מזבח העצמות

הקדמה

סן פרנסיסקו, קליפורניה
הווה

רוזי ידעה שהזר בא להרוג אותה ברגע שנכנס למעגל האור שהטילה המדורה שלהם.
הם נמצאו עמוק בלב החורשה של פארק גולדן גייט, היכן שהשוטרים לא הטרידו אותם - מושבה קטנה של מחוסרי בית שקיבצו נדבות ברחוב הֵייט במשך היום והקימו מחנה בפארק בלילה. רוזי היתה חדשה בקבוצה, אבל זה היה הרעיון שלה לסדר את עגלות הקניות שלהם במעגל כמו שרשרת כרכרות ולכסות אותן בקרטונים ובשמיכות כדי ליצור מחסה מאולתר. ואף־על־פי־כן היא נרעדה כשהרימה את ראשה ברוח הצולפת של חודש פברואר והביטה בעיני הזר. עיני רוצח.
קודם לכן היא תפסה ברווז ליד אגם סטוֹ, וכעת בישלה אותו מעל להבה כשקולב מעילים משמש לה כשיפוד. הזר העמיד פנים שהבשר הצלוי הוא שמשך אותו להתקרב, אך רוזי ידעה היטב שלא זה העניין.
"הי, חבר'ה," אמר. האנגלית שלו היתה טובה, אולם הרי"ש הגרונית של אמא רוסיה הכבידה על לשונו. "צללתי הערב לתוך מכולה ומצאתי את זה." הוא הרים בקבוק ויילד טֶרקי תוך כדי התקדמות לעברם. "אני מוכן לחלוק אותו תמורת טעימה מהבישולים שלכם."
וילארד, שהיה המנהיג מכוח ברירת מחדל, הניח את הבירה מידו וקם להצמיד אגרופים עם האיש. "תביא את זה, חבר."
הזר - בחור גדול וכחוש עם קוקו חום שמנוני ופרצוף קשוח - התיישב בשיכול רגליים קרוב למדורה. הוא חייך מאוזן לאוזן כשהושיט את מנחתו.
וילארד היה גבוה, עם ראש עגול וקירח כמו כדור ביליארד וקעקועי בית סוהר על פני כל סנטימטר מעורו. אפילו פניו היו מקועקעים בצמד דמעות תחת כל עין. אך הוא נעץ בבקבוק הוויסקי מבט של תמיהה ילדותית. "אחי, חתיכת מכולה מצאת."
הזר שוב חייך. "חנות משקאות ברחוב פּוֹלק נשרפה בלילה ונהרסה כשניסו לכבות אותה. רוב הזבל שהיה שם נשבר, והשוטרים והכבאים בטח בזזו את מה שלא. כנראה היה לי מזל."
לרוזי לא היה ספק שחנות המשקאות השרופה והמכולה אכן קיימות. אנשים כאלה בדרך כלל מדייקים בפרטים.
הוא גם נראה כמו מחוסר בית: ג'ינס מטונפים כל־כך שהיה קשה לנחש שאי־פעם היו כחולים, מקטרת קראק תחובה בכיס המעיל, לכלוך קרוש בקמטים שבעורו. עיניו, לעומת זאת, לא התאימו בכלל. הן לא היו ריקות או מובסות או אבודות. הן היו חדות, ממוקדות. מהסוג שמסוגל לשסף גרון בלי למצמץ או להכניס למישהו כדור בראש מאיזה גג במרחק מאתיים מטר.
רוזי שמרה על שתיקה וצפתה בזר כשהוויסקי החליף ידיים סביב המדורה: מהזונה הטרנסווסטיטית המכונה באטרקאפ, אל הגבר כרות הרגל עם השיניים השבורות שנודע בשם גימפי סם, ועד לדוג'ר, איש גבוה ושחוח עם ראש מלא ראסטות אפורות התחובות באי־סדר תחת כובע גרב ורוד של ילדה.
לא שאני נראית מי־יודע־מה כרגע, חשבה. אם כי פעם הייתי יפה... אבל הרבה שנים, תקופות ארוכות של חיים קשים, עברו חלפו מאז, וכעת כל זה היה חסר משמעות כי היא גססה מסרטן שכבר כרסם את רוב בטנה כמו חומצה מאכלת.
הבקבוק סוף סוף הגיע אל רוזי. היה בו מספיק משקה כדי לעשות לה טוב ולהשאיר משהו גם לזר. היא הביטה בו בזמן שחיסלה את המשקה. לפחות שישלם על הזכות להרוג אותה.
היא הגניבה את הבקבוק הריק לכיס מעילה ואמרה לו במבטה שילך להזדיין.
הוא נופף בידו לעבר הבשר הצלוי. "ריח טוב. מה זה?"
רוזי הרימה את זוויות פיה בחיוך חושף שיניים. "חולדה מטוגנת."
היא ראתה שריר קופץ קצת תחת עינו השמאלית, אך הוא התעשת במהירות. "חולדה גדולה מאוד."
באטרקאפ צחקקה ואז הסמיקה במבט מושפל וגירדה את הפצעים בצווארה, את השַמות שעשו בה מחטים מזוהמות.
רוזי קלטה את הגועל שהופיע על פני הזר כשהסיט את מבטו. אולי אתה בכל זאת לא כזה קשוח, מה, בחור מגודל שכמוך?
"האוכל מוכן," אמרה ושוב חייכה.