מהי מדינה יהודית? 75 פנים
מבוא מאת העורכים
אהרן ברק | יהודה ריינהרץ | ידידיה צ' שטרן
ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי ובכך ייחודה לעומת כל מדינות העולם. זו קביעתה של מגילת העצמאות — הטקסט המכונן של מדינת ישראל — אשר הכריזה במאי 1948 על "הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". במרוצת השנים העניקו חוקי יסוד שחוקקה הכנסת, שהם חלק מן החוקה הישראלית המתהווה, גושפנקה חוקתית פורמלית ליהודיותה של המדינה בקובעם כי ישראל היא "מדינה יהודית ודמוקרטית".
אבל מהי המשמעות של הגדרה כפולת תיבות זו? מהו התוכן הרעיוני והמעשי שראוי לטעון בו את כל אחד משני רכיבי הזהות של המדינה — יהודית ודמוקרטית — ומהו היחס הנכון בין השניים כאשר מתקיים מתח ביניהם? ועוד: מה הם "ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית", כלשון חוקי היסוד, ובמה הם שונים מערכיה של מדינה דמוקרטית "רגילה"? המענה על שאלות אלו הוא אתגר משמעותי ברקע העובדה שמדינת ישראל היא הבית הלאומי לכלל יהודי העולם, מצד אחד, ובית אזרחי לחמישית מאזרחי המדינה שאינם יהודים, מן הצד האחר.
האתגר מתפרשׂ על פני קשת סוגיות רחבה, והעיסוק בהן כורך יחדיו תחומים רבים, ובכללם תרבות והגות, חברה וזהות, דת ולאום, מדינה ומשפט. זרמים אידאולוגיים, קבוצות זהות ומחנות פוליטיים — בתוך ישראל, ובהקשרים מסוימים גם מחוצה לה — נותנים מגוון תשובות סותרות לשאלות אלו. יש הסבורים כי המחלוקת בדבר המשמעות של היות המדינה לא רק דמוקרטית אלא גם יהודית היא שאלת היסוד המנסרת בחלל הישראלי, והיא זו שעומדת בבסיס מה שהפך להיות "מלחמת תרבות" בחברה הישראלית. ויש לה, לשאלה זו, גם השלכות פוליטיות, ואפילו קיומיות.
לקראת המועד החגיגי והמרגש של מלאות 75 שנים למדינת ישראל בחרנו ליזום מפעל אינטלקטואלי שמהדהד מעשה שעשה דוד בן־גוריון, ראש הממשלה הראשון, אשר פנה, בשנת 1958, לכחמישים "חכמי ישראל בארץ ובחוץ־לארץ" וביקש מהם להציג לו את עמדותיהם בשאלה "מיהו יהודי?". מטרתו הייתה להעשיר את הדיון, אך גם לקבל בעניין זה החלטה מושכלת באשר לנוסח ההגדרה של "יהודי" בחוקי מדינת ישראל.
באופן דומה כינסנו גם אנחנו, לקראת שנת ה-75 למדינה, 75 מאמרים, פרי הגות של דמויות מרכזיות בישראל ובעולם, אלא שהפעם התבקשו לענות על שאלה אחרת — "מהי מדינה יהודית?". רצוננו הוא להציג לדורנו ולדורות הבאים מבחר דעות מנומקות, שיחדיו רוקמות פסיפס השקפות ועמדות שמתוכן יוכל הציבור הישראלי, כמו גם קהל מתעניין ברחבי העולם, לגזור את ההעדפות הנראות לו ולממשן.
הספר נפתח בהקדמה מאת כבוד נשיא המדינה יצחק הרצוג. אחריה מובאים, לפי סדר א׳־ב׳ של שמות הכותבים, המאמרים שקיבצנו. הללו יוצרים תמונה קליידוסקופית מרתקת ומרחיבת דעת של חיוויים על מהותה של המדינה היהודית, חזונה, התנהלותה והאתגרים העומדים בפניה. אנו שמחים שעלה בידינו לכרוך יחדיו, באסופה זו, את פרי הגותם של רבות ורבים — שספר זה הוא הזדמנות נדירה בשבילם לחלוק במה זה עם זה — ובהם אינטלקטואלים ממגוון תחומי דעת, סופרים ויוצרים, רבנים ומשפטנים, עיתונאים ופוליטיקאים, פעילים חברתיים וראשי ארגונים מהארץ ומחו"ל, יהודים ושאינם יהודים.
השתדלנו להזמין אל בין דפי הספר כותבים וכותבות שינכיחו את מנעד הקולות הרחב ביותר הרלוונטי לנושא, מתוך תפיסה פלורליסטית, שלהשקפתנו היא הכרחית לשם דיון רציני בסוגיה. הפרישׂה הרחבה איננה מלמדת כי אנו סבורים שאין להציב גבולות לשיח. תחת זאת היא נועדה לאפשר לקוראות ולקוראים להקשיב לכל הקולות ולשפוט בעצמם. מאמרי הספר אינם מתיישבים, כמובן, זה עם זה. הקובץ הוא אנסמבל פוליפוני; תוצר של הגיוון והריבוי של הכותבות והכותבים, שכל אחד ואחת מהם מבטא עמדה שהיא תוצר של ניסיון חיים, זהות אישית וקהילתית, עולם ערכים והכשרה מקצועית ייחודיים לו ולה.
מכיוון שכך, אין דרך אנליטית להציג במבוא קצר זה את "תוכנו" של הספר כולו או את מלוא החוויה שעולה מבין דפיו. עם זאת, אנו מבקשים להציע מיון כללי של הנושאים שבמוקד הדיון. עיקר המאמץ של כל הכותבות והכותבים מופנה להתמודדות עם אחת משלוש קבוצות של שאלות: שאלות מושגיות, שאלות תרבותיות־חווייתיות ושאלות מעשיות.
שאלות מושגיות
מדינה דמוקרטית היא חזון נפרץ למדי בעידן שלאחר מלחמת העולם השנייה. אופן תפקודה עומד במרכז תשומת הלב של החוויה האנושית בדורות האחרונים. המחלוקות בעניין העושר התוכני של הדמוקרטיה שרירות וקיימות: יש הרואים בה אך צורת משטר ומסגרת של כללי משחק לקבלת החלטות בידי ציבור (דמוקרטיה פורמלית), ויש הרואים בה רעיון, ואף אידאל, המכוננים מחויבות לערכים מסוימים, דוגמת סובלנות, ולהסדרים ספציפיים, דוגמת מגילת זכויות האדם (דמוקרטיה מהותית). על כל פנים, האתגר של הבנת משמעויותיה של מדינה דמוקרטית אינו ייחודי לישראל. זהו סיפור ידוע, ולא־פתור, במורשת הפוליטית המערבית.
מנגד, מדינה יהודית היא תופעה ייחודית, צעירה, שהדיון בה עודנו בראשיתו. התרבות היהודית, ששורשיה עמוקים מאלה של התרבות הדמוקרטית, התקיימה אלפיים שנה בהיעדר ריבונות. הגלות רוקנה את הזיכרון היהודי מן החוויה המדינית, ולכן אין בידינו ניסיון אנושי מצטבר של ניהול ריבונות יהודית — לא במישור הערכי ולא במישור המוסדי. חֶסר זה יוצר קושי מושגי בהבנת המשמעות שיש או שאפשר לייחס למדינת ישראל כמדינה יהודית.
נוסף על הקושי המושגי הכללי (מהי מדינה דמוקרטית) ונוסף על הקושי הייחודי לנו (מהי מדינה יהודית) ישנו גם הקושי המושגי העולה מן הניסיון לשלב בין שני מוקדי הזהות של המדינה — היהודיוּת והדמוקרטיוּת. האם השילוב אפשרי מבחינה מושגית? פרשנויות שונות יתנו משקל שונה לכל אחד מן הרכיבים. פרשנויות פונדמנטליסטיות — למשל, מדינה יהודית חייבת להיות תאוקרטית; או: מדינה דמוקרטית אינה יכולה להיות מדינת לאום אתנית — מקשות על יישוב האי־הסכמה. אך כפי שעולה מאחדים מן המאמרים באסופה, גם פרשנויות מתונות יותר של כל אחד מרכיבי הזהות יוצרות מתח מושגי.
כאמור, כל אחד משני חלקיה של ההגדרה הזהותית של המדינה הוא מהות מושגית פתוחה, המותירה לנו ולדורות הבאים אפשרויות פרשניות מגוונות — תרבותיות, חברתיות, דתיות ומשפטיות — באשר לשילוב האפשרי בין השניים. מאמרי הספר תרים אחר פרשנויות שתבדוקנה את האפשרויות ואת המגבלות של השילוב מבחינה מושגית. עצם קיומו של המתח אין בו כדי לרפות ידיים: החיים בסתירה, בדיסוננס ערכי ומושגי, הם נר תמיד של "המצב האנושי".
שאלות תרבותיות־חווייתיות
ההגדרה הזהותית הכפולה משקפת את השניוּת התרבותית המאפיינת את החברה היהודית בישראל — בין תרבות מערבית־ליברלית (הנתפסת כאוניברסלית) לבין תרבות יהודית מסורתית. החברה הערבית בישראל איננה שותפה לשניות זו (היא חווה שניות בין התרבות המערבית־ליברלית לבין התרבות האסלאמית המסורתית), אך היא כמובן מושפעת ממנה.
לשניות התרבותית יש פוטנציאל מפרה בעבור החברה הישראלית, אבל היא גם גורם חשוב ביותר בעימות הפנים־ישראלי. מקצת מן הכותבות והכותבים שמים דגש על נקודות הקִרבה וההשקה שבין שתי התרבויות, בעוד אחרים מעדיפים להציג אותן כחלופות הצרות זו לזו וערוכות למאבק הבלתי נמנע, קרי למלחמת תרבות. יש המעדיפים נתיב תהליכִי ארוך טווח ליישוב העימות, ויש המעדיפים נתיב הכרעתי.
בעבר הייתה במדינת ישראל רמת הסכמיות פנים־יהודית גבוהה: מוראות השואה, אתוס הממלכתיות וצורכי ביטחון קיומיים שימשו חומרי היסוד למכנה משותף מעשי, גם אם לא אידאולוגי, בין הקבוצות בחברה היהודית. ההסכמיות הבסיסית אפשרה בעבר תפקוד משותף גם ללא הסכמה על הפֵּשר הקיומי. לעומת זאת, כיום, בעשור השמיני לקיומנו, אנו חווים תחרות כוחנית בשוק הרעיונות הישראלי. השיח הציבורי מתמקד בחשיפה מחודדת של המחלוקות התרבותיות, והצדדים נוטים להתבצר באמת תרבותית אחת. החשש הוא שמימוש החלום של האחד עלול לבוא במחיר מציאות מסויטת לאחר.
השאלה מהי מדינה יהודית כוללת בתוכה גם את שאלת המקום שאנו נותנים לתרבות היהודית, על גווניה הרבים, ובכללם הזרמים הלא־אורתודוקסיים, בחיינו הלאומיים. המתח המושגי בין "יהודית" ל"דמוקרטית" מקבל בהקשר זה ביטוי בצביון התרבותי של מדינת ישראל בהשוואה ולנוכח התרבות הגלובלית והמערבית. עד כמה ראוי וניתן לממש במרחב הציבורי הישראלי משהו מאוצרות הניסיון, הזיכרון והמשמעות של הקיום היהודי לדורותיו? ואולי כל אלו, או לפחות חלקים מהם, הם משקולת על צווארנו, כמדינה המבקשת להשתייך לעולם הגלובלי, שבמרכזו תרבות המערב? דעות שונות בסוגיה זו מוצגות בספר זה.
שאלות מעשיות
"יהדות" נתפסה מאז ומעולם כציון של עם (קריטריון דמוגרפי), של לאום (קריטריון לאומי) ושל דת (קריטריון דתי). הקיום הפיזי, הרוחני והתודעתי של הציוויליזציה היהודית, על גלגוליה, ניזון תמיד מן המקור המשולש הזה. אבל רוב גלגוליה התרחשו בתנאי גלות. האם "מדינה יהודית" אמורה גם היא לשקף את ריבוי הפנים של היהדות עצמה?
במהלך ההיסטוריה ראו רוב היהודים בשלושת הרכיבים מהות אינטגרטיבית אחת. כיום, עקב החילון ובעקבות היווסדה של מדינת ישראל, נתפרדה החבילה הזהותית. בעיני רבים אין מעגלי העם, הלאום והדת חופפים, ובמציאות הישראלית מתחולל חדשות לבקרים חיכוך ביניהם.
כך, שאלות בדבר מקומה של הדת במדינה מזינות את החיכוך הכואב בין דת ומדינה בישראל, שאיננה מפרידה בין השתיים. שאלות על הלאומיות של המדינה מעוררות מתחים ברורים בין הרוב היהודי והמיעוט הערבי, שמרגיש שהדגשת לאומיותה היהודית של המדינה באה על חשבונו. שאלות שעניינן כללי ההגירה למדינה — חוקי אזרחות וחוק השבות — קשורות בהיבט הדמוגרפי. גם כאן מתעורר בחריפות המתח בין היות המדינה יהודית לבין היותה גם בית לחמישית מאזרחי המדינה שאינם יהודים.
סקרים בקרב אזרחי המדינה הערבים מלמדים שעצם הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית, במובן של מדינת לאום אתנית (אגב, כמו רבות ממדינות העולם), יוצרת פוטנציאל לתחושות של ניכור ממשי מצידם כלפי המדינה. כיצד ראוי להתייחס לאתגר זה?
הקושי המושגי והקושי התרבותי־חווייתי מצמצמים את מרחב המחיה המשותף בין חלקי החברה הישראלית, ורבים המקרים שהצדדים מבקשים להשיג בהם הכרעה תרבותית באמצעות חוקי הכּנסת או פנייה לבית המשפט. אכן, בפועל, חלק חשוב מן הדיון בשאלות המעשיות על מהותה של מדינה יהודית ודמוקרטית מנותב אל הזירה המשפטית. עיקר התרומה של משפטנים ממוקד במאמץ לקבוע את היחס הראוי שבין "ערכיה של מדינה יהודית" ובין "ערכיה של מדינה דמוקרטית". ואולם אף שהסמכות הפרשנית למונחים אלו, המופיעים בחוקי היסוד, מסורה כמובן, כעניין שבעובדה ובחוק, לרשות השופטת, יש הסוברים כי מאחר שהדיון העקרוני במיהות של מדינת ישראל כמדינה יהודית הוא דיון זהותי ביסודו, ראוי לנהל אותו בעיקר בזירה הרעיונית, החברתית והפוליטית.
ואומנם, רבים ממאמרי האסופה מתמודדים עם מגוון שאלות מעשיות המעסיקות אותנו במהלך חייה של מדינה שזהותה כפולה — יהודית ודמוקרטית. מועלות הצעות מגוונות באשר לאיזון הראוי בסוגיות המעשיות שבהן מתעורר המתח המושגי והתרבותי־חווייתי שתואר לעיל, ולא נגרע גם מקומו של בירור זהותו של הגוף שבידיו יש להשאיר את ההכרעה.
אחד המאפיינים העיקריים של הוויית החיים במדינת ישראל במלאות לה יובל 75 הוא שאין בנמצא — בחברה, בפוליטיקה, בהגות או בחוויה — הסכמה רחבה על החזון הראוי למדינה. יש שיאמרו כי המחלוקת היא תכונה מאפיינת של העם היהודי וכי אנו חווים את גלגוליה כאן ועכשיו. ואולם החיים בתוך מחלוקת, בצד ההשפעה הברוכה שיש לעניין זה בבחינת "עושר שמור לבעליו לטובתו", עלולים גם להיות גורם מערער יציבות שסכנתו מרובה. תולדות עם ישראל מדגימות זאת, למרבה הצער, פעם אחר פעם.
לפיכך חשוב לנהל את המחלוקת מתוך כבוד הדדי לדעות הזולת. תנאי לכך הוא היכרות עם עמדות אלו כשהן מבוטאות בידי מי שמייצגים אותן באופן מנומק. לכך מכַוון ספר זה. מטרתנו היא לאפשר פולמוס ער, שמתוכו יעוצב שדה השיח האחראי והמכובד לדורות הבאים שיעסוק בשאלת השאלות של חיינו הלאומיים: "מהי מדינה יהודית?".
אנו מבקשים להודות מקרב לב לרבים שעמלו על מפעל חשוב וייחודי זה.
תודה והערכה רבה לנשיא המדינה יצחק הרצוג, שהקדים דברים לאסופת המאמרים, ולשורת האישים שניאותו להפקיד בידינו את מחשבותיהם המקובצות כאן. יבואו כולם על הברכה.
ראש וראשון לעושים במלאכה הוא ד"ר חיים זיכרמן, שיזם את הפרויקט וניהל אותו בכישרון מעשה יוצא דופן. לצידו כל צוות המכון למדיניות העם היהודי (JPPI), ובהם ד"ר שוקי פרידמן, סגן נשיא המכון; גילה אמאטי, רכזת המערכת; ועוד רבות ורבים אחרים שתרמו בעצה ובמעשה. תודה גדולה למו"ל שלנו, "ידיעות ספרים", בהנהגתו רבת ההשראה של דב איכנולד והצוות המוכשר שעימו. תודות גם לעורכת הטקסטים הקפדנית ענת ברנשטיין ולמתרגמת המאמרים מאנגלית לעברית כרמית גלעד מחברת סגיר תרגומים בינלאומיים בע"מ.
פרופ' אהרן ברק
נשיא (בדימוס) בית המשפט העליון
פרופ' יהודה ריינהרץ
נשיא ומנכ"ל קרן מנדל
פרופ' ידידיה צ' שטרן
נשיא המכון למדיניות העם היהודי (JPPI)
מהי מדינה יהודית? 75 פנים
מבוא מאת העורכים
אהרן ברק | יהודה ריינהרץ | ידידיה צ' שטרן
ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי ובכך ייחודה לעומת כל מדינות העולם. זו קביעתה של מגילת העצמאות — הטקסט המכונן של מדינת ישראל — אשר הכריזה במאי 1948 על "הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". במרוצת השנים העניקו חוקי יסוד שחוקקה הכנסת, שהם חלק מן החוקה הישראלית המתהווה, גושפנקה חוקתית פורמלית ליהודיותה של המדינה בקובעם כי ישראל היא "מדינה יהודית ודמוקרטית".
אבל מהי המשמעות של הגדרה כפולת תיבות זו? מהו התוכן הרעיוני והמעשי שראוי לטעון בו את כל אחד משני רכיבי הזהות של המדינה — יהודית ודמוקרטית — ומהו היחס הנכון בין השניים כאשר מתקיים מתח ביניהם? ועוד: מה הם "ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית", כלשון חוקי היסוד, ובמה הם שונים מערכיה של מדינה דמוקרטית "רגילה"? המענה על שאלות אלו הוא אתגר משמעותי ברקע העובדה שמדינת ישראל היא הבית הלאומי לכלל יהודי העולם, מצד אחד, ובית אזרחי לחמישית מאזרחי המדינה שאינם יהודים, מן הצד האחר.
האתגר מתפרשׂ על פני קשת סוגיות רחבה, והעיסוק בהן כורך יחדיו תחומים רבים, ובכללם תרבות והגות, חברה וזהות, דת ולאום, מדינה ומשפט. זרמים אידאולוגיים, קבוצות זהות ומחנות פוליטיים — בתוך ישראל, ובהקשרים מסוימים גם מחוצה לה — נותנים מגוון תשובות סותרות לשאלות אלו. יש הסבורים כי המחלוקת בדבר המשמעות של היות המדינה לא רק דמוקרטית אלא גם יהודית היא שאלת היסוד המנסרת בחלל הישראלי, והיא זו שעומדת בבסיס מה שהפך להיות "מלחמת תרבות" בחברה הישראלית. ויש לה, לשאלה זו, גם השלכות פוליטיות, ואפילו קיומיות.
לקראת המועד החגיגי והמרגש של מלאות 75 שנים למדינת ישראל בחרנו ליזום מפעל אינטלקטואלי שמהדהד מעשה שעשה דוד בן־גוריון, ראש הממשלה הראשון, אשר פנה, בשנת 1958, לכחמישים "חכמי ישראל בארץ ובחוץ־לארץ" וביקש מהם להציג לו את עמדותיהם בשאלה "מיהו יהודי?". מטרתו הייתה להעשיר את הדיון, אך גם לקבל בעניין זה החלטה מושכלת באשר לנוסח ההגדרה של "יהודי" בחוקי מדינת ישראל.
באופן דומה כינסנו גם אנחנו, לקראת שנת ה-75 למדינה, 75 מאמרים, פרי הגות של דמויות מרכזיות בישראל ובעולם, אלא שהפעם התבקשו לענות על שאלה אחרת — "מהי מדינה יהודית?". רצוננו הוא להציג לדורנו ולדורות הבאים מבחר דעות מנומקות, שיחדיו רוקמות פסיפס השקפות ועמדות שמתוכן יוכל הציבור הישראלי, כמו גם קהל מתעניין ברחבי העולם, לגזור את ההעדפות הנראות לו ולממשן.
הספר נפתח בהקדמה מאת כבוד נשיא המדינה יצחק הרצוג. אחריה מובאים, לפי סדר א׳־ב׳ של שמות הכותבים, המאמרים שקיבצנו. הללו יוצרים תמונה קליידוסקופית מרתקת ומרחיבת דעת של חיוויים על מהותה של המדינה היהודית, חזונה, התנהלותה והאתגרים העומדים בפניה. אנו שמחים שעלה בידינו לכרוך יחדיו, באסופה זו, את פרי הגותם של רבות ורבים — שספר זה הוא הזדמנות נדירה בשבילם לחלוק במה זה עם זה — ובהם אינטלקטואלים ממגוון תחומי דעת, סופרים ויוצרים, רבנים ומשפטנים, עיתונאים ופוליטיקאים, פעילים חברתיים וראשי ארגונים מהארץ ומחו"ל, יהודים ושאינם יהודים.
השתדלנו להזמין אל בין דפי הספר כותבים וכותבות שינכיחו את מנעד הקולות הרחב ביותר הרלוונטי לנושא, מתוך תפיסה פלורליסטית, שלהשקפתנו היא הכרחית לשם דיון רציני בסוגיה. הפרישׂה הרחבה איננה מלמדת כי אנו סבורים שאין להציב גבולות לשיח. תחת זאת היא נועדה לאפשר לקוראות ולקוראים להקשיב לכל הקולות ולשפוט בעצמם. מאמרי הספר אינם מתיישבים, כמובן, זה עם זה. הקובץ הוא אנסמבל פוליפוני; תוצר של הגיוון והריבוי של הכותבות והכותבים, שכל אחד ואחת מהם מבטא עמדה שהיא תוצר של ניסיון חיים, זהות אישית וקהילתית, עולם ערכים והכשרה מקצועית ייחודיים לו ולה.
מכיוון שכך, אין דרך אנליטית להציג במבוא קצר זה את "תוכנו" של הספר כולו או את מלוא החוויה שעולה מבין דפיו. עם זאת, אנו מבקשים להציע מיון כללי של הנושאים שבמוקד הדיון. עיקר המאמץ של כל הכותבות והכותבים מופנה להתמודדות עם אחת משלוש קבוצות של שאלות: שאלות מושגיות, שאלות תרבותיות־חווייתיות ושאלות מעשיות.
שאלות מושגיות
מדינה דמוקרטית היא חזון נפרץ למדי בעידן שלאחר מלחמת העולם השנייה. אופן תפקודה עומד במרכז תשומת הלב של החוויה האנושית בדורות האחרונים. המחלוקות בעניין העושר התוכני של הדמוקרטיה שרירות וקיימות: יש הרואים בה אך צורת משטר ומסגרת של כללי משחק לקבלת החלטות בידי ציבור (דמוקרטיה פורמלית), ויש הרואים בה רעיון, ואף אידאל, המכוננים מחויבות לערכים מסוימים, דוגמת סובלנות, ולהסדרים ספציפיים, דוגמת מגילת זכויות האדם (דמוקרטיה מהותית). על כל פנים, האתגר של הבנת משמעויותיה של מדינה דמוקרטית אינו ייחודי לישראל. זהו סיפור ידוע, ולא־פתור, במורשת הפוליטית המערבית.
מנגד, מדינה יהודית היא תופעה ייחודית, צעירה, שהדיון בה עודנו בראשיתו. התרבות היהודית, ששורשיה עמוקים מאלה של התרבות הדמוקרטית, התקיימה אלפיים שנה בהיעדר ריבונות. הגלות רוקנה את הזיכרון היהודי מן החוויה המדינית, ולכן אין בידינו ניסיון אנושי מצטבר של ניהול ריבונות יהודית — לא במישור הערכי ולא במישור המוסדי. חֶסר זה יוצר קושי מושגי בהבנת המשמעות שיש או שאפשר לייחס למדינת ישראל כמדינה יהודית.
נוסף על הקושי המושגי הכללי (מהי מדינה דמוקרטית) ונוסף על הקושי הייחודי לנו (מהי מדינה יהודית) ישנו גם הקושי המושגי העולה מן הניסיון לשלב בין שני מוקדי הזהות של המדינה — היהודיוּת והדמוקרטיוּת. האם השילוב אפשרי מבחינה מושגית? פרשנויות שונות יתנו משקל שונה לכל אחד מן הרכיבים. פרשנויות פונדמנטליסטיות — למשל, מדינה יהודית חייבת להיות תאוקרטית; או: מדינה דמוקרטית אינה יכולה להיות מדינת לאום אתנית — מקשות על יישוב האי־הסכמה. אך כפי שעולה מאחדים מן המאמרים באסופה, גם פרשנויות מתונות יותר של כל אחד מרכיבי הזהות יוצרות מתח מושגי.
כאמור, כל אחד משני חלקיה של ההגדרה הזהותית של המדינה הוא מהות מושגית פתוחה, המותירה לנו ולדורות הבאים אפשרויות פרשניות מגוונות — תרבותיות, חברתיות, דתיות ומשפטיות — באשר לשילוב האפשרי בין השניים. מאמרי הספר תרים אחר פרשנויות שתבדוקנה את האפשרויות ואת המגבלות של השילוב מבחינה מושגית. עצם קיומו של המתח אין בו כדי לרפות ידיים: החיים בסתירה, בדיסוננס ערכי ומושגי, הם נר תמיד של "המצב האנושי".
שאלות תרבותיות־חווייתיות
ההגדרה הזהותית הכפולה משקפת את השניוּת התרבותית המאפיינת את החברה היהודית בישראל — בין תרבות מערבית־ליברלית (הנתפסת כאוניברסלית) לבין תרבות יהודית מסורתית. החברה הערבית בישראל איננה שותפה לשניות זו (היא חווה שניות בין התרבות המערבית־ליברלית לבין התרבות האסלאמית המסורתית), אך היא כמובן מושפעת ממנה.
לשניות התרבותית יש פוטנציאל מפרה בעבור החברה הישראלית, אבל היא גם גורם חשוב ביותר בעימות הפנים־ישראלי. מקצת מן הכותבות והכותבים שמים דגש על נקודות הקִרבה וההשקה שבין שתי התרבויות, בעוד אחרים מעדיפים להציג אותן כחלופות הצרות זו לזו וערוכות למאבק הבלתי נמנע, קרי למלחמת תרבות. יש המעדיפים נתיב תהליכִי ארוך טווח ליישוב העימות, ויש המעדיפים נתיב הכרעתי.
בעבר הייתה במדינת ישראל רמת הסכמיות פנים־יהודית גבוהה: מוראות השואה, אתוס הממלכתיות וצורכי ביטחון קיומיים שימשו חומרי היסוד למכנה משותף מעשי, גם אם לא אידאולוגי, בין הקבוצות בחברה היהודית. ההסכמיות הבסיסית אפשרה בעבר תפקוד משותף גם ללא הסכמה על הפֵּשר הקיומי. לעומת זאת, כיום, בעשור השמיני לקיומנו, אנו חווים תחרות כוחנית בשוק הרעיונות הישראלי. השיח הציבורי מתמקד בחשיפה מחודדת של המחלוקות התרבותיות, והצדדים נוטים להתבצר באמת תרבותית אחת. החשש הוא שמימוש החלום של האחד עלול לבוא במחיר מציאות מסויטת לאחר.
השאלה מהי מדינה יהודית כוללת בתוכה גם את שאלת המקום שאנו נותנים לתרבות היהודית, על גווניה הרבים, ובכללם הזרמים הלא־אורתודוקסיים, בחיינו הלאומיים. המתח המושגי בין "יהודית" ל"דמוקרטית" מקבל בהקשר זה ביטוי בצביון התרבותי של מדינת ישראל בהשוואה ולנוכח התרבות הגלובלית והמערבית. עד כמה ראוי וניתן לממש במרחב הציבורי הישראלי משהו מאוצרות הניסיון, הזיכרון והמשמעות של הקיום היהודי לדורותיו? ואולי כל אלו, או לפחות חלקים מהם, הם משקולת על צווארנו, כמדינה המבקשת להשתייך לעולם הגלובלי, שבמרכזו תרבות המערב? דעות שונות בסוגיה זו מוצגות בספר זה.
שאלות מעשיות
"יהדות" נתפסה מאז ומעולם כציון של עם (קריטריון דמוגרפי), של לאום (קריטריון לאומי) ושל דת (קריטריון דתי). הקיום הפיזי, הרוחני והתודעתי של הציוויליזציה היהודית, על גלגוליה, ניזון תמיד מן המקור המשולש הזה. אבל רוב גלגוליה התרחשו בתנאי גלות. האם "מדינה יהודית" אמורה גם היא לשקף את ריבוי הפנים של היהדות עצמה?
במהלך ההיסטוריה ראו רוב היהודים בשלושת הרכיבים מהות אינטגרטיבית אחת. כיום, עקב החילון ובעקבות היווסדה של מדינת ישראל, נתפרדה החבילה הזהותית. בעיני רבים אין מעגלי העם, הלאום והדת חופפים, ובמציאות הישראלית מתחולל חדשות לבקרים חיכוך ביניהם.
כך, שאלות בדבר מקומה של הדת במדינה מזינות את החיכוך הכואב בין דת ומדינה בישראל, שאיננה מפרידה בין השתיים. שאלות על הלאומיות של המדינה מעוררות מתחים ברורים בין הרוב היהודי והמיעוט הערבי, שמרגיש שהדגשת לאומיותה היהודית של המדינה באה על חשבונו. שאלות שעניינן כללי ההגירה למדינה — חוקי אזרחות וחוק השבות — קשורות בהיבט הדמוגרפי. גם כאן מתעורר בחריפות המתח בין היות המדינה יהודית לבין היותה גם בית לחמישית מאזרחי המדינה שאינם יהודים.
סקרים בקרב אזרחי המדינה הערבים מלמדים שעצם הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית, במובן של מדינת לאום אתנית (אגב, כמו רבות ממדינות העולם), יוצרת פוטנציאל לתחושות של ניכור ממשי מצידם כלפי המדינה. כיצד ראוי להתייחס לאתגר זה?
הקושי המושגי והקושי התרבותי־חווייתי מצמצמים את מרחב המחיה המשותף בין חלקי החברה הישראלית, ורבים המקרים שהצדדים מבקשים להשיג בהם הכרעה תרבותית באמצעות חוקי הכּנסת או פנייה לבית המשפט. אכן, בפועל, חלק חשוב מן הדיון בשאלות המעשיות על מהותה של מדינה יהודית ודמוקרטית מנותב אל הזירה המשפטית. עיקר התרומה של משפטנים ממוקד במאמץ לקבוע את היחס הראוי שבין "ערכיה של מדינה יהודית" ובין "ערכיה של מדינה דמוקרטית". ואולם אף שהסמכות הפרשנית למונחים אלו, המופיעים בחוקי היסוד, מסורה כמובן, כעניין שבעובדה ובחוק, לרשות השופטת, יש הסוברים כי מאחר שהדיון העקרוני במיהות של מדינת ישראל כמדינה יהודית הוא דיון זהותי ביסודו, ראוי לנהל אותו בעיקר בזירה הרעיונית, החברתית והפוליטית.
ואומנם, רבים ממאמרי האסופה מתמודדים עם מגוון שאלות מעשיות המעסיקות אותנו במהלך חייה של מדינה שזהותה כפולה — יהודית ודמוקרטית. מועלות הצעות מגוונות באשר לאיזון הראוי בסוגיות המעשיות שבהן מתעורר המתח המושגי והתרבותי־חווייתי שתואר לעיל, ולא נגרע גם מקומו של בירור זהותו של הגוף שבידיו יש להשאיר את ההכרעה.
אחד המאפיינים העיקריים של הוויית החיים במדינת ישראל במלאות לה יובל 75 הוא שאין בנמצא — בחברה, בפוליטיקה, בהגות או בחוויה — הסכמה רחבה על החזון הראוי למדינה. יש שיאמרו כי המחלוקת היא תכונה מאפיינת של העם היהודי וכי אנו חווים את גלגוליה כאן ועכשיו. ואולם החיים בתוך מחלוקת, בצד ההשפעה הברוכה שיש לעניין זה בבחינת "עושר שמור לבעליו לטובתו", עלולים גם להיות גורם מערער יציבות שסכנתו מרובה. תולדות עם ישראל מדגימות זאת, למרבה הצער, פעם אחר פעם.
לפיכך חשוב לנהל את המחלוקת מתוך כבוד הדדי לדעות הזולת. תנאי לכך הוא היכרות עם עמדות אלו כשהן מבוטאות בידי מי שמייצגים אותן באופן מנומק. לכך מכַוון ספר זה. מטרתנו היא לאפשר פולמוס ער, שמתוכו יעוצב שדה השיח האחראי והמכובד לדורות הבאים שיעסוק בשאלת השאלות של חיינו הלאומיים: "מהי מדינה יהודית?".
אנו מבקשים להודות מקרב לב לרבים שעמלו על מפעל חשוב וייחודי זה.
תודה והערכה רבה לנשיא המדינה יצחק הרצוג, שהקדים דברים לאסופת המאמרים, ולשורת האישים שניאותו להפקיד בידינו את מחשבותיהם המקובצות כאן. יבואו כולם על הברכה.
ראש וראשון לעושים במלאכה הוא ד"ר חיים זיכרמן, שיזם את הפרויקט וניהל אותו בכישרון מעשה יוצא דופן. לצידו כל צוות המכון למדיניות העם היהודי (JPPI), ובהם ד"ר שוקי פרידמן, סגן נשיא המכון; גילה אמאטי, רכזת המערכת; ועוד רבות ורבים אחרים שתרמו בעצה ובמעשה. תודה גדולה למו"ל שלנו, "ידיעות ספרים", בהנהגתו רבת ההשראה של דב איכנולד והצוות המוכשר שעימו. תודות גם לעורכת הטקסטים הקפדנית ענת ברנשטיין ולמתרגמת המאמרים מאנגלית לעברית כרמית גלעד מחברת סגיר תרגומים בינלאומיים בע"מ.
פרופ' אהרן ברק
נשיא (בדימוס) בית המשפט העליון
פרופ' יהודה ריינהרץ
נשיא ומנכ"ל קרן מנדל
פרופ' ידידיה צ' שטרן
נשיא המכון למדיניות העם היהודי (JPPI)
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
