המערכת בעקבות שוד האמנות הגדול
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המערכת בעקבות שוד האמנות הגדול
הוספה למועדפים

המערכת בעקבות שוד האמנות הגדול

5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

עודד שלום

עודד שלום הוא עיתונאי וסופר. יליד 1971, נולד וגדל בבת-ים. החל את דרכו העיתונאית במקומון "חולון בת ים" של ידיעות תקשורת במרץ 1993, ממנו עבר לעיתון "תל אביב".

תקציר

"היינו בתוך המוזיאון, אתם לא מאמינים," סיפר אלדד, "הסיור שלנו כבר התחיל ופתאום שמענו צעקות מהקומה השנייה, מה-זה צעקות, צרחות!!! 'הקירות עירומים! הקירות עירומים!'"

אוסף האמנות היקר של הטייקון אדם קורדובה, אחד מעשירי המדינה, נגנב מהמוזיאון, והילדים נקלעים להרפתקה מסמרת שיער שתחשוף בפניהם את כל מה שלא רצו לדעת הן על עולם העסקים והן על עולם הפשע. כדי לפתור את התעלומה המסתורית יהיה עליהם לגלות אומץ לב, חדות מחשבה ויכולת שיתוף פעולה.

המערכת בעקבות שוד האמנות הגדול הוא הספר השלישי בסדרה האהובה "המערכת". שני הספרים הקודמים זכו להצלחה והמערכת - נסחפים בזרם אף נבחר למצעד הספרים המומלצים של משרד החינוך.

עודד שלום הוא עיתונאי חוקר בעיתון "ידיעות אחרונות". בימים הוא כותב כתבות לעיתון ובלילות הוא כותב לילדים. ולפעמים להפך.

פרק ראשון

פרק 1

 

משרד מפקד תחנת המשטרה החל להתמלא אנשים. תמר עמדה מול רוני ויישרה את צווארון חולצתו והוא בתגובה ניסה להתחמק בנרגנות. "אוף, מה זה משנה אם הצווארון ישר או עקום?" סינן בשקט לעברה, "למי זה משנה? הלוואי שזה יהיה כבר מאחורינו, אין לי סבלנות להצגות האלה..."

השעה היתה קצת לפני תשע בבוקר והאנשים שהגיעו לתחנת המשטרה לבשו בגדי חג. למעלה מחודשיים עברו מאז פרשת חטיפתה של עדן מילר מכיתה ו', פרשה שהסתיימה בסוף טוב ובחזרתה הביתה, בעקבות החקירה המהירה של חברי עיתון "המערכת". המורה ציפי אמרה שהמשטרה מתעקשת לערוך טקס חגיגי ולחלק לילדי עיתון בית הספר תעודות הוקרה בחתימתו של מפקד המשטרה הארצי, "על פעולתם המקורית והנחושה שהביאה לפתרון התעלומה," דיקלמה את הנוסח שנשלח לה מבעוד מועד לאישור.

כל ניסיונותיהם של הילדים להתנגד למסיבה המאולצת שנכפתה עליהם כשלו. כולם התייצבו באותו הבוקר בכניסה לתחנת המשטרה, בחולצות לבנות חגיגיות, לבד מאלדד שהצליח ברגע האחרון לחמוק מהאירוע, "כי אין מה לעשות," הכריז יום קודם לכן בחיוך גדול, "מישהו צריך לצלם מחר את סיור ילדי כיתות ג' וד' במוזיאון, ואם אני לא טועה, המישהו הזה הוא אני. כי אני," תקע את מרפקו בקנטרנות בצלעותיו של רוני, "צלם המערכת! ככה שאתם תלכו למשטרה ותקבלו צביטות בלחיים ואני אסתובב לי במוזיאון..."

"ממתי אתה כל כך שמח ללכת למוזיאון?" החזיר לו רוני בהקנטה. "כולנו זוכרים שאחרי הסיור האחרון שצילמת במוזיאון חזרת למערכת והכרזת חגיגית וחד־משמעית שאתה עם המוזיאון גמרת, שאם עוד פעם אחת יטילו עליך לצלם ביקור כזה אתה תולה את המצלמה ומגיש התפטרות."

"נו, הזמנים השתנו," חייך אלדד, "וגם אנשים משתנים, כולל ילדים... דווקא התחלתי לחבב את המוזיאון. קראתי באינטרנט שנפתחה שם תערוכה של אוסף אמנות חשוב מאוד, אחד האוספים הגדולים בארץ, ככה שאני אוכל גם ללמוד קצת," אמר תוך כדי קריצה לרוני שלאחריה הישיר מבט רציני אל ציפי המורה.

זו ישבה מאחורי השולחן הקטן ועברה על רשימת הכתבות לגיליון הבא של עיתון "המערכת".

"הדֶד־לַיין שלכם הוא עוד שבועיים," הרימה את מבטה מהנייר, "ואני לא רואה שיש לכם יותר מדי חומרים. אני מבינה שהחלטתם לרדת מהכתבה על איסוף הבקבוקים למִחזוּר, אבל לא הבאתם כתבה אחרת בִּמְקום. אלדד," פנתה אליו ציפי, "אתה תלך מחר למוזיאון ושאר החבורה תקבל בשמך את התעודה שלך. אין ברירה, חייבים לצלם את הסיור הזה, כי כרגע זה המעט שיש לנו לגיליון הבא. אַת, עדן," הביטה עכשיו בעדן, "תכתבי על תערוכת האוסף. אני אתאם לך פגישה במוזיאון ותוכלי לאסוף גם חומרים מסביב."

עדן הינהנה.

חדרון המערכת, שבלאו הכי היה קטנטן כצינוק בבית סוהר, הפך לקופסת גפרורים עם הצטרפותה של עדן לעיתון. תמר ישבה על הרצפה צמודה לדלת החדר, לידה הצטופפה שירה ומעליהן עמדו עדן, רוני ואלדד. שירה ניסתה לערוך רשימות במחברתה הגדולה שאותה השעינה על ברכיה, אך התקשתה למצוא תנוחה מתאימה לכתיבה.

"ומה עם התחקיר על הנזקים הנגרמים מצפִייה ממושכת בטלוויזיה?" שאלה ציפי כשעיניה בדף הנושאים שלמולה.

כולם שתקו. רוני ואלדד הסתירו פיהוק, תמר כבשה את מבטה ברצפה.

"אנחנו עובדות על זה!" הצילה עדן את המצב. "אני ושירה כבר התחלנו לדבר עם מומחים לפסיכולוגיה ולתרבות ילדים." היא הבליעה חיוך קטנטן והביטה בשירה. זו השׂימה את עצמה רושמת במחברתה, אך התקשתה לשלוט בסומק שכיסה את פניה.

עודד שלום

עודד שלום הוא עיתונאי וסופר. יליד 1971, נולד וגדל בבת-ים. החל את דרכו העיתונאית במקומון "חולון בת ים" של ידיעות תקשורת במרץ 1993, ממנו עבר לעיתון "תל אביב".

עוד על הספר

המערכת בעקבות שוד האמנות הגדול עודד שלום

פרק 1

 

משרד מפקד תחנת המשטרה החל להתמלא אנשים. תמר עמדה מול רוני ויישרה את צווארון חולצתו והוא בתגובה ניסה להתחמק בנרגנות. "אוף, מה זה משנה אם הצווארון ישר או עקום?" סינן בשקט לעברה, "למי זה משנה? הלוואי שזה יהיה כבר מאחורינו, אין לי סבלנות להצגות האלה..."

השעה היתה קצת לפני תשע בבוקר והאנשים שהגיעו לתחנת המשטרה לבשו בגדי חג. למעלה מחודשיים עברו מאז פרשת חטיפתה של עדן מילר מכיתה ו', פרשה שהסתיימה בסוף טוב ובחזרתה הביתה, בעקבות החקירה המהירה של חברי עיתון "המערכת". המורה ציפי אמרה שהמשטרה מתעקשת לערוך טקס חגיגי ולחלק לילדי עיתון בית הספר תעודות הוקרה בחתימתו של מפקד המשטרה הארצי, "על פעולתם המקורית והנחושה שהביאה לפתרון התעלומה," דיקלמה את הנוסח שנשלח לה מבעוד מועד לאישור.

כל ניסיונותיהם של הילדים להתנגד למסיבה המאולצת שנכפתה עליהם כשלו. כולם התייצבו באותו הבוקר בכניסה לתחנת המשטרה, בחולצות לבנות חגיגיות, לבד מאלדד שהצליח ברגע האחרון לחמוק מהאירוע, "כי אין מה לעשות," הכריז יום קודם לכן בחיוך גדול, "מישהו צריך לצלם מחר את סיור ילדי כיתות ג' וד' במוזיאון, ואם אני לא טועה, המישהו הזה הוא אני. כי אני," תקע את מרפקו בקנטרנות בצלעותיו של רוני, "צלם המערכת! ככה שאתם תלכו למשטרה ותקבלו צביטות בלחיים ואני אסתובב לי במוזיאון..."

"ממתי אתה כל כך שמח ללכת למוזיאון?" החזיר לו רוני בהקנטה. "כולנו זוכרים שאחרי הסיור האחרון שצילמת במוזיאון חזרת למערכת והכרזת חגיגית וחד־משמעית שאתה עם המוזיאון גמרת, שאם עוד פעם אחת יטילו עליך לצלם ביקור כזה אתה תולה את המצלמה ומגיש התפטרות."

"נו, הזמנים השתנו," חייך אלדד, "וגם אנשים משתנים, כולל ילדים... דווקא התחלתי לחבב את המוזיאון. קראתי באינטרנט שנפתחה שם תערוכה של אוסף אמנות חשוב מאוד, אחד האוספים הגדולים בארץ, ככה שאני אוכל גם ללמוד קצת," אמר תוך כדי קריצה לרוני שלאחריה הישיר מבט רציני אל ציפי המורה.

זו ישבה מאחורי השולחן הקטן ועברה על רשימת הכתבות לגיליון הבא של עיתון "המערכת".

"הדֶד־לַיין שלכם הוא עוד שבועיים," הרימה את מבטה מהנייר, "ואני לא רואה שיש לכם יותר מדי חומרים. אני מבינה שהחלטתם לרדת מהכתבה על איסוף הבקבוקים למִחזוּר, אבל לא הבאתם כתבה אחרת בִּמְקום. אלדד," פנתה אליו ציפי, "אתה תלך מחר למוזיאון ושאר החבורה תקבל בשמך את התעודה שלך. אין ברירה, חייבים לצלם את הסיור הזה, כי כרגע זה המעט שיש לנו לגיליון הבא. אַת, עדן," הביטה עכשיו בעדן, "תכתבי על תערוכת האוסף. אני אתאם לך פגישה במוזיאון ותוכלי לאסוף גם חומרים מסביב."

עדן הינהנה.

חדרון המערכת, שבלאו הכי היה קטנטן כצינוק בבית סוהר, הפך לקופסת גפרורים עם הצטרפותה של עדן לעיתון. תמר ישבה על הרצפה צמודה לדלת החדר, לידה הצטופפה שירה ומעליהן עמדו עדן, רוני ואלדד. שירה ניסתה לערוך רשימות במחברתה הגדולה שאותה השעינה על ברכיה, אך התקשתה למצוא תנוחה מתאימה לכתיבה.

"ומה עם התחקיר על הנזקים הנגרמים מצפִייה ממושכת בטלוויזיה?" שאלה ציפי כשעיניה בדף הנושאים שלמולה.

כולם שתקו. רוני ואלדד הסתירו פיהוק, תמר כבשה את מבטה ברצפה.

"אנחנו עובדות על זה!" הצילה עדן את המצב. "אני ושירה כבר התחלנו לדבר עם מומחים לפסיכולוגיה ולתרבות ילדים." היא הבליעה חיוך קטנטן והביטה בשירה. זו השׂימה את עצמה רושמת במחברתה, אך התקשתה לשלוט בסומק שכיסה את פניה.