שתיקת הצמחים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שתיקת הצמחים

שתיקת הצמחים

ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: אפריל 2014
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 395 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 35 דק'

לבנה מושון

לבנה מושון (נולדה בתל אביב ב- 28 באוקטובר 1952). היא סופרת, עיתונאית ואשת חינוך ישראלית. מושון כותבת ספרי ילדים ונוער, במקביל לעיסוקה כמורה. היא כלת פרס אקו"ם לשנת 2004 בתחום ספרות הילדים והנוער על ספרה "לאבא שלי קוראים ארווין", שיצא לאור בהוצאת כתר תחת השם "מכתבים מגבעת הזבל". בנובמבר 2008 זכתה בשנית בפרס אקו"ם לשנת תשס"ח.

כתבה 42 ספרים, רובם לילדים ובני נוער, מתוכם שלושה ספרי פרוזה למבוגרים.
היא כלת פרס יצירה לסופרים על שם ראש הממשלה לוי אשכול לשנת 2021. 

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/yc87bk8j
ראיון "ראש בראש"

תקציר

"זה שיש לך שתי אצבעות יותר ממני, אבל לא אצבע יותר מאף אדם אחר על פני האדמה הזו, לא עושה אותך טוב ממני, ראוי ממני, נעלה ממני, אדון במברג, ראיתי רשעות בחיי, שלך עולה על כולן".

תמר בוברוצקי, סטודנטית לעבודה סוציאלית הכואבת את אובדנו הפתאומי של בעלה, מובילה את עצמה באבלה אל עבודה במשתלה במרכז הארץ. אך מה שנדמה כמעשה שכולו חיפוש אחר שקט נפשי מתברר אט־אט כסיפור סבוך ואפל: לא בתום לב הגיעה לשם תמר – עליה לפתור דבר בינה ובין משפחתה. ומן העבר השני ניצב אוריה, בעל המשתלה המסתורי וחמור הסבר, שמתעמר בה על נכותה. כי תמר נושאת מרגע לידתה יד מוכת מום, נושאת בגאווה, בהתרסה, מסרבת לחיות מתוך רחמים.

שם, בתוך סוכת הצמחים, היא מתחקה אחר התנהלותה המתמיהה של המשתלה ונחשפת לטרגדיה שזרועותיה נשלחות עד גבולות הולנד של מלחמת העולם השנייה. סיפוריהן האישיים של הדמויות פורצים ומסתרגים באופן טורד מנוחה, ודווקא כך עתידה תמר למצוא את הדרך לחיות מחדש.    

לבנה מושון מתגלה בשתיקת הצמחים כפרוזאיקונית מקורית ומפתיעה. גיבורתה תמר בוברוצקי היא מן הקולות הצלולים והמרתקים שידעה הספרות; קול לירי וכובש, המוליך אותנו ביושרה ובהעזה בנבכי עולמות, בלי שנוכל להרפות.

לְבנה מוֹשׁוֹן נולדה וגדלה בתל אביב, למדה חינוך וגאוגרפיה באוניברסיטת בר־אילן, עבדה שנים כעיתונאית וכן בהוראת ספרות ילדים ובכתיבה יוצרת. פרסמה ספרי ילדים רבים. ב־ 1995 יצא לאור הרומן אהבה חמוצה בהוצאת אגודת הסופרים. על ספרה מכתבים מגבעת הזבל (כתר, 2008) זכתה בפרס אקו"ם לספרות ילדים ונוער.

פרק ראשון

1

 

העיניים שלי היו על הברוש. הֶדֶף המכוניות המעטות שחלפו על הכביש בחטף סטר על לחיי ואני עמדתי וחיכיתי ובלעתי רוק. זו שמצייצת בראש הצמרת האם תתגלה אלי? עיני תמיד מחפשות בעלי כנף. כך היה ביום שחיפשתי את הירגזי ואחר כך רצתי למרפסת. וכך זה היה עם הפשיסט, באותה עמידה מתלבטת. איך הייתי צריכה להגיב לשאלה הגסה והפולשנית שלו? להסתובב ולהסתלק משם? לסטור לו? השרירים שלי התקשו. הרגשתי את העיניים הנוקבות שלו בגבי. הן עלו וירדו ונגעו בגופי וגילו לי שטרם למדתי לחיות עם הסוררת שלי. ריר גחלתי שקע בקרקעית הבטן שלי. גם הדם אזל מפני. הוא הסב עצמו למִתקן המים ומילא בעבורי כוס פלסטיק ואמר שהוא מתנצל על הלשון המהירה והמקוללת שלו. זה מה שהוא נתן, אמרתי בשקט, וכך אני חיה. הצבעתי כלפי מעלה, וידעתי שאין באיש הזה חמלה, והיד שנצרבה תחת העלבון רצתה להתרומם בקשת כלפיו ולהטיח בפניו את המים שנתן לה. אלא שהיד משכילה ומחונכת ויודעת למי היא שייכת.

הוא מישש את זגוגיות משקפיו בשולי חולצתו. בקול רם אמרתי לו שסלחתי, אף שלא ביקש. אני רואה שהיא חזקה, היד, אמר. אל תיעלבי. בטח יש לך סיפור. הוא הסתכל מעל ראשי כששאל במבט חלול מה אני יודעת לעשות, ואני הספקתי לראות את קבוצת השיחים שכיוון מבטו אליה, מימוזה ביישנית. את הצמח הזה החזיקה שכנתנו בבית, ואני ואחיותי אהבנו להציק לו במתכוון, לראות בתענוג איך הוא מתכווץ בתוך עצמו כל פעם שנגענו בו באצבע. ספרתי באצבעות ידי הבריאה את מעלותי רגע לפני שאסתלק משם. דאגה לזולת, מחויבות ומסירות, קבלה, ציפיות, אמפתיה, סמכות, כוח, עקביות, יושר וכנות, בגרות ואומץ, יצירתיות, מודעות עצמית, רגישות, קבלת השונה. יש רוח אחת רעה ורוח אחת טובה ושתיהן אני. מכל זה לא אמרתי כלום, רק השבתי שאני יודעת לעשות הכול ושלעולם לא יצטער שקיבל אותי לעבודה. ראיתי שגיחך. לשזור זרי פרחים, הוספתי. שום דבר לא היה יכול לעצור אותי. אבל לא על פרחים חשבתי אלא על מה שאמר בעל הידיים השזופות. בטח יש לה סיפור. לתקוע את אקדח האצבעות שלי בחזהו אני צריכה. אני לא בוכה ולא מייללת, בטח שלא בפניו, אטום וחסר לב. גם אחר כך, אחרי שהלכתי ממנו, לא הרפה ממני הסיפור. הוא נחצב בגוף כמו בגילוף עמוק, שורט חריצים מתחת לעור. ושוב אני חשה את מבטיו הפולשניים של המעביד השתלן עם הידיים השזופות, בודק אותי. איך אני עובדת בחום ובלחות מתחת ליריעות הניילון המחניקות. האישונים הריקים שלו מאחורי הזכוכיות המקובעות במסגרת שחורה נעוצים בשמאלית שלי, ברור שרק בשמאלית, תמיד הוא בוהה בה, ממוגנט אליה, העיניים העולבניות שלו דבוקות בה היטב. כן, הוא הסכים לקבל אותי. אבל זה לא רק הוא. מאז ומתמיד התמקדו האנשים בשמאלית שלי כדרך שִׁגרה, מכוח ההרגל המגונה שמשותף לכל בני המין האנושי. ניחמתי את עצמי שיש לה אופי משלה, לשמאלית: היא מקוצרת, אצבעותיה קטומות, היא מתנועעת כמפלסת דרך לחיים, והרבה פעמים, בעצם רוב הזמן, היא צמודה לצלעותי כאילו היא כואבת ומבקשת תמיכה. הכאב איננו פיזי, הוא בלתי ניתן למישוש, הוא שאוב מתחתיות של חביות עלבון. והרבה פעמים, בעצם רוב הזמן, היא מתנהגת כאילו אין לה מה להגיד, כאילו כל בדל רצון ניטל ממנה, וזה המשגה של כל המתבוננים בה ממרחק. כי היא רוצה הכול, ומסוגלת לכול, ונאבקת בכל שעה להיות כמו אחותה, ויותר ממנה, וכמו כל שאר אחיותיה בעולם ויותר מהן, יש לה רצונות ומאוויים משלה, ובדרכה השקטה היא קוטפת הישגים, כמוני למשל. השותל לבוש השחורים ממצה את הסקרנות החולנית שלו כבר ביום הראשון. כשהתאוויתי לשפוך את המים בפנים החצופים שלו הזכרתי לעצמי שעלי לגלות בגרות ואומץ ולקבל את הרעב שלו להתבוננות כמגרעת נסבלת, כחולשת אנוש שיש עליה מחילה. כשאני כורעת על ברכי בכיפוף כואב של הגב ומסבה את הראש, הוא עובר לספור את טיפות הזיעה שניגרות מהמצח ומהצוואר שלי, ואני נעשית דביקה ומתגרדת כסוסה. הקוקו הארוך שלי מבשל את העורף היטב, נופל על כתפי הימנית ולפעמים על השמאלית, נוגע באדמה ומחבר אותנו. אי אפשר אחרת תחת מבול המבטים של המעביד. אני עושה עצמי מזיזה את המאוורר אל פני, אבל חושפת אליו את שאט הנפש מהמבט החטטני שלו, מרחמת עליו שהחולשה חזקה ממנו, תוקעת בצלעותיו את אקדח האצבעות היורה שלי. באקדמיה לימדו אותי לקבל את האנשים בחולשתם ובמצוקתם. קיבלתי תשעים וחמש באמפתיה. אבל כאן אינני מטפלת. אני מבצעת עבודה שחורה.

בפעם הראשונה שבאתי לסוכה הזו, והוא שאל אותי מה אני יודעת לעשות, אמרתי שאני יודעת לקלוע זרים, כי עבדתי בחנות פרחים, לקוחות חיכו לסידור שלי, ליקטתי ורדים בגון יין, חרציות לבנות וליליות, ואהבתי את הריחות והיופי. כולם היו מתקשרים ומזמינים זרי הפתעה ליום הולדת, זרי אהבה צבועים, זרי תודה מעמידי פנים, זרי החלמה רוויי דמעות, סופרים אתי את ראשי הפרחים, את תוספות הירק, את מספרם המדויק של עלי המרגנית ואת עלי הנצרים, האיקליפטוס, הפילודנדרון, עלי הספארי, עלי הארליה, הגיבסניות, הריחן והפלפלים, רק לא סיפרתי לו שסשה לא היה גאה בי, להפך - הוא התרגז. לא אהב שהכנתי זרי פרחים בשעות הלילה המאוחרות, שבוע לפני החגים, בערבי חגים, בבוקרי החגים, הוא רצה שאצא אל האנשים החלשים ואילו אני שזרתי למענו פרחים, להרוויח עוד כמה גרושים לבית היווני שרצינו לבנות. שנינו ידענו שכעובדת סוציאלית אצטרך לעבוד בשתיים-שלוש עבודות במקביל כדי להביא הביתה שכר מתקבל על הדעת, כי אף אחד לא יכול לחיות מהעלבון הזה שנקרא שתיים־אפס־תשע־תשע, מספר שכל עובד רווחה מסתכל עליו בתיעוב בתלוש החודשי. מהפנימייה בקושי הרווחתי אלף וחמישה שקלים וניכו גם את ארוחת הצהריים. סשה העמיד מסך בינינו, תעשי משהו עם המקצוע שלך, היה חופן את הלחי שלי בכף היד המבוטנת והרכה שלו ומסדר קווצת שער סוררת מאחורי האוזן שלי. שמעתי על הרבה עובדים סוציאליים מפגרים, אבל את אינטליגנטית וטובת לב וחרוצה. את צריכה ללכת למקלטים של נפגעי תקיפה ולעזור, יש הרבה נפגעים, תמרי, בכל מיני סמטאות, במועדונים, בבתים, ילדים קטנים, ילדות, נערות, נערים, בחורים חלשים, בחורות עדינות, פגועים מהאבות שלהם, מהדודים שלהם, מהחברים שלהם, מוטרדים מינית במקומות עבודה גדולים. תמיד צריך בנאדם כמוך. ולא גילה מה הוא יודע על נערים רכים פצועי לב, למה הוא כל כך משתוקק שאלך לחפש אחרים. ורק אחר כך, כשכבר ידעתי, ראיתי אותו בדמיוני פוסע בשדרת עצי לִבנה עד לבית, והמטפלת שאמו סידרה לו מגישה לו ריז'ינקה בטעם פֵּרות יער או חתיכת פירושקי, והוא אכל בתיאבון ובתענוג ולא ידע שעוד מעט, ממש עוד מעט, הפחד יבוא עליו.

למה בעל העסק הממושקף מדבר כך על הדבר התלוי שלי. זֵרים אני יודעת להכין, שכנעתי אותו, הרגשתי שאני חייבת, מרגע שראיתי את השלט הבנתי שאת המקום הזה חיפשתי. והוא ענה לי, את זה אני לא צריך כאן, אני לא חנות פרחים, והבחור עם השן הקדמית הרקובה ושתי הבהונות הענקיות שפרצו מתוך סנדלי העור השחוקים עמד ופיהק וגיחך. פתאום אמר, תקצרי בדיבור, איך אמרת שקוראים לך? רותם? מאחורי המשקפיים הזעופים התרוצץ קוצר רוח. שמי תמר, אעבוד יומיים בניסיון ותראה מה אני מסוגלת, לא תצטער, ממש לא תצטער, אמרתי. יותר ויותר הייתי נחושה. שמעת, איתן? צעק לעבר הבחור שנשען על עמוד. אחר כך למדתי שהיה העוזר שלו בעיצוב גינות. חשבתי שאראה לו מה אני מסוגלת לעשות ביד וחצי, כמו טרומפלדור. אילו הייתי חייל שנפצע על גבול עזה ולקחו ממנו חתיכה מהיד, גם היית עונה כך? ובזמן שבלע את רוק האדישות והשיב, אני לא לשכה סוציאלית, שמעתי חבטה בבטן. הוא מחוספס, מחוספס ובוטה עם ידיים שעירות וכדאי לברוח ממנו. ככה מרגישים נזקקי רווחה? מישהו מנסה אותי מלמעלה? המחשבות התרוצצו במוחי כנמלים עמלניות בשדה שלף שהשליחות הקיומית מכריחה את הטבע להמציא להן גרעינים. כבר עשיתי את הצעד, הכנסתי עצמי פנימה, התייצבתי בקו הראשון מולו, עוד רגע והנוכחות שלי תהיה מִטבע המקום ואחליק למשימתי. אגרור לקנִּי גרעינים ראשונים. ופתאום ניגשתי וחיבקתי שני עציצים והרמתי אותם יחד, ראיתי איך הוסטו העיניים שלו לצדדים בהפתעה. היד עברה על הראש הזיפני שלו בחיכוך מונוטוני, ובו ברגע התאים לגלוח הראש שאקרא לו פשיסט. זה לא הומני, התווכח אתי אחד מחדרי הלב. לעזאזל ההומניות, אני לא יכולה עוד להיות פגועה. תקעתי בחזה שלו את אקדח האצבעות המעשן שלי, כשהעוזר המשתטה שלו התמוגג מגיחוכים, ושניהם החליפו קריצות.

סטודנטית, מה היא יודעת מהאדמה ומהחיים שלה? לדפדף בספר, לשכב על הדשא, למה שאפרנס תואר ראשון כמוך? אמר והתכופף על כד פורצלן לבן להסיר עלעל פותוס יבש. לימודי תואר שני, תיקנתי, אני בחורה רצינית ויסודית, לפעמים צינית, אבל לרוב אחראית וממושמעת, כי מה נחוץ כאן? בן אדם שרוצה לעבוד במסירות, לא? תקשיבי, השיב בזלזול, אני לא צריך השכלה ועובדים מתנשאים, אני צריך אנשים פשוטים, עם שתי ידיים חרוצות, אבל שתיים, סימן בהטעמה, מישהו שהלב שלו על צמחים. ולאחר שהשתתק הוסיף כמו להוכיח אנושיות לעצמו, זה נורא מה שקרה לך ביד, לא נעים לי.

קרה לי ביד? כל חיי למדתי על יצר האדם ועדיין לא למדתי כלום. מחקתי את ההבעה מפני. הבטחתי לפשיסט ביום שקיבל אותי לעבודה במשתלה שאהיה יעילה, חרוצה וזריזה יותר מכל פועלת ייצור, יותר מכל עוזרת בית ומטפלת בתינוקות, מכל קופאית באשנב הדואר ומכל מוכרת חמוצים בשוק, טורפת עבודה אהיה לך, הבטחתי, דווקא מפני שלא הפסיק לבחון את השמאלית שלי ולשרבב שפתיים מגחכות לעבר איתן. הידיים השעירות שלו צמררו אותי.

ואז הוטל צל על פתח המשתלה. לקוחות נכנסו, מישהו התעניין במטפסים נכרכים, והוא ענה לו ביובש, הזכיר אורנית לוהבת ושעוֹנית נאכלת ויערה ויסמין, וחשתי נחיתות. רגישות יש לי לשמות חריגים, אוזניים קשובות יש לי, אתרגל לטרמינולוגיה הירוקה הזו, ייקח זמן אבל אלמד, כי כוח רצון תמיד היה לי. הוא בלבל את הלקוחות ומשך אותם אחריו לעומק סוכת המשתלה. נשארתי לעמוד ליד כלי עבודה כלשהו, מכוש או מגרפה, נשענתי עליו, ולפתע נשמט המרפק וכמעט נפלתי. התיישרתי והמתנתי זמן ממושך. חשבתי שהוא נהנה להנמיך אותי בציפייה, לתת לי לרחוץ במיץ הספק, כדי שאחר כך, מהמקום הנמוך, אהיה אסירת תודה. חבל על הזמן שלך, אמר איתן בנימה משועממת, מוצץ גבעול בין שפתיו, והבהונות שלו רקדו. אני הולך, אוריה, צעק לו והסתלק.

מבעד ליריעת הניילון ראיתי את צללית גופו הולכת וחוזרת, בגדים מרושלים, חולצת טריקו שחורה, דמיינתי בליל ריחות של מזוודות ישנות, מכנסי ברך שחורים, עורף שעיר וכהה, ידיים שזופות ומוצקות, רגליים של שולחן כפרי ופנים עייפים ובלתי מרוצים. כשיצאו הלקוחות לקדמת הסוכה הוביל את העציצים והייחורים בתוך תושבות הפלסטיק על המריצה, הרבה פתקים ומדבקות ושמות עליהם, אבל לא קראתי. דעתי היתה מוסחת. גייסתי את כולי לא להיכנע לסירוב ורקמתי מפיות שכנוע מרוככות להשיג את מבוקשי. החץ שכיוון את עיני אל השם במברג שבשלט הפח - שם שעוצב באותיות גותיות שחורות ומקוממות, באותה נסיעה אקראית בכיכר הפרחים, כשציפור פזיזה ומבועתת כמעט נחבטה בשולי שמשת הרכב והביאה אותי לעצור ולחפש אותה לשווא על האספלט ולהרים בהקלה עיניים מבולבלות למעלה, פילח את משאלת לבי הכמוסה והיה לי אות התחלה. עמדתי ארוכות והתלבטתי, מכוניות חלפו על פני, האותיות בעטו במוח בגלל הבֵּרְג. ואם זה בלייברג? רוזנברג? ואולי במברגֶר? הזעתי מהתרגשות. הייתי צריכה לפתוח שוב את המחברת ולבדוק, ולא טעיתי. זה היה בדיוק השם. לא היה בדעתי לתת להזדמנות לחמוק ממני. אחר כך קיבל תשלום מהגבר ותופף על הקופה הרושמת, והלקוחה שאלה בקול חלול, כמה שמש נחוץ? פרגולה נותנת כמות נכונה? אחרי שיחה קלה פסעו יחד אל הרכב. בשובו חקר האיש בשחורים בת כמה אני? ילדים יש? בית יש? והיה נדמה לי שחיפש כלה ולא עובדת. הורייך מפולין? מצ'כיה? הולנד? הרגשתי פקיעה קטנה מתחת לחולצה. חייכתי ולא עניתי לרוב שאלותיו. מפתח תקווה, על יד בית החולים המפורסם, והוא המשיך ושאל אם אני נוהגת ברכב, הא, גם רכב יש לך וגם אופניים? ואיך מסתדרת היד? הוא מלמל את שאלותיו בחטטנות מהירה ועצבנית של קיסמי שיניים בפעולה, ולבסוף אמר טוב, קודם ננסה אותך, לא מבטיח כלום, הוראות את מקבלת רק ממני, במרחב הכללי מותר להסתובב, כניסה למדורים רק לפי הרשאה שלי, רק במקום שאסמן לך, שיטוטים חופשיים אסורים, בואי נעשה את זה בקיצור, המשתלה מחולקת לאזורים כמו ספרייה אקדמית, אור, צל, חצי צל, חממה, אחר כך תסתכלי, עצים, שיחים, בני שיח ופרחים, יש לי חלקות לעצי פרי, לצמחים חסכוניים במים, אני מחזיק מחשב השקיה שמווסת את כמויות המים לפי הנחיה, וחיישן לחות שתקוע באדמה מחובר בכבל למחשב ובזמן מצוקה ויובש מזרים מים, וכאן צמחי תבלין ופרחים עונתיים. תשתמשי במקלות הסימון ובשכל שלך, בחממה תבלי הרבה ודבורי הבמבוס יהיו החברות שלך ויזמזמו לך. לא מסובך, שאלות? הקשבתי ובלעתי רוק והיה נדמה לי שהוא מתלוצץ בדרכו השחורה ומפזר הוראות למישהו שנמצא מעל ראשי וכל הזמן חשבתי על המחברת של אמי ועל הקירות בחדר שעל גג הבית של סבתי גניה. האם זה מה שאני מבקשת לעצמי?

מאז אותו יום שעלב בי בעניין היד הוא מתנסה אתי כבר ארבעה חודשים, משלם לי קצת יותר משכר סטודנט ומשאיר אותי חופשייה לדבר אל קהל ירוק. איש לא עוצר בעדי, והמעביד לא יודע או שיודע ומחריש, והדיבור הולך ונעשה צפוף ושתלטני ואונס ומושך וגורר ואני אחריו, ללא צליל, ללא מנעד. הגרון כואב וצרוד, והמחשבות שרוטות ומשומשות ובלויות. הדיבור הלחשני, הכפייתי, אינו פוסק, אולי לרגעים, כשאני נכנסת לשירותים. אולם המחשבות לא הרתיעו אותי. להפך, הנעלם והנסתר שהביאו אותי לכאן מלכתחילה התגרו בי יותר ויותר בשיניהם המחודדות. גם כשמאחוריה עשרים ותשע שנות ניסיון, עדיין נשמטים לה חפצים, אחדים מהם לא נאחזים כראוי בשלוש האצבעות הקטומות והן נתקעות בלולאת כפתור או ברוכסן שאינו נסחב כראוי, ואצלי מתחשקות השיניים, מתבצרות במרי של הייאוש, הלשון נעשית בפה עיסה של גידופים, הכעס הבלתי נגמר, המצח המתכווץ, הזיעה המתקררת מאחורי האוזניים. אני כמעט לא בוכה, אך מאבדת סבלנות. לא מועילות לי מילים, שאני מטפלת חזקה ומקצועית, שיש בי סמכות וכוח פנימי, שהרבה היו יכולים להמתין לי בחוץ, על הספסל, בלשכות, בפנימיות ילדים, וצריכים לי. כך אני מתנהלת. אבל לפני חגי תשרי הביא לי שתיל עץ לימון בתוך רגב אדמה, דקיק וגבוה ממני, ועליו ארבעים ושמונה עלים ושלושה פרות בוסר זעירים, נדמה שסָפר את העלים במדויק, כך היה מִספר הימים שחלפו מאז ההתחלה, ומלבד להניח אותו שעון על עמוד הכניסה, כשהוא משליך צל אלמוני עלוב על רצפת הבטון, לא הצמיד לו ברכה, תנוח דעתך, וגם לא הסתכל בעיני כשאמר, זה בשבילך לחג, גם לא צירף כלי חרס נאה ובכלל לא ידע אם יש לי חלקת אדמה לנטוע אותו בה. כל כך צפוי ובה בעת גם לא. הייתי בגבי אליו, ואמרתי תודה חטופה מאחורי אותו גב, חשבתי על הלימון ומה יש לו להציע לי בחיים פרט לפרוסה בתה. בצאתי ממנו עשיתי את עצמי כאילו שכחתי מהנטע. הלכתי אל המכונית והתיישבתי מאחורי ההגה כשהפשיסט בא בריצה בהולה והנטע בידו, שכחת את זה, הצטחק והלך ופתח את דלת תא המטען כאילו הייתי אחד הלקוחות, ולא היה לי לב לומר לו שלא שכחתי, שאיני רוצה את המתת שלו, שייקח אותו ויתקע אותו היכן שהוא. אחר כך בא אל החלון, אבל לא רכן אלא הסתכל אל גג המשתלה ואל השלט שאותיותיו פילחו את משאלת לבי ואמר, צריך מקום עם הרבה שמש ישירה, תשקי שלוש-ארבע פעמים עד שיתבסס, ואם יהיו כנימות תגידי לי מיד. הלוואי שייחנק, איחלתי בלבי ובקול פלטתי, אשתדל לזכור, שנה טובה. בבית הנחתי את הנטע בדלי וכיסיתי אותו באדמה רטובה והעמדתי אותו ליד הפשפש. לא היה בכוחי לחפור לו גומה, שיתפגר. לא היה ברור לי כלל אם ההכרח לשלם ארנונה למועצה המקומית הוביל אותי סופית למשתלה.

את המעביד הירוק שלי שמעתי אומר בחטף בטלפון, כשהגעתי לרחבה שלפני המשתלה וקשרתי את אופני, הנה הגידמת שלי הגיעה. גידמת, קרא לי בעל הידיים השזופות באוזני בן שיחו, ואני שלו, גידמת. נִבזה. הוא לא יודע שיש לי שמיעה של חיית חושך עצבנית, ותנוכי אוזניים שאי אפשר להתחרות בזקיפותם, וכל גופי תחנות ממסר ותאי קלט וחיישנים ואסור לדבר בי סרה ברדיוס של מאה מטרים. אני מורדת, עוד מִיַלדוּת. במילון אבן שושן, הוצאת קריית ספר, מהספרים היחידים שהבאתי לכאן מבית הורי, קראתי: "גידם - מי שידו קטועה, בעיקר עד המרפק". באתי אל החלון והסתכלתי בגפי. באור היום נראה חוסר הצדק בעליבותו. סגרתי את המילון. בחורה משכילה לא צריכה להקשיב לאיוולת.

רגזן והפוך פנים המעביד שלי, אני לא יודעת מיהו, אני לא מבינה מיהו, מתעתע ואכזר, חלש ונבוך, נוטע שתלי דקלים ושיחי בננות לנוי בחלקות מוחכרות בחוץ, אותן חלקות שהיו פעם פרדסים עייפים ונבולים והבעלים מאסו בתפוזים שלהם. מסביב לסוכה משתרעות אדמות, חלקן שטחי פרא עזובים, חלקן שטחים מעובדים, ובין לבין גדלים עצי תפוז יתומים, עצי נוי זנוחים, שיחי אוג מכחיל, אוכמניות, ולצדם מבנים אחדים סגורים. כל האזור הזה אינו ברור למתבונן, הוא לא גדול ולא קטן, מרחב נושם. בשוליו בתי פאר מתבודדים. בקווי הגבול של השטח שיחי בתה שמצהיבים מחודש מאי והלאה. כאן היינו עוברים במכונית, סשה ואני, וסשה אומר לי, תסתכלי, עצים מתים זקופים, ולפעמים היינו רואים ילדים רצים בין השורות וקוטפים פֵּרות כמושים שלא הושקו שנים, או גבר מבוהל שירד לחפש תפוז לאשתו ההריונית, והיינו צוחקים על הארץ המושתלת שלנו, ואיך לא שמנו לב לבטון שנזרק סביב. ועכשיו אני עובדת במשתלה כאן, ואין כמעט פרדסים בנוף, ולא יחזרו, אבל השלולית הגדולה עדיין נמצאת, מעופשת וכמעט יבשה, ונשארו בה הסיקסקים והעורבנים, גם אי־אלו מַיינות, נאות אך מפוקפקות ודורסניות. השלדגים הסתלקו מכאן. את צריחות העופות אני שומעת באמצע היום מבעד ליריעות הפלסטיק העבות שעוטפות את בית הצמיחה, ולפעמים רואה את סשה בדמיוני הכואב, וכאן אני עוצרת. לא יכולה עוד. מחניק. אין די אוויר. אין לי. אילו היה אתי לא היה מרשה לי לחבק עציצים, היה לוקח אותי ביד לשירות הציבורי, היה מוביל אותי לכפר ילדים או לפנימייה, למכוני שיקום וגמילה, בגופו היה חוסם לי את דרך הברושים המחוטבת שמוליכה אל מעבידי. אבל סשה אינו יודע ששלחו אותי מכפר הילדים על לא עוול בכפי הקטנה. השכיב את גופו היפה מתחת לפני השטח קודם שהתגלה לי שאני מפחידה ילדים. ואני חשבתי שעבודת קודש אני עושה.

לפני שבועיים, יום שלישי בשבוע, הגעתי באחת עשרה לעבודה לאחר שהסתיים הקורס שלי בהתמודדות עם חולִי, מוגבלות ונכות. השמים היו אפורים כשיצאתי מהכיתה, אובך צמיגי כיסה אותם והגשם לא נראה. על הקרקע היה מוטל בכבדות צל משונה. גנן האוניברסיטה הרעיש ליד השיחים בחרמש חשמלי, והסטודנט הממושקף, הליצן הזה מהקורס, ששמו תמיד נשמט לי, עוד ניסה לעכב אותי על האופניים. הלכנו יחד בשביל, אני גלגלתי את האופניים לצדי והוא אחז בכידון ואמר, שלא תברחי לי. לקראתנו התקדם גנן נוסף שהגיח מפינת הבניין והעיף במפוח עלים לרגלינו, ואף חייך בהתנצלות, ומתוך הרעש האימתני שאל הסטודנט אם אפשר לראיין אותי למחקר שהוא עורך. לא הבנתי איך זה קשור בי, רבע שעה למילוי שאלון, ביקש. אמרתי שאתן לו תשובה בשבוע הבא, וכדי להתגבר על הרעש צעק אלי אם אפשר לקבל את מספר הטלפון שלי להסביר לי במה העניין, והאופניים סטו על זיז במדרכה ונפלו עליו. הוא קפץ בבהלה אבל התעשת, ייצב והגיש לי אותם. אמרתי שאי אפשר לדבר ברעש הזה ושאני ממהרת, ולאחר שחטפתי את אופני ובקושי הצלחתי לאזן אותם דהרתי הלאה מעליו. הגעתי למשתלה בעיניים מוכות רוח וצורבות. העָריץ בעל הקרקפת המגולחת כבר המתין לי עם מריצה טעונה רקב גבעולים ועלים שיש להשליך סמוך לשלולית. אמרתי, אם זה מה שדחוף ביותר אעשה. אזקתי את האופניים לשער הברזל והתקרבתי אליו. גהרתי על הגזם עד היכן שהשמאלית שלי התירה לי וחבקתי את הערמה, כך צלעה יותר המריצה. על האופניים, חשבתי, זה מצליח לי יותר, אבל לא כאן. האופן האחד של המריצה לא נשא את המטען וצפצף חלושות כמו עפרוני מבויש. לא נשאתי את עצמי ולא את שתינו. קרטענו בשדה באופן מגוחך. רק צמחיית הפלג הצפופה צפתה בי, הגנה עלי מעיניהם הרעות של זרים, חמלה עלי. לא העליתי בדעתי שהוא עצמו עוקב אחרי מהפתח המרושת העליון שבדופן המערבי, שמח לאידי, רק צליל הסכין החותך בתקיפות את יריעת הסוכה הקפיא את גופי. מה הוא זומם? מה יכולתי לעשות ביד וחצי? שיקרתי לו שאני יותר מטרומפלדור, והמושחת העמיד אותי בניסיונות. היד שלי חלשה ומסרבת לעבוד. המתעמר ידע שכך יקרה לנו בדרך, לי ולמריצה, ובכל זאת התעקש שאלך ואתנסה. נמוכות הגענו לשלולית, כל כך מושפלות. פעמיים מעדנו בתלמים מיובשים שחרצו צמיגי מכונית בשטח. המריצה גלשה בשקעים כמו במגרש משחקים ולשמאלית לא היתה אמירה, פשוט לא יכולתי. רגלי הלכו וצנחו מאליהן. רבע שעה התגוששנו היא ואני. ישבתי על האדמה ובלעתי רוק ובירכתי על מזלי שאיש אינו רואה בחרפתי. טכנאי של חברה סלולרית ירד מאנטנה שהוקמה בפרדס הנטוש, ניגש ועמד מעלי, התכופף והושיט יד. רגע, רגע, תני לי, תני לי, מלמל בחופזה, ואני התנצלתי שלא ידעתי שהמריצה כבדה, מה יכולתי להגיד, שהפשיסט מתעמר בי, שהוא משליך עלי משימות מעל לכוחי, כדי להוכיח שסטודנטית לתואר שני בעבודה סוציאלית לא מסוגלת להעביר מריצה מנקודה אל"ף לנקודה בי"ת. נתפסתי בחולשתי. הטכנאי, ללא קושי, המשיך עם המריצה עד לשלולית והפך בה את הרקב וחזר אלי. הודיתי לו בלי לקום, ישבתי בלב המפָּלָה ולא היה בי כוח. עם עיניים כמו שלך הייתי מוליך לך מאה מריצות, אמר והרגליים המוצקות שלו הלכו הלאה. ניצלתי את הדקות המעטות כדי לקחת אוויר, ובבית החזה השתרר מחנק. גמעתי מהאוויר בצימאון. הסתכלתי מסביב וראיתי מימיני ומשמאלי שטחים פתוחים, והמרחק בינם ובין הכביש הסלול כמאתיים מטרים, ובין השטחים לכביש מפרידים סוללות עפר, עצים ומבנים קטנים בודדים ונטושים, מעין מחסנים, וגם חלקת אדמה מעובדת, חממה עזובה, וסמוך למשתלה, בקצה השני של השביל שנמתח ממנה, עמד מבנה גמור של בית, עם חלונות מחולקים לריבועים, וילונות, ותרנגול חצוף ממתכת התנשא מעל הגג. בשובי לסוכה חייך המעביד לעצמו בשביעות רצון. היה זה מהימים היחידים שנראה החיוך מרוח על שפתיו הדקות.

"כמה פעמים אמרתי לך להשתמש בכפפות הברזנט." בעל הבית עמד מולי. בדרך כלל השאיר אותי לעבוד לבד ומעט הוראות כתב לי על דף, לרוב משימות עבודה לכל יום, גם פירט את המדור המותר לכניסה, אך לא סימן את המדור האסור, והייתי מבולבלת. בהתחלה הטיל עלי להעביר שתילים רכים מארגזי מצע לגביעי פלסטיק, להשקות במשפך בעל נקבים מזעריים נבטים בתוליים, לפתוח את הברז במשאבת הדישון ההידראולית, לכוון את מד הקילוח בממטרה, לייצב אורכידאות באגני שיש, לרשום שמות צמחים על שלטים, לארוז זרעים יבשים בשקיקים, לדלל שתילי תבלינים, להוסיף דשן נוזלי והורמונים במזרק לצמחים בשלבי התפתחות מתקדמים, לנכש עשבים שוטים וכיוצא באלה עבודות שמטנפות לי את הזרועות ומחדירות גרגירים שחורים מתחת לציפורניים. גבי כואב, ברכי מתמרדות. המטלות הולכות ונעשות מורכבות יותר ואני ממתינה לתיבה חבויה. עדיין לא למדתי על בוריים את המדורים המסומנים כאסורים, ועוד יותר לא ידעתי מה טיב האיסור שחל עליהם. הכפפות בעבורי חידה, ובשבילו הן מעין שוט להצליף בי. הבלגתי. חיכיתי שייפתחו לי נתיבים.

"תעשי מה שאני מבקש," הטיח בי במפגיע והסב. הסתכלתי על גבו וקראתי לו בלב חזיר. קונה משועמם שוטט בשבילים היורדים מהמבואה אל מעמקי המשתלה. פניו אמרו שאינו יודע מה יקנה. הפשיסט לא הוריד עיניו ממני עד שנטלתי את הכפפות ולבשתי אותן וכף ידי השמאלית התנדנדה כמקל חבוש במלבוש. הקונה שב, נתלה בו ולא הרפה. היו לו שאלות על צמחיית גגות בנפח ניכר, כמו סבך ג'ונגל, והפשיסט נתן לו שיעור קצר בעיצוב והתרחק. תסתכל ותבחר, קרא לעברו, עדיין לא מסיר את עיניו ממני. אני כאן, המשיך וצעק לו, תמיד תוכל לשאול אותי. ותשאל רק אותי, לא את הנָכָה. אמר והלך.

המציאות מראה לי את כלליה האכזריים. סביבה עוינת, עבודה עושקת, הירוק לא תמיד מחייך והזמן נע בעצלתיים. ולכל דבר תוויות ותגיות, ובהן מבוארים שמות, תנאי הגידול, כמות הקרינה, כמות השקיה, מועדי שתילה, פריחה, נתינת פרי, ולעתים לכל עלעל נקוב מחיר. ומחירי שלי אינו נקוב. הנחתי את כף השתילה בצד ועצמתי לרגע עיניים וידעתי שהמקום הזה עושה אותי חפץ נחות בעיני הממונה עלי. קמתי והלכתי לעבר הפרגוד השחור בצדה הצפוני־מערבי של המשתלה, לא יודעת מה עלה בדעתי. רבים היו הימים שבהם ראיתי את אדון המשתלה נעלם מאחורי וילון השעווה השחור והוא משתהה שם שעות ארוכות. בהתחלה לא נתתי דעתי על כך, כי נהג להיעלם באחת ובאותו אופן להופיע. השם "דרך הייסורים", "Boulevard des Miseres", היה רשום במכחול מרושל בשתי השפות על יריעה שעוונית, בצבע שמן לבן. נכנסתי במהירות וחיכיתי שקצב נשימתי יתאזן. עמדתי במקום שנראה כמו מקדש. תחילה בצבצו הנוריות הזעירות המהבהבות, לאחר מכן אגני השיש האפורים כהים ובהם עצים ננסיים: זית, הדס, אלת מסטיק, פיקוס צמה, דקל, תאנה, ברוש, שמותיהם רשומים על פתקים, בכתב יד גדול, ילדותי ועקום ומתחתם מצע שחור. על לוח השעם התעכבתי לקרוא שמות: טורנהיים, רוטרדם, קודי פקלה, ניו פקלה, הרלם, טילבורג, הימלדאם, ליוורדן, כרונינגן, אמסטרדם. ואז התרוממה השעוונית בהדף פתאומי והוא שאל אותי, במה נגעת? במה נגעת? שום מטלה לא נתתי לך בחלקה זו, במה נגעת? צאי, הוסיף, פשוט צאי מיד. לא הקשבת להוראות שלי, הן היו ברורות ופשוטות, יש לך בעיות שמיעה קשות. התבוננתי בו ואמרתי, קוראים לי תמר, ואפילו אלוהים הזהיר מעץ הדעת. ואתה לא הזהרת. הוא חזר וציווה עלי לצאת. ואם לא אצא? שילבתי את ידי בעמידת התרסה. מה תעשה אם לא אצא? הוא לא התבלבל. אל תתחכמי, ואל תיכנסי לכאן יותר, צרח. הווריד התנפח ברקתו. כדי שאכבד את הפינה הזו, תכבד אותי קודם, תכבד ותסביר, אני בנאדם שומע ומבין. אני עובדת שלך, לא שק חבטות. הוא עקר את ידו בשתיקה מהשעוונית והסתלק. השלכתי את הכפפות והלכתי לקרצף את ידַי בכיור. בדרך החוצה ראיתי אותו יושב ליד המחשב. הוא הכין את רשימותיו והתעלם ממני. לקחתי את התיק ויצאתי בלי לומר שלום. הספקתי לשמוע אותו אומר, ביום ראשון כרגיל.

לבנה מושון

לבנה מושון (נולדה בתל אביב ב- 28 באוקטובר 1952). היא סופרת, עיתונאית ואשת חינוך ישראלית. מושון כותבת ספרי ילדים ונוער, במקביל לעיסוקה כמורה. היא כלת פרס אקו"ם לשנת 2004 בתחום ספרות הילדים והנוער על ספרה "לאבא שלי קוראים ארווין", שיצא לאור בהוצאת כתר תחת השם "מכתבים מגבעת הזבל". בנובמבר 2008 זכתה בשנית בפרס אקו"ם לשנת תשס"ח.

כתבה 42 ספרים, רובם לילדים ובני נוער, מתוכם שלושה ספרי פרוזה למבוגרים.
היא כלת פרס יצירה לסופרים על שם ראש הממשלה לוי אשכול לשנת 2021. 

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/yc87bk8j
ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: אפריל 2014
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 395 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 35 דק'
שתיקת הצמחים לבנה מושון

1

 

העיניים שלי היו על הברוש. הֶדֶף המכוניות המעטות שחלפו על הכביש בחטף סטר על לחיי ואני עמדתי וחיכיתי ובלעתי רוק. זו שמצייצת בראש הצמרת האם תתגלה אלי? עיני תמיד מחפשות בעלי כנף. כך היה ביום שחיפשתי את הירגזי ואחר כך רצתי למרפסת. וכך זה היה עם הפשיסט, באותה עמידה מתלבטת. איך הייתי צריכה להגיב לשאלה הגסה והפולשנית שלו? להסתובב ולהסתלק משם? לסטור לו? השרירים שלי התקשו. הרגשתי את העיניים הנוקבות שלו בגבי. הן עלו וירדו ונגעו בגופי וגילו לי שטרם למדתי לחיות עם הסוררת שלי. ריר גחלתי שקע בקרקעית הבטן שלי. גם הדם אזל מפני. הוא הסב עצמו למִתקן המים ומילא בעבורי כוס פלסטיק ואמר שהוא מתנצל על הלשון המהירה והמקוללת שלו. זה מה שהוא נתן, אמרתי בשקט, וכך אני חיה. הצבעתי כלפי מעלה, וידעתי שאין באיש הזה חמלה, והיד שנצרבה תחת העלבון רצתה להתרומם בקשת כלפיו ולהטיח בפניו את המים שנתן לה. אלא שהיד משכילה ומחונכת ויודעת למי היא שייכת.

הוא מישש את זגוגיות משקפיו בשולי חולצתו. בקול רם אמרתי לו שסלחתי, אף שלא ביקש. אני רואה שהיא חזקה, היד, אמר. אל תיעלבי. בטח יש לך סיפור. הוא הסתכל מעל ראשי כששאל במבט חלול מה אני יודעת לעשות, ואני הספקתי לראות את קבוצת השיחים שכיוון מבטו אליה, מימוזה ביישנית. את הצמח הזה החזיקה שכנתנו בבית, ואני ואחיותי אהבנו להציק לו במתכוון, לראות בתענוג איך הוא מתכווץ בתוך עצמו כל פעם שנגענו בו באצבע. ספרתי באצבעות ידי הבריאה את מעלותי רגע לפני שאסתלק משם. דאגה לזולת, מחויבות ומסירות, קבלה, ציפיות, אמפתיה, סמכות, כוח, עקביות, יושר וכנות, בגרות ואומץ, יצירתיות, מודעות עצמית, רגישות, קבלת השונה. יש רוח אחת רעה ורוח אחת טובה ושתיהן אני. מכל זה לא אמרתי כלום, רק השבתי שאני יודעת לעשות הכול ושלעולם לא יצטער שקיבל אותי לעבודה. ראיתי שגיחך. לשזור זרי פרחים, הוספתי. שום דבר לא היה יכול לעצור אותי. אבל לא על פרחים חשבתי אלא על מה שאמר בעל הידיים השזופות. בטח יש לה סיפור. לתקוע את אקדח האצבעות שלי בחזהו אני צריכה. אני לא בוכה ולא מייללת, בטח שלא בפניו, אטום וחסר לב. גם אחר כך, אחרי שהלכתי ממנו, לא הרפה ממני הסיפור. הוא נחצב בגוף כמו בגילוף עמוק, שורט חריצים מתחת לעור. ושוב אני חשה את מבטיו הפולשניים של המעביד השתלן עם הידיים השזופות, בודק אותי. איך אני עובדת בחום ובלחות מתחת ליריעות הניילון המחניקות. האישונים הריקים שלו מאחורי הזכוכיות המקובעות במסגרת שחורה נעוצים בשמאלית שלי, ברור שרק בשמאלית, תמיד הוא בוהה בה, ממוגנט אליה, העיניים העולבניות שלו דבוקות בה היטב. כן, הוא הסכים לקבל אותי. אבל זה לא רק הוא. מאז ומתמיד התמקדו האנשים בשמאלית שלי כדרך שִׁגרה, מכוח ההרגל המגונה שמשותף לכל בני המין האנושי. ניחמתי את עצמי שיש לה אופי משלה, לשמאלית: היא מקוצרת, אצבעותיה קטומות, היא מתנועעת כמפלסת דרך לחיים, והרבה פעמים, בעצם רוב הזמן, היא צמודה לצלעותי כאילו היא כואבת ומבקשת תמיכה. הכאב איננו פיזי, הוא בלתי ניתן למישוש, הוא שאוב מתחתיות של חביות עלבון. והרבה פעמים, בעצם רוב הזמן, היא מתנהגת כאילו אין לה מה להגיד, כאילו כל בדל רצון ניטל ממנה, וזה המשגה של כל המתבוננים בה ממרחק. כי היא רוצה הכול, ומסוגלת לכול, ונאבקת בכל שעה להיות כמו אחותה, ויותר ממנה, וכמו כל שאר אחיותיה בעולם ויותר מהן, יש לה רצונות ומאוויים משלה, ובדרכה השקטה היא קוטפת הישגים, כמוני למשל. השותל לבוש השחורים ממצה את הסקרנות החולנית שלו כבר ביום הראשון. כשהתאוויתי לשפוך את המים בפנים החצופים שלו הזכרתי לעצמי שעלי לגלות בגרות ואומץ ולקבל את הרעב שלו להתבוננות כמגרעת נסבלת, כחולשת אנוש שיש עליה מחילה. כשאני כורעת על ברכי בכיפוף כואב של הגב ומסבה את הראש, הוא עובר לספור את טיפות הזיעה שניגרות מהמצח ומהצוואר שלי, ואני נעשית דביקה ומתגרדת כסוסה. הקוקו הארוך שלי מבשל את העורף היטב, נופל על כתפי הימנית ולפעמים על השמאלית, נוגע באדמה ומחבר אותנו. אי אפשר אחרת תחת מבול המבטים של המעביד. אני עושה עצמי מזיזה את המאוורר אל פני, אבל חושפת אליו את שאט הנפש מהמבט החטטני שלו, מרחמת עליו שהחולשה חזקה ממנו, תוקעת בצלעותיו את אקדח האצבעות היורה שלי. באקדמיה לימדו אותי לקבל את האנשים בחולשתם ובמצוקתם. קיבלתי תשעים וחמש באמפתיה. אבל כאן אינני מטפלת. אני מבצעת עבודה שחורה.

בפעם הראשונה שבאתי לסוכה הזו, והוא שאל אותי מה אני יודעת לעשות, אמרתי שאני יודעת לקלוע זרים, כי עבדתי בחנות פרחים, לקוחות חיכו לסידור שלי, ליקטתי ורדים בגון יין, חרציות לבנות וליליות, ואהבתי את הריחות והיופי. כולם היו מתקשרים ומזמינים זרי הפתעה ליום הולדת, זרי אהבה צבועים, זרי תודה מעמידי פנים, זרי החלמה רוויי דמעות, סופרים אתי את ראשי הפרחים, את תוספות הירק, את מספרם המדויק של עלי המרגנית ואת עלי הנצרים, האיקליפטוס, הפילודנדרון, עלי הספארי, עלי הארליה, הגיבסניות, הריחן והפלפלים, רק לא סיפרתי לו שסשה לא היה גאה בי, להפך - הוא התרגז. לא אהב שהכנתי זרי פרחים בשעות הלילה המאוחרות, שבוע לפני החגים, בערבי חגים, בבוקרי החגים, הוא רצה שאצא אל האנשים החלשים ואילו אני שזרתי למענו פרחים, להרוויח עוד כמה גרושים לבית היווני שרצינו לבנות. שנינו ידענו שכעובדת סוציאלית אצטרך לעבוד בשתיים-שלוש עבודות במקביל כדי להביא הביתה שכר מתקבל על הדעת, כי אף אחד לא יכול לחיות מהעלבון הזה שנקרא שתיים־אפס־תשע־תשע, מספר שכל עובד רווחה מסתכל עליו בתיעוב בתלוש החודשי. מהפנימייה בקושי הרווחתי אלף וחמישה שקלים וניכו גם את ארוחת הצהריים. סשה העמיד מסך בינינו, תעשי משהו עם המקצוע שלך, היה חופן את הלחי שלי בכף היד המבוטנת והרכה שלו ומסדר קווצת שער סוררת מאחורי האוזן שלי. שמעתי על הרבה עובדים סוציאליים מפגרים, אבל את אינטליגנטית וטובת לב וחרוצה. את צריכה ללכת למקלטים של נפגעי תקיפה ולעזור, יש הרבה נפגעים, תמרי, בכל מיני סמטאות, במועדונים, בבתים, ילדים קטנים, ילדות, נערות, נערים, בחורים חלשים, בחורות עדינות, פגועים מהאבות שלהם, מהדודים שלהם, מהחברים שלהם, מוטרדים מינית במקומות עבודה גדולים. תמיד צריך בנאדם כמוך. ולא גילה מה הוא יודע על נערים רכים פצועי לב, למה הוא כל כך משתוקק שאלך לחפש אחרים. ורק אחר כך, כשכבר ידעתי, ראיתי אותו בדמיוני פוסע בשדרת עצי לִבנה עד לבית, והמטפלת שאמו סידרה לו מגישה לו ריז'ינקה בטעם פֵּרות יער או חתיכת פירושקי, והוא אכל בתיאבון ובתענוג ולא ידע שעוד מעט, ממש עוד מעט, הפחד יבוא עליו.

למה בעל העסק הממושקף מדבר כך על הדבר התלוי שלי. זֵרים אני יודעת להכין, שכנעתי אותו, הרגשתי שאני חייבת, מרגע שראיתי את השלט הבנתי שאת המקום הזה חיפשתי. והוא ענה לי, את זה אני לא צריך כאן, אני לא חנות פרחים, והבחור עם השן הקדמית הרקובה ושתי הבהונות הענקיות שפרצו מתוך סנדלי העור השחוקים עמד ופיהק וגיחך. פתאום אמר, תקצרי בדיבור, איך אמרת שקוראים לך? רותם? מאחורי המשקפיים הזעופים התרוצץ קוצר רוח. שמי תמר, אעבוד יומיים בניסיון ותראה מה אני מסוגלת, לא תצטער, ממש לא תצטער, אמרתי. יותר ויותר הייתי נחושה. שמעת, איתן? צעק לעבר הבחור שנשען על עמוד. אחר כך למדתי שהיה העוזר שלו בעיצוב גינות. חשבתי שאראה לו מה אני מסוגלת לעשות ביד וחצי, כמו טרומפלדור. אילו הייתי חייל שנפצע על גבול עזה ולקחו ממנו חתיכה מהיד, גם היית עונה כך? ובזמן שבלע את רוק האדישות והשיב, אני לא לשכה סוציאלית, שמעתי חבטה בבטן. הוא מחוספס, מחוספס ובוטה עם ידיים שעירות וכדאי לברוח ממנו. ככה מרגישים נזקקי רווחה? מישהו מנסה אותי מלמעלה? המחשבות התרוצצו במוחי כנמלים עמלניות בשדה שלף שהשליחות הקיומית מכריחה את הטבע להמציא להן גרעינים. כבר עשיתי את הצעד, הכנסתי עצמי פנימה, התייצבתי בקו הראשון מולו, עוד רגע והנוכחות שלי תהיה מִטבע המקום ואחליק למשימתי. אגרור לקנִּי גרעינים ראשונים. ופתאום ניגשתי וחיבקתי שני עציצים והרמתי אותם יחד, ראיתי איך הוסטו העיניים שלו לצדדים בהפתעה. היד עברה על הראש הזיפני שלו בחיכוך מונוטוני, ובו ברגע התאים לגלוח הראש שאקרא לו פשיסט. זה לא הומני, התווכח אתי אחד מחדרי הלב. לעזאזל ההומניות, אני לא יכולה עוד להיות פגועה. תקעתי בחזה שלו את אקדח האצבעות המעשן שלי, כשהעוזר המשתטה שלו התמוגג מגיחוכים, ושניהם החליפו קריצות.

סטודנטית, מה היא יודעת מהאדמה ומהחיים שלה? לדפדף בספר, לשכב על הדשא, למה שאפרנס תואר ראשון כמוך? אמר והתכופף על כד פורצלן לבן להסיר עלעל פותוס יבש. לימודי תואר שני, תיקנתי, אני בחורה רצינית ויסודית, לפעמים צינית, אבל לרוב אחראית וממושמעת, כי מה נחוץ כאן? בן אדם שרוצה לעבוד במסירות, לא? תקשיבי, השיב בזלזול, אני לא צריך השכלה ועובדים מתנשאים, אני צריך אנשים פשוטים, עם שתי ידיים חרוצות, אבל שתיים, סימן בהטעמה, מישהו שהלב שלו על צמחים. ולאחר שהשתתק הוסיף כמו להוכיח אנושיות לעצמו, זה נורא מה שקרה לך ביד, לא נעים לי.

קרה לי ביד? כל חיי למדתי על יצר האדם ועדיין לא למדתי כלום. מחקתי את ההבעה מפני. הבטחתי לפשיסט ביום שקיבל אותי לעבודה במשתלה שאהיה יעילה, חרוצה וזריזה יותר מכל פועלת ייצור, יותר מכל עוזרת בית ומטפלת בתינוקות, מכל קופאית באשנב הדואר ומכל מוכרת חמוצים בשוק, טורפת עבודה אהיה לך, הבטחתי, דווקא מפני שלא הפסיק לבחון את השמאלית שלי ולשרבב שפתיים מגחכות לעבר איתן. הידיים השעירות שלו צמררו אותי.

ואז הוטל צל על פתח המשתלה. לקוחות נכנסו, מישהו התעניין במטפסים נכרכים, והוא ענה לו ביובש, הזכיר אורנית לוהבת ושעוֹנית נאכלת ויערה ויסמין, וחשתי נחיתות. רגישות יש לי לשמות חריגים, אוזניים קשובות יש לי, אתרגל לטרמינולוגיה הירוקה הזו, ייקח זמן אבל אלמד, כי כוח רצון תמיד היה לי. הוא בלבל את הלקוחות ומשך אותם אחריו לעומק סוכת המשתלה. נשארתי לעמוד ליד כלי עבודה כלשהו, מכוש או מגרפה, נשענתי עליו, ולפתע נשמט המרפק וכמעט נפלתי. התיישרתי והמתנתי זמן ממושך. חשבתי שהוא נהנה להנמיך אותי בציפייה, לתת לי לרחוץ במיץ הספק, כדי שאחר כך, מהמקום הנמוך, אהיה אסירת תודה. חבל על הזמן שלך, אמר איתן בנימה משועממת, מוצץ גבעול בין שפתיו, והבהונות שלו רקדו. אני הולך, אוריה, צעק לו והסתלק.

מבעד ליריעת הניילון ראיתי את צללית גופו הולכת וחוזרת, בגדים מרושלים, חולצת טריקו שחורה, דמיינתי בליל ריחות של מזוודות ישנות, מכנסי ברך שחורים, עורף שעיר וכהה, ידיים שזופות ומוצקות, רגליים של שולחן כפרי ופנים עייפים ובלתי מרוצים. כשיצאו הלקוחות לקדמת הסוכה הוביל את העציצים והייחורים בתוך תושבות הפלסטיק על המריצה, הרבה פתקים ומדבקות ושמות עליהם, אבל לא קראתי. דעתי היתה מוסחת. גייסתי את כולי לא להיכנע לסירוב ורקמתי מפיות שכנוע מרוככות להשיג את מבוקשי. החץ שכיוון את עיני אל השם במברג שבשלט הפח - שם שעוצב באותיות גותיות שחורות ומקוממות, באותה נסיעה אקראית בכיכר הפרחים, כשציפור פזיזה ומבועתת כמעט נחבטה בשולי שמשת הרכב והביאה אותי לעצור ולחפש אותה לשווא על האספלט ולהרים בהקלה עיניים מבולבלות למעלה, פילח את משאלת לבי הכמוסה והיה לי אות התחלה. עמדתי ארוכות והתלבטתי, מכוניות חלפו על פני, האותיות בעטו במוח בגלל הבֵּרְג. ואם זה בלייברג? רוזנברג? ואולי במברגֶר? הזעתי מהתרגשות. הייתי צריכה לפתוח שוב את המחברת ולבדוק, ולא טעיתי. זה היה בדיוק השם. לא היה בדעתי לתת להזדמנות לחמוק ממני. אחר כך קיבל תשלום מהגבר ותופף על הקופה הרושמת, והלקוחה שאלה בקול חלול, כמה שמש נחוץ? פרגולה נותנת כמות נכונה? אחרי שיחה קלה פסעו יחד אל הרכב. בשובו חקר האיש בשחורים בת כמה אני? ילדים יש? בית יש? והיה נדמה לי שחיפש כלה ולא עובדת. הורייך מפולין? מצ'כיה? הולנד? הרגשתי פקיעה קטנה מתחת לחולצה. חייכתי ולא עניתי לרוב שאלותיו. מפתח תקווה, על יד בית החולים המפורסם, והוא המשיך ושאל אם אני נוהגת ברכב, הא, גם רכב יש לך וגם אופניים? ואיך מסתדרת היד? הוא מלמל את שאלותיו בחטטנות מהירה ועצבנית של קיסמי שיניים בפעולה, ולבסוף אמר טוב, קודם ננסה אותך, לא מבטיח כלום, הוראות את מקבלת רק ממני, במרחב הכללי מותר להסתובב, כניסה למדורים רק לפי הרשאה שלי, רק במקום שאסמן לך, שיטוטים חופשיים אסורים, בואי נעשה את זה בקיצור, המשתלה מחולקת לאזורים כמו ספרייה אקדמית, אור, צל, חצי צל, חממה, אחר כך תסתכלי, עצים, שיחים, בני שיח ופרחים, יש לי חלקות לעצי פרי, לצמחים חסכוניים במים, אני מחזיק מחשב השקיה שמווסת את כמויות המים לפי הנחיה, וחיישן לחות שתקוע באדמה מחובר בכבל למחשב ובזמן מצוקה ויובש מזרים מים, וכאן צמחי תבלין ופרחים עונתיים. תשתמשי במקלות הסימון ובשכל שלך, בחממה תבלי הרבה ודבורי הבמבוס יהיו החברות שלך ויזמזמו לך. לא מסובך, שאלות? הקשבתי ובלעתי רוק והיה נדמה לי שהוא מתלוצץ בדרכו השחורה ומפזר הוראות למישהו שנמצא מעל ראשי וכל הזמן חשבתי על המחברת של אמי ועל הקירות בחדר שעל גג הבית של סבתי גניה. האם זה מה שאני מבקשת לעצמי?

מאז אותו יום שעלב בי בעניין היד הוא מתנסה אתי כבר ארבעה חודשים, משלם לי קצת יותר משכר סטודנט ומשאיר אותי חופשייה לדבר אל קהל ירוק. איש לא עוצר בעדי, והמעביד לא יודע או שיודע ומחריש, והדיבור הולך ונעשה צפוף ושתלטני ואונס ומושך וגורר ואני אחריו, ללא צליל, ללא מנעד. הגרון כואב וצרוד, והמחשבות שרוטות ומשומשות ובלויות. הדיבור הלחשני, הכפייתי, אינו פוסק, אולי לרגעים, כשאני נכנסת לשירותים. אולם המחשבות לא הרתיעו אותי. להפך, הנעלם והנסתר שהביאו אותי לכאן מלכתחילה התגרו בי יותר ויותר בשיניהם המחודדות. גם כשמאחוריה עשרים ותשע שנות ניסיון, עדיין נשמטים לה חפצים, אחדים מהם לא נאחזים כראוי בשלוש האצבעות הקטומות והן נתקעות בלולאת כפתור או ברוכסן שאינו נסחב כראוי, ואצלי מתחשקות השיניים, מתבצרות במרי של הייאוש, הלשון נעשית בפה עיסה של גידופים, הכעס הבלתי נגמר, המצח המתכווץ, הזיעה המתקררת מאחורי האוזניים. אני כמעט לא בוכה, אך מאבדת סבלנות. לא מועילות לי מילים, שאני מטפלת חזקה ומקצועית, שיש בי סמכות וכוח פנימי, שהרבה היו יכולים להמתין לי בחוץ, על הספסל, בלשכות, בפנימיות ילדים, וצריכים לי. כך אני מתנהלת. אבל לפני חגי תשרי הביא לי שתיל עץ לימון בתוך רגב אדמה, דקיק וגבוה ממני, ועליו ארבעים ושמונה עלים ושלושה פרות בוסר זעירים, נדמה שסָפר את העלים במדויק, כך היה מִספר הימים שחלפו מאז ההתחלה, ומלבד להניח אותו שעון על עמוד הכניסה, כשהוא משליך צל אלמוני עלוב על רצפת הבטון, לא הצמיד לו ברכה, תנוח דעתך, וגם לא הסתכל בעיני כשאמר, זה בשבילך לחג, גם לא צירף כלי חרס נאה ובכלל לא ידע אם יש לי חלקת אדמה לנטוע אותו בה. כל כך צפוי ובה בעת גם לא. הייתי בגבי אליו, ואמרתי תודה חטופה מאחורי אותו גב, חשבתי על הלימון ומה יש לו להציע לי בחיים פרט לפרוסה בתה. בצאתי ממנו עשיתי את עצמי כאילו שכחתי מהנטע. הלכתי אל המכונית והתיישבתי מאחורי ההגה כשהפשיסט בא בריצה בהולה והנטע בידו, שכחת את זה, הצטחק והלך ופתח את דלת תא המטען כאילו הייתי אחד הלקוחות, ולא היה לי לב לומר לו שלא שכחתי, שאיני רוצה את המתת שלו, שייקח אותו ויתקע אותו היכן שהוא. אחר כך בא אל החלון, אבל לא רכן אלא הסתכל אל גג המשתלה ואל השלט שאותיותיו פילחו את משאלת לבי ואמר, צריך מקום עם הרבה שמש ישירה, תשקי שלוש-ארבע פעמים עד שיתבסס, ואם יהיו כנימות תגידי לי מיד. הלוואי שייחנק, איחלתי בלבי ובקול פלטתי, אשתדל לזכור, שנה טובה. בבית הנחתי את הנטע בדלי וכיסיתי אותו באדמה רטובה והעמדתי אותו ליד הפשפש. לא היה בכוחי לחפור לו גומה, שיתפגר. לא היה ברור לי כלל אם ההכרח לשלם ארנונה למועצה המקומית הוביל אותי סופית למשתלה.

את המעביד הירוק שלי שמעתי אומר בחטף בטלפון, כשהגעתי לרחבה שלפני המשתלה וקשרתי את אופני, הנה הגידמת שלי הגיעה. גידמת, קרא לי בעל הידיים השזופות באוזני בן שיחו, ואני שלו, גידמת. נִבזה. הוא לא יודע שיש לי שמיעה של חיית חושך עצבנית, ותנוכי אוזניים שאי אפשר להתחרות בזקיפותם, וכל גופי תחנות ממסר ותאי קלט וחיישנים ואסור לדבר בי סרה ברדיוס של מאה מטרים. אני מורדת, עוד מִיַלדוּת. במילון אבן שושן, הוצאת קריית ספר, מהספרים היחידים שהבאתי לכאן מבית הורי, קראתי: "גידם - מי שידו קטועה, בעיקר עד המרפק". באתי אל החלון והסתכלתי בגפי. באור היום נראה חוסר הצדק בעליבותו. סגרתי את המילון. בחורה משכילה לא צריכה להקשיב לאיוולת.

רגזן והפוך פנים המעביד שלי, אני לא יודעת מיהו, אני לא מבינה מיהו, מתעתע ואכזר, חלש ונבוך, נוטע שתלי דקלים ושיחי בננות לנוי בחלקות מוחכרות בחוץ, אותן חלקות שהיו פעם פרדסים עייפים ונבולים והבעלים מאסו בתפוזים שלהם. מסביב לסוכה משתרעות אדמות, חלקן שטחי פרא עזובים, חלקן שטחים מעובדים, ובין לבין גדלים עצי תפוז יתומים, עצי נוי זנוחים, שיחי אוג מכחיל, אוכמניות, ולצדם מבנים אחדים סגורים. כל האזור הזה אינו ברור למתבונן, הוא לא גדול ולא קטן, מרחב נושם. בשוליו בתי פאר מתבודדים. בקווי הגבול של השטח שיחי בתה שמצהיבים מחודש מאי והלאה. כאן היינו עוברים במכונית, סשה ואני, וסשה אומר לי, תסתכלי, עצים מתים זקופים, ולפעמים היינו רואים ילדים רצים בין השורות וקוטפים פֵּרות כמושים שלא הושקו שנים, או גבר מבוהל שירד לחפש תפוז לאשתו ההריונית, והיינו צוחקים על הארץ המושתלת שלנו, ואיך לא שמנו לב לבטון שנזרק סביב. ועכשיו אני עובדת במשתלה כאן, ואין כמעט פרדסים בנוף, ולא יחזרו, אבל השלולית הגדולה עדיין נמצאת, מעופשת וכמעט יבשה, ונשארו בה הסיקסקים והעורבנים, גם אי־אלו מַיינות, נאות אך מפוקפקות ודורסניות. השלדגים הסתלקו מכאן. את צריחות העופות אני שומעת באמצע היום מבעד ליריעות הפלסטיק העבות שעוטפות את בית הצמיחה, ולפעמים רואה את סשה בדמיוני הכואב, וכאן אני עוצרת. לא יכולה עוד. מחניק. אין די אוויר. אין לי. אילו היה אתי לא היה מרשה לי לחבק עציצים, היה לוקח אותי ביד לשירות הציבורי, היה מוביל אותי לכפר ילדים או לפנימייה, למכוני שיקום וגמילה, בגופו היה חוסם לי את דרך הברושים המחוטבת שמוליכה אל מעבידי. אבל סשה אינו יודע ששלחו אותי מכפר הילדים על לא עוול בכפי הקטנה. השכיב את גופו היפה מתחת לפני השטח קודם שהתגלה לי שאני מפחידה ילדים. ואני חשבתי שעבודת קודש אני עושה.

לפני שבועיים, יום שלישי בשבוע, הגעתי באחת עשרה לעבודה לאחר שהסתיים הקורס שלי בהתמודדות עם חולִי, מוגבלות ונכות. השמים היו אפורים כשיצאתי מהכיתה, אובך צמיגי כיסה אותם והגשם לא נראה. על הקרקע היה מוטל בכבדות צל משונה. גנן האוניברסיטה הרעיש ליד השיחים בחרמש חשמלי, והסטודנט הממושקף, הליצן הזה מהקורס, ששמו תמיד נשמט לי, עוד ניסה לעכב אותי על האופניים. הלכנו יחד בשביל, אני גלגלתי את האופניים לצדי והוא אחז בכידון ואמר, שלא תברחי לי. לקראתנו התקדם גנן נוסף שהגיח מפינת הבניין והעיף במפוח עלים לרגלינו, ואף חייך בהתנצלות, ומתוך הרעש האימתני שאל הסטודנט אם אפשר לראיין אותי למחקר שהוא עורך. לא הבנתי איך זה קשור בי, רבע שעה למילוי שאלון, ביקש. אמרתי שאתן לו תשובה בשבוע הבא, וכדי להתגבר על הרעש צעק אלי אם אפשר לקבל את מספר הטלפון שלי להסביר לי במה העניין, והאופניים סטו על זיז במדרכה ונפלו עליו. הוא קפץ בבהלה אבל התעשת, ייצב והגיש לי אותם. אמרתי שאי אפשר לדבר ברעש הזה ושאני ממהרת, ולאחר שחטפתי את אופני ובקושי הצלחתי לאזן אותם דהרתי הלאה מעליו. הגעתי למשתלה בעיניים מוכות רוח וצורבות. העָריץ בעל הקרקפת המגולחת כבר המתין לי עם מריצה טעונה רקב גבעולים ועלים שיש להשליך סמוך לשלולית. אמרתי, אם זה מה שדחוף ביותר אעשה. אזקתי את האופניים לשער הברזל והתקרבתי אליו. גהרתי על הגזם עד היכן שהשמאלית שלי התירה לי וחבקתי את הערמה, כך צלעה יותר המריצה. על האופניים, חשבתי, זה מצליח לי יותר, אבל לא כאן. האופן האחד של המריצה לא נשא את המטען וצפצף חלושות כמו עפרוני מבויש. לא נשאתי את עצמי ולא את שתינו. קרטענו בשדה באופן מגוחך. רק צמחיית הפלג הצפופה צפתה בי, הגנה עלי מעיניהם הרעות של זרים, חמלה עלי. לא העליתי בדעתי שהוא עצמו עוקב אחרי מהפתח המרושת העליון שבדופן המערבי, שמח לאידי, רק צליל הסכין החותך בתקיפות את יריעת הסוכה הקפיא את גופי. מה הוא זומם? מה יכולתי לעשות ביד וחצי? שיקרתי לו שאני יותר מטרומפלדור, והמושחת העמיד אותי בניסיונות. היד שלי חלשה ומסרבת לעבוד. המתעמר ידע שכך יקרה לנו בדרך, לי ולמריצה, ובכל זאת התעקש שאלך ואתנסה. נמוכות הגענו לשלולית, כל כך מושפלות. פעמיים מעדנו בתלמים מיובשים שחרצו צמיגי מכונית בשטח. המריצה גלשה בשקעים כמו במגרש משחקים ולשמאלית לא היתה אמירה, פשוט לא יכולתי. רגלי הלכו וצנחו מאליהן. רבע שעה התגוששנו היא ואני. ישבתי על האדמה ובלעתי רוק ובירכתי על מזלי שאיש אינו רואה בחרפתי. טכנאי של חברה סלולרית ירד מאנטנה שהוקמה בפרדס הנטוש, ניגש ועמד מעלי, התכופף והושיט יד. רגע, רגע, תני לי, תני לי, מלמל בחופזה, ואני התנצלתי שלא ידעתי שהמריצה כבדה, מה יכולתי להגיד, שהפשיסט מתעמר בי, שהוא משליך עלי משימות מעל לכוחי, כדי להוכיח שסטודנטית לתואר שני בעבודה סוציאלית לא מסוגלת להעביר מריצה מנקודה אל"ף לנקודה בי"ת. נתפסתי בחולשתי. הטכנאי, ללא קושי, המשיך עם המריצה עד לשלולית והפך בה את הרקב וחזר אלי. הודיתי לו בלי לקום, ישבתי בלב המפָּלָה ולא היה בי כוח. עם עיניים כמו שלך הייתי מוליך לך מאה מריצות, אמר והרגליים המוצקות שלו הלכו הלאה. ניצלתי את הדקות המעטות כדי לקחת אוויר, ובבית החזה השתרר מחנק. גמעתי מהאוויר בצימאון. הסתכלתי מסביב וראיתי מימיני ומשמאלי שטחים פתוחים, והמרחק בינם ובין הכביש הסלול כמאתיים מטרים, ובין השטחים לכביש מפרידים סוללות עפר, עצים ומבנים קטנים בודדים ונטושים, מעין מחסנים, וגם חלקת אדמה מעובדת, חממה עזובה, וסמוך למשתלה, בקצה השני של השביל שנמתח ממנה, עמד מבנה גמור של בית, עם חלונות מחולקים לריבועים, וילונות, ותרנגול חצוף ממתכת התנשא מעל הגג. בשובי לסוכה חייך המעביד לעצמו בשביעות רצון. היה זה מהימים היחידים שנראה החיוך מרוח על שפתיו הדקות.

"כמה פעמים אמרתי לך להשתמש בכפפות הברזנט." בעל הבית עמד מולי. בדרך כלל השאיר אותי לעבוד לבד ומעט הוראות כתב לי על דף, לרוב משימות עבודה לכל יום, גם פירט את המדור המותר לכניסה, אך לא סימן את המדור האסור, והייתי מבולבלת. בהתחלה הטיל עלי להעביר שתילים רכים מארגזי מצע לגביעי פלסטיק, להשקות במשפך בעל נקבים מזעריים נבטים בתוליים, לפתוח את הברז במשאבת הדישון ההידראולית, לכוון את מד הקילוח בממטרה, לייצב אורכידאות באגני שיש, לרשום שמות צמחים על שלטים, לארוז זרעים יבשים בשקיקים, לדלל שתילי תבלינים, להוסיף דשן נוזלי והורמונים במזרק לצמחים בשלבי התפתחות מתקדמים, לנכש עשבים שוטים וכיוצא באלה עבודות שמטנפות לי את הזרועות ומחדירות גרגירים שחורים מתחת לציפורניים. גבי כואב, ברכי מתמרדות. המטלות הולכות ונעשות מורכבות יותר ואני ממתינה לתיבה חבויה. עדיין לא למדתי על בוריים את המדורים המסומנים כאסורים, ועוד יותר לא ידעתי מה טיב האיסור שחל עליהם. הכפפות בעבורי חידה, ובשבילו הן מעין שוט להצליף בי. הבלגתי. חיכיתי שייפתחו לי נתיבים.

"תעשי מה שאני מבקש," הטיח בי במפגיע והסב. הסתכלתי על גבו וקראתי לו בלב חזיר. קונה משועמם שוטט בשבילים היורדים מהמבואה אל מעמקי המשתלה. פניו אמרו שאינו יודע מה יקנה. הפשיסט לא הוריד עיניו ממני עד שנטלתי את הכפפות ולבשתי אותן וכף ידי השמאלית התנדנדה כמקל חבוש במלבוש. הקונה שב, נתלה בו ולא הרפה. היו לו שאלות על צמחיית גגות בנפח ניכר, כמו סבך ג'ונגל, והפשיסט נתן לו שיעור קצר בעיצוב והתרחק. תסתכל ותבחר, קרא לעברו, עדיין לא מסיר את עיניו ממני. אני כאן, המשיך וצעק לו, תמיד תוכל לשאול אותי. ותשאל רק אותי, לא את הנָכָה. אמר והלך.

המציאות מראה לי את כלליה האכזריים. סביבה עוינת, עבודה עושקת, הירוק לא תמיד מחייך והזמן נע בעצלתיים. ולכל דבר תוויות ותגיות, ובהן מבוארים שמות, תנאי הגידול, כמות הקרינה, כמות השקיה, מועדי שתילה, פריחה, נתינת פרי, ולעתים לכל עלעל נקוב מחיר. ומחירי שלי אינו נקוב. הנחתי את כף השתילה בצד ועצמתי לרגע עיניים וידעתי שהמקום הזה עושה אותי חפץ נחות בעיני הממונה עלי. קמתי והלכתי לעבר הפרגוד השחור בצדה הצפוני־מערבי של המשתלה, לא יודעת מה עלה בדעתי. רבים היו הימים שבהם ראיתי את אדון המשתלה נעלם מאחורי וילון השעווה השחור והוא משתהה שם שעות ארוכות. בהתחלה לא נתתי דעתי על כך, כי נהג להיעלם באחת ובאותו אופן להופיע. השם "דרך הייסורים", "Boulevard des Miseres", היה רשום במכחול מרושל בשתי השפות על יריעה שעוונית, בצבע שמן לבן. נכנסתי במהירות וחיכיתי שקצב נשימתי יתאזן. עמדתי במקום שנראה כמו מקדש. תחילה בצבצו הנוריות הזעירות המהבהבות, לאחר מכן אגני השיש האפורים כהים ובהם עצים ננסיים: זית, הדס, אלת מסטיק, פיקוס צמה, דקל, תאנה, ברוש, שמותיהם רשומים על פתקים, בכתב יד גדול, ילדותי ועקום ומתחתם מצע שחור. על לוח השעם התעכבתי לקרוא שמות: טורנהיים, רוטרדם, קודי פקלה, ניו פקלה, הרלם, טילבורג, הימלדאם, ליוורדן, כרונינגן, אמסטרדם. ואז התרוממה השעוונית בהדף פתאומי והוא שאל אותי, במה נגעת? במה נגעת? שום מטלה לא נתתי לך בחלקה זו, במה נגעת? צאי, הוסיף, פשוט צאי מיד. לא הקשבת להוראות שלי, הן היו ברורות ופשוטות, יש לך בעיות שמיעה קשות. התבוננתי בו ואמרתי, קוראים לי תמר, ואפילו אלוהים הזהיר מעץ הדעת. ואתה לא הזהרת. הוא חזר וציווה עלי לצאת. ואם לא אצא? שילבתי את ידי בעמידת התרסה. מה תעשה אם לא אצא? הוא לא התבלבל. אל תתחכמי, ואל תיכנסי לכאן יותר, צרח. הווריד התנפח ברקתו. כדי שאכבד את הפינה הזו, תכבד אותי קודם, תכבד ותסביר, אני בנאדם שומע ומבין. אני עובדת שלך, לא שק חבטות. הוא עקר את ידו בשתיקה מהשעוונית והסתלק. השלכתי את הכפפות והלכתי לקרצף את ידַי בכיור. בדרך החוצה ראיתי אותו יושב ליד המחשב. הוא הכין את רשימותיו והתעלם ממני. לקחתי את התיק ויצאתי בלי לומר שלום. הספקתי לשמוע אותו אומר, ביום ראשון כרגיל.