המערכת בעקבות מפצחי הכספות

פרק 1

מכל המטלה הזאת שהטילה המורה ציפי הכי אהב רוני את הלחיצה על ה"שְׁלַח". לָשֶׁבֶת בַּחדרון המחניק בקצה המסדרון, בקומה השלישית, הקומה של ההֵאִים והוָוִים, מאחורי הדלת הסגורה שהמורה תלתה עליה דף לבן חלק וכתבה עליו בטוש שחור כמעט גמור: המערכת, ולתקתק אל תוך המחשב את הכתבה שלו; לחפש את האותיות על המִקלדת, אות ועוד אות, להרכיב מילים, משפטים, לְפַסֵּק - "כן, כן," מִלמל בקול רציני כזה, כמו של ציפי, "אסור לשכוח פסיקים במקומות הנכונים וסימן שְׁאֵלָה בסוף שאלה, כשכל האותיות והמשפטים מוכנים ומרצדים על המסך, מרכיבים סיפור עם התחלה, אמצע וסוף" - ואז לתחוב את האצבע שלו עמוק אל תוך מקש העכבר בלחיצה על "שְׁלַח".

הוא הפסיק לרגע להקליד, לקח את בקבוק המים מהשולחן, התרווח לאחור ונזכר איך הפך לעיתונאי צעיר.

זה היה ביום הראשון אחרי חופשת ראש השנה. בסוף שיעור הספורט, ליד הברזייה, שמע מישהי קוראת בשמו: "רוני, רוני, המורה ציפי מבקשת שתגיע עכשיו בבקשה לחדר שלה!"

"המורה ציפי? מה היא רוצה ממך?" שאל מֶני, מופתע. שניהם הגירו זיעה. חולצותיהם היו דבוקות לגופם.

"לא מספיק שהפסדנו לקבוצה של אלדד," התלונן רוני, "עכשיו גם הציפי הזאת! אין לי מושג מה היא רוצה ממני, אף פעם לא דיברנו..."

מִשְׂחקי הכדורגל בשיעורי הספורט ובהפסקות היו מְתַסכלים. כמובן, תלוי באיזו קבוצה אתה משחק. כי היתה הקבוצה של אלדד והיתה הקבוצה של רוני.

אלדד היה הילד הכי חזק בכיתה ה'. גם יחסית לילדים מכיתה ו' אלדד נחשב לגדול - גדול בגובה ובשרירים, מהיר כמו פנתר ועם רגל שיוֹרָה פצצות איומות שמטיסות אותך אל תוך השער עם הכדור.

והיתה הקבוצה של רוני ומֶני, שהיתה מורכבת מילדים כמוהם, שאספו קלפים של כדורגלנים, הכירו כל שחקן על הספסל של ברצלונה, אבל בכל מה שקשור למשחק עצמו, כלומר לרוץ עם הכדור, לעבור שחקנים ולבעוט כמו שצריך לשער ולהבקיע, זה כבר היה סיפור אחר. בעיה כאובה.

אלדד הרכיב לעצמו קבוצה שבה הוא היה השחקן המרכזי, זה שֶׁרָץ להתקפה ובסוף גם מבקיע וגם יורד בטיסה להגנה וחוטף כדורים בהגנה שלו, רגע לפני שהם נבעטים לשער. ואת כל זה הוא ידע לעשות בלי לאסוף קלפים ובלי להכיר שחקנים של ברצלונה, כי "אחי הגדול אומר, 'אם אתה אוהב כדורגל, שַׂחק, אל תאסוף קלפים'." זה היה המשפט הקבוע שלו בכל פעם שראה את שאר הילדים מחליפים ביניהם קלפים.

רוני החליק חמישייה עם חברו לקבוצה ועלה במדרגות לקומה השלישית. מרחוק במסדרון ראה את תמר ואלדד עומדים ליד החדר של המורה ציפי. בהתחלה לא הבין. הכיתה שלהם נמצאת בקצה השני של הקומה, אז מה הם עושים פה? שאל את עצמו, אבל עוד לפני שהספיק להריץ בראשו רעיונות, פנה אליו אלדד בחיוך של מנצח:

"אמרתי לך כבר, כדאי שתתמקד בקלפים ולא במשחק, כי לשחק זה לא בשבילך."

רוני התעלם ממנו.

"מה את עושה פה?" שאל את תמר, והיא מיד הסמיקה ופלטה כל מיני מילים לא מובנות, "לא... פשוט... לא יודעת... אמרו לי..."

"המורה ציפי קראה לה ולי," התערב אלדד. "אם הייתי יודע שגם אתה תבוא אולי לא הייתי קורע אותך חמש אפס, הייתי עושה לך הנחה ומנצח רק שתיים אפס..."

"יש לכם מושג מה היא רוצה מאיתנו?" שאל רוני.

אבל תמר המשיכה לפלוט במבוכה חצאֵי משפטים, ואלדד חייך שוב ורצה לומר משהו נבזי, אלא שלמזלו הדלת בדיוק נפתחה והפנים הרציניות של המורה ציפי הגיחו מתוך החדר והיא ביקשה מהם להיכנס.

עכשיו הגיע תורו של רוני להסמיק. ליד שולחן המורה ישבה שירה, כן, כן, שירה מכיתה ו', שירה שגרה בבניין של מֶני, הילדה שעושה לו דפיקות בלב בכל פעם שהוא רואה אותה, גם אם זה ממרחק של רחוב שלם ואין סיכוי שהיא־עצמה רואה אותו. מה היא עושה פה? שאל בלבו, אבל ציפי כבר התחילה להסביר.

"טוב, מי שיש לו כיסא שיֵשב, מי שאין לו שיעמוד ליד הדלת. זה חדר קטנטן, אבל כדאי שתתחילו להתרגל אליו," פתחה בהתלהבות. "אחרי כמה שנים של הפסקה, המנהלת החליטה לחדש את הוצאת עיתון בית הספר ומינתה אותי לעורכת האחראית. לפני כמה דקות ישבתי עם שירה והסברתי לה מה יהיה תפקידה. מי שלא מכיר, שירה היא מכיתה ו', והיא תהיה העורכת המלווה שתעשה את העבודה השוטפת. בגדול מדובר בפרויקט של שכבת ה', ובדיוק בשביל זה אתם פה: אתם תהיו הכַּתָּבים, התחקירנים, הצלמים והמפיקים. אתם זה המערכת."

"המערכת?" מלמל מישהו, וציפי מיד חתכה אותו, "כן, המערכת, זה שמו של עיתון בית הספר. שאלות? מישהו? משהו?"