לידה מאוחרת

לידה מאוחרת

מטגנים אותה היטב מכל הצדדים.

בבוקר על צד א' אחד הצהרים על צד ב'. מקושטת בצנרת פלסטיק מפותלת.

בנחיריה תחובים המשקפיים- משקפי החמצן ולצידם הזונדה, מודבקת בפלסטר מן הסוג החזק אל אפה הקטנטן.

בגב ידה הבריאה, נעוצה האינפוזיה, היד שהייתה רושמת לו כהרף עין מצידו האחד של הדף שביל מתפתל ויורד ומן הצד השני, אוטובוס וסימן שאלה ביניהם. האם נרד מהר הצופים ברגל, או ניסע באוטובוס?

שלושים ושבעה קילוגרם של כאב.

הזונדה חונקת את גרונה הדקיק, בו הייתה שרה בקול של זמיר, מחקה קולות ציפורים או מקריאה בעברית צחה, סיפור לילדי.

פיה נפתח עתה בעווית קשה של כאב, משמיע קריאות מוזרות כשל ציפור פצועה.

עיניה שבזמנים כתקנם היו ממוקדות במודל היושב לפניה, סופגות את תמצית נשמתו כדי להיטיב לציירו, בידה האחת הבריאה, כבר נעוצות בנקודה לא נראית, שמעבר.

הוא, שהייתה לו רעמת שיער אדירה ולכן נדמה היה לה כמשורר, אינו מש עתה מצידה. מנסה לנקות, לתקן, לכפר, לטהר.

האם נזרע המוות ברחמה, עם בגידותיו המזדמנות של 'המשורר'? עם אמו של רופא הנשים? עם היפהפייה האוסטרית, ששמועות נפוצו על היותה זונה של קצינים גרמנים במחנה הריכוז? או עם מנהלת מפעל הטכסטיל הקטנטן בתל אביב אשר צלצלה ובעטה ללא הרף בדלת?

או אולי הרבה קודם לכן, אז בהיותה פעוטה, כאשר קירבו את מסכת הכלורופורם שוב ושוב אל פניה ואת הסכין אל ידה החולה?

המוות הלך ומילא את רחמה. גם במחלקה הסיעודית בה שבר המטפל בגסות לב את אגודלה היחיד, שעה שמישש את שדיה בזמן המקלחת.

היא הרה מוות.

נשימותיה הולכות ונעשות מהירות, נשימות כלב.

במסדרונות בית החולים מהלכים אברכים כהים ומזוקנים. האחות מחליפה חיתולים, ריח צחנה עז ממלא את חלל החדר. היא שהייתה אפופה תמיד ריח לבנדר רענן.

נשימותיה נחלשות, הנה היא יולדת, בגניחות של כאב שלא היו כמותן. יולדת מוות.

סקרנות מכוערת נכנסה בי לפתע, להציץ בקווי ידה. לקחתי את ידה הקטנטנה והבצקתית מנוזלים, בידי, היד שכל חייה היטיבה להסתיר בשרוול ארוך או בצעיף הז'ורז'ט שהחזיקה.

קווי ידה חתוכים, מרוטשים, את קו החיים לא מצאתי.

בחפירות שמול בית הקברות הצבאי טרקטור עולה ויורד, מרעיש כאילו לא היה דבר.

רק בוקר קריר של סוף אוגוסט.