על ההשתעבדות מרצון
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
על ההשתעבדות מרצון

על ההשתעבדות מרצון

5 כוכבים (2 דירוגים)

עוד על הספר

  • תרגום: ראובן מירן
  • הוצאה: נהר ספרים
  • תאריך הוצאה: 2007
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 103 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 43 דק'

תקציר

"כיצד ייתכן שבני אדם רבים כל כך סובלים לעיתים תכופות רודַן, שאין לו כוח אחר מאשר זה שהם עצמם העניקו לו, ואשר אין ביכולתו להזיק להם יותר מאשר הם מוכנים לשׂאת, ואשר אינו יכול היה להרע להם כלל אלמלי היה להם נוח יותר לסבול ממנו מאשר להתנגד לו?"

בספר זה בוחן לה בּוֹאֶסי, ידידו הנערץ של מונטֶן, את תופעת העריצות, ובעיקר את השאלה כיצד קורה שמיליוני אנשים תבוניים בוחרים לוותר על חירותם ולהשתעבד לעריץ. חיבור מהפכני זה הסעיר את דעתם של משכילים ואינטלקטואלים בכל דור ודור והוא רלוונטי לכל תחומי החיים שבהם מתקיימים יחסי שליט-נשלט המבוססים על שעבוד והשתעבדות בין בני אדם.

אטיין דה לה בואסי (1563-1530), הוגה דעות צרפתי צעיר, אמיץ ומקורי, הוא האיש שמישל דה מוֹנטן הגדיר כ"אדם הגדול ביותר במאה שלנו" ושעל אודותיו כתב את המסה הנודעת שלו "על הידידות".

לה בואסי הוא האינטלקטואל האירופי-מערבי הראשון שהגה במאמרו "על ההִשתעבדות מרצון" את רעיון ההתנגדות האזרחית הלא-אלימה לדיקטטורה המנוגדת לטבע האדם. בטקסט החתרני-אוונגארדי הזה, שאותו כתב בטרם מלאו לו 18, לַה בּוֹאֶסי פרץ דרך להוגים ולאישים שצמחו מאות שנים אחריו: רוּסוֹ, ת'ורו, גנדהי, מרטין לות'ר קינג ואחרים, ובמקביל גם לזרמים הלא-אלימים בתנועות האנרכיסטיות למיניהן ולסוגיהן.

הטקסט הזה, שגילויו המענג מסעיר את דעתם של משכילים ואינטלקטואלים בכל דור ודור, שומר על רלבנטיות נצחית לכל תחומי החיים שבהם מתקיימים יחסי שליט-נשלט המבוססים על שעבוד והשתעבדות בין בני אדם באשר הם: מבוגרים וילדים, גברים ונשים, רוב ומיעוט, עשירים ועניים, חזקים וחלשים וכמובן שלטון ואזרחים-נתינים.

פרק ראשון

על ההשתעבדות מרצון

"בְּרִבּוּי מוֹשְׁלִים אֵין טוֹב: יִמְשֹׁל נָא בָּנוּ אֶחָד בִּלְבַד וְיָחִיד יְהֵא לְמֶלֶךְ"[1]

כה דיבר אודיסאוס, על פי הומרוס, בנאומו בפני הציבור. אילו רק אמר: "בְּרִבּוּי מוֹשְׁלִים אֵין טוֹב", היה בכך די והותר. ואולם במקום שיסיק מאמירתו מסקנה הגיונית, ששלטונם של מושלים רבים אינו יכול להיות לתועלת — שהרי אפילו שלטונו של מושל יחיד, למן הרגע שבו הוא נוטל לעצמו תואר זה, הוא רע ובלתי נסבל — אודיסאוס מוסיף את ההפך מכך, ואומר: "יִמְשֹׁל נָא בָּנוּ אֶחָד בִּלְבַד וְיָחִיד יְהֵא לְמֶלֶךְ".

אפשר אולי לסלוח לו, לאודיסאוס, על דבריו אלה, שנאמרו מתוך רצון לשכך את התמרדות הצבא, ועל כן — סבור אני — העדיף להתאים את נאומו לכורח הנסיבות יותר מאשר לאמת. אולם אם נהרהר בדבר, רעה חולה היא להיות משועבדים למושל אחד ויחיד, באשר אין בידינו כל ערובה אפשרית לגבי מידת טוּבו, ובאשר ביכולתו להרע כל אימת שיחפוץ בכך. ולגבי אפשרות הציות למושלים רבים, המשמעות היא שנאמלל עצמנו שבעתיים, כמניינם.

איני יכול לדון לפי שעה בשאלה זו שעוררה מחלוקות סוערות כה רבות, קרי: "האם צורות ממשל מדיניות אחרות טובות מן המלוכה?"[2] אילו היה עלי לדון בה, הרי לפני שהייתי מבקש לדעת איזה מקום ראוי לה למלוכה בשורת האופנים השונים לניהול עניינו של הציבור, הייתי שואל אם ראויה היא כלל למקום כלשהו, שכן קשה לשער שיש ולוּ משהו מעניינו של הציבור בשיטת ממשל זו שבה הכול שייך לאחד. אך הבה נדחה למועד אחר את השאלה הזאת, הראויה כל כך לדיון נפרד, ואשר תעורר מחלוקות פוליטיות מכל הסוגים.

לפי שעה ברצוני רק להבין כיצד ייתכן שבני אדם רבים כל כך, עיירות וערים כה רבות, אומות שלֵמות — מוכנים לשאת לעתים תכופות רודן שאין לו כוח אחר מאשר זה שהם עצמם העניקו לו, אשר אין ביכולתו להזיק להם אלא כמידת נכונותם לשאת מידיו, ואשר לא יכול היה להרע להם כלל אלמלי היה להם נוח יותר לשאת את עולו מאשר להתנגד לו. דבר מתמיה באמת — ועדיין כה שגור ומקובל הוא, עד אשר מן הראוי יותר להצטער עליו מאשר להשתומם נכחו — לראות מיליון בני אדם משועבדים בעליבות, על צווארם מונח עול, לא משום שהדבר נכפה עליהם בידי כוח כלשהו העולה על כוחם שלהם, אלא כיוון שהם מוקסמים, ואפשר אף לומר מכושפים, על ידי שמו של אחד שאין להם כלל סיבה לפחד מפניו — שהרי אחד הוא — ואף לא לאהוב אותו — שהרי הוא נוהג בהם כולם בחוסר אנושיות ובאכזריות. אך זוהי חולשתם של בני אנוש: כיוון שנגזר עליהם להיות צייתנים והם נאלצים להתמתן, ידם אינה יכולה להיות תמיד על העליונה. לפיכך, כאשר אומה שנכפה עליה בכוח הנשק להיות משועבדת לשלטונו של יחיד — כפי שהייתה אתונה נתונה למרותם של שלושים רודנים[3] — אין להתפלא על כך שהיא כנועה אלא להצר על כך צער רב. או נכון יותר, לא לתמוה ולא להלין על כך, אלא לשאת את המצב בסבלנות ולצַפות לעתיד טוב יותר...

עוד על הספר

  • תרגום: ראובן מירן
  • הוצאה: נהר ספרים
  • תאריך הוצאה: 2007
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 103 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 43 דק'
על ההשתעבדות מרצון אטיין דה לה בואסי

על ההשתעבדות מרצון

"בְּרִבּוּי מוֹשְׁלִים אֵין טוֹב: יִמְשֹׁל נָא בָּנוּ אֶחָד בִּלְבַד וְיָחִיד יְהֵא לְמֶלֶךְ"[1]

כה דיבר אודיסאוס, על פי הומרוס, בנאומו בפני הציבור. אילו רק אמר: "בְּרִבּוּי מוֹשְׁלִים אֵין טוֹב", היה בכך די והותר. ואולם במקום שיסיק מאמירתו מסקנה הגיונית, ששלטונם של מושלים רבים אינו יכול להיות לתועלת — שהרי אפילו שלטונו של מושל יחיד, למן הרגע שבו הוא נוטל לעצמו תואר זה, הוא רע ובלתי נסבל — אודיסאוס מוסיף את ההפך מכך, ואומר: "יִמְשֹׁל נָא בָּנוּ אֶחָד בִּלְבַד וְיָחִיד יְהֵא לְמֶלֶךְ".

אפשר אולי לסלוח לו, לאודיסאוס, על דבריו אלה, שנאמרו מתוך רצון לשכך את התמרדות הצבא, ועל כן — סבור אני — העדיף להתאים את נאומו לכורח הנסיבות יותר מאשר לאמת. אולם אם נהרהר בדבר, רעה חולה היא להיות משועבדים למושל אחד ויחיד, באשר אין בידינו כל ערובה אפשרית לגבי מידת טוּבו, ובאשר ביכולתו להרע כל אימת שיחפוץ בכך. ולגבי אפשרות הציות למושלים רבים, המשמעות היא שנאמלל עצמנו שבעתיים, כמניינם.

איני יכול לדון לפי שעה בשאלה זו שעוררה מחלוקות סוערות כה רבות, קרי: "האם צורות ממשל מדיניות אחרות טובות מן המלוכה?"[2] אילו היה עלי לדון בה, הרי לפני שהייתי מבקש לדעת איזה מקום ראוי לה למלוכה בשורת האופנים השונים לניהול עניינו של הציבור, הייתי שואל אם ראויה היא כלל למקום כלשהו, שכן קשה לשער שיש ולוּ משהו מעניינו של הציבור בשיטת ממשל זו שבה הכול שייך לאחד. אך הבה נדחה למועד אחר את השאלה הזאת, הראויה כל כך לדיון נפרד, ואשר תעורר מחלוקות פוליטיות מכל הסוגים.

לפי שעה ברצוני רק להבין כיצד ייתכן שבני אדם רבים כל כך, עיירות וערים כה רבות, אומות שלֵמות — מוכנים לשאת לעתים תכופות רודן שאין לו כוח אחר מאשר זה שהם עצמם העניקו לו, אשר אין ביכולתו להזיק להם אלא כמידת נכונותם לשאת מידיו, ואשר לא יכול היה להרע להם כלל אלמלי היה להם נוח יותר לשאת את עולו מאשר להתנגד לו. דבר מתמיה באמת — ועדיין כה שגור ומקובל הוא, עד אשר מן הראוי יותר להצטער עליו מאשר להשתומם נכחו — לראות מיליון בני אדם משועבדים בעליבות, על צווארם מונח עול, לא משום שהדבר נכפה עליהם בידי כוח כלשהו העולה על כוחם שלהם, אלא כיוון שהם מוקסמים, ואפשר אף לומר מכושפים, על ידי שמו של אחד שאין להם כלל סיבה לפחד מפניו — שהרי אחד הוא — ואף לא לאהוב אותו — שהרי הוא נוהג בהם כולם בחוסר אנושיות ובאכזריות. אך זוהי חולשתם של בני אנוש: כיוון שנגזר עליהם להיות צייתנים והם נאלצים להתמתן, ידם אינה יכולה להיות תמיד על העליונה. לפיכך, כאשר אומה שנכפה עליה בכוח הנשק להיות משועבדת לשלטונו של יחיד — כפי שהייתה אתונה נתונה למרותם של שלושים רודנים[3] — אין להתפלא על כך שהיא כנועה אלא להצר על כך צער רב. או נכון יותר, לא לתמוה ולא להלין על כך, אלא לשאת את המצב בסבלנות ולצַפות לעתיד טוב יותר...