החיים בשוליים

הפגנת הפנתרים השחורים

איילה סבאג-מרציאנו

"צאו מהבתים ובואו להפגין יחד איתנו!" הפנתרים השחורים מכריזים על ההפגנה הגדולה בגן בור-שיבר, מול קפה טעמון.

המוני אנשים נוהרים אל מרכז העיר, הדוידקה מתחילה להתמלא. נכים על כסאות גלגלים או נעזרים בקביים, קשישים וקשישות, ילדים, אמהות מובילות עגלות תינוקות: כל אלה צועדים לזעוק את זעקתם ולדרוש את זכותם לחיים בכבוד, בשוויון וללא אפליות. הכיכר מקושטת בשלטים הנישאים בידי ההמונים, השלטים מדברים: די לאפליה! די לעוני! לחם, עבודה!

חקוקה בזכרוני תמונת האגרוף, הסמל של הפנתרים, שאותו יחטוף סעדיה אחי מהשוטרים. ניידות משטרה חוסמות את הכבישים והמעברים, טנק המים הכחולים-ירוקים שולף את זרועו הברזלית ומאיים על המפגינים בזרם חזק אשר "יאנוס" אותם לתפוס מחסה. את אלה שלא יספיקו להסתתר, הזרנוק יזרוק לויטרינות הזכוכית של החנויות, יחתוך את בשרם וישפוך את דמם.

אני בת עשר, רואה את סעדיה בין ההמון, קהל האנשים הענקים מסתיר לי אותו. אני מחפשת מקום גבוה לעמוד בו. אני מטפסת על הברזלים, שעליהם ישבו הפנתרים השחורים ורקמו את חלומם: להקים תנועה שתלחם לשוויון וצדק חברתי, תנועה שתציל את ההורים שלהם מחבלי הקליטה שממאנים להיפרם, שתקרע לגזרים את ה"תלושים" שמספיקים בקושי רב להביא את הלחם והמרגרינה הביתה. אותם בחורים צעירים ומלאי זעם ישכבו תחת אותם הברזלים כשתנועת ש"ס תרמוס אותם ותקצור את הפירות.

אני רואה אותו חסון וגבוה, בידו מגאפון וקולו נשמע למרחקים: "העוגה תחולק לכולם, או שאף אחד לא יטעם ממנה". יש זעם גדול בקולו של סעדיה. אני גאה בו ויחד עם זאת חוששת לשלומו. הצעידה מתחילה. הצועדים ממלאים את הכביש באלפים, כל תושבי המדינה נוהרים אל הכנסת הישנה, אל מול קפה טעמון, שם בגן בור-שיבר תעצור ההפגנה והפנתרים השחורים יישאו דברים. השוטרים, חלקם סמויים בלבוש אזרחי, משתרבבים בין המפגינים. פרשים על סוסים, ניידות גדולות עמוסות בשוטרים חמושים במדים. מנוע הטנק מודיע ברעש מחריש אוזניים והמים הכחולים-ירוקים ניתזים ומעיפים את המפגינים. זרם המים חזק ומכאיב. אמהות עם עגלות עפות באוויר, אנשים נופלים אחד על השני, ערמות של אנשים על הרצפה, נראים כמקקים שהתיזו עליהם "זבנג". שברי זכוכיות הויטרינות צבועים בדמם של המפגינים. בהלת הריצה מתחילה. הראשונים, שהובילו את ההפגנה, רצים ומאפשרים לאחרים לברוח מפני זרם המים. חלקם עוזרים לנופלים לקום. סעדיה זועק במגאפון, "מדינת משטרה!" והזעקות נשמעות למרחקים. הבהלה גדולה. השוטרים לא אפשרו לפנתרים ולמוחים את הצעדה.

אני רצה אל הגן יחד עם חבריי מהשכונה. גן בור-שיבר מלא אנשים רטובים ממים כחולים-ירוקים ומדם, מחפשים את חבריהם. הפנתרים מתקבצים ומודיעים, "אנחנו נקיים את ההפגנה בכל מחיר!" הם מבקשים מהאמהות והנשים לקבץ את הילדים הקטנים ולשוב למוסררה. אני מחפשת את אימי ואחיי ולא מוצאת אותם. אני מבוהלת ודואגת לסעדיה ולרפי - שלא יכו אותם.

הפרשים, חבושי קסדות מגן ואלות בידם, מעטרים את הגן שלו כניסה אחת בלבד. הניידות חוסמות את הפתח היחיד והפנתרים לכודים בשקע הגן החסום. השוטר תורג'מן, רכוב על סוסו, משלח את אלתו בכל מי שעומד סביבו. הוא מניף את האלה ומכה במפגינים, שוב ושוב הוא מפיל אותם שדודים. אנשים נרמסים. אני נדחפת אל הגן העמוס בעוצמה ונזרקת למרכז ההמון. חלקם שכובים על החול ואלה שעדיין עומדים, זעקותיהם לא פוסקות. זעקות הכואבים והסיסמאות מתערבבות ויוצרות מנגינת מלחמה. תחושת אבל כבדה עוטפת את לבי.

חששותיי לא מבוששים להתגשם. שוטר, פרש על סוס שחור אציל, מושיט ידו אל שערותיו הארוכות של סעדיה, שערות שמשון הגיבור, וגורר אותו אחרי סוסו. שוטרים רבים מתקבצים סביב הפרש הזקוף וסעדיה שמוט! כוכבי וצ'ארלי מנסים למשוך אותו אליהם מהרגליים. שוטרים במדים כחולים אוזקים את ידיו ואת רגליו וזורקים אותו על שפת המדרכה. שני "שומרי ראש" ניצבים לידו, שומרים עליו כאילו היה שר בממשלה. המהומה מתעצמת מרגע לרגע, השמיים משחירים וחום הקיץ שורף. אני מנסה להגיע לשפת המדרכה, שם שרוע סעדיה מדמם. אני יודעת שאימי תגיע אליו, כך אוכל לראות אותה ולהשגיח עליה מפני השוטרים, שלא יכו אותה. כוכבי שמש מחזיק במגאפון ומנסה לדבר אל המפגינים. שוטר נלחם בו כדי להוציא מידיו את המגאפון. הם נלחמים על הקול, על הצליל, על המילה, על זכותו של כל אדם לומר את דברו. הזכות הבסיסית הזו נשללת מכוכבי בכוח הזרוע. הנה מגיעים עוד שני שוטרים ומפילים אותו על הרצפה. צ'רלי ביטון עובר בין המפגינים ולוחש להם דבר מה לתוך האוזן. השוטרים רודפים אחריו ומנסים להשיגו.

תחושת מחנק עוטפת אותי, אני לא מצליחה להגיע אל סעדיה. אני מתחילה לבכות ומיד שותקת ונאלמת, זוג ידיים נשלחות מתוך הצפיפות הגועשת ונושאות אותי לאוויר. זה חיים תורג'מן, האיש הגיבור והאמיץ של הפנתרים השחורים שלא פוחד לקבל מכות ולהחזיר בחזרה. חיים, איש גדול מימדים וקצר-רואי, זורק אותי על כתפו ופוקד עלי, "תחזיקי חזק, למה באת לכאן?" חיים דוהר והוא בגובה הסוסים. שוטרים רודפים אחריו ואני על כתפו. אני עוצמת את עיניי בכוח. כשאני פוקחת אותן לשנייה, אני פוגשת מולי את פני הסוסים עם העיניים הגדולות שלהם. גם הסוסים מבוהלים, לא רק אני, הם משתוללים ובועטים באנשים. כל אברי התערבבו מהתנודות ורגליי כואבות מאחיזתו החזקה של חיים. הוא מפלס את דרכו ביד אחת וביד השנייה אוחז בחוזקה ברגליי. מגרונו נשלפות זעקות מבולבלות ולא ברורות. השוטרים אחרינו ואם הם יצליחו להדביק אותנו, הם יתפסו קודם כל את ראשי השמוט קדימה. אני עוצמת את עיניי. בחבטה כואבת, אני נזרקת על הכביש. כשאני שוב פוקחת את עיניי, קבוצת שוטרים עם מגנים וקסדות, מזוינים באלות, מכים את חיים הגיבור ששכוב על הרצפה ולא יכול להשיב להם. הוא שרוע וכבר לא מגיב, ורק האלות החומות עולות לאוויר ויורדות בקצב אחיד של שוטר בתפקיד.

רעש הסירנות של הניידות וצפירות האמבולנסים מחריש אוזניים. אני קמה בקפיצה מהכביש והאלות חולפות מעל גופי ובכל פעם מפספסות, כאילו הייתי אוויר, כאילו הייתי רוח, כאילו אני כלום. אני רואה רגליים ונעליים, המוני רגליים ונעליים דורכות אחת על השנייה...