דודי נפוליאון
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
דודי נפוליאון
מכר
מאות
עותקים
דודי נפוליאון
מכר
מאות
עותקים

דודי נפוליאון

4.8 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: אורלי נוי
  • הוצאה: הוצאת חרגול
  • תאריך הוצאה: 2012
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 535 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 8 שעות ו 55 דק'

תקציר

טהראן, קיץ 1941. בעלות הברית פולשות לאיראן, ונער צעיר מתאהב בבת דודו יפת העיניים. הדוד עצמו, קצין זוטר בדימוס, מנהל ביד רמה משפחה מורחבת בעלת יומרות אריסטוקרטיות.

הערצתו העיוורת לקיסר הצרפתי נפוליאון לצד איבתו הלוהטת לבריטים מעבירות אותו אט-אט על דעתו, ויחד עם משרתו הנאמן הוא שוקע בעולם של קרבות מדומיינים.

ובינתיים שאר בני המשפחה שוקעים, מצידם, בסבך מזימות ותככים, מסתכסכים ומתפייסים, בקומדיית מצבים נפלאה ומצחיקה עד דמעות.

אבל 'דודי נפוליאון' אינו רומן קומי גרידא. מדובר בסאטירה חברתית נוקבת, העוסקת בתהליכי עומק תרבותיים וחברתיים שעברו על איראן במחצית הראשונה של המאה העשרים.

הצלחתו הפנומנלית של הספר מאז צאתו לאור בשנת 1970 קיבעה את מעמדו כאחד מסמלי התרבות המודרנית האיראנית, שהשפעתו חורגת בהרבה אל מעבר לשדה הספרותי.

"הדיאלוגים השנונים והמצבים הבלתי אפשריים מעוררים צחוק בקול רם. “דודי נפוליאון” הוא הזמנה להתרחבותו של מדף הספרים המודרני של ספרות פרסית בעברית."

(עלית קרפ, הארץ)

"הסיפור מתרחש בטהרן של 1941, והוא מוביל את הקורא לצחוק בקול רם אל מול העלילות המתפתלות הנעות מהסתבכות להסתבכות, שאין לדעת אם יאפשרו בסופו של דבר את סיפור האהבה בין המספר הילד לבת־דודו ליילי שבו נפתח הספר."

(אלמוג בהר, ישראל היום)

איראג' פֶּזֶשְׁכְּזָאד נולד בשנת 1928 בטהראן. הוא למד משפטים בטהראן ובפריז, כיהן שנים אחדות כשופט, ולאחר מכן עבד בשירות החוץ האיראני. את דרכו הספרותית החל בראשית שנות החמישים בכתיבת סיפורים קצרים.

בהמשך כתב שורה ארוכה של מאמרים, ספרים ומחזות, והפך לאחד הסטיריקנים המוערכים באיראן. לאחר המהפכה האסלאמית ב-1979 הצטרף לחוגי האופוזיציה האיראנית הגולה ועקר לפריז, שם הוא חי וממשיך ליצור בפרסית ובצרפתית.

פרק ראשון

1

 

התאהבתי ביום קיץ חם אחד, בשלושה־עשר בחודש מוֹרְדָאד,* בסביבות השעה רבע לשלוש אחר הצהריים. המרורים והסבל שהיו מנת חלקי גרמו לי לא פעם לחשוב שאילו היה זה השנים־עשר או הארבעה־עשר בחודש, הכל היה אחרת.

[* מורדאד: החודש החמישי בלוח השנה האיראני. מתחיל ב־12 או 22 באוגוסט.]

באותו יום, כמו בכל יום, הכניסו אותנו - כלומר את אחותי ואותי -  בלחצים, איומים וגם כמה הבטחות קוסמות באשר לערב, למרתף, לישון. בחום הכבד של טהראן כל הילדים היו מחויבים בשנת צהריים. אך גם באותו יום, כמו בכל יום, חיכינו שאגא ג'אן* יירדם ואנחנו נצא לגן לשחק. כשעלה קול נחירותיו של אבי, הוצאתי את ראשי מתחת לשמיכה והצצתי בשעון הקיר. השעה הייתה שתיים וחצי אחר הצהריים. אחותי המסכנה נרדמה בזמן שהמתינה לאגא ג'אן שיירדם. בלית ברירה יצאתי לבדי, על קצות האצבעות.

[* כינוי נפוץ לאב. אגא: אדון. ג'אן: כינוי חיבה.]

לֵיְלִי, בתו של דאי* ג'אן, ואחיה הקטן חיכו לנו בגן כבר כחצי שעה. בין הבתים שלנו, שהיו בנויים בשטחו של גן רחב ידיים, לא חצץ כל קיר. כמו בכל יום התחלנו לדבר ולשחק בשקט בצילו של עץ האגוז הגדול. פתאום הצטלב מבטי במבטה של לֵיילי. זוג עיניים שחורות וגדולות הביטו בי. לא הצלחתי לנתק את מבטי ממבטה. אינני יודע כמה זמן נלכדו עינינו אלה באלה, עד שלפתע ניצבה אמי מעלינו ובידה חגורת העור. ליילי ואחיה נסו לביתם, ואמי החזירה אותי באיומים למרתף, אל מתחת לשמיכה. רגע לפני שראשי נבלע כליל תחת השמיכה, הצצתי בשעון הקיר: השעה הייתה שתיים וחמישים דקות אחר הצהריים. לפני שכיסתה את ראשה בשמיכה אמרה אמי: "מזל משמים שדודך לא התעורר, אחרת היה קורע את כולכם לגזרים."

[* דאי: דוד, אחי האם.]

היא צדקה. דאי ג'אן גילה רגישות גדולה ביחס להוראות שנתן. הוא הורה שלפני השעה חמש אחר הצהריים אסור לילדים אפילו לנשום. בין ארבעת קירות הגן לא רק אנחנו הילדים טעמנו את ההשלכות שהיו לערנות והקמת רעש בזמן מנוחת הצהריים של דאי ג'אן, אלא גם העורבים והיונים נראו פחות בסביבה, שכן דאי ג'אן הראה להם את נחת זרועו פעמים מספר בעזרת רובה הציד שלו וגרם לטבח רבתי. גם הרוכלים לא היו עוברים עד סביבות השעה חמש בסמטה שלנו, שנקראה על שם דאי ג'אן, אחרי שהוא סטר כמה פעמים למוכר המלונים והבצלים.

אך באותו יום הייתי טרוד מדי במחשבות מכדי לעסוק בדאי ג'אן, בגערותיו או בכעסיו. לא הצלחתי להשתחרר ולוּ לרגע מזכר עיניה של ליילי ומבטה, וכל כמה שהסתובבתי מצד לצד וניסיתי להרהר בדברים אחרים, עיניה השחורות הופיעו לנגד עיני בבהירות רבה יותר מאשר אילו עמדה שם מולי בעצמה.

בלילה, תחת הכילה, שבו עיניה של ליילי לבקרני. בערב כבר לא ראיתי אותה, אבל העיניים שלה ומבטה הרך היו שם, נוכחים.

אני לא יודע כמה זמן חלף. מחשבה משונה מילאה פתאום את ראשי: אלוהים אדירים, הייתכן שהתאהבתי בליילי?!

ניסיתי לצחוק מעצם המחשבה, אבל שום דבר לא הצחיק אותי. אמנם ייתכן שאדם לא יצחק למחשבה מטופשת, אך אין הדבר מוכיח שהמחשבה עצמה אינה מטופשת. האם אדם יכול להתאהב כך פתאום, ללא כל התראה?

ניסיתי לברר את מכלול ידיעותי על האהבה. למרבה הצער, הן לא היו נרחבות ביותר. למרות שכבר מלאו לי שלוש־עשרה, מעולם לא ראיתי עד אז אדם מאוהב. באותה עת גם לא ראו אור סיפורי אהבה רבים, ובכל מקרה לא היו מרשים לנו לקרוא אף אחד מהם. הורינו ובני משפחתנו, ובמיוחד דאי ג'אן, שכל קיומו ומחשבותיו ריחפו כצל מעל ראשיהם של בני המשפחה, אסרו עלינו, הילדים, לצאת מהבית ללא מלווה, ולא היה לנו אומץ להתקרב לילדי הסמטה. הרדיו היה אז בתחילת דרכו, ובשעות הבודדות של השידור היומי לא היה שום דבר שיסייע להרחיב את הדעת.

במסגרת בירור ידיעותי על האהבה, הגעתי בשלב הראשון לליילי ומַגְ'נוּן,* שאת סיפורם שמעתי פעמים רבות. אבל ככל שאימצתי את מוחי, נוכחתי לדעת שמעולם לא שמעתי דבר על אופן התאהבותו של מג'נון בליילי; פשוט סיפרו שמג'נון התאהב בליילי.

[* זוג האוהבים המוכר ביותר בספרות הפרסית הקלאסית. דמויות מתוך פואמה של חכים אבו מוחמד אליאס נזאמי, משורר בן המאה ה־12, המתבססת על סיפור האהבה הטראגי מן המסורת והשירה הערבית הידוע בגירסאות שונות: המשורר קייס התאהב בבת שבטו לילה, אך אביה השיאהּ לאחר. אהבתו המטורפת של קייס הקנתה לו את הכינוי מג'נון (משוגע). שני האוהבים מתו משברון לב.]

בכלל, אולי מוטב היה לא לגרור את מג'נון וליילי לעסק הזה. ייתכן שהעובדה שליילי ובת דודי נשאו אותו שם השפיעה, מבלי שהייתי מודע לכך, על תהליך הסקת מסקנותי. אבל לא הייתה לי ברירה: ליילי ומג'נון היו הנאהבים החשובים ביותר שהכרתי. מלבדם לא ידעתי הרבה גם על שירין ופַרְהָאד,* ובוודאי לא על אופן התאהבותם. היה גם סיפור אהבה אחד שקראתי, שהתפרסם בהמשכים בעיתון, אבל החמצתי את הפרקים הראשונים וחברי לכיתה סיפר לי אותם. לפיכך לא ידעתי דבר על תחילת הפרשה.

[* שתי צלעות של משולש אהבה טראגי, המופיע בגרסאות שונות בשירה הפרסית הקלאסית, לרבות השאה־נאמֶה. הצלע השלישית של סיפור האהבה הוא המלך ח'וֹסְרוֹ, אשר שולח ליריבו הצעיר פרהאד, המתחרה על ליבה של שירין, הודעת שווא על מותה, ומביא בכך להתאבדותו.]

קולו של שעון הקיר במרתף, שצלצל שתים־עשרה פעמים, הדהד באוזני. אלוהים, כבר חצות ואני עדיין ער. שעון זה קבוע בביתנו מאז שאני זוכר, וזו פעם ראשונה ששמעתי את צלצול חצות. אולי נדודי שינה אלה היו קשורים גם הם להתאהבותי. העלטה ששררה בחצר הפכה את צללי העצים ושיחי הפרחים לרוחות משונות שראיתי מבעד לכילה והם עוררו בי בעתה מכיוון שעוד לפני שהגעתי למסקנה כלשהי באשר להתאהבותי או אי־התאהבותי, נחרדתי מגורלם של האוהבים שבחנתי. על כולם כמעט נגזר גורל עגום שסופו מיתה וכליה.

ליילי ומג'נון, מיתה וכליה. שירין ופרהאד, מיתה וכליה. רומיאו ויוליה, מיתה וכליה. פול וּוירז'יני, מיתה וכליה. סיפור האהבה ההוא מהעיתון, מיתה וכליה.

אולי חלילה התאהבתי גם אני ונגזר גורלי למות? מה גם שבאותם ימים תמותת ילדים טרם הגעתם לגיל הבגרות הייתה נפוצה למדי. לעיתים, באירועים שונים, שמעתי כיצד מונים את מספר הילדים שילדו הנשים ואת מספר הילדים שנותרו בחיים. אך לפתע האיר זיק של תקווה את זיכרוני: אַמִיר אַרְסֶלָאן נאמְדאר,* שאת סיפורו קראתי ושמעתי פעמים רבות; אמיר ארסלאן היה היחיד שזכה לרוות נחת מאהבתו.

[* הנסיך (אמיר) ארסלאן הוא גיבורו של סיפור עממי פרסי, כפי שמסופר לנאצר א־דין שאה (מלך בשנים 1896-1848) על־ידי מְספר הסיפורים שלו, מִירְזָא מוחמד־עַלִי נַקִיבּ אל־מַמאלכּ.]

 

* * *

הגם שקורותיו של אמיר ארסלאן וסופם הטוב שיככו במקצת את האימה שקיננה בליבי בשל גורלן הנחרץ של פרשיות האהבים, מנגד הם היטו במידה מסוימת את הכף לצידה של תשובה חיובית לשאלה המרכזית, כלומר שאלת ההתאהבות. שכן כיצד התאהב אמיר ארסלאן? הוא ראה תמונה של פָרוֹח־לָקָא, ובן רגע נשבה בקסמה. אם כן, אולי גם אני התאהבתי בעטיו של מבט בודד אחד?

ניסיתי להירדם. עצמתי את עפעפי בכוח, אולי סוף־סוף אשקע בשינה ואיחלץ מציפורניהן של המחשבות הפתלתלות האלה. למרבה המזל, ילד - גם אם הוא מאוהב - השינה לא מניחה לו שיישאר ער עד עלות השחר. אלה ככל הנראה צרות של אוהבים מבוגרים.

 

* * *

הבוקר עלה. לא היה לי פנאי למחשבות, שכן ישנתי יותר מהרגיל. פתאום זינקתי למשמע קולה של אמי:

"קום! קום! דודך קורא לך."

כל גופי רעד כמוכה ברק. ביקשתי לשאול איזה דוד, אך המילים נתקעו בגרוני.

"קום! אגא אמר שתלך לשם!"

לא הייתי מסוגל לחשוב. למרות שהדבר היה מנוגד לכל היגיון, אפילו היגיון של ילד, הייתי משוכנע שדאי ג'אן גילה את סודי ורעדתי מפחד. הדבר הראשון שעלה בדעתי כדי לדחות את ייסורי היה שעוד לא אכלתי ארוחת בוקר.

"קום, אכול מהר וצא!"

"את לא יודעת מה דאי ג'אן רוצה ממני?"

תשובתה של אמי הרגיעה אותי במקצת:

"הוא זימן אליו את כל הילדים."

נשמתי לרווחה. הייתי רגיל למפגשי התוכחה וההטפה של דאי ג'אן. מפעם לפעם הוא נהג לכנס את ילדי המשפחה ולהטיף להם מוסר, ובסיום המפגש גם היה נותן לכל אחד ממתק. אט־אט שבתי לעשתונותי והגעתי למסקנה שלא ייתכן שדאי ג'אן חשף את סודי.

אכלתי את ארוחת הבוקר רגוע יחסית, ולראשונה מאז התעוררתי עיניה של ליילי צפו ועלו שוב לנגד עיני מבעד לאדי הסמובאר, אך ניסיתי בכל כוחי להרחיקה ממחשבותי.

בדרך לביתו של דאי ג'אן, בגן, ראיתי את מַש־קאסֶם,* משרתו של דאי ג'אן, שהפשיל את מכנסיו והשקה את הפרחים.

[* מַש: קיצור של מַשְהַדִי, כינוי למי שעלה לרגל לקברו של האמאם רֶזָא בעיר משהד.]

"מש־קאסם, אתה יודע מה דאי ג'אן רוצה מאיתנו?"

"ואללה, אבּוּיָה, למה לשקר? אגא אמר לנו לקרוא לכל הילדים. אנחנו באמת לא יודעים מה הוא רוצה מכם."

לנו הייתה הזכות הבלעדית לפנות לדאי ג'אן כדאי ג'אן, אך כל שאר הבריות - חברים, מכרים ודיירי השכונה פנו אליו אך ורק בתואר אגא, ובתואר זה השתמשו גם שלא בנוכחותו. דאי ג'אן החזיק באחד מאותם תארים ארוכים מרובי הברות, שבע ליתר דיוק. כלומר אדם נאלץ לפתוח ולסגור את פיו שבע פעמים כדי להכיר בזכות קיומו הנעלה של דאי ג'אן. אביו של דאי ג'אן, שבתורו החזיק בתואר שש־הברתי, היה האגא הבלעדי, אך שמו נשתכח מלב האנשים במרוצת הזמן. מתוך רצון לשמור על הלכידות בין שבעת בניו ובנותיו גם אחרי מותו, בנה בגנו הגדול שבעה בתים וחילק אותם בין ילדיו עוד בחייו. דאי ג'אן, הבכור בילדיו, ירש מאביו את התואר אגא, ובין אם בשל בכירותו הכרונולוגית או בשל אופיו ואישיותו, ראה בעצמו אחרי מות אביו את ראש המשפחה וטיפח את מעמדו הבכיר בקפידה כך שהמשפחה הגדולה למדי הזו לא יכלה אפילו לשתות כוס מים ללא אישורו. דאי ג'אן התערב כל־כך בחייהם הפרטיים והפומביים של אחיו ואחיותיו, עד שרובם נקטו בפעולה משפטית כדי להפריד את בתיהם מביתו והקיפו אותם בחומות או מכרו אותם ועברו לגור במקום אחר.

בחלק שנותר מהגן גרנו אנחנו וְדאי ג'אן ואח נוסף של דאי ג'אן, שהפריד את ביתו מביתנו באמצעות גדר.

 

* * *

דאי ג'אן היה בחדר בעל חמש הדלתות, והילדים שיחקו ושוחחו בשקט בחצרו רחבת הידיים.

ליילי קידמה את פני במבט. שוב ננעלו מבטינו. חשתי שליבי פועם בצורה משונה. כאילו הרעים בקול. אך לא ניתנה לי שהות למחשבות ומסקנות. דאי ג'אן יצא מהחדר בקומתו הגבוהה וגופו הכחוש, כשתחתונים ארוכים צמודים לרגליו וגלימה דקה על כתפיו. פניו זעפו. כל הילדים, אפילו הקטנים ביותר, הרגישו שהפעם לא מדובר בהטפת מוסר אלא בעסק ביש.

הוא התייצב מולנו בקומתו התמירה, הביט כלפי מעלה מבעד למשקפי הראייה הכהים והנצחיים שלו ושאל ביבושת מזרה אימים:

"מי מכם לכלך בגיר את שער החצר?" ובאצבע רזה וארוכה הצביע על השער שמש־קאסם משרתו סגר עלינו ועתה עמד לידו. כולנו הפנינו אליו מוכנית את עינינו. על השער, ליתר דיוק על הפשפָּש הקטן הפונה לפנים החצר, נכתב בכתב יד עקמומי ומרושל: "נפוליאון הוא אידיוט".

רובנו, שמונה או תשעה הילדים שהיינו שם, הפנינו עכשיו את מבטינו לעברו של סִיָאמַק, אך לפני שדאי ג'אן השפיל את עיניו עמדנו על טעותנו והרכנו את ראשינו. לא היה ספק בליבנו שסיאמק הוא האחראי למעשה, כיוון שבעבר דיברנו בהזדמנויות שונות על חיבתו היתרה של דאי ג'אן לנפוליאון, וסיאמק, שהיה הגאוותן שבינינו, הבטיח שבבוא היום יפרסם את אווילותו של נפוליאון על גבי דלת ביתו של דאי ג'אן; אך רגש אנושי בסיסי מנע בעדנו מלהלשין עליו.

דאי ג'אן, שניצב מול שורת הילדים כמפקדם של שבויי מלחמה, החל לדבר, אך בנאומו המפחיד והמאיים לא העלה את עניין הפגיעה בכבודו של נפוליאון אלא התמקד בלכלוך דלת החצר בגיר.

אחרי רגעים אחדים של שקט מצמרר, הרעים לפתע דאי ג'אן בקול שלחלוטין לא הלם את מימדיו הכחושים:

"שאלתי מי עשה את זה?!"

שוב הגנבנו מבטים לעבר סיאמק. הפעם גם דאי ג'אן שם לב לכך, ומבטו המצמית ומלא החרון ננעל על פניו של סיאמק. בנקודה זו אירע דבר־מה (אני בוש ונכלם לציין אותו, ומקווה כי יסולח לי בשם המחויבות לדיוק בפרטים). סיאמק השתין במכנסיו מפחד והחל לגמגם התנצלויות.

לאחר שהפושע נענש, הן על פשעו המקורי והן על פשעים שהצטברו במהלך החקירה עצמה, סיאמק פנה לעבר ביתו ממרר בבכי, ואנחנו הילדים הלכנו אחריו בדממה שבחלקה נבעה מזעמו של דאי ג'אן ובחלקה נבעה מתחושת כבוד וסולידריות עם העינויים שעבר סיאמק, שאנו עצמנו היינו אחראים להם במידה לא מבוטלת.

כשסיאמק קבל בעיניים דומעות על דודו בפני אמו, למרות שניחשה בוודאות כמעט מוחלטת באיזה דוד מדובר, היא בכל זאת שאלה אוטומטית:

"איזה דאי ג'אן?"

והילד המעונה ענה אוטומטית:

"דאי ג'אן נפוליאון."

כולנו קפאנו על מקומנו בבעתה. זו הייתה הפעם הראשונה שהכינוי שהצמדנו לדאי ג'אן בינינו לבין עצמנו הושמע בקול רם באוזני אחד המבוגרים. סיאמק אמנם נענש פעם נוספת על־ידי אביו ואמו, אבל אנחנו נשמנו לרווחה, כי כבר עמדנו להיחנק מרוב שלחשנו את הכינוי זה לזה  בסוד.

 

* * *

דאי ג'אן היה מאוהב בנפוליאון מנעוריו. לימים נודע לנו שאסף בספרייתו כל ספר שהיה באיראן על נפוליאון בפרסית או בצרפתית (דאי ג'אן שלט במידת־מה גם בצרפתית). למען האמת, על מדפיו לא היה דבר פרט לספרים על נפוליאון. לא היה אפשר לקיים דיון מדעי, ספרותי, היסטורי, כלכלי או פילוסופי מבלי שדאי ג'אן ינצל מילה זו או אחרת כדי לשרבב את שמו של נפוליאון. הדברים הגיעו לידי כך שבהשפעת התעמולה של דאי ג'אן, מרבית בני המשפחה ראו בנפוליאון בונפרטה את גדול הפילוסופים, המתמטיקאים, הסופרים ואפילו את גדול המשוררים.

נראה שבזמנו של מוֹחַמַד עַלִי שָאה,* דאי ג'אן החזיק בדרגת מש"ק במשטרה של הימים ההם, ואת סיפורי מאבקיו ומלחמותיו בשודדים ובמורדים שמע כל אחד מאיתנו עשרות פעמים. כל אחד מסיפורי הקרבות האלה נודע בקרבנו בשם מיוחד, למשל סיפור מלחמת כָּאזֶרוּן, מלחמת מַמַסַנִי וכולי. בשנים הראשונות סיפורים אלה גוללו את מאבקיו של דאי ג'אן, יחד עם חמישה־שישה שוטרים נוספים, בשודדים ומורדים באזור כאזרון או ממסני. אבל במרוצת השנים הלך מספרם של התוקפים ותפח, והקרבות נעשו עקובים מדם. למשל מלחמת כאזרון של דאי ג'אן הייתה תחילה סיפור העימות בינו וחמישה שוטרים נוספים לבין קבוצת שודדים שצרה עליהם ומנתה כעשרה עד שנים־עשר איש, אך לאחר שנתיים־שלוש הפכה מלחמת כאזרון לקרב דמים שבו כמאה וחמישים שוטרים כותרו על־ידי ארבעת אלפים שודדים, שהוסתו על־ידי האנגלים.** אך מה שלא ידענו אז, והבנו אחרי שלמדנו מעט היסטוריה, הוא שעם התגברות חיבתו של דאי ג'אן לנפוליאון, לא זו בלבד שמלחמותיו תפחו למימדים שערורייתיים, אלא שהן דמו דמיון מוחלט למלחמותיו של נפוליאון, כך שכאשר סיפר על מלחמת כאזרון, הוא תיאר באופן מדויק את זירת קרב אוֹסטֶרליץ של נפוליאון, ולא נמנע אף מלערב כוחות רגלים וארטילריה באותה מלחמת כאזרון שלו. עוד למדנו לימים שלאחר שקמה באיראן משטרה מאורגנת והוותיקים קיבלו דרגות בהתאם לידע ולמומחיות שצברו, דאי ג'אן הוצא לגמלאות בדרגה זוטרה מפני שלא היה לו ידע מספק בתחומים שבהם טען למומחיות.

[* מהשושלת הקג'ארית (1925-1872), מלך בשנים 1909-1907.]

[** איבתו של דאי ג'אן נפוליאון לאנגלים היא ביטוי לאיבה איראנית מושרשת כלפי הבריטים, שראשיתה עוד במאה ה־19. לפרטים ראו אחרית הדבר מאת המתרגמת.]

 

* * *

לילה ארוך נוסף התחיל. שוב עיניה השחורות של ליילי, שוב מבטה החינני של ליילי ושוב עינויי המחשבות של ילד בן שלוש־עשרה ואותה השאלה ואותו העסק, בתוספת שאלה חדשה:

אולי גם ליילי התאהבה בי. אלוהים! רחם! כי אם רק אני התאהבתי בה, אז אולי יש עוד תקווה לגאולה, אבל אם גם היא...

כל אותו זמן שעמדנו בשורה מול דאי ג'אן, למרות הדאגה, הציפייה והאימה שהיינו שרויים בהן, שכן אף אחד מאיתנו לא סמך על דאי ג'אן שיחשוף את האמת ויעשה דין צדק, שוב הרגשתי או ראיתי שליילי מביטה בי. גם זאת הייתה סוגיה חדשה שנדרשתי למצוא לה תשובה: האם עדיף לה לאהבה שתהיה חד־סטרית או דו־סטרית?

את מי לשאול? עם מי להתייעץ? אילו רק ליילי הייתה פה. אכן, אין כל ספק שהתאהבתי, אחרת למה אני כל־כך רוצה שהיא תהיה כאן?! אני מוכרח לשאול מישהו, אבל את מי?

ואולי אשאל את ליילי עצמה? הרי לך מחשבה מגוחכת באמת. שאשאל את ליילי "האם התאהבתי בך?" אבל... אולי אוכל לשאול את ליילי אם... אם מה? אם היא התאהבה בי? גם זה מגוחך, ובכל מקרה אין שום סיכוי שאעז לשאול אותה שאלה כזו.

חשבתי על ילדים בני גילי.

לא, זה בלתי אפשרי. אחיה של ליילי הרי קטן ממני ולא מבין בדברים כאלה. אולי אשאל את עלי? לא, לילד הזה יש פה גדול, הוא ילך ויגיד לאגא ג'אן, או גרוע מזה, לדאי ג'אן. ריבונו של עולם, האם אין איש שאוכל לשאול אם באמת התאהבתי?

לפתע, בתוך מחשבות הייאוש האפלות, הבליחה קרן של אור:

מש־קאסם.

כן, אולי אשאל את מש־קאסם? מש־קאסם היה משרתו הכפרי של דאי ג'אן, וכל בני המשפחה דיברו תמיד בשבחי אמונתו ואדיקותו הרבה. יתרה מזאת, הוא כבר קיבל אצלי נקודות זכות. מש־קאסם ראה אותי יום אחד כששברתי בכדור את חלון ביתו של דאי ג'אן ולא אמר דבר לאיש.

ככלל, מש־קאסם היה תמיד בעדנו והרבה לספר לנו סיפורים משונים. מעלתו הייתה שמעולם לא הותיר אף שאלה ללא מענה, ובכל פעם ששאלנו אותו משהו היה אומר תחילה:

"למה לשקר? עד הקבר אה אה."

ובעודו הוגה את ה"אה אה", היה מנופף בארבע אצבעות ידו הפתוחה. לימים הבנו שכוונתו הייתה זו: מאחר שהמרחק מכאן עד הקבר אינו עולה על ארבע אצבעות, אסור לשקר. אמנם מדי פעם הבנו והרגשנו שמש־קאסם כן משקר, אך התלהבנו מעצם העובדה שהקפיד לענות על כל שאלה ושאלה, גם בתחומי המדעים המדויקים או ההמצאות המדהימות ביותר, ולמצוא לה הסבר. כששאלנו אותו אם באמת קיימים דרקונים, הוא ענה מייד:

"ואללה, אבּוּיה, למה לשקר? עד הקבר אה אה... יום אחד אנחנו ראינו בעיניים שלנו את הדרקון. יום אחד הלכנו בשבילי קִיָאס־אָבָּאד* של קוֹם, איך שעברנו את הסיבוב פתאום ראינו איזה דרקון שקפץ ונעמד לו מולנו ככה. זאת הייתה מין חיה כזאתי, לא עלינו, משהו בין נמר לשור לפרה לתמנון לינשוף... ומהפה שלו הוא ירק קילוחי אש אדירים. כבר ויתרנו על החיים שלנו, ועם אֵת החפירה הכינו אותו ככה על הפה שנשמתו פרחה. הוא נאנק אנקה כזאתי שכל בני העיר התעוררו... אבל מה הטעם, אבויה? אף אחד לא אמר: 'מש־קאסם, תבורכנה ידיך'."

[* כפר קטן ליד העיר הקדושה קוֹם, דרומית לטהראן.]

למש־קאסם היה הסבר לכל המאורעות ההיסטוריים ולכל ההמצאות האנושיות הבלתי נתפסות ביותר, ואילו הייתה פצצת האטום קיימת באותם ימים, ללא ספק היה מספק הסבר מלא לפיצוץ הגרעיני. באותו לילה שמו של מש־קאסם הבהב כאלומת אור בחשכת מחשבותי, וישנתי שינה רגועה למדי.

בבוקר התעוררתי מוקדם. לשמחתי, מש־קאסם היה משכים קום. מרגע יקיצתו היה מתחיל מייד להשקות את הפרחים ולטפל בגן. כשהתקרבתי אליו עמד על שרפרף וסידר את ענפי הוורדים שהשתרגו מסביב לסוכתו של דאי ג'אן.

"אבּוּיה, ברחה לך השינה? למה קמת הבוקר מוקדם כל־כך?"

"אתמול הלכתי לישון מוקדם, הבוקר כבר לא הייתי עייף."

"תשחק לך עכשיו כמה שאתה יכול, עוד מעט נגמר החופש."

זמן־מה היססתי, אבל אז היכה בי הפחד מפני ליל נדודים שלישי. שמתי נפשי בכפי ואמרתי:

"מש־קאסם, אני רוצה לשאול אותך משהו."

"תשאל, אבויה!"

"יש לי חבר בכיתה, שחושב שהוא התאהב. אבל, איך לומר... הוא לא משוכנע. והוא מתבייש לשאול מישהו. אתה יודע איך אדם יכול לדעת אם הוא התאהב או לא?"

מש־קאסם כמעט נפל מהשרפרף. בהבעה קרובה לתדהמה אמר:

"מה? איך? התאהב? כלומר הוא כרוך אחרי מישהי? חבר שלך לכיתה?"

שאלתי אותו אכול דאגה:

"למה, מה העניין, מש־קאסם? זה מסוכן מאוד?"

מבלי להסיר עין מהמזמרה שבידו השיב מש־קאסם בנועם:

"ואללה, אבויה, למה לשקר? עד הקבר אה אה... אנחנו עצמנו לא התאהבנו. כלומר כן! בקיצור אנחנו יודעים איזו צרה צרורה זאת! שאלוהים לא יכה בה אף בן אנוש! שהאל ברחמיו לא יטיל על אף אחד מכאובים ותחלואים של התאהבות! אדם מבוגר לא יוצא בריא ושלם מהאהבה, אז מה יהיה על ילד, אבויה!"

רגלי התקשו לשאת את כובד משקלי. נבהלתי ממש.

אני באתי לשאול את מש־קאסם, משרתו של דאי ג'אן, על סימני ההתאהבות ותסמיניה, והוא שטח בפני את תוצאותיה המחרידות של האהבה. אבל לא! אסור לי לאבד את עשתונותי! מפני שמש־קאסם הוא האדם המנוסה היחיד שיכול לספק לי את המידע הנדרש על אהבה וסימני התאהבות. אני מוכרח להיות חזק!

"אבל מש־קאסם, החבר הזה שלי שחושב שהוא מאוהב, רוצה קודם לדעת אם הוא באמת התאהב או לא. ואז, אם יגלה שאכן התאהב, יחפש פתרון לבעיה."

"אבל אבויה, אתה חושב שאפשר לרפא אהבה בקלות שכזאת? הממזרה גרועה יותר מכל מחלה וכאב. לא עליך, היא גרועה יותר מחצבת ושיגרון."

אמרתי באומץ:

"מש־קאסם, כל זה טוב ויפה... אבל איך אדם מבין שהוא התאהב?"

"ואללה, אבויה, למה לשקר? ממה שאנחנו ראינו זה מצב כזה שכשאתה כרוך אחרי מישהי... כשאתה לא רואה אותה, בתוך הלב שלך מתרוממים גושי קרח... וכשאתה רואה אותה, עולה בעירה כזאת בתוך הלב הזה שלך, כאילו הדליקו תנור אפייה בפנים... את כל מה שיש בעולם, את כל העושר שבעולם אתה רוצה בשבילה. בקיצור, אתה לא נרגע עד שתזכה בידה. אבל יש גם עניין כזה, שאם חלילה יחתנו אותה עם מישהו אחר, אז אוי לך ואבוי לך... היה אחד בעיר שלנו שהיה כרוך אחרי מישהי... לילה אחד חגגו את אירוסיה למישהו אחר, בבוקר אותו בחור פנה למדבר. מאז עברו כבר עשרים שנה ואף אחד עוד לא יודע מה קרה לו... כאילו התאדה לו השמימה."

מש־קאסם לא הרפה וסיפר מעשייה אחר מעשייה על בני עירו ועל שותפיו לנסיעות ברכבת, ואילו אני ביקשתי לסיים שיחה זו מהר ככל האפשר מפני שחששתי שמישהו יגיע. אמרתי:

"מש־קאסם, שדאי ג'אן לא ישמע ששאלתי אותך על העניין הזה, אחרת הוא ירצה לברר מי הבחור וכל זה."

"שאנחנו נגיד משהו לאגא? למה, נמאס לנו מהחיים? אם אגא רק ישמע משהו על התאהבויות וענייני אהבה, הוא יקים מהומת אלוהים. לא עליך, הוא מסוגל להרוג מישהו."

מש־קאסם הניד בראשו והוסיף:

"רק שאף אחד לא יתאהב בגברת ליילי, כי אגא יעלה באש אותו ואת אבות אבותיו."

 בארשת פנים אדישה שאלתי:

"למה אתה אומר את זה, מש־קאסם?"

"ואללה, זכור לנו שפעם איזה בחורון התאהב בבתו של אחד מהחברים של אגא..."

"ומה קרה אז, מש־קאסם?"

"ואללה, למה לשקר? עד הקבר אה אה... אנחנו לא ראינו את זה בעיניים שלנו, אבל הבחור ההוא, יום אחד הוא נעלם. כאילו התאדה לו השמימה. היו הרבה שאמרו שאגא ירה בו כדור אחד בלב, ואחר־כך זרק אותו לבור... זה היה בערך באותו הזמן של מלחמת כאזרון."

ומש־קאסם עבר לתאר את מלחמת כאזרון של דאי ג'אן.

 

* * *

לא ידענו בבירור ממתי בדיוק שימש מש־קאסם כמשרתו של דאי ג'אן, אבל במרוצת הזמן נודע לנו שראשית, מש־קאסם החל את שירותו אצל דאי ג'אן אחרי שזה שב לטהראן משליחותו בערי הספר, ושנית, שמש־קאסם היה דגם מוקטן של אישיותו של דאי ג'אן. דמיונו היה פורה כדמיונו של דאי ג'אן. בהתחלה, כשמש־קאסם היה מאשר את הסיפורים והתיאורים של מלחמות דאי ג'אן, היה הלה גוער בו ואומר: "מה אתה מקשקש?! הרי בכלל לא היית שם!" אבל מש־קאסם לא נתן דעתו על זוטות כאלה, ונראה שמשום שאיש לא ניאות להקשיב ולהאמין למעשיות שלו, התאמץ במהלך השנים בכל מאודו להפוך ליד ימינו של דאי ג'אן.

דאי ג'אן מצידו הרגיש אט־אט שהקהל אינו מאזין בשיכנוע רב לסיפוריו, ובמיוחד לסיפורי המלחמה שלו. ייתכן שבשל הצורך בקיומו של עֵד, ואולי מפני שעקשנותו של מש־קאסם גרמה לדאי ג'אן באמת לראות אותו בשדה הקרב, דודי הסכין לאיטו עם דבקותו של מש־קאסם בו ועם נוכחותו במלחמותיו. מה גם שמש־קאסם שינן היטב את פרטי המערכות הדמיוניות בכאזרון, ממסני ועוד, שאותם שמע מפי דאי ג'אן עצמו, ולעיתים סייע לו בזמן שסיפר את סיפוריו.

אבל הגושפנקה הרשמית התקבלה כשנתיים־שלוש קודם:

באותו יום דאי ג'אן כעס כהוגן. בשעה שתיקן את צינור המים מש־קאסם גדע בטעות במכושו את שורש שיח הוורדים הגדול של דאי ג'אן. דאי ג'אן, שזעמו כמעט העביר אותו על דעתו, סטר למש־קאסם פעמים אחדות על עורפו ולאחר מכן צרח:

"לך לעזאזל! אין לך יותר מקום בבית הזה!"

ומש־קאסם הרכין את ראשו ואמר:

"אגא, אתה תצטרך להוציא אותנו מפה באזיקים, או להוציא את הגופה שלנו מהבית הזה... כיוון שהצלת את החיים שלנו, נשרת אותך בבית הזה כל זמן שאנחנו נושמים. שהרי מי היה עושה מה שאתה עשית?"

 ואז פנה מש־קאסם אל אחיו ואחיותיו של דאי ג'אן וכל ילדיהם שהתקבצו כדי לשדלו אך לא אזרו אומץ להביע דעה, ואמר בהתלהבות:

"תתארו לכם... אנחנו חטפנו כדור במלחמת כאזרון, ונפלנו בין שני סלעים. הכדורים ירדו עלינו כמו גשם מכל צד. כבר אמרנו את תפילותינו האחרונות. העורבים ואוכלי הנבלות בשמים שמו עלינו עין. פתאום, שאלוהים יברך את אגא... שאלוהים ישמר את מעמדו הרם, בתוך גשם הקליעים הזה הוא עשה את דרכו אלינו. כמו אריה הוא הרים אותנו על כתפיו, וככה הוא סחב אותנו עד לשוחה שלנו. אתם חושבים שבן־אדם שוכח דברים שכאלה?!"

כולנו הקשבנו לדברים מוכי התרגשות וצער, ועינינו נחו על דאי ג'אן. הבעת הזעם נמחתה מעל פניו. הוא בהה בנקודה רחוקה כלשהי, כאילו זירת הקרב באמת עומדת לנגד עיניו. חיוך רפה התפשט לאט על שפתיו.

גם מש־קאסם היה ער לשינוי שחל בהלוך רוחו. בקול עדין אמר:

"אם לא בזכות אגא, גם אנחנו היינו מבלים עד עכשיו כבר מאה תכריכים, כמו סולטאן עלי חאן המסכן."

דאי ג'אן מלמל אחריו בלחש:

"סולטאן עלי חאן המסכן... רציתי לעזור גם לו, אבל לא התאפשר... ירחם האל על נשמתו."

במילים בודדות אלה דאי ג'אן אישר רשמית, מאותו יום והלאה, שמש־קאסם אכן שירת במלחמות תחת פיקודו. אותו אדם, שאך לפני זמן קצר לא היה מוכן בשום פנים ואופן להודות שאפילו הכיר את מש־קאסם בתקופה ההיא, התייחס מאותו היום ואילך, בעת שחזר וסיפר את מהלכי הקרבות, אל מש־קאסם כאל נושא כליו והיה שואל אותו לשמם של אנשים ומקומות שונים. הדברים הגיעו לידי כך שלאחר שנתיים־שלוש דאי ג'אן כבר היה מפציר במש־קאסם באירועים משפחתיים שיספר את סיפור הצלתו מציפורני המוות. כך הצטרף מש־קאסם, שבימי ילדותנו המאורע המשמעותי ביותר בחייו היה כרוך בקטטה עם כמה כלבים שוטים, אל שורות גיבורי המלחמות של כאזרון וממסני.

גם באותו יום הוא שקע בתיאורי מלחמת כאזרון, ובעודו מדבר חזרתי בשקט הביתה.

 

* * *

המסקנה מכל המחשבות הפתלתלות ששבו וחלפו בראשי הייתה שאכן התאהבתי בליילי, במיוחד כשבאותו ערב הגיע מוכר הגלידות לסמטה ואני נתתי לליילי את חצי הגלידה שלי בחפץ לב. אז הדהדו באוזני דברי החוכמה של מש־קאסם: "כשאתה כרוך אחרי מישהי, את כל מה שיש בעולם, את כל העושר בעולם אתה רוצה בשבילה..." מעולם לא כיבדתי מישהו אחר בגלידה שלי עד לאותו יום.

עם הזמן חשתי בכל הסימנים שהזכיר מש־קאסם. כשליילי נעדרה, באמת הרגשתי בלב משהו כמו קרחון, וכשראיתי אותה, חום ליבי התפשט אפילו לפני ולאוזני. כשהייתה לצידי סירבתי לחשוב על השלכותיה המרות של האהבה. רק בלילה, כשליילי חזרה לביתה ואני נותרתי לבדי, חשבתי שוב ושוב על מערבולת האהבה האיומה. אחרי כמה לילות פחדי נמוגו לאיטם. אפילו בבדידות הלילה כבר לא ממש פחדתי, כיוון שזֵכר פגישות היום מילא את לילותי. אחד מקרובי המשפחה, שעבד במשרד החוץ, הביא פעם לדאי ג'אן מבּאקוּ כמה בקבוקי בושם רוסי. ריחה של ליילי, הריח של אותו בושם רוסי, דבק לעיתים בידי ואני נמנעתי מלרחוץ אותן כדי לא למחות את ריחה. פתאום התחלתי ליהנות מהאהבה. אחרי האומללות של היומיים הראשונים הפכתי לאדם מאושר, אבל דבר־מה עדיין טרד את מנוחתי: רציתי לדעת אם גם ליילי התאהבה בי. אמנם הייתה לי תחושה כזו, אבל רציתי להיות בטוח.

למרות הספקות האלה הימים עברו עלי בנעימים. הרגעים היחידים שבהם העיבו עננים על צחור שמי היו כאשר עלה בי החשש שדאי ג'אן גילה את סודי. לעיתים חלמתי שדאי ג'אן עומד מעל ראשי חמוש ברובה ונועץ בי את עיניו שטופות הזעם. הייתי מתעורר מפוחד ונוטף זיעה. למרות שניסיתי לא לחשוב על גורל אהבתי, היה לי ברור כמעט מעבר לכל ספק שדאי ג'אן לעולם לא יקבל אהבה זו. סיפור יריבותם של אבי ודאי ג'אן היה סיפור ישן. ראשית, דאי ג'אן התנגד מלכתחילה לנישואי אחותו לאבי, שכן הוא ראה בבני משפחתו בני אצולה וסבר שהתקשרות בין מה שכינה "אריסטוקרט" לבין אדם פשוט, ועוד מעיר פרובינציאלית קטנה, היא בלתי הולמת בעליל. יש להניח שאלמלא נישאו אבי ואחותו של דאי ג'אן בימי חייו של אביו של דאי ג'אן, הם לעולם לא היו נישאים.

שנית, אבי לא רחש לנפוליאון את היראה והכבוד הראויים, ובאירועים ובמסיבות, לעיתים אף בנוכחותו של דאי ג'אן, נהג להציג את נפוליאון כאיש רודף מדון שדרדר את העם הצרפתי לתהומות של חשיכה וסבל. אני חושב שזה היה חטאו הגדול ביותר של אבי וסלע המחלוקת העיקרי ביניהם.

עם זאת, גחלי המחלוקת רחשו בדרך־כלל מתחת לאפר. הן התלבו מדי פעם ובנסיבות שונות, בעיקר סביב משחק השש־בש, ואחרי כמה ימים המצב היה חוזר לקדמותו בתיווכם של בני המשפחה. אנחנו הילדים לא ייחסנו חשיבות מרובה למשחקי הכוח הללו בין דאי ג'אן ואבי, שכן היינו עסוקים במשחקינו שלנו. אבל מרגע שנוכחתי לדעת שהתאהבתי בליילי, אחת מדאגותי העיקריות הייתה החשש ממריבה בין דאי ג'אן לאבי, ולרוע מזלי, אחד העימותים החריפים ביותר, שהשפיע על כל מהלך חיי, אכן ארב בפתח.

העימות התחיל בביתו של דודי הקולונל.

שָאפּוּר, בנו של דודי הקולונל, שבני המשפחה כינוהו, בעקבות אמו, פּוּרי, סיים את לימודי התואר הראשון באוניברסיטה, ומתחילת הקיץ דובר רבות על המסיבה המפוארת שדודי הקולונל מתכנן לערוך לכבוד התואר של בנו.

שאפור, או פורי, בנו של דודי הקולונל, שהיה ילד שקדן, היה היחיד בין כל בני המשפחה המורחבת שהרחיב את השכלתו מעבר לתיכון. במשפחתו ה"אריסטוקרטית" של דאי ג'אן הילדים סיימו בדרך־כלל את לימודיהם בשנה השלישית או הרביעית של התיכון, ועל כן תוארו האקדמי של פורי היה מאורע גדול. כל המשפחה דיברה על גאונותו. הבחור, שהיה בן עשרים ואחת אך בשל גובהו הרם והעקמת בגבו נראה מבוגר מכפי גילו, לא היה בעיני פיקח במיוחד, אך ניחן בזיכרון משובח. הוא שינן את חומר הלימודים מבלי להחסיר אף תו והשיג ציונים טובים. עד גיל שמונה־עשרה הייתה אמו אוחזת בידו כשחצה את הכביש. בסך־הכל לא היה בחור רע למראה, רק שאינפף מעט כשדיבר. מרוב הדיבורים של בני המשפחה, ובמיוחד של דאי ג'אן, על גאונותו, כינינו אותו פורי הגאון, ומרוב הדיבורים על המסיבה המפוארת שדודי הקולונל תיכנן לערוך לכבוד התואר האקדמי של פורי הגאון, הפכה מסיבה זו לנושא השיחה המרכזי שלנו לאורך חופשת הקיץ כולה.

לבסוף הגיעה הבשורה שביום־הולדתו של פורי תיערך גם המסיבה המדוברת לכבודו. זאת הייתה הפעם הראשונה שהייתי עסוק כבר מהצהריים בהכנות למסיבה. מקלחת ותספורת, גיהוץ הבגדים, צחצוח הנעליים ושאר התמרקויות גזלו את חלק הארי של שעות אחר הצהריים. ביקשתי להיראות במיטבי לעיני ליילי. אפילו התזתי על עצמי כמה טיפות מהבושם הנשי החריף של אמי.

גם ביתו של דודי הקולונל היה בנוי בשטח הגן, אך הוא הפריד את ביתו מביתנו בגדר עץ. דודי הקולונל לא היה לאמיתו של דבר קולונל, אלא מייג'ור, אבל לפני כמה שנים, כלומר כאשר היה ראוי לדעתו לקידום, דאי ג'אן כינה אותו פתאום קולונל, והמשפחה כולה הלכה בעקבותיו והחלה לכנותו כך.

כשנכנסנו לחצר הגדולה של דודי הקולונל חיפשתי את ליילי בין האורחים. היא עוד לא הגיעה, אבל עיני התעכבו על פורי, גאון הדור. הוא התקין צווארון מפוספס על כותנתו הלבנה, ואת גרונו חנקה עניבה בצבע איום.

אחרי צווארונו ועניבתו של הגאון לכדה את תשומת ליבי התזמורת, שכללה שני נגנים ישובים על שני כיסאות לצד הטָאר והזַרְבּ שלהם, ולפניהם שולחן קטן ועליו פירות ודברי מתיקה. נגן הטאר נראה לי מוכר. אחרי רגע זיהיתי אותו. הוא היה המורה שלנו להנדסה ולחשבון בבית־הספר היסודי. לימים הבנתי שנהג לנגן על טאר במסיבות ואירועים כדי להשלים את הכנסתו הזעומה כמורה. נגן הזרב היה איש עב בשר ועיוור שגם נתן קולו בשיר. בשעה שמונה בערב המסיבה כבר הייתה בעיצומה והתזמורת ניגנה בפרקי זמן קבועים שירים קצביים. באחת הפינות התקבצו אורחים אחדים סביב שולחן המשקאות החריפים. מדי פעם הושטתי את ידי לעבר הפירות והממתקים, ותמיד לקחתי שניים, אחד נתתי לליילי ואת השני אכלתי בעצמי. שרשראות הנורות הטביעו את הבית כולו באור זוהר, לכן הקפדתי להביט בליילי ולהגיש לה פירות וממתקים במשנה זהירות.

פורי הגאון שלח לעברי ולעבר ליילי מבטים חודרים ומלאי טינה.

המקרה המצער אירע בסביבות השעה עשר וחצי. דודי הקולונל הציג לראווה רובה ציד חדש שהביא לו מבּאקוּ אַסְדוֹללה מִירְזָא,* איש משרד החוץ, הפליג בשבחיו וחיכה לחוות דעתו של דודי נפוליאון.

[* התואר מירזא מרמז על מוצאו של אסדוללה כצאצא למשפחת המלוכה הקג'ארית. אסדוללה מירזא ואחיו שמס־עלי מירזא הם היחידים בקרב המשפחה המורחבת שנהנים מתואר אצולה מתוקף קשרי דם ולא רכישת תואר אצולה בכסף.]

דאי ג'אן החזיק את הרובה בתנוחות שונות ובחן אותו. הגברות שבקהל העירו לו מספר פעמים לא לשחק ברובה, אך הוא השיב להן בחיוך שהוא מומחה לכלי נשק ויודע מה הוא עושה.

בעודו מחזיק ברובה, החל דאי ג'אן להיזכר במלחמות הגבורה שלו מן העבר ופתח בסיפור מעשיהן:

"כן, היה לי רובה כזה בדיוק... אני זוכר שפעם, בעיצומה של מלחמת ממסני, יום אחד..."

כשמש־קאסם ראה את הרובה בידיו של דאי ג'אן, אולי ניחש שמייד ידובר במלחמות ומיהר להתייצב מאחוריו. הוא קטע את הסיפור:

"אגא, זה היה במלחמת כאזרון."

דאי ג'אן הביט בו בחומרה:

"למה אתה מדבר שטויות, זה היה במלחמת ממסני."

"ואללה, למה לשקר? עד הקבר אה אה, עד כמה שאנחנו זוכרים, זה היה מלחמת כאזרון."

כאן הבחין דאי ג'אן במה שכולנו הבחנו בו, והוא שמש־קאסם הביע את דעתו לגבי שם המלחמה עוד לפני שידע מה בכלל דאי ג'אן רוצה לספר, ודבר זה עלול להיות בעוכרי דאי ג'אן ואמינות סיפורו. בקול שקט אך זועם אמר לו:

"בן־אדם, אני עוד לא אמרתי..."

"זה לא ענייננו, אגא, אבל זה היה במלחמת כאזרון."

ונדם. דאי ג'אן המשיך:

"כן, זה היה יום אחד בעיצומה של מלחמת ממסני... היינו בתוך מעין תהום, ושודדים חמושים צרו עלינו משני עברי ההר..."

דאי ג'אן התרומם מכיסאו והתיישב עליו לסירוגין ככל שהתקדם הסיפור, החזיק את הרובה מתחת לבית שחיו הימני, ותיאר את השתלשלות האירועים בעזרת ידו השמאלית:

"שוו בנפשכם תהום הרחבה מחצר זו פי שלושה או ארבעה, ורק אני ועוד ארבעים־חמישים רובאים..."

מתוך הדממה שהשתררה נשמע שוב קולו מש־קאסם:

"ועבדך הנאמן קאסם!"

"כן, קאסם היה, מה שמכנים היום, נושא כלי..."

"לא אמרנו לאדוני שזה היה במלחמת כאזרון?"

"אמרתי לך לא לדבר שטויות! זאת הייתה מלחמת ממסני, אתה מזדקן, הזיכרון שלך משתבש עליך, נהיית סנילי!"

"אנחנו בכלל נבלע את הלשון, אגא."

"מוטב כך! מוטב שתשתוק! כן, ובכן היינו אני וארבעים־חמישים רובאים, ומצבם של הרובאים היה קשה ביותר... כמו שאמר נפוליאון, עדיף לו למצביא לפקד על מאה חיילים שׂבעים, מאשר על אלף רעבים... לפתע ירד מטר של קליעים. הדבר הראשון שעשיתי היה להשליך את עצמי מעל גבי הסוס. וגם את קאסם פה... או שאולי זה היה מישהו אחר... שהיה לידי, שלחתי יד ומשכתי אותו מעל גב הסוס..."

מש־קאסם התערב פעם נוספת:

"זה הייתי אני בכבודי ובעצמי, אגא."

והוסיף בנימה מלאת יראה ופחד:

"במחילה מכבודו, אגא, אנחנו שוב אומרים שזה היה במלחמת כאזרון..."

זאת הייתה כנראה הפעם הראשונה בחייו שדאי ג'אן הצטער שנתן למש־קאסם דריסת רגל בעולם המלחמות שלו. הוא צעק:

"ונניח שזה היה בגיהינום עצמו! האם תניח לי לדבר או לא?!"

"אגא, אנחנו בכלל אילמים, לא מבינים כלום."

בתוך החרדה שאחזה בקהל עקב חוצפתו של מש־קאסם, אשר אלמלא בטחו כל־כך באדיקותו היו מניחים שהשתכר, המשיך דאי ג'אן:

"כן, משכתי מהסוס את הגולם הזה, שהלוואי וידי הייתה נשברת ולא הייתי מציל אותו, הגעתי אל מאחורי סלע גדול... סלע בגודל של החדר הזה... וכעת המצב הוא כזה: שניים־שלושה מאנשינו נורו, והשאר מצאו מחסה מאחורי הסלעים. על־פי אופן ההתקפה והיריות שלהם מייד הבנתי שיש לנו עסק עם הכנופייה של חוֹדָאדָאד חָאן, אותו חודאדאד חאן הידוע, אחד העבדים הנרצעים של האנגלים."

מש־קאסם, שאיבד ככל הנראה את שפיות דעתו בהשפעת סיפורו המסעיר של דאי ג'אן, שוב נכנס לדבריו:

"לא אמרנו לכבודו שזה היה מלחמת כאזרון?"

"סתום את הפה! כן, הדבר הראשון שצריך לעשות, אמרתי, הוא לחסל את חודאדאד חאן. השפלים האלה מגלים אומץ לב כל עוד מנהיגם חי, אך ברגע שהוא נופח את נשמתו הם נמלטים לכל עבר... הגעתי בזחילה עד לראש הסלע. הצבתי את כובע הפרווה שלי על מקל והנפתי אותו למעלה, כדי שהם יחשבו..."

מש־קאסם שוב לא הצליח להתאפק:

"אגא, הדברים כאילו קרו אתמול... מול העיניים שלנו אנחנו רואים את כובע הפרווה שלך... בכלל, אם כבודו זוכר, כובע הפרווה שלך אבד, כלומר נורה, במלחמת כאזרון... במלחמת ממסני בכלל לא היה לך כובע פרווה."

כולנו חיכינו שדאי ג'אן יחבוט בראשו של מש־קאסם בקנה או בקת של הרובה, אבל בניגוד לכל ציפיותינו הוא התרכך במקצת. אולי ביקש להשתיק את מש־קאסם, או אולי שינה את מקום המערכה בעולמו המדומיין, ואמר ברוך:

"עושה רושם שהצדק עם קאסם... כנראה זאת באמת הייתה מלחמת כאזרון... כלומר בתחילתה של מלחמת כאזרון..."

אור של אושר הציף את עיניו של מש־קאסם:

"הלא כך אמרנו, אגא... למה לשקר, עד הקבר אה אה... כאילו שזה היה אתמול."

"כן, אותי העסיקה מחשבה אחת בלבד - לפגוע בחודאדאד חאן. כשהנפתי את כובע הפרווה שלי על המקל, חודאדאד חאן, שהיה צלף מיומן, הרים את ראשו מעל הסלע. עכשיו זה אני והוא... שמתי מבטחי במגינם של המאמינים,* וכיוונתי..."

[* הלא הוא עַלִי אִבְּן אַבּוּ טאלֶבּ (נולד בשנת 600 בקירוב), בן־דודו וחתנו של הנביא מוחמד והח'ליף הרביעי (661-656) לאחר מותו של הנביא, שדמותו ודמות צאצאיו עומדות במרכז המסורת וההוויה השיעית. על־פי התפיסה השיעית, עלי וצאצאיו הם היורשים הלגיטימיים הבלעדיים, ושלושת הח'ליפים שקדמו לו, וכמובן אלה שבאו אחריו, הם חומסי השלטון. השיעה ("הסיעה של עלי") נוסדה לאחר מותו של עלי על־ידי בנו חוּסיין, שנהרג בקרב כַּרְבַּלא (680) ביחד עם אחיו חסן ו־70 מבני משפחתו כאשר ניסה להשיב את השלטון לבית עלי מידי בית אוּמַיָה. על־פי השיעה התרי־עשרית, הזרם המרכזי בשיעה, עלי הוא הראשון בשרשרת של שנים־עשר אמאמים, מנהיגי האסלאם, כולם צאצאיו, כאשר האחרון בהם - מוחמד אבן אל־חנפיה - הוא האמאם הנעלם, המַהְדִי, שצפוי להופיע באחרית הימים כגואל. קברי האמאמים משמשים אתרי עלייה לרגל.]

דאי ג'אן הזדקף מלוא קומתו, השעין את הרובה על כתפו הימנית בתנוחת ירי, ועצם את עינו השמאלית.

"יכולתי לראות רק את מצחו של חודאדאד חאן. ראיתי אותו פעמים רבות קודם לכן. גבותיו העבות... הצלקת מעל הגבה הימנית... כיוונתי אל בין שתי גבותיו, ו..."

ברגע זה, כשדאי ג'אן כיוון בדממה המוחלטת את רובהו אל בין שתי גבותיו של אויבו, אירע לפתע דבר־מה בלתי צפוי. קול מסוים עלה מקרבת המקום שעמד בו, קול חשוד שדמה לגרירת רגל של כיסא על גבי אבן. או שהייתה זו תנועה בלתי רצונית של כיסא ישן, או... אבל אחר־כך התברר שרוב האורחים אכן ייחסו את מקור הקול לכיסא ומחשבותיהם לא נדדו, חלילה, למחוזות לא ראויים.

דאי ג'אן נפוליאון קפא לרגע על מקומו, וכל הנוכחים כמו התאבנו בן רגע ולא משו ממקומם. אחרי זמן־מה דאי ג'אן החל לנוע, ונראה היה שכל הדם בגופו זורם לתוך עיניו. הוא פנה הצידה, לעבר המקום שממנו עלה הקול.

בצד ההוא עמדו שני אנשים בלבד: אבי וקַמַר - קרובת משפחה מגודלת, נערה רפת שכל.

עוד רגע קל חלף בדממה. פתאום פרצה קמר בצחוק מטופש, וצחוקה הדביק את הילדים ואפילו כמה מהמבוגרים, וביניהם אבי. למרות שלא לגמרי הבנתי את מהלך העניינים, יכולתי להרגיש את הסופה המתקרבת ולחצתי בחוזקה את כף ידה של ליילי בתוך כף ידי. דאי ג'אן כיוון את קנה הרובה לעבר חזהו של אבי. כולם השתתקו. אבי הסתכל סביבו, מבולבל. לפתע השליך דאי ג'אן את הרובה על ספה שעמדה בפינת החדר, ובקול חנוק אמר:

"כפי שאמר פֶרְדוֹסִי:

 

המנשא ראש איש חסר לבב,

ומקווה ממנו רוב טובה,

כמוהו כמפקיר ראש שאריו,

ועל חזהו מגדל אפעה."*

[* השורות לקוחות מתוך פואמה ארסית שכתב המשורר פרדוסי על המלך שלא עמד בדיבורו ולא שילם לפרדוסי את שהובטח לו עבור כתיבת השאה־נאמה, "ספר המלכים", עליו עמל יותר משלושים שנה. תרגום אליעזר כגן, ספרית פועלים 1977, עמ' 452.]

 

ואז צעד לעבר הפתח וצעק:

"נלך!"

אשתו של דאי ג'אן יצאה בעקבותיו, וליילי, שגם אם לא הבינה לאשורו את מה שקרה, עמדה על חומרת המצב, משכה את ידה מבין סגור אצבעותי

עוד על הספר

  • תרגום: אורלי נוי
  • הוצאה: הוצאת חרגול
  • תאריך הוצאה: 2012
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 535 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 8 שעות ו 55 דק'
דודי נפוליאון איראג' פזשכזאד

1

 

התאהבתי ביום קיץ חם אחד, בשלושה־עשר בחודש מוֹרְדָאד,* בסביבות השעה רבע לשלוש אחר הצהריים. המרורים והסבל שהיו מנת חלקי גרמו לי לא פעם לחשוב שאילו היה זה השנים־עשר או הארבעה־עשר בחודש, הכל היה אחרת.

[* מורדאד: החודש החמישי בלוח השנה האיראני. מתחיל ב־12 או 22 באוגוסט.]

באותו יום, כמו בכל יום, הכניסו אותנו - כלומר את אחותי ואותי -  בלחצים, איומים וגם כמה הבטחות קוסמות באשר לערב, למרתף, לישון. בחום הכבד של טהראן כל הילדים היו מחויבים בשנת צהריים. אך גם באותו יום, כמו בכל יום, חיכינו שאגא ג'אן* יירדם ואנחנו נצא לגן לשחק. כשעלה קול נחירותיו של אבי, הוצאתי את ראשי מתחת לשמיכה והצצתי בשעון הקיר. השעה הייתה שתיים וחצי אחר הצהריים. אחותי המסכנה נרדמה בזמן שהמתינה לאגא ג'אן שיירדם. בלית ברירה יצאתי לבדי, על קצות האצבעות.

[* כינוי נפוץ לאב. אגא: אדון. ג'אן: כינוי חיבה.]

לֵיְלִי, בתו של דאי* ג'אן, ואחיה הקטן חיכו לנו בגן כבר כחצי שעה. בין הבתים שלנו, שהיו בנויים בשטחו של גן רחב ידיים, לא חצץ כל קיר. כמו בכל יום התחלנו לדבר ולשחק בשקט בצילו של עץ האגוז הגדול. פתאום הצטלב מבטי במבטה של לֵיילי. זוג עיניים שחורות וגדולות הביטו בי. לא הצלחתי לנתק את מבטי ממבטה. אינני יודע כמה זמן נלכדו עינינו אלה באלה, עד שלפתע ניצבה אמי מעלינו ובידה חגורת העור. ליילי ואחיה נסו לביתם, ואמי החזירה אותי באיומים למרתף, אל מתחת לשמיכה. רגע לפני שראשי נבלע כליל תחת השמיכה, הצצתי בשעון הקיר: השעה הייתה שתיים וחמישים דקות אחר הצהריים. לפני שכיסתה את ראשה בשמיכה אמרה אמי: "מזל משמים שדודך לא התעורר, אחרת היה קורע את כולכם לגזרים."

[* דאי: דוד, אחי האם.]

היא צדקה. דאי ג'אן גילה רגישות גדולה ביחס להוראות שנתן. הוא הורה שלפני השעה חמש אחר הצהריים אסור לילדים אפילו לנשום. בין ארבעת קירות הגן לא רק אנחנו הילדים טעמנו את ההשלכות שהיו לערנות והקמת רעש בזמן מנוחת הצהריים של דאי ג'אן, אלא גם העורבים והיונים נראו פחות בסביבה, שכן דאי ג'אן הראה להם את נחת זרועו פעמים מספר בעזרת רובה הציד שלו וגרם לטבח רבתי. גם הרוכלים לא היו עוברים עד סביבות השעה חמש בסמטה שלנו, שנקראה על שם דאי ג'אן, אחרי שהוא סטר כמה פעמים למוכר המלונים והבצלים.

אך באותו יום הייתי טרוד מדי במחשבות מכדי לעסוק בדאי ג'אן, בגערותיו או בכעסיו. לא הצלחתי להשתחרר ולוּ לרגע מזכר עיניה של ליילי ומבטה, וכל כמה שהסתובבתי מצד לצד וניסיתי להרהר בדברים אחרים, עיניה השחורות הופיעו לנגד עיני בבהירות רבה יותר מאשר אילו עמדה שם מולי בעצמה.

בלילה, תחת הכילה, שבו עיניה של ליילי לבקרני. בערב כבר לא ראיתי אותה, אבל העיניים שלה ומבטה הרך היו שם, נוכחים.

אני לא יודע כמה זמן חלף. מחשבה משונה מילאה פתאום את ראשי: אלוהים אדירים, הייתכן שהתאהבתי בליילי?!

ניסיתי לצחוק מעצם המחשבה, אבל שום דבר לא הצחיק אותי. אמנם ייתכן שאדם לא יצחק למחשבה מטופשת, אך אין הדבר מוכיח שהמחשבה עצמה אינה מטופשת. האם אדם יכול להתאהב כך פתאום, ללא כל התראה?

ניסיתי לברר את מכלול ידיעותי על האהבה. למרבה הצער, הן לא היו נרחבות ביותר. למרות שכבר מלאו לי שלוש־עשרה, מעולם לא ראיתי עד אז אדם מאוהב. באותה עת גם לא ראו אור סיפורי אהבה רבים, ובכל מקרה לא היו מרשים לנו לקרוא אף אחד מהם. הורינו ובני משפחתנו, ובמיוחד דאי ג'אן, שכל קיומו ומחשבותיו ריחפו כצל מעל ראשיהם של בני המשפחה, אסרו עלינו, הילדים, לצאת מהבית ללא מלווה, ולא היה לנו אומץ להתקרב לילדי הסמטה. הרדיו היה אז בתחילת דרכו, ובשעות הבודדות של השידור היומי לא היה שום דבר שיסייע להרחיב את הדעת.

במסגרת בירור ידיעותי על האהבה, הגעתי בשלב הראשון לליילי ומַגְ'נוּן,* שאת סיפורם שמעתי פעמים רבות. אבל ככל שאימצתי את מוחי, נוכחתי לדעת שמעולם לא שמעתי דבר על אופן התאהבותו של מג'נון בליילי; פשוט סיפרו שמג'נון התאהב בליילי.

[* זוג האוהבים המוכר ביותר בספרות הפרסית הקלאסית. דמויות מתוך פואמה של חכים אבו מוחמד אליאס נזאמי, משורר בן המאה ה־12, המתבססת על סיפור האהבה הטראגי מן המסורת והשירה הערבית הידוע בגירסאות שונות: המשורר קייס התאהב בבת שבטו לילה, אך אביה השיאהּ לאחר. אהבתו המטורפת של קייס הקנתה לו את הכינוי מג'נון (משוגע). שני האוהבים מתו משברון לב.]

בכלל, אולי מוטב היה לא לגרור את מג'נון וליילי לעסק הזה. ייתכן שהעובדה שליילי ובת דודי נשאו אותו שם השפיעה, מבלי שהייתי מודע לכך, על תהליך הסקת מסקנותי. אבל לא הייתה לי ברירה: ליילי ומג'נון היו הנאהבים החשובים ביותר שהכרתי. מלבדם לא ידעתי הרבה גם על שירין ופַרְהָאד,* ובוודאי לא על אופן התאהבותם. היה גם סיפור אהבה אחד שקראתי, שהתפרסם בהמשכים בעיתון, אבל החמצתי את הפרקים הראשונים וחברי לכיתה סיפר לי אותם. לפיכך לא ידעתי דבר על תחילת הפרשה.

[* שתי צלעות של משולש אהבה טראגי, המופיע בגרסאות שונות בשירה הפרסית הקלאסית, לרבות השאה־נאמֶה. הצלע השלישית של סיפור האהבה הוא המלך ח'וֹסְרוֹ, אשר שולח ליריבו הצעיר פרהאד, המתחרה על ליבה של שירין, הודעת שווא על מותה, ומביא בכך להתאבדותו.]

קולו של שעון הקיר במרתף, שצלצל שתים־עשרה פעמים, הדהד באוזני. אלוהים, כבר חצות ואני עדיין ער. שעון זה קבוע בביתנו מאז שאני זוכר, וזו פעם ראשונה ששמעתי את צלצול חצות. אולי נדודי שינה אלה היו קשורים גם הם להתאהבותי. העלטה ששררה בחצר הפכה את צללי העצים ושיחי הפרחים לרוחות משונות שראיתי מבעד לכילה והם עוררו בי בעתה מכיוון שעוד לפני שהגעתי למסקנה כלשהי באשר להתאהבותי או אי־התאהבותי, נחרדתי מגורלם של האוהבים שבחנתי. על כולם כמעט נגזר גורל עגום שסופו מיתה וכליה.

ליילי ומג'נון, מיתה וכליה. שירין ופרהאד, מיתה וכליה. רומיאו ויוליה, מיתה וכליה. פול וּוירז'יני, מיתה וכליה. סיפור האהבה ההוא מהעיתון, מיתה וכליה.

אולי חלילה התאהבתי גם אני ונגזר גורלי למות? מה גם שבאותם ימים תמותת ילדים טרם הגעתם לגיל הבגרות הייתה נפוצה למדי. לעיתים, באירועים שונים, שמעתי כיצד מונים את מספר הילדים שילדו הנשים ואת מספר הילדים שנותרו בחיים. אך לפתע האיר זיק של תקווה את זיכרוני: אַמִיר אַרְסֶלָאן נאמְדאר,* שאת סיפורו קראתי ושמעתי פעמים רבות; אמיר ארסלאן היה היחיד שזכה לרוות נחת מאהבתו.

[* הנסיך (אמיר) ארסלאן הוא גיבורו של סיפור עממי פרסי, כפי שמסופר לנאצר א־דין שאה (מלך בשנים 1896-1848) על־ידי מְספר הסיפורים שלו, מִירְזָא מוחמד־עַלִי נַקִיבּ אל־מַמאלכּ.]

 

* * *

הגם שקורותיו של אמיר ארסלאן וסופם הטוב שיככו במקצת את האימה שקיננה בליבי בשל גורלן הנחרץ של פרשיות האהבים, מנגד הם היטו במידה מסוימת את הכף לצידה של תשובה חיובית לשאלה המרכזית, כלומר שאלת ההתאהבות. שכן כיצד התאהב אמיר ארסלאן? הוא ראה תמונה של פָרוֹח־לָקָא, ובן רגע נשבה בקסמה. אם כן, אולי גם אני התאהבתי בעטיו של מבט בודד אחד?

ניסיתי להירדם. עצמתי את עפעפי בכוח, אולי סוף־סוף אשקע בשינה ואיחלץ מציפורניהן של המחשבות הפתלתלות האלה. למרבה המזל, ילד - גם אם הוא מאוהב - השינה לא מניחה לו שיישאר ער עד עלות השחר. אלה ככל הנראה צרות של אוהבים מבוגרים.

 

* * *

הבוקר עלה. לא היה לי פנאי למחשבות, שכן ישנתי יותר מהרגיל. פתאום זינקתי למשמע קולה של אמי:

"קום! קום! דודך קורא לך."

כל גופי רעד כמוכה ברק. ביקשתי לשאול איזה דוד, אך המילים נתקעו בגרוני.

"קום! אגא אמר שתלך לשם!"

לא הייתי מסוגל לחשוב. למרות שהדבר היה מנוגד לכל היגיון, אפילו היגיון של ילד, הייתי משוכנע שדאי ג'אן גילה את סודי ורעדתי מפחד. הדבר הראשון שעלה בדעתי כדי לדחות את ייסורי היה שעוד לא אכלתי ארוחת בוקר.

"קום, אכול מהר וצא!"

"את לא יודעת מה דאי ג'אן רוצה ממני?"

תשובתה של אמי הרגיעה אותי במקצת:

"הוא זימן אליו את כל הילדים."

נשמתי לרווחה. הייתי רגיל למפגשי התוכחה וההטפה של דאי ג'אן. מפעם לפעם הוא נהג לכנס את ילדי המשפחה ולהטיף להם מוסר, ובסיום המפגש גם היה נותן לכל אחד ממתק. אט־אט שבתי לעשתונותי והגעתי למסקנה שלא ייתכן שדאי ג'אן חשף את סודי.

אכלתי את ארוחת הבוקר רגוע יחסית, ולראשונה מאז התעוררתי עיניה של ליילי צפו ועלו שוב לנגד עיני מבעד לאדי הסמובאר, אך ניסיתי בכל כוחי להרחיקה ממחשבותי.

בדרך לביתו של דאי ג'אן, בגן, ראיתי את מַש־קאסֶם,* משרתו של דאי ג'אן, שהפשיל את מכנסיו והשקה את הפרחים.

[* מַש: קיצור של מַשְהַדִי, כינוי למי שעלה לרגל לקברו של האמאם רֶזָא בעיר משהד.]

"מש־קאסם, אתה יודע מה דאי ג'אן רוצה מאיתנו?"

"ואללה, אבּוּיָה, למה לשקר? אגא אמר לנו לקרוא לכל הילדים. אנחנו באמת לא יודעים מה הוא רוצה מכם."

לנו הייתה הזכות הבלעדית לפנות לדאי ג'אן כדאי ג'אן, אך כל שאר הבריות - חברים, מכרים ודיירי השכונה פנו אליו אך ורק בתואר אגא, ובתואר זה השתמשו גם שלא בנוכחותו. דאי ג'אן החזיק באחד מאותם תארים ארוכים מרובי הברות, שבע ליתר דיוק. כלומר אדם נאלץ לפתוח ולסגור את פיו שבע פעמים כדי להכיר בזכות קיומו הנעלה של דאי ג'אן. אביו של דאי ג'אן, שבתורו החזיק בתואר שש־הברתי, היה האגא הבלעדי, אך שמו נשתכח מלב האנשים במרוצת הזמן. מתוך רצון לשמור על הלכידות בין שבעת בניו ובנותיו גם אחרי מותו, בנה בגנו הגדול שבעה בתים וחילק אותם בין ילדיו עוד בחייו. דאי ג'אן, הבכור בילדיו, ירש מאביו את התואר אגא, ובין אם בשל בכירותו הכרונולוגית או בשל אופיו ואישיותו, ראה בעצמו אחרי מות אביו את ראש המשפחה וטיפח את מעמדו הבכיר בקפידה כך שהמשפחה הגדולה למדי הזו לא יכלה אפילו לשתות כוס מים ללא אישורו. דאי ג'אן התערב כל־כך בחייהם הפרטיים והפומביים של אחיו ואחיותיו, עד שרובם נקטו בפעולה משפטית כדי להפריד את בתיהם מביתו והקיפו אותם בחומות או מכרו אותם ועברו לגור במקום אחר.

בחלק שנותר מהגן גרנו אנחנו וְדאי ג'אן ואח נוסף של דאי ג'אן, שהפריד את ביתו מביתנו באמצעות גדר.

 

* * *

דאי ג'אן היה בחדר בעל חמש הדלתות, והילדים שיחקו ושוחחו בשקט בחצרו רחבת הידיים.

ליילי קידמה את פני במבט. שוב ננעלו מבטינו. חשתי שליבי פועם בצורה משונה. כאילו הרעים בקול. אך לא ניתנה לי שהות למחשבות ומסקנות. דאי ג'אן יצא מהחדר בקומתו הגבוהה וגופו הכחוש, כשתחתונים ארוכים צמודים לרגליו וגלימה דקה על כתפיו. פניו זעפו. כל הילדים, אפילו הקטנים ביותר, הרגישו שהפעם לא מדובר בהטפת מוסר אלא בעסק ביש.

הוא התייצב מולנו בקומתו התמירה, הביט כלפי מעלה מבעד למשקפי הראייה הכהים והנצחיים שלו ושאל ביבושת מזרה אימים:

"מי מכם לכלך בגיר את שער החצר?" ובאצבע רזה וארוכה הצביע על השער שמש־קאסם משרתו סגר עלינו ועתה עמד לידו. כולנו הפנינו אליו מוכנית את עינינו. על השער, ליתר דיוק על הפשפָּש הקטן הפונה לפנים החצר, נכתב בכתב יד עקמומי ומרושל: "נפוליאון הוא אידיוט".

רובנו, שמונה או תשעה הילדים שהיינו שם, הפנינו עכשיו את מבטינו לעברו של סִיָאמַק, אך לפני שדאי ג'אן השפיל את עיניו עמדנו על טעותנו והרכנו את ראשינו. לא היה ספק בליבנו שסיאמק הוא האחראי למעשה, כיוון שבעבר דיברנו בהזדמנויות שונות על חיבתו היתרה של דאי ג'אן לנפוליאון, וסיאמק, שהיה הגאוותן שבינינו, הבטיח שבבוא היום יפרסם את אווילותו של נפוליאון על גבי דלת ביתו של דאי ג'אן; אך רגש אנושי בסיסי מנע בעדנו מלהלשין עליו.

דאי ג'אן, שניצב מול שורת הילדים כמפקדם של שבויי מלחמה, החל לדבר, אך בנאומו המפחיד והמאיים לא העלה את עניין הפגיעה בכבודו של נפוליאון אלא התמקד בלכלוך דלת החצר בגיר.

אחרי רגעים אחדים של שקט מצמרר, הרעים לפתע דאי ג'אן בקול שלחלוטין לא הלם את מימדיו הכחושים:

"שאלתי מי עשה את זה?!"

שוב הגנבנו מבטים לעבר סיאמק. הפעם גם דאי ג'אן שם לב לכך, ומבטו המצמית ומלא החרון ננעל על פניו של סיאמק. בנקודה זו אירע דבר־מה (אני בוש ונכלם לציין אותו, ומקווה כי יסולח לי בשם המחויבות לדיוק בפרטים). סיאמק השתין במכנסיו מפחד והחל לגמגם התנצלויות.

לאחר שהפושע נענש, הן על פשעו המקורי והן על פשעים שהצטברו במהלך החקירה עצמה, סיאמק פנה לעבר ביתו ממרר בבכי, ואנחנו הילדים הלכנו אחריו בדממה שבחלקה נבעה מזעמו של דאי ג'אן ובחלקה נבעה מתחושת כבוד וסולידריות עם העינויים שעבר סיאמק, שאנו עצמנו היינו אחראים להם במידה לא מבוטלת.

כשסיאמק קבל בעיניים דומעות על דודו בפני אמו, למרות שניחשה בוודאות כמעט מוחלטת באיזה דוד מדובר, היא בכל זאת שאלה אוטומטית:

"איזה דאי ג'אן?"

והילד המעונה ענה אוטומטית:

"דאי ג'אן נפוליאון."

כולנו קפאנו על מקומנו בבעתה. זו הייתה הפעם הראשונה שהכינוי שהצמדנו לדאי ג'אן בינינו לבין עצמנו הושמע בקול רם באוזני אחד המבוגרים. סיאמק אמנם נענש פעם נוספת על־ידי אביו ואמו, אבל אנחנו נשמנו לרווחה, כי כבר עמדנו להיחנק מרוב שלחשנו את הכינוי זה לזה  בסוד.

 

* * *

דאי ג'אן היה מאוהב בנפוליאון מנעוריו. לימים נודע לנו שאסף בספרייתו כל ספר שהיה באיראן על נפוליאון בפרסית או בצרפתית (דאי ג'אן שלט במידת־מה גם בצרפתית). למען האמת, על מדפיו לא היה דבר פרט לספרים על נפוליאון. לא היה אפשר לקיים דיון מדעי, ספרותי, היסטורי, כלכלי או פילוסופי מבלי שדאי ג'אן ינצל מילה זו או אחרת כדי לשרבב את שמו של נפוליאון. הדברים הגיעו לידי כך שבהשפעת התעמולה של דאי ג'אן, מרבית בני המשפחה ראו בנפוליאון בונפרטה את גדול הפילוסופים, המתמטיקאים, הסופרים ואפילו את גדול המשוררים.

נראה שבזמנו של מוֹחַמַד עַלִי שָאה,* דאי ג'אן החזיק בדרגת מש"ק במשטרה של הימים ההם, ואת סיפורי מאבקיו ומלחמותיו בשודדים ובמורדים שמע כל אחד מאיתנו עשרות פעמים. כל אחד מסיפורי הקרבות האלה נודע בקרבנו בשם מיוחד, למשל סיפור מלחמת כָּאזֶרוּן, מלחמת מַמַסַנִי וכולי. בשנים הראשונות סיפורים אלה גוללו את מאבקיו של דאי ג'אן, יחד עם חמישה־שישה שוטרים נוספים, בשודדים ומורדים באזור כאזרון או ממסני. אבל במרוצת השנים הלך מספרם של התוקפים ותפח, והקרבות נעשו עקובים מדם. למשל מלחמת כאזרון של דאי ג'אן הייתה תחילה סיפור העימות בינו וחמישה שוטרים נוספים לבין קבוצת שודדים שצרה עליהם ומנתה כעשרה עד שנים־עשר איש, אך לאחר שנתיים־שלוש הפכה מלחמת כאזרון לקרב דמים שבו כמאה וחמישים שוטרים כותרו על־ידי ארבעת אלפים שודדים, שהוסתו על־ידי האנגלים.** אך מה שלא ידענו אז, והבנו אחרי שלמדנו מעט היסטוריה, הוא שעם התגברות חיבתו של דאי ג'אן לנפוליאון, לא זו בלבד שמלחמותיו תפחו למימדים שערורייתיים, אלא שהן דמו דמיון מוחלט למלחמותיו של נפוליאון, כך שכאשר סיפר על מלחמת כאזרון, הוא תיאר באופן מדויק את זירת קרב אוֹסטֶרליץ של נפוליאון, ולא נמנע אף מלערב כוחות רגלים וארטילריה באותה מלחמת כאזרון שלו. עוד למדנו לימים שלאחר שקמה באיראן משטרה מאורגנת והוותיקים קיבלו דרגות בהתאם לידע ולמומחיות שצברו, דאי ג'אן הוצא לגמלאות בדרגה זוטרה מפני שלא היה לו ידע מספק בתחומים שבהם טען למומחיות.

[* מהשושלת הקג'ארית (1925-1872), מלך בשנים 1909-1907.]

[** איבתו של דאי ג'אן נפוליאון לאנגלים היא ביטוי לאיבה איראנית מושרשת כלפי הבריטים, שראשיתה עוד במאה ה־19. לפרטים ראו אחרית הדבר מאת המתרגמת.]

 

* * *

לילה ארוך נוסף התחיל. שוב עיניה השחורות של ליילי, שוב מבטה החינני של ליילי ושוב עינויי המחשבות של ילד בן שלוש־עשרה ואותה השאלה ואותו העסק, בתוספת שאלה חדשה:

אולי גם ליילי התאהבה בי. אלוהים! רחם! כי אם רק אני התאהבתי בה, אז אולי יש עוד תקווה לגאולה, אבל אם גם היא...

כל אותו זמן שעמדנו בשורה מול דאי ג'אן, למרות הדאגה, הציפייה והאימה שהיינו שרויים בהן, שכן אף אחד מאיתנו לא סמך על דאי ג'אן שיחשוף את האמת ויעשה דין צדק, שוב הרגשתי או ראיתי שליילי מביטה בי. גם זאת הייתה סוגיה חדשה שנדרשתי למצוא לה תשובה: האם עדיף לה לאהבה שתהיה חד־סטרית או דו־סטרית?

את מי לשאול? עם מי להתייעץ? אילו רק ליילי הייתה פה. אכן, אין כל ספק שהתאהבתי, אחרת למה אני כל־כך רוצה שהיא תהיה כאן?! אני מוכרח לשאול מישהו, אבל את מי?

ואולי אשאל את ליילי עצמה? הרי לך מחשבה מגוחכת באמת. שאשאל את ליילי "האם התאהבתי בך?" אבל... אולי אוכל לשאול את ליילי אם... אם מה? אם היא התאהבה בי? גם זה מגוחך, ובכל מקרה אין שום סיכוי שאעז לשאול אותה שאלה כזו.

חשבתי על ילדים בני גילי.

לא, זה בלתי אפשרי. אחיה של ליילי הרי קטן ממני ולא מבין בדברים כאלה. אולי אשאל את עלי? לא, לילד הזה יש פה גדול, הוא ילך ויגיד לאגא ג'אן, או גרוע מזה, לדאי ג'אן. ריבונו של עולם, האם אין איש שאוכל לשאול אם באמת התאהבתי?

לפתע, בתוך מחשבות הייאוש האפלות, הבליחה קרן של אור:

מש־קאסם.

כן, אולי אשאל את מש־קאסם? מש־קאסם היה משרתו הכפרי של דאי ג'אן, וכל בני המשפחה דיברו תמיד בשבחי אמונתו ואדיקותו הרבה. יתרה מזאת, הוא כבר קיבל אצלי נקודות זכות. מש־קאסם ראה אותי יום אחד כששברתי בכדור את חלון ביתו של דאי ג'אן ולא אמר דבר לאיש.

ככלל, מש־קאסם היה תמיד בעדנו והרבה לספר לנו סיפורים משונים. מעלתו הייתה שמעולם לא הותיר אף שאלה ללא מענה, ובכל פעם ששאלנו אותו משהו היה אומר תחילה:

"למה לשקר? עד הקבר אה אה."

ובעודו הוגה את ה"אה אה", היה מנופף בארבע אצבעות ידו הפתוחה. לימים הבנו שכוונתו הייתה זו: מאחר שהמרחק מכאן עד הקבר אינו עולה על ארבע אצבעות, אסור לשקר. אמנם מדי פעם הבנו והרגשנו שמש־קאסם כן משקר, אך התלהבנו מעצם העובדה שהקפיד לענות על כל שאלה ושאלה, גם בתחומי המדעים המדויקים או ההמצאות המדהימות ביותר, ולמצוא לה הסבר. כששאלנו אותו אם באמת קיימים דרקונים, הוא ענה מייד:

"ואללה, אבּוּיה, למה לשקר? עד הקבר אה אה... יום אחד אנחנו ראינו בעיניים שלנו את הדרקון. יום אחד הלכנו בשבילי קִיָאס־אָבָּאד* של קוֹם, איך שעברנו את הסיבוב פתאום ראינו איזה דרקון שקפץ ונעמד לו מולנו ככה. זאת הייתה מין חיה כזאתי, לא עלינו, משהו בין נמר לשור לפרה לתמנון לינשוף... ומהפה שלו הוא ירק קילוחי אש אדירים. כבר ויתרנו על החיים שלנו, ועם אֵת החפירה הכינו אותו ככה על הפה שנשמתו פרחה. הוא נאנק אנקה כזאתי שכל בני העיר התעוררו... אבל מה הטעם, אבויה? אף אחד לא אמר: 'מש־קאסם, תבורכנה ידיך'."

[* כפר קטן ליד העיר הקדושה קוֹם, דרומית לטהראן.]

למש־קאסם היה הסבר לכל המאורעות ההיסטוריים ולכל ההמצאות האנושיות הבלתי נתפסות ביותר, ואילו הייתה פצצת האטום קיימת באותם ימים, ללא ספק היה מספק הסבר מלא לפיצוץ הגרעיני. באותו לילה שמו של מש־קאסם הבהב כאלומת אור בחשכת מחשבותי, וישנתי שינה רגועה למדי.

בבוקר התעוררתי מוקדם. לשמחתי, מש־קאסם היה משכים קום. מרגע יקיצתו היה מתחיל מייד להשקות את הפרחים ולטפל בגן. כשהתקרבתי אליו עמד על שרפרף וסידר את ענפי הוורדים שהשתרגו מסביב לסוכתו של דאי ג'אן.

"אבּוּיה, ברחה לך השינה? למה קמת הבוקר מוקדם כל־כך?"

"אתמול הלכתי לישון מוקדם, הבוקר כבר לא הייתי עייף."

"תשחק לך עכשיו כמה שאתה יכול, עוד מעט נגמר החופש."

זמן־מה היססתי, אבל אז היכה בי הפחד מפני ליל נדודים שלישי. שמתי נפשי בכפי ואמרתי:

"מש־קאסם, אני רוצה לשאול אותך משהו."

"תשאל, אבויה!"

"יש לי חבר בכיתה, שחושב שהוא התאהב. אבל, איך לומר... הוא לא משוכנע. והוא מתבייש לשאול מישהו. אתה יודע איך אדם יכול לדעת אם הוא התאהב או לא?"

מש־קאסם כמעט נפל מהשרפרף. בהבעה קרובה לתדהמה אמר:

"מה? איך? התאהב? כלומר הוא כרוך אחרי מישהי? חבר שלך לכיתה?"

שאלתי אותו אכול דאגה:

"למה, מה העניין, מש־קאסם? זה מסוכן מאוד?"

מבלי להסיר עין מהמזמרה שבידו השיב מש־קאסם בנועם:

"ואללה, אבויה, למה לשקר? עד הקבר אה אה... אנחנו עצמנו לא התאהבנו. כלומר כן! בקיצור אנחנו יודעים איזו צרה צרורה זאת! שאלוהים לא יכה בה אף בן אנוש! שהאל ברחמיו לא יטיל על אף אחד מכאובים ותחלואים של התאהבות! אדם מבוגר לא יוצא בריא ושלם מהאהבה, אז מה יהיה על ילד, אבויה!"

רגלי התקשו לשאת את כובד משקלי. נבהלתי ממש.

אני באתי לשאול את מש־קאסם, משרתו של דאי ג'אן, על סימני ההתאהבות ותסמיניה, והוא שטח בפני את תוצאותיה המחרידות של האהבה. אבל לא! אסור לי לאבד את עשתונותי! מפני שמש־קאסם הוא האדם המנוסה היחיד שיכול לספק לי את המידע הנדרש על אהבה וסימני התאהבות. אני מוכרח להיות חזק!

"אבל מש־קאסם, החבר הזה שלי שחושב שהוא מאוהב, רוצה קודם לדעת אם הוא באמת התאהב או לא. ואז, אם יגלה שאכן התאהב, יחפש פתרון לבעיה."

"אבל אבויה, אתה חושב שאפשר לרפא אהבה בקלות שכזאת? הממזרה גרועה יותר מכל מחלה וכאב. לא עליך, היא גרועה יותר מחצבת ושיגרון."

אמרתי באומץ:

"מש־קאסם, כל זה טוב ויפה... אבל איך אדם מבין שהוא התאהב?"

"ואללה, אבויה, למה לשקר? ממה שאנחנו ראינו זה מצב כזה שכשאתה כרוך אחרי מישהי... כשאתה לא רואה אותה, בתוך הלב שלך מתרוממים גושי קרח... וכשאתה רואה אותה, עולה בעירה כזאת בתוך הלב הזה שלך, כאילו הדליקו תנור אפייה בפנים... את כל מה שיש בעולם, את כל העושר שבעולם אתה רוצה בשבילה. בקיצור, אתה לא נרגע עד שתזכה בידה. אבל יש גם עניין כזה, שאם חלילה יחתנו אותה עם מישהו אחר, אז אוי לך ואבוי לך... היה אחד בעיר שלנו שהיה כרוך אחרי מישהי... לילה אחד חגגו את אירוסיה למישהו אחר, בבוקר אותו בחור פנה למדבר. מאז עברו כבר עשרים שנה ואף אחד עוד לא יודע מה קרה לו... כאילו התאדה לו השמימה."

מש־קאסם לא הרפה וסיפר מעשייה אחר מעשייה על בני עירו ועל שותפיו לנסיעות ברכבת, ואילו אני ביקשתי לסיים שיחה זו מהר ככל האפשר מפני שחששתי שמישהו יגיע. אמרתי:

"מש־קאסם, שדאי ג'אן לא ישמע ששאלתי אותך על העניין הזה, אחרת הוא ירצה לברר מי הבחור וכל זה."

"שאנחנו נגיד משהו לאגא? למה, נמאס לנו מהחיים? אם אגא רק ישמע משהו על התאהבויות וענייני אהבה, הוא יקים מהומת אלוהים. לא עליך, הוא מסוגל להרוג מישהו."

מש־קאסם הניד בראשו והוסיף:

"רק שאף אחד לא יתאהב בגברת ליילי, כי אגא יעלה באש אותו ואת אבות אבותיו."

 בארשת פנים אדישה שאלתי:

"למה אתה אומר את זה, מש־קאסם?"

"ואללה, זכור לנו שפעם איזה בחורון התאהב בבתו של אחד מהחברים של אגא..."

"ומה קרה אז, מש־קאסם?"

"ואללה, למה לשקר? עד הקבר אה אה... אנחנו לא ראינו את זה בעיניים שלנו, אבל הבחור ההוא, יום אחד הוא נעלם. כאילו התאדה לו השמימה. היו הרבה שאמרו שאגא ירה בו כדור אחד בלב, ואחר־כך זרק אותו לבור... זה היה בערך באותו הזמן של מלחמת כאזרון."

ומש־קאסם עבר לתאר את מלחמת כאזרון של דאי ג'אן.

 

* * *

לא ידענו בבירור ממתי בדיוק שימש מש־קאסם כמשרתו של דאי ג'אן, אבל במרוצת הזמן נודע לנו שראשית, מש־קאסם החל את שירותו אצל דאי ג'אן אחרי שזה שב לטהראן משליחותו בערי הספר, ושנית, שמש־קאסם היה דגם מוקטן של אישיותו של דאי ג'אן. דמיונו היה פורה כדמיונו של דאי ג'אן. בהתחלה, כשמש־קאסם היה מאשר את הסיפורים והתיאורים של מלחמות דאי ג'אן, היה הלה גוער בו ואומר: "מה אתה מקשקש?! הרי בכלל לא היית שם!" אבל מש־קאסם לא נתן דעתו על זוטות כאלה, ונראה שמשום שאיש לא ניאות להקשיב ולהאמין למעשיות שלו, התאמץ במהלך השנים בכל מאודו להפוך ליד ימינו של דאי ג'אן.

דאי ג'אן מצידו הרגיש אט־אט שהקהל אינו מאזין בשיכנוע רב לסיפוריו, ובמיוחד לסיפורי המלחמה שלו. ייתכן שבשל הצורך בקיומו של עֵד, ואולי מפני שעקשנותו של מש־קאסם גרמה לדאי ג'אן באמת לראות אותו בשדה הקרב, דודי הסכין לאיטו עם דבקותו של מש־קאסם בו ועם נוכחותו במלחמותיו. מה גם שמש־קאסם שינן היטב את פרטי המערכות הדמיוניות בכאזרון, ממסני ועוד, שאותם שמע מפי דאי ג'אן עצמו, ולעיתים סייע לו בזמן שסיפר את סיפוריו.

אבל הגושפנקה הרשמית התקבלה כשנתיים־שלוש קודם:

באותו יום דאי ג'אן כעס כהוגן. בשעה שתיקן את צינור המים מש־קאסם גדע בטעות במכושו את שורש שיח הוורדים הגדול של דאי ג'אן. דאי ג'אן, שזעמו כמעט העביר אותו על דעתו, סטר למש־קאסם פעמים אחדות על עורפו ולאחר מכן צרח:

"לך לעזאזל! אין לך יותר מקום בבית הזה!"

ומש־קאסם הרכין את ראשו ואמר:

"אגא, אתה תצטרך להוציא אותנו מפה באזיקים, או להוציא את הגופה שלנו מהבית הזה... כיוון שהצלת את החיים שלנו, נשרת אותך בבית הזה כל זמן שאנחנו נושמים. שהרי מי היה עושה מה שאתה עשית?"

 ואז פנה מש־קאסם אל אחיו ואחיותיו של דאי ג'אן וכל ילדיהם שהתקבצו כדי לשדלו אך לא אזרו אומץ להביע דעה, ואמר בהתלהבות:

"תתארו לכם... אנחנו חטפנו כדור במלחמת כאזרון, ונפלנו בין שני סלעים. הכדורים ירדו עלינו כמו גשם מכל צד. כבר אמרנו את תפילותינו האחרונות. העורבים ואוכלי הנבלות בשמים שמו עלינו עין. פתאום, שאלוהים יברך את אגא... שאלוהים ישמר את מעמדו הרם, בתוך גשם הקליעים הזה הוא עשה את דרכו אלינו. כמו אריה הוא הרים אותנו על כתפיו, וככה הוא סחב אותנו עד לשוחה שלנו. אתם חושבים שבן־אדם שוכח דברים שכאלה?!"

כולנו הקשבנו לדברים מוכי התרגשות וצער, ועינינו נחו על דאי ג'אן. הבעת הזעם נמחתה מעל פניו. הוא בהה בנקודה רחוקה כלשהי, כאילו זירת הקרב באמת עומדת לנגד עיניו. חיוך רפה התפשט לאט על שפתיו.

גם מש־קאסם היה ער לשינוי שחל בהלוך רוחו. בקול עדין אמר:

"אם לא בזכות אגא, גם אנחנו היינו מבלים עד עכשיו כבר מאה תכריכים, כמו סולטאן עלי חאן המסכן."

דאי ג'אן מלמל אחריו בלחש:

"סולטאן עלי חאן המסכן... רציתי לעזור גם לו, אבל לא התאפשר... ירחם האל על נשמתו."

במילים בודדות אלה דאי ג'אן אישר רשמית, מאותו יום והלאה, שמש־קאסם אכן שירת במלחמות תחת פיקודו. אותו אדם, שאך לפני זמן קצר לא היה מוכן בשום פנים ואופן להודות שאפילו הכיר את מש־קאסם בתקופה ההיא, התייחס מאותו היום ואילך, בעת שחזר וסיפר את מהלכי הקרבות, אל מש־קאסם כאל נושא כליו והיה שואל אותו לשמם של אנשים ומקומות שונים. הדברים הגיעו לידי כך שלאחר שנתיים־שלוש דאי ג'אן כבר היה מפציר במש־קאסם באירועים משפחתיים שיספר את סיפור הצלתו מציפורני המוות. כך הצטרף מש־קאסם, שבימי ילדותנו המאורע המשמעותי ביותר בחייו היה כרוך בקטטה עם כמה כלבים שוטים, אל שורות גיבורי המלחמות של כאזרון וממסני.

גם באותו יום הוא שקע בתיאורי מלחמת כאזרון, ובעודו מדבר חזרתי בשקט הביתה.

 

* * *

המסקנה מכל המחשבות הפתלתלות ששבו וחלפו בראשי הייתה שאכן התאהבתי בליילי, במיוחד כשבאותו ערב הגיע מוכר הגלידות לסמטה ואני נתתי לליילי את חצי הגלידה שלי בחפץ לב. אז הדהדו באוזני דברי החוכמה של מש־קאסם: "כשאתה כרוך אחרי מישהי, את כל מה שיש בעולם, את כל העושר בעולם אתה רוצה בשבילה..." מעולם לא כיבדתי מישהו אחר בגלידה שלי עד לאותו יום.

עם הזמן חשתי בכל הסימנים שהזכיר מש־קאסם. כשליילי נעדרה, באמת הרגשתי בלב משהו כמו קרחון, וכשראיתי אותה, חום ליבי התפשט אפילו לפני ולאוזני. כשהייתה לצידי סירבתי לחשוב על השלכותיה המרות של האהבה. רק בלילה, כשליילי חזרה לביתה ואני נותרתי לבדי, חשבתי שוב ושוב על מערבולת האהבה האיומה. אחרי כמה לילות פחדי נמוגו לאיטם. אפילו בבדידות הלילה כבר לא ממש פחדתי, כיוון שזֵכר פגישות היום מילא את לילותי. אחד מקרובי המשפחה, שעבד במשרד החוץ, הביא פעם לדאי ג'אן מבּאקוּ כמה בקבוקי בושם רוסי. ריחה של ליילי, הריח של אותו בושם רוסי, דבק לעיתים בידי ואני נמנעתי מלרחוץ אותן כדי לא למחות את ריחה. פתאום התחלתי ליהנות מהאהבה. אחרי האומללות של היומיים הראשונים הפכתי לאדם מאושר, אבל דבר־מה עדיין טרד את מנוחתי: רציתי לדעת אם גם ליילי התאהבה בי. אמנם הייתה לי תחושה כזו, אבל רציתי להיות בטוח.

למרות הספקות האלה הימים עברו עלי בנעימים. הרגעים היחידים שבהם העיבו עננים על צחור שמי היו כאשר עלה בי החשש שדאי ג'אן גילה את סודי. לעיתים חלמתי שדאי ג'אן עומד מעל ראשי חמוש ברובה ונועץ בי את עיניו שטופות הזעם. הייתי מתעורר מפוחד ונוטף זיעה. למרות שניסיתי לא לחשוב על גורל אהבתי, היה לי ברור כמעט מעבר לכל ספק שדאי ג'אן לעולם לא יקבל אהבה זו. סיפור יריבותם של אבי ודאי ג'אן היה סיפור ישן. ראשית, דאי ג'אן התנגד מלכתחילה לנישואי אחותו לאבי, שכן הוא ראה בבני משפחתו בני אצולה וסבר שהתקשרות בין מה שכינה "אריסטוקרט" לבין אדם פשוט, ועוד מעיר פרובינציאלית קטנה, היא בלתי הולמת בעליל. יש להניח שאלמלא נישאו אבי ואחותו של דאי ג'אן בימי חייו של אביו של דאי ג'אן, הם לעולם לא היו נישאים.

שנית, אבי לא רחש לנפוליאון את היראה והכבוד הראויים, ובאירועים ובמסיבות, לעיתים אף בנוכחותו של דאי ג'אן, נהג להציג את נפוליאון כאיש רודף מדון שדרדר את העם הצרפתי לתהומות של חשיכה וסבל. אני חושב שזה היה חטאו הגדול ביותר של אבי וסלע המחלוקת העיקרי ביניהם.

עם זאת, גחלי המחלוקת רחשו בדרך־כלל מתחת לאפר. הן התלבו מדי פעם ובנסיבות שונות, בעיקר סביב משחק השש־בש, ואחרי כמה ימים המצב היה חוזר לקדמותו בתיווכם של בני המשפחה. אנחנו הילדים לא ייחסנו חשיבות מרובה למשחקי הכוח הללו בין דאי ג'אן ואבי, שכן היינו עסוקים במשחקינו שלנו. אבל מרגע שנוכחתי לדעת שהתאהבתי בליילי, אחת מדאגותי העיקריות הייתה החשש ממריבה בין דאי ג'אן לאבי, ולרוע מזלי, אחד העימותים החריפים ביותר, שהשפיע על כל מהלך חיי, אכן ארב בפתח.

העימות התחיל בביתו של דודי הקולונל.

שָאפּוּר, בנו של דודי הקולונל, שבני המשפחה כינוהו, בעקבות אמו, פּוּרי, סיים את לימודי התואר הראשון באוניברסיטה, ומתחילת הקיץ דובר רבות על המסיבה המפוארת שדודי הקולונל מתכנן לערוך לכבוד התואר של בנו.

שאפור, או פורי, בנו של דודי הקולונל, שהיה ילד שקדן, היה היחיד בין כל בני המשפחה המורחבת שהרחיב את השכלתו מעבר לתיכון. במשפחתו ה"אריסטוקרטית" של דאי ג'אן הילדים סיימו בדרך־כלל את לימודיהם בשנה השלישית או הרביעית של התיכון, ועל כן תוארו האקדמי של פורי היה מאורע גדול. כל המשפחה דיברה על גאונותו. הבחור, שהיה בן עשרים ואחת אך בשל גובהו הרם והעקמת בגבו נראה מבוגר מכפי גילו, לא היה בעיני פיקח במיוחד, אך ניחן בזיכרון משובח. הוא שינן את חומר הלימודים מבלי להחסיר אף תו והשיג ציונים טובים. עד גיל שמונה־עשרה הייתה אמו אוחזת בידו כשחצה את הכביש. בסך־הכל לא היה בחור רע למראה, רק שאינפף מעט כשדיבר. מרוב הדיבורים של בני המשפחה, ובמיוחד של דאי ג'אן, על גאונותו, כינינו אותו פורי הגאון, ומרוב הדיבורים על המסיבה המפוארת שדודי הקולונל תיכנן לערוך לכבוד התואר האקדמי של פורי הגאון, הפכה מסיבה זו לנושא השיחה המרכזי שלנו לאורך חופשת הקיץ כולה.

לבסוף הגיעה הבשורה שביום־הולדתו של פורי תיערך גם המסיבה המדוברת לכבודו. זאת הייתה הפעם הראשונה שהייתי עסוק כבר מהצהריים בהכנות למסיבה. מקלחת ותספורת, גיהוץ הבגדים, צחצוח הנעליים ושאר התמרקויות גזלו את חלק הארי של שעות אחר הצהריים. ביקשתי להיראות במיטבי לעיני ליילי. אפילו התזתי על עצמי כמה טיפות מהבושם הנשי החריף של אמי.

גם ביתו של דודי הקולונל היה בנוי בשטח הגן, אך הוא הפריד את ביתו מביתנו בגדר עץ. דודי הקולונל לא היה לאמיתו של דבר קולונל, אלא מייג'ור, אבל לפני כמה שנים, כלומר כאשר היה ראוי לדעתו לקידום, דאי ג'אן כינה אותו פתאום קולונל, והמשפחה כולה הלכה בעקבותיו והחלה לכנותו כך.

כשנכנסנו לחצר הגדולה של דודי הקולונל חיפשתי את ליילי בין האורחים. היא עוד לא הגיעה, אבל עיני התעכבו על פורי, גאון הדור. הוא התקין צווארון מפוספס על כותנתו הלבנה, ואת גרונו חנקה עניבה בצבע איום.

אחרי צווארונו ועניבתו של הגאון לכדה את תשומת ליבי התזמורת, שכללה שני נגנים ישובים על שני כיסאות לצד הטָאר והזַרְבּ שלהם, ולפניהם שולחן קטן ועליו פירות ודברי מתיקה. נגן הטאר נראה לי מוכר. אחרי רגע זיהיתי אותו. הוא היה המורה שלנו להנדסה ולחשבון בבית־הספר היסודי. לימים הבנתי שנהג לנגן על טאר במסיבות ואירועים כדי להשלים את הכנסתו הזעומה כמורה. נגן הזרב היה איש עב בשר ועיוור שגם נתן קולו בשיר. בשעה שמונה בערב המסיבה כבר הייתה בעיצומה והתזמורת ניגנה בפרקי זמן קבועים שירים קצביים. באחת הפינות התקבצו אורחים אחדים סביב שולחן המשקאות החריפים. מדי פעם הושטתי את ידי לעבר הפירות והממתקים, ותמיד לקחתי שניים, אחד נתתי לליילי ואת השני אכלתי בעצמי. שרשראות הנורות הטביעו את הבית כולו באור זוהר, לכן הקפדתי להביט בליילי ולהגיש לה פירות וממתקים במשנה זהירות.

פורי הגאון שלח לעברי ולעבר ליילי מבטים חודרים ומלאי טינה.

המקרה המצער אירע בסביבות השעה עשר וחצי. דודי הקולונל הציג לראווה רובה ציד חדש שהביא לו מבּאקוּ אַסְדוֹללה מִירְזָא,* איש משרד החוץ, הפליג בשבחיו וחיכה לחוות דעתו של דודי נפוליאון.

[* התואר מירזא מרמז על מוצאו של אסדוללה כצאצא למשפחת המלוכה הקג'ארית. אסדוללה מירזא ואחיו שמס־עלי מירזא הם היחידים בקרב המשפחה המורחבת שנהנים מתואר אצולה מתוקף קשרי דם ולא רכישת תואר אצולה בכסף.]

דאי ג'אן החזיק את הרובה בתנוחות שונות ובחן אותו. הגברות שבקהל העירו לו מספר פעמים לא לשחק ברובה, אך הוא השיב להן בחיוך שהוא מומחה לכלי נשק ויודע מה הוא עושה.

בעודו מחזיק ברובה, החל דאי ג'אן להיזכר במלחמות הגבורה שלו מן העבר ופתח בסיפור מעשיהן:

"כן, היה לי רובה כזה בדיוק... אני זוכר שפעם, בעיצומה של מלחמת ממסני, יום אחד..."

כשמש־קאסם ראה את הרובה בידיו של דאי ג'אן, אולי ניחש שמייד ידובר במלחמות ומיהר להתייצב מאחוריו. הוא קטע את הסיפור:

"אגא, זה היה במלחמת כאזרון."

דאי ג'אן הביט בו בחומרה:

"למה אתה מדבר שטויות, זה היה במלחמת ממסני."

"ואללה, למה לשקר? עד הקבר אה אה, עד כמה שאנחנו זוכרים, זה היה מלחמת כאזרון."

כאן הבחין דאי ג'אן במה שכולנו הבחנו בו, והוא שמש־קאסם הביע את דעתו לגבי שם המלחמה עוד לפני שידע מה בכלל דאי ג'אן רוצה לספר, ודבר זה עלול להיות בעוכרי דאי ג'אן ואמינות סיפורו. בקול שקט אך זועם אמר לו:

"בן־אדם, אני עוד לא אמרתי..."

"זה לא ענייננו, אגא, אבל זה היה במלחמת כאזרון."

ונדם. דאי ג'אן המשיך:

"כן, זה היה יום אחד בעיצומה של מלחמת ממסני... היינו בתוך מעין תהום, ושודדים חמושים צרו עלינו משני עברי ההר..."

דאי ג'אן התרומם מכיסאו והתיישב עליו לסירוגין ככל שהתקדם הסיפור, החזיק את הרובה מתחת לבית שחיו הימני, ותיאר את השתלשלות האירועים בעזרת ידו השמאלית:

"שוו בנפשכם תהום הרחבה מחצר זו פי שלושה או ארבעה, ורק אני ועוד ארבעים־חמישים רובאים..."

מתוך הדממה שהשתררה נשמע שוב קולו מש־קאסם:

"ועבדך הנאמן קאסם!"

"כן, קאסם היה, מה שמכנים היום, נושא כלי..."

"לא אמרנו לאדוני שזה היה במלחמת כאזרון?"

"אמרתי לך לא לדבר שטויות! זאת הייתה מלחמת ממסני, אתה מזדקן, הזיכרון שלך משתבש עליך, נהיית סנילי!"

"אנחנו בכלל נבלע את הלשון, אגא."

"מוטב כך! מוטב שתשתוק! כן, ובכן היינו אני וארבעים־חמישים רובאים, ומצבם של הרובאים היה קשה ביותר... כמו שאמר נפוליאון, עדיף לו למצביא לפקד על מאה חיילים שׂבעים, מאשר על אלף רעבים... לפתע ירד מטר של קליעים. הדבר הראשון שעשיתי היה להשליך את עצמי מעל גבי הסוס. וגם את קאסם פה... או שאולי זה היה מישהו אחר... שהיה לידי, שלחתי יד ומשכתי אותו מעל גב הסוס..."

מש־קאסם התערב פעם נוספת:

"זה הייתי אני בכבודי ובעצמי, אגא."

והוסיף בנימה מלאת יראה ופחד:

"במחילה מכבודו, אגא, אנחנו שוב אומרים שזה היה במלחמת כאזרון..."

זאת הייתה כנראה הפעם הראשונה בחייו שדאי ג'אן הצטער שנתן למש־קאסם דריסת רגל בעולם המלחמות שלו. הוא צעק:

"ונניח שזה היה בגיהינום עצמו! האם תניח לי לדבר או לא?!"

"אגא, אנחנו בכלל אילמים, לא מבינים כלום."

בתוך החרדה שאחזה בקהל עקב חוצפתו של מש־קאסם, אשר אלמלא בטחו כל־כך באדיקותו היו מניחים שהשתכר, המשיך דאי ג'אן:

"כן, משכתי מהסוס את הגולם הזה, שהלוואי וידי הייתה נשברת ולא הייתי מציל אותו, הגעתי אל מאחורי סלע גדול... סלע בגודל של החדר הזה... וכעת המצב הוא כזה: שניים־שלושה מאנשינו נורו, והשאר מצאו מחסה מאחורי הסלעים. על־פי אופן ההתקפה והיריות שלהם מייד הבנתי שיש לנו עסק עם הכנופייה של חוֹדָאדָאד חָאן, אותו חודאדאד חאן הידוע, אחד העבדים הנרצעים של האנגלים."

מש־קאסם, שאיבד ככל הנראה את שפיות דעתו בהשפעת סיפורו המסעיר של דאי ג'אן, שוב נכנס לדבריו:

"לא אמרנו לכבודו שזה היה מלחמת כאזרון?"

"סתום את הפה! כן, הדבר הראשון שצריך לעשות, אמרתי, הוא לחסל את חודאדאד חאן. השפלים האלה מגלים אומץ לב כל עוד מנהיגם חי, אך ברגע שהוא נופח את נשמתו הם נמלטים לכל עבר... הגעתי בזחילה עד לראש הסלע. הצבתי את כובע הפרווה שלי על מקל והנפתי אותו למעלה, כדי שהם יחשבו..."

מש־קאסם שוב לא הצליח להתאפק:

"אגא, הדברים כאילו קרו אתמול... מול העיניים שלנו אנחנו רואים את כובע הפרווה שלך... בכלל, אם כבודו זוכר, כובע הפרווה שלך אבד, כלומר נורה, במלחמת כאזרון... במלחמת ממסני בכלל לא היה לך כובע פרווה."

כולנו חיכינו שדאי ג'אן יחבוט בראשו של מש־קאסם בקנה או בקת של הרובה, אבל בניגוד לכל ציפיותינו הוא התרכך במקצת. אולי ביקש להשתיק את מש־קאסם, או אולי שינה את מקום המערכה בעולמו המדומיין, ואמר ברוך:

"עושה רושם שהצדק עם קאסם... כנראה זאת באמת הייתה מלחמת כאזרון... כלומר בתחילתה של מלחמת כאזרון..."

אור של אושר הציף את עיניו של מש־קאסם:

"הלא כך אמרנו, אגא... למה לשקר, עד הקבר אה אה... כאילו שזה היה אתמול."

"כן, אותי העסיקה מחשבה אחת בלבד - לפגוע בחודאדאד חאן. כשהנפתי את כובע הפרווה שלי על המקל, חודאדאד חאן, שהיה צלף מיומן, הרים את ראשו מעל הסלע. עכשיו זה אני והוא... שמתי מבטחי במגינם של המאמינים,* וכיוונתי..."

[* הלא הוא עַלִי אִבְּן אַבּוּ טאלֶבּ (נולד בשנת 600 בקירוב), בן־דודו וחתנו של הנביא מוחמד והח'ליף הרביעי (661-656) לאחר מותו של הנביא, שדמותו ודמות צאצאיו עומדות במרכז המסורת וההוויה השיעית. על־פי התפיסה השיעית, עלי וצאצאיו הם היורשים הלגיטימיים הבלעדיים, ושלושת הח'ליפים שקדמו לו, וכמובן אלה שבאו אחריו, הם חומסי השלטון. השיעה ("הסיעה של עלי") נוסדה לאחר מותו של עלי על־ידי בנו חוּסיין, שנהרג בקרב כַּרְבַּלא (680) ביחד עם אחיו חסן ו־70 מבני משפחתו כאשר ניסה להשיב את השלטון לבית עלי מידי בית אוּמַיָה. על־פי השיעה התרי־עשרית, הזרם המרכזי בשיעה, עלי הוא הראשון בשרשרת של שנים־עשר אמאמים, מנהיגי האסלאם, כולם צאצאיו, כאשר האחרון בהם - מוחמד אבן אל־חנפיה - הוא האמאם הנעלם, המַהְדִי, שצפוי להופיע באחרית הימים כגואל. קברי האמאמים משמשים אתרי עלייה לרגל.]

דאי ג'אן הזדקף מלוא קומתו, השעין את הרובה על כתפו הימנית בתנוחת ירי, ועצם את עינו השמאלית.

"יכולתי לראות רק את מצחו של חודאדאד חאן. ראיתי אותו פעמים רבות קודם לכן. גבותיו העבות... הצלקת מעל הגבה הימנית... כיוונתי אל בין שתי גבותיו, ו..."

ברגע זה, כשדאי ג'אן כיוון בדממה המוחלטת את רובהו אל בין שתי גבותיו של אויבו, אירע לפתע דבר־מה בלתי צפוי. קול מסוים עלה מקרבת המקום שעמד בו, קול חשוד שדמה לגרירת רגל של כיסא על גבי אבן. או שהייתה זו תנועה בלתי רצונית של כיסא ישן, או... אבל אחר־כך התברר שרוב האורחים אכן ייחסו את מקור הקול לכיסא ומחשבותיהם לא נדדו, חלילה, למחוזות לא ראויים.

דאי ג'אן נפוליאון קפא לרגע על מקומו, וכל הנוכחים כמו התאבנו בן רגע ולא משו ממקומם. אחרי זמן־מה דאי ג'אן החל לנוע, ונראה היה שכל הדם בגופו זורם לתוך עיניו. הוא פנה הצידה, לעבר המקום שממנו עלה הקול.

בצד ההוא עמדו שני אנשים בלבד: אבי וקַמַר - קרובת משפחה מגודלת, נערה רפת שכל.

עוד רגע קל חלף בדממה. פתאום פרצה קמר בצחוק מטופש, וצחוקה הדביק את הילדים ואפילו כמה מהמבוגרים, וביניהם אבי. למרות שלא לגמרי הבנתי את מהלך העניינים, יכולתי להרגיש את הסופה המתקרבת ולחצתי בחוזקה את כף ידה של ליילי בתוך כף ידי. דאי ג'אן כיוון את קנה הרובה לעבר חזהו של אבי. כולם השתתקו. אבי הסתכל סביבו, מבולבל. לפתע השליך דאי ג'אן את הרובה על ספה שעמדה בפינת החדר, ובקול חנוק אמר:

"כפי שאמר פֶרְדוֹסִי:

 

המנשא ראש איש חסר לבב,

ומקווה ממנו רוב טובה,

כמוהו כמפקיר ראש שאריו,

ועל חזהו מגדל אפעה."*

[* השורות לקוחות מתוך פואמה ארסית שכתב המשורר פרדוסי על המלך שלא עמד בדיבורו ולא שילם לפרדוסי את שהובטח לו עבור כתיבת השאה־נאמה, "ספר המלכים", עליו עמל יותר משלושים שנה. תרגום אליעזר כגן, ספרית פועלים 1977, עמ' 452.]

 

ואז צעד לעבר הפתח וצעק:

"נלך!"

אשתו של דאי ג'אן יצאה בעקבותיו, וליילי, שגם אם לא הבינה לאשורו את מה שקרה, עמדה על חומרת המצב, משכה את ידה מבין סגור אצבעותי