, אבל ארוכות. יותר מדי גינונים, אבל אתה בטח זוכר איך זה בארצות הברית. ומה קורה אצלך?"

"הכול בסדר," הצטחק, "אמא גם. נפגשנו אתמול לקפה ליד כיכר רבין. היה נחמד."

"ו..." חיכיתי רגע ארוך. "מה מביא אותך לצלצל אליי בשלוש בלילה?"

"אני יושב על איזה מחקר, השפעות משפטיות ופסיכולוגיות של מלחמות על דור שני, התמקדות במלחמת ההתשה. איל, אתה זוכר שלקחת אותנו לתעלה אחרי הסכם השלום עם מצרים?"

במילים ספורות חי החזיר אותי רבע מאה אחורה. חלום שהתגשם. כמו שקיוויתי במוצב, כפי שהבטחתי לך בסוף הספר, כשזה היה עדיין חלום באספמיה, שיום יבוא ואגיע עם ילדיי כתיירים לחוש את המעוז שלך, לראות מקרוב את המראות שחרטתי בראשם.

"מה קרה שהשתתקת פתאום?" נימה של דאגה נשזרה בקולו.

"לא, כלום," התעשתי, "בוודאי שאני זוכר. היית בן שבע וכזה חמוד, ולא הפסקת לשאול שאלות. מה קרה שנזכרת בזה?"

"המחקר, מלחמת ההתשה," חי התפלא שכבר שכחתי. "איל..." היסס לרגע, "זוכר איפה הספר? אוכל לצטט מתוכו דברים אישיים שלך ושל חיים?"

זוכר איפה הספר? כאילו שיכולתי לשכוח. הספר עדיין ליד מיטתי, במגירה. אמנם לא פתחתי אותו כבר שנים רבות, אך הוא חי איתי - כמוך - כמעט 40 שנה. באבחה חדה חזרה אליי התקופה ההיא, בין המלחמות, בין התיכון לשירות בצה"ל וללימודים בטכניון, החלומות, החיפושים אחרי המשמעות, האהבות. והאובדן. עדיין.

"אני חושב ש... כן, אבל..."

הספר כולל סיפורים יותר מדי אישיים. הקראתי בזמנו לרוחמה, לדב אחיך, לילדים, להוריך, להוריי, וחלקים לאופירה. אבל לצטט לאנשים זרים?

"חיוש, אני חייב לתפוש מונית לשדה התעופה. אצלצל אליך מהדרך. בכל מקרה, אני חוזר ארצה מחר בערב. נדסקס אז, או.קיי? אוהב אותך."