רעש גדול
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
רעש גדול
מכר
אלפי
עותקים
רעש גדול
מכר
אלפי
עותקים

רעש גדול

4.3 כוכבים (63 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

רועי חן

רועי חן הוא סופר, מתרגם ומחזאי הבית של תיאטרון "גשר". רועי חן היה מועמד לרשימה הקצרה של פרס ספיר לשנת 2020 על ספרו "נשמות". בשנת 2021 זכה בפרס ראש הממשלה ליצירה ע"ש ראש הממשלה לוי אשכול. בשנת 2023 הוכרז כחתן פרס עגנון לאומנות הסיפור לשנת תשפ"ד.
ראיון "ראש בראש"

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

שלוש נשים.
שתי ערים.
אלוהים אחד (כנראה).

הכיסא של גבריאלה בתיכון לאמנויות נשאר ריק. עם הצ'לו על גבה, היא יוצאת לדרך שתוביל אותה הרחק מבית הספר. אולי היא מאוהבת. אולי זה הרבה יותר מסובך. נועה מקבלת במתנה השתתפות בסדנת שתיקה ליום הולדתה הארבעים. אבל הדבר שנועה לא יודעת לעשות הוא לשתוק. וציפורה, מתרגמת שמעדיפה סופרים מתים, מתחילה לשמוע קולות. ליתר דיוק את קולו של אלוהים, והוא מדבר דווקא אליה. היות שציפורה היא אימא של נועה ונועה היא אימה של גבריאלה, אפשר היה לצפות שכל הקווים יתחברו. אחרי הכול, משפחה. אבל כמו במשפחות, הציפיות לחוד והחיים לחוד. בשבוע אחד של חורף, שנת 2020 , שלוש נשים יוצאות למסע אל השקט, על רקע הרעש הגדול של זמננו.

רעש גדול הוא רומן מבריק ומפתיע, המספר סיפור מצחיק ונוגע ללב. כמו יצירה מוזיקלית לשלושה קולות, הוא נבנה לכדי טריו אחדותי ומענג.

פרק ראשון

9:00-8:15 מתמטיקה

"המרחק בין A ל-B 5 ק"מ. אם אדם יוצא לדרך מ-Aל-B וצועד במהירות קבועה..."

גבריאלה לא מצאה מכנה משותף בינה לבין תורת המספרים. משוואות מוציאות אותה מאיזון, שברים מפרקים אותה לגורמים, בעיות מילוליות מותירות אותה חסרת מילים.

"אם נגר בונה שישה כיסאות ביום..."

כמה אצבעות יישארו לו בסוף? אלה ההרהורים שעולים במוחה אל מול שאלות כאלה.

"שני אוטובוסים יצאו מאותה נקודה באותו זמן..."

אבל גבריאלה לא שומעת דבר מכל זה.

בבוקר יום רביעי, כמו בכל בוקר, עלתה לאוטובוס בנקודה A, דירת הוריה ברמת אביב, ונסעה אל נקודה B, התיכון לאמנויות במרכז תל אביב. אף על פי כן, הכיסא בשורה השנייה ליד החלון, מקומה הקבוע בכיתה, ניצב כעת ריק.

נעלי הקֶדס הלבנות המתפוררות שלה משייטות על פני מדרכות העיר בכיוון ההפוך מבית הספר. היא נעצרת כדי לבחון את עצמה במראת הצד של מכונית שחונה באדום־לבן. תלתליה, המשתפלים ביום רגיל עד לגובה סנטרה, התכווצו כמעט עד לתנוך האוזן. לחייה סמוקות. מקור? מהתרגשות? מאימה? היא בוהה בעצמה ותוהה: לא אמורים להחוויר מרוב פחד?

"מי זוכר איך פותרים בעיה עם שני נעלמים?"

כיסאו של יונתן טאוב, שיושב לידה בכיתה, גם הוא ריק. אם הטלפון היה איתה, אולי הייתה כותבת לו: אני לובשת את הסוודר האפור שאתה שונא בשביל שתתחנן שאני אוריד אותו.

הבוקר שכחה בכוונה את הטלפון הנייד שלה בבית, כדי שהוריה לא יוכלו לעקוב אחריה בתוכנת הריגול המוכרת יותר בשמה המסחרי 'Find my phone'. זאת הפעם הראשונה שתבקר בדירתו של יונתן. בידיעה שלא תוכל להיעזר ב'גוגל מפות' חישבה גבריאלה מראש את המסלול המדויק מבית הספר אל היעד. להגיע לכיכר הבימה ולרדת בשדרה לדיזנגוף סנטר, לעלות בבוגרשוב לכיוון הים ואז לפנות שמאלה לפינסקר, ימינה לטרומפלדור ושוב שמאלה לרחוב חברון.

על גבה היא סוחבת את דוב העץ, צ'לו במשקל 2.9 קילוגרם, ומלפנים, על בטנה, תלוי הילקוט. זה לא מכביד עליה, להפך, בלי שני אלה היא מרגישה חשופה.

"י-2, לא התעוררתם? בוקר טוב!"

הבוקר הצליחה גבריאלה לשמור על קור רוח מופתי. היא צחצחה שיניים במשחה הבריאה (מלוח!), אכלה קורנפלקס עם חלב שקדים (בריא!) בעודה מאזינה למוזיקה קלאסית (קלאסית!).

בשבע ורבע בבוקר אביה עדיין ישן, כהרגלו, בשעה שאימהּ, כהרגלה, התרוצצה ברחבי הבית עם הטלפון ביד. "סבתא שלך לא עונה לי," אמרה לגבריאלה, "מישהו העלה אתמול ליוטיוב סרטון שלה צורחת על אנשים ברכבת. איזו בושה."

גבריאלה הייתה שקועה מדי במזימה שלה ולא קלטה את המידע הזה, וממילא כבר הפסיקה לעקוב אחר חילופי האש הבלתי פוסקים בין אימה לסבתה.

"רגע!" עצרה אותה אימה בדלת, "שלא תגידי שאני אימא גרועה."

גבריאלה לקחה את השקית עם הלחמנייה וחשבה: את לא אימא גרועה, להפך, את טובה מדי, הכנת סנדוויץ' לפושעת, לשקרנית, לילדה שברור איך היא תצא מהבית הזה, אבל לא ברור איך תחזור.

מעולם לא הבריזה מבית הספר, אבל היום אין לה ברירה. זאת שאלה של חיים ומוות.

"אם מחירו של בקבוק שתייה הוא פי שלושה ממחירו של מסטיק..."

במכולת בשדרות בן ציון גבריאלה קונה מסטיקים בטעם דובדבן. היא מפיקה עונג משונה ממשיכת הסרט הדק שמבתק את העטיפה השקופה. המסטיק נמחץ בין שיניה ומגיר עסיס כימי. הטעם מתעתע, כי אין בו שמץ מטעם הפרי ובכל זאת הוא מציף את החך במתיקות מרעננת. זה הטעם של יונתן.

ככל שהיא מתקרבת אל היעד מתגבר עקצוצן של הנמלים הבלתי נראות במעלה קרסוליה. ברחוב בוגרשוב משתלטת עווית עפעוף על עינה הימנית. המוח שלה, מי שעומד מאחורי כל המזימה הנפשעת הזאת, מתחמק מאחריות כמצוי על סף תרדמת. היא צועדת באיטיות לאורך חומת בית הקברות ברחוב טרומפלדור. היא מדמיינת איך יונתן היה מקריין את הליכתה לו היה זה סרט טבע: "הגבריאלה המצויה מתקשה לתפקד בשעות הבוקר המוקדמות, ובימים קרירים היא מתקשה לסחוב את גופה ממקום למקום." נדמה הגיוני בעיניה שבעברית 'גופה' פירושה 'הגוף שלה' אבל גם 'גוף מת'.

היא מנסה לדמיין את מיטת היחיד בחדרו של יונתן, זו שראתה רק ברישום פחם שצייר פעם. מעניין אם גם במציאות האור נופל מהחלון ישירות על הכרית. אם אמנם, בצירוף נסיבות שנדמה בלתי אפשרי, היא תשכב על המיטה הזאת היום, כשעורפה שעון על הכרית והשמש תשפוך את אורה על פניה, היא בטוחה שלא תמצמץ אלא תפער את עיניה בחוזקה, עד שיעלו דמעות. הרבה זמן לא בכתה, שבעה ימים ליתר דיוק.

"לא מספיק לכתוב את הפתרון, חייבים לכתוב גם את הדרך."

גבריאלה מגיעה לשביל הכניסה לבניין אך מתמהמהת כדי לנקות כתם משחת שיניים משולי הסוודר שלה. אגב, יונתן מעולם לא אמר שהוא שונא אותו, אבל כשהכריזה שבעיניה הסוודר מכוער, הוא לא סתר את דבריה. היא מלחלחת את קצות אצבעותיה ברוק, אבל הכתם לא נעלם. לעזאזל איתך, גבריאלה, היא גוערת בעצמה, עד מתי תצחצחי שיניים כמו ילדה קטנה?

אבל הרי היא גם נראית כמו ילדה, היא יודעת. עם הגוזייה המביכה מתחת לסוודר, הנעליים במידה 35 והמטר־חמישים־ושישה שלה, גבוהה רק במעט מהצ'לו.

בשנה שעברה העזה להופיע בבית הספר בנעלי פלטפורמה ששכנעה את אימה לקנות לה. שקד כרמי, כוכב מגמת תיאטרון, שאל אותה אם היא גנבה את הנעליים מאמנון, המורה לליצנות. גבריאלה צחקה על עצמה ביחד עם כולם, אבל לא נעלה אותן שוב.

"נו, באמת, אלה שברים פשוטים, אתם יודעים את זה."

שוב ושוב ניסו להסביר לגבריאלה שהרבעים והשמיניות והשש־עשריות והחלקי־שלושים־ושתיים שהיא מנגנת על הצ'לו הם למעשה שברים מתמטיים שהיא אמורה להבין בקלות, אבל היא דחתה מעליה כל שבר שלא מופיע על גבי החַמְשָׁה.

היא יורקת את המסטיק שהפך תפל לפח הירוק שבחצר הבניין ועוטפת בשרוולים האפורים את פרקי אצבעותיה הסגולים מקור. היא חושבת: כל הכיתה לומדת עכשיו מתמטיקה ואני פה. עוד רגע, עוד רגע ואיכנס.

מבין אבני הטוף בגינת הבניין מציצה פיסת גומי צהבהבה. משהו שדומה לקונדום המשומש שהדר מהמגמה לאמנות חזותית הציגה פעם בתערוכת עבודות אישיות. היא יצרה זרע מזויף לפי סרטון הדרכה ביוטיוב מחלבון ביצה, יוגורט, קורנפלור, מים והמרכיב המפתיע — מלח.

למה הראש שלך מלא בחרא, גבריאלה? היא שוב נוזפת בעצמה, זאת רק שקית ניילון מלוכלכת!

שיניה מנתרות בנשיכות קטנות על לשונה, היא מתארת לעצמה שזה נראה מגעיל מהצד אבל זה לא בניין מפואר עם מצלמות או שומר — איש לא צופה בה.

מצמרת הפיקוס בוקע ציוץ שכאילו דוחק בה להיכנס: נו־כבר, נו־כבר. הצ'לו שעל גבה, לעומת זאת, מפתה אותה לצנוח לאחור ולהישכב על שביל הכניסה המרוצף גרנוליט. היא עומדת במקומה והרוח מערבלת עלים יבשים למרגלותיה. לרגע אחד, כשגבריאלה שואפת עמוקות ונושפת ארוכות, נדמה שהיא והרוח נושמות בתיאום מושלם.

לפתע מגיחה מתוך הבניין עגלת טיולון שדוחקת אישה במעיל צעקני. "שוקולד!" צורח בנה מהעגלה. "כבר קיבלת אחד!" משיבה אימו.

גבריאלה רואה את מה שהאימא מחמיצה, השוקולד נפל לילד מהיד. כשהם מתרחקים, מתקרבת גבריאלה אל מה שהופך לנגד עיניה לאתר עלייה לרגל לנמלים. כמה דקות היא עומדת שם ובוהה? ארבע? שמונה? שש־עשרה? שלושים ושתיים?

אם היו שואלים את יונתן למה גבריאלה לא נכנסת, הוא היה עונה במילה אחת: פחדנית.

*המשך העלילה בספר המלא*

רועי חן

רועי חן הוא סופר, מתרגם ומחזאי הבית של תיאטרון "גשר". רועי חן היה מועמד לרשימה הקצרה של פרס ספיר לשנת 2020 על ספרו "נשמות". בשנת 2021 זכה בפרס ראש הממשלה ליצירה ע"ש ראש הממשלה לוי אשכול. בשנת 2023 הוכרז כחתן פרס עגנון לאומנות הסיפור לשנת תשפ"ד.
ראיון "ראש בראש"

סקירות וביקורות

הנאה מובטחת 'רעש גדול' כתוב במיומנות ושנינות, ומצליח בחלקיו לשאת עדות משמעותית על רוח הזמן שלנו

בתמונה: רועי חן | צילום: אביגיל עוזי

השליש הראשון של 'רעש גדול' עוסק בגבריאלה, תיכוניסטית תל-אביבית שמבריזה מהלימודים על מנת לפגוש, כך נרמז, את החבר שלה יונתן. מיד ברור שזהו טקסט שיש לו "בעל בית". הוא לא נע אנה ואנה סתם כך. הסופר נותן לנו בתחילת החלק הזה את מערכת השעות של גבריאלה וחיש קל מבין הקורא שכך נקבעה מסגרת הזמן של הסיפור כמו גם אופיים המשתנה של חלקיו, הנצבעים בצבעי השיעור שבו הם חלים.

למשל, השיעור השני הוא שיעור היסטוריה, שבו עוסקת הכיתה בלאומיות. בהתאם לכך מהרהרת גבריאלה ביחסיה עם יונתן: "האם אפשר להגדיר את גבריאלה ויונתן כלאום? זהותם המשותפת אמנם מתבססת על טריטוריה מסוימת (התיכון לאמנויות), היסטוריה (גם אם קצרה למדי), שפה (גרנדיוזי, גרוטסקי, פגר), מורשת (האכלת חתולי רחוב), תרבות (ספרים משומשים, תקליטי ויניל), ומנהגים (כסיסת ציפורניים)". הטקסט חי ונושם, עתיר שנינות ויוצר עונג-דריכות להפתעות קטנות, והוא מגולל את היסוסיה של גבריאלה אם להיכנס לביתו של יונתן, את שיטוטיה בבוקר התל-אביבי, את זיכרונותיה מיחסיהם הקטועים והמהוססים. יונתן הוא טיפוס רגיש אך מוזר; הוא נעלם לגבריאלה ואז חזר מלא קסם. משהו קוסס בו, אבל מה? סיפורה של גבריאלה משכנע גם בעדכנותו, בתיאור עכשווי של נערה תל-אביבית "אמנותית" (היא מנגנת בצ'לו). יש נפילות מעטות אבל מעצבנות בחלק הזה (למשל, בזמן שיעור תנ"ך, בהתאם למתכונת המוזכרת של החלק הזה, יש שימוש בביטויים תנ"כיים, אך בצידם שימוש במשלבי לשון חז"ליים ועבריים מאוחרים שפוגמים בווירטואוזיות; יש שימוש בקלישאות בנות הזמן שפוגמות בתחושת החיוניות: קלישאות על הטרדה מינית או על סרטון שמופץ בווטסאפ הכיתתי וגורם לעלבון), אבל המכלול, כולל ההפתעה בסוף, יוצרים תחושה נדירה: אתה בידיים טובות; אתה הולך ליהנות.

בסיום השליש הראשון גם ציינתי לעצמי שהספר הזה תל-אביבי במפגיע. וכמה זה נהיה כמעט חריג היום בספרות. תחושתי זו קיבלה - קיבלה לכאורה, כפי שאטען - אישוש רב מהחלק השני, המצוין. גם בחלק זה יש מבנה צורני ברור, כשאת מקום מערכת השעות מחליפות הודעות ווטסאפ שנשלחות בברכה ואחר כך בדאגה אל הגיבורה שלו. חלק זה עוסק באימה של גבריאלה, נועה, תל-אביבית דעתנית ודברנית. כתוצאה ממתנת יום הולדת ‭ 40‬ שהשתבשה, מוצאת את עצמה נועה, שעובדת בדוברות של עיריית תל-אביב (‭,(!‬ אבודה בירושלים, ללא ארנק וללא טלפון. תל-אביבית בירושלים רואה כך את התור בכניסה לתחנה המרכזית בירושלים: "בתור לבדיקה הביטחונית מתגודדים עשרות אנשים שמנסים להימלט מעיר הקודש". הרפתקאותיה בבירת הנצח מסמרות שיער באורח קומי וכוללות גלישה במדרון לבגידה בבעלה עם דתל"ש שפיתח אפליקציית היכרות בשם ‭ ,to mee‬ובה שאלון גרוטסקי מפורט לבירור גבולות מוקדם, המותאם לעידן המי-טו.

אז לכאורה, חשבתי, לפניי סיפור סאטירי אך גם מרגש (בעיקר בחלק הראשון), כתוב בשנינה, במיומנות ובחיוניות, על תל-אביבים ותל-אביביות, לוקוס, מוקד התרחשות, שפעם היה רווח בהרבה בספרות הישראלית וכיום הפך למגזרי. אלא שאז בא החלק השלישי והעלה על הדעת שהרומן הזה גם נושא עדות משמעותית יותר על רוח הזמן שלנו. חלק זה מתמקד בסבתא, ציפורה, משוררת ומתרגמת תל-אביבית בת ‭ 66‬ שנושאת על גבה את צלקת אי-קבלת פרס על תרגומה החדשני ליצירה החידתית של ג'ויס, 'פיניגנז וייק'. החלק הזה, הכתוב גם הוא במיומנות ושנינה, מכיל עם זאת רובד רעיוני עקרוני יותר, הצופה לבית ישראל. בעקבות תאונה קלה ציפורה זוכה למעין התגלות אלוהית שמושחת אותה לנבואה. כרציונליסטית ואתיאיסטית מושבעת היא פוטרת את ההתגלות כהזיה, אך זו מתגלה כנוכחות עקשנית יותר ויותר. ציפורה מחליטה לעלות לכותל לבירור העניין וקודם לכן גם ניגשת לקנות תנ"ך, כי היא משתכנעת שגישתה העוינת כלפי התרבות היהודית אינה מבוססת מספיק. בפגישה עם חוקרת תנ"ך, אף מועלה הרעיון התיאולוגי המעניין הבא: ‭ '"‬תגידי', תולה ציפורה  מבט אומלל בגאיה, 'את עצמך מאמינה באלוהים?'  'אני לא מאמינה באדוניי, אל הנקמות הגברי', משיבה גאיה בבטחה [‭...‬] 'אבל אני מאמינה שהאדם ברא לעצמו אל כדי לשמור על צלם אנוש'". כך או כך, ציפורה נושאת נאום נבואי ברכבת לירושלים ערב הקורונה, נאום שהופך לוויראלי: "חזון ציפורה. ויהי ביום ההוא וירד מן השמים עטלף" וכו'.

אם 'ביוטופ' שראה אור לא מכבר, הרומן המצחיק והמוצלח של אורלי קסטל-בלום, הציג תל-אביביות לא בטוחה בעצמה על רקע נדל"ניסטי; להיות בעל דירה בתל-אביב נהיה מעל לכוחותיו הכלכליים הרווחים של המגזר "התל-אביבי". הרי ש'רעש גדול' מציג אף הוא תל-אביביות סדוקה, כזו שמתקרבת מאוד לירושלמיות. וזאת משום שאנחנו בתקופה לא שפויה ולא נורמלית במיוחד, כל הדברים ש"תלאביב" כעיר ומושג בישראל סימלה בעבר. הקורונה, משבר האקלים, מעודדים חשיבה מודאגת, לא שאננה, לא "תל-אביבית".

זמנים עם תווים אפוקליפטיים מקצרים את המרחק בין תל-אביב לירושלים. באופן מוזר, ועל רקע הימים האלה ממש, מצאתי בכך נחמה משונה. 

אריק גלסנר
בתמונה: רועי חן | צילום: אביגיל עוזי

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

אריק גלסנר ידיעות אחרונות 17/03/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
האיכות השמיעתית של ההתגלות יאיר ליפשיץ פנס 28/08/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
על מה הרעש רן בן-נון ביקורת העורך 12/04/2023 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

הנאה מובטחת 'רעש גדול' כתוב במיומנות ושנינות, ומצליח בחלקיו לשאת עדות משמעותית על רוח הזמן שלנו

בתמונה: רועי חן | צילום: אביגיל עוזי

השליש הראשון של 'רעש גדול' עוסק בגבריאלה, תיכוניסטית תל-אביבית שמבריזה מהלימודים על מנת לפגוש, כך נרמז, את החבר שלה יונתן. מיד ברור שזהו טקסט שיש לו "בעל בית". הוא לא נע אנה ואנה סתם כך. הסופר נותן לנו בתחילת החלק הזה את מערכת השעות של גבריאלה וחיש קל מבין הקורא שכך נקבעה מסגרת הזמן של הסיפור כמו גם אופיים המשתנה של חלקיו, הנצבעים בצבעי השיעור שבו הם חלים.

למשל, השיעור השני הוא שיעור היסטוריה, שבו עוסקת הכיתה בלאומיות. בהתאם לכך מהרהרת גבריאלה ביחסיה עם יונתן: "האם אפשר להגדיר את גבריאלה ויונתן כלאום? זהותם המשותפת אמנם מתבססת על טריטוריה מסוימת (התיכון לאמנויות), היסטוריה (גם אם קצרה למדי), שפה (גרנדיוזי, גרוטסקי, פגר), מורשת (האכלת חתולי רחוב), תרבות (ספרים משומשים, תקליטי ויניל), ומנהגים (כסיסת ציפורניים)". הטקסט חי ונושם, עתיר שנינות ויוצר עונג-דריכות להפתעות קטנות, והוא מגולל את היסוסיה של גבריאלה אם להיכנס לביתו של יונתן, את שיטוטיה בבוקר התל-אביבי, את זיכרונותיה מיחסיהם הקטועים והמהוססים. יונתן הוא טיפוס רגיש אך מוזר; הוא נעלם לגבריאלה ואז חזר מלא קסם. משהו קוסס בו, אבל מה? סיפורה של גבריאלה משכנע גם בעדכנותו, בתיאור עכשווי של נערה תל-אביבית "אמנותית" (היא מנגנת בצ'לו). יש נפילות מעטות אבל מעצבנות בחלק הזה (למשל, בזמן שיעור תנ"ך, בהתאם למתכונת המוזכרת של החלק הזה, יש שימוש בביטויים תנ"כיים, אך בצידם שימוש במשלבי לשון חז"ליים ועבריים מאוחרים שפוגמים בווירטואוזיות; יש שימוש בקלישאות בנות הזמן שפוגמות בתחושת החיוניות: קלישאות על הטרדה מינית או על סרטון שמופץ בווטסאפ הכיתתי וגורם לעלבון), אבל המכלול, כולל ההפתעה בסוף, יוצרים תחושה נדירה: אתה בידיים טובות; אתה הולך ליהנות.

בסיום השליש הראשון גם ציינתי לעצמי שהספר הזה תל-אביבי במפגיע. וכמה זה נהיה כמעט חריג היום בספרות. תחושתי זו קיבלה - קיבלה לכאורה, כפי שאטען - אישוש רב מהחלק השני, המצוין. גם בחלק זה יש מבנה צורני ברור, כשאת מקום מערכת השעות מחליפות הודעות ווטסאפ שנשלחות בברכה ואחר כך בדאגה אל הגיבורה שלו. חלק זה עוסק באימה של גבריאלה, נועה, תל-אביבית דעתנית ודברנית. כתוצאה ממתנת יום הולדת ‭ 40‬ שהשתבשה, מוצאת את עצמה נועה, שעובדת בדוברות של עיריית תל-אביב (‭,(!‬ אבודה בירושלים, ללא ארנק וללא טלפון. תל-אביבית בירושלים רואה כך את התור בכניסה לתחנה המרכזית בירושלים: "בתור לבדיקה הביטחונית מתגודדים עשרות אנשים שמנסים להימלט מעיר הקודש". הרפתקאותיה בבירת הנצח מסמרות שיער באורח קומי וכוללות גלישה במדרון לבגידה בבעלה עם דתל"ש שפיתח אפליקציית היכרות בשם ‭ ,to mee‬ובה שאלון גרוטסקי מפורט לבירור גבולות מוקדם, המותאם לעידן המי-טו.

אז לכאורה, חשבתי, לפניי סיפור סאטירי אך גם מרגש (בעיקר בחלק הראשון), כתוב בשנינה, במיומנות ובחיוניות, על תל-אביבים ותל-אביביות, לוקוס, מוקד התרחשות, שפעם היה רווח בהרבה בספרות הישראלית וכיום הפך למגזרי. אלא שאז בא החלק השלישי והעלה על הדעת שהרומן הזה גם נושא עדות משמעותית יותר על רוח הזמן שלנו. חלק זה מתמקד בסבתא, ציפורה, משוררת ומתרגמת תל-אביבית בת ‭ 66‬ שנושאת על גבה את צלקת אי-קבלת פרס על תרגומה החדשני ליצירה החידתית של ג'ויס, 'פיניגנז וייק'. החלק הזה, הכתוב גם הוא במיומנות ושנינה, מכיל עם זאת רובד רעיוני עקרוני יותר, הצופה לבית ישראל. בעקבות תאונה קלה ציפורה זוכה למעין התגלות אלוהית שמושחת אותה לנבואה. כרציונליסטית ואתיאיסטית מושבעת היא פוטרת את ההתגלות כהזיה, אך זו מתגלה כנוכחות עקשנית יותר ויותר. ציפורה מחליטה לעלות לכותל לבירור העניין וקודם לכן גם ניגשת לקנות תנ"ך, כי היא משתכנעת שגישתה העוינת כלפי התרבות היהודית אינה מבוססת מספיק. בפגישה עם חוקרת תנ"ך, אף מועלה הרעיון התיאולוגי המעניין הבא: ‭ '"‬תגידי', תולה ציפורה  מבט אומלל בגאיה, 'את עצמך מאמינה באלוהים?'  'אני לא מאמינה באדוניי, אל הנקמות הגברי', משיבה גאיה בבטחה [‭...‬] 'אבל אני מאמינה שהאדם ברא לעצמו אל כדי לשמור על צלם אנוש'". כך או כך, ציפורה נושאת נאום נבואי ברכבת לירושלים ערב הקורונה, נאום שהופך לוויראלי: "חזון ציפורה. ויהי ביום ההוא וירד מן השמים עטלף" וכו'.

אם 'ביוטופ' שראה אור לא מכבר, הרומן המצחיק והמוצלח של אורלי קסטל-בלום, הציג תל-אביביות לא בטוחה בעצמה על רקע נדל"ניסטי; להיות בעל דירה בתל-אביב נהיה מעל לכוחותיו הכלכליים הרווחים של המגזר "התל-אביבי". הרי ש'רעש גדול' מציג אף הוא תל-אביביות סדוקה, כזו שמתקרבת מאוד לירושלמיות. וזאת משום שאנחנו בתקופה לא שפויה ולא נורמלית במיוחד, כל הדברים ש"תלאביב" כעיר ומושג בישראל סימלה בעבר. הקורונה, משבר האקלים, מעודדים חשיבה מודאגת, לא שאננה, לא "תל-אביבית".

זמנים עם תווים אפוקליפטיים מקצרים את המרחק בין תל-אביב לירושלים. באופן מוזר, ועל רקע הימים האלה ממש, מצאתי בכך נחמה משונה. 

אריק גלסנר
בתמונה: רועי חן | צילום: אביגיל עוזי

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

אריק גלסנר ידיעות אחרונות 17/03/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
האיכות השמיעתית של ההתגלות יאיר ליפשיץ פנס 28/08/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
על מה הרעש רן בן-נון ביקורת העורך 12/04/2023 לקריאת הביקורת המלאה >
רעש גדול רועי חן

9:00-8:15 מתמטיקה

"המרחק בין A ל-B 5 ק"מ. אם אדם יוצא לדרך מ-Aל-B וצועד במהירות קבועה..."

גבריאלה לא מצאה מכנה משותף בינה לבין תורת המספרים. משוואות מוציאות אותה מאיזון, שברים מפרקים אותה לגורמים, בעיות מילוליות מותירות אותה חסרת מילים.

"אם נגר בונה שישה כיסאות ביום..."

כמה אצבעות יישארו לו בסוף? אלה ההרהורים שעולים במוחה אל מול שאלות כאלה.

"שני אוטובוסים יצאו מאותה נקודה באותו זמן..."

אבל גבריאלה לא שומעת דבר מכל זה.

בבוקר יום רביעי, כמו בכל בוקר, עלתה לאוטובוס בנקודה A, דירת הוריה ברמת אביב, ונסעה אל נקודה B, התיכון לאמנויות במרכז תל אביב. אף על פי כן, הכיסא בשורה השנייה ליד החלון, מקומה הקבוע בכיתה, ניצב כעת ריק.

נעלי הקֶדס הלבנות המתפוררות שלה משייטות על פני מדרכות העיר בכיוון ההפוך מבית הספר. היא נעצרת כדי לבחון את עצמה במראת הצד של מכונית שחונה באדום־לבן. תלתליה, המשתפלים ביום רגיל עד לגובה סנטרה, התכווצו כמעט עד לתנוך האוזן. לחייה סמוקות. מקור? מהתרגשות? מאימה? היא בוהה בעצמה ותוהה: לא אמורים להחוויר מרוב פחד?

"מי זוכר איך פותרים בעיה עם שני נעלמים?"

כיסאו של יונתן טאוב, שיושב לידה בכיתה, גם הוא ריק. אם הטלפון היה איתה, אולי הייתה כותבת לו: אני לובשת את הסוודר האפור שאתה שונא בשביל שתתחנן שאני אוריד אותו.

הבוקר שכחה בכוונה את הטלפון הנייד שלה בבית, כדי שהוריה לא יוכלו לעקוב אחריה בתוכנת הריגול המוכרת יותר בשמה המסחרי 'Find my phone'. זאת הפעם הראשונה שתבקר בדירתו של יונתן. בידיעה שלא תוכל להיעזר ב'גוגל מפות' חישבה גבריאלה מראש את המסלול המדויק מבית הספר אל היעד. להגיע לכיכר הבימה ולרדת בשדרה לדיזנגוף סנטר, לעלות בבוגרשוב לכיוון הים ואז לפנות שמאלה לפינסקר, ימינה לטרומפלדור ושוב שמאלה לרחוב חברון.

על גבה היא סוחבת את דוב העץ, צ'לו במשקל 2.9 קילוגרם, ומלפנים, על בטנה, תלוי הילקוט. זה לא מכביד עליה, להפך, בלי שני אלה היא מרגישה חשופה.

"י-2, לא התעוררתם? בוקר טוב!"

הבוקר הצליחה גבריאלה לשמור על קור רוח מופתי. היא צחצחה שיניים במשחה הבריאה (מלוח!), אכלה קורנפלקס עם חלב שקדים (בריא!) בעודה מאזינה למוזיקה קלאסית (קלאסית!).

בשבע ורבע בבוקר אביה עדיין ישן, כהרגלו, בשעה שאימהּ, כהרגלה, התרוצצה ברחבי הבית עם הטלפון ביד. "סבתא שלך לא עונה לי," אמרה לגבריאלה, "מישהו העלה אתמול ליוטיוב סרטון שלה צורחת על אנשים ברכבת. איזו בושה."

גבריאלה הייתה שקועה מדי במזימה שלה ולא קלטה את המידע הזה, וממילא כבר הפסיקה לעקוב אחר חילופי האש הבלתי פוסקים בין אימה לסבתה.

"רגע!" עצרה אותה אימה בדלת, "שלא תגידי שאני אימא גרועה."

גבריאלה לקחה את השקית עם הלחמנייה וחשבה: את לא אימא גרועה, להפך, את טובה מדי, הכנת סנדוויץ' לפושעת, לשקרנית, לילדה שברור איך היא תצא מהבית הזה, אבל לא ברור איך תחזור.

מעולם לא הבריזה מבית הספר, אבל היום אין לה ברירה. זאת שאלה של חיים ומוות.

"אם מחירו של בקבוק שתייה הוא פי שלושה ממחירו של מסטיק..."

במכולת בשדרות בן ציון גבריאלה קונה מסטיקים בטעם דובדבן. היא מפיקה עונג משונה ממשיכת הסרט הדק שמבתק את העטיפה השקופה. המסטיק נמחץ בין שיניה ומגיר עסיס כימי. הטעם מתעתע, כי אין בו שמץ מטעם הפרי ובכל זאת הוא מציף את החך במתיקות מרעננת. זה הטעם של יונתן.

ככל שהיא מתקרבת אל היעד מתגבר עקצוצן של הנמלים הבלתי נראות במעלה קרסוליה. ברחוב בוגרשוב משתלטת עווית עפעוף על עינה הימנית. המוח שלה, מי שעומד מאחורי כל המזימה הנפשעת הזאת, מתחמק מאחריות כמצוי על סף תרדמת. היא צועדת באיטיות לאורך חומת בית הקברות ברחוב טרומפלדור. היא מדמיינת איך יונתן היה מקריין את הליכתה לו היה זה סרט טבע: "הגבריאלה המצויה מתקשה לתפקד בשעות הבוקר המוקדמות, ובימים קרירים היא מתקשה לסחוב את גופה ממקום למקום." נדמה הגיוני בעיניה שבעברית 'גופה' פירושה 'הגוף שלה' אבל גם 'גוף מת'.

היא מנסה לדמיין את מיטת היחיד בחדרו של יונתן, זו שראתה רק ברישום פחם שצייר פעם. מעניין אם גם במציאות האור נופל מהחלון ישירות על הכרית. אם אמנם, בצירוף נסיבות שנדמה בלתי אפשרי, היא תשכב על המיטה הזאת היום, כשעורפה שעון על הכרית והשמש תשפוך את אורה על פניה, היא בטוחה שלא תמצמץ אלא תפער את עיניה בחוזקה, עד שיעלו דמעות. הרבה זמן לא בכתה, שבעה ימים ליתר דיוק.

"לא מספיק לכתוב את הפתרון, חייבים לכתוב גם את הדרך."

גבריאלה מגיעה לשביל הכניסה לבניין אך מתמהמהת כדי לנקות כתם משחת שיניים משולי הסוודר שלה. אגב, יונתן מעולם לא אמר שהוא שונא אותו, אבל כשהכריזה שבעיניה הסוודר מכוער, הוא לא סתר את דבריה. היא מלחלחת את קצות אצבעותיה ברוק, אבל הכתם לא נעלם. לעזאזל איתך, גבריאלה, היא גוערת בעצמה, עד מתי תצחצחי שיניים כמו ילדה קטנה?

אבל הרי היא גם נראית כמו ילדה, היא יודעת. עם הגוזייה המביכה מתחת לסוודר, הנעליים במידה 35 והמטר־חמישים־ושישה שלה, גבוהה רק במעט מהצ'לו.

בשנה שעברה העזה להופיע בבית הספר בנעלי פלטפורמה ששכנעה את אימה לקנות לה. שקד כרמי, כוכב מגמת תיאטרון, שאל אותה אם היא גנבה את הנעליים מאמנון, המורה לליצנות. גבריאלה צחקה על עצמה ביחד עם כולם, אבל לא נעלה אותן שוב.

"נו, באמת, אלה שברים פשוטים, אתם יודעים את זה."

שוב ושוב ניסו להסביר לגבריאלה שהרבעים והשמיניות והשש־עשריות והחלקי־שלושים־ושתיים שהיא מנגנת על הצ'לו הם למעשה שברים מתמטיים שהיא אמורה להבין בקלות, אבל היא דחתה מעליה כל שבר שלא מופיע על גבי החַמְשָׁה.

היא יורקת את המסטיק שהפך תפל לפח הירוק שבחצר הבניין ועוטפת בשרוולים האפורים את פרקי אצבעותיה הסגולים מקור. היא חושבת: כל הכיתה לומדת עכשיו מתמטיקה ואני פה. עוד רגע, עוד רגע ואיכנס.

מבין אבני הטוף בגינת הבניין מציצה פיסת גומי צהבהבה. משהו שדומה לקונדום המשומש שהדר מהמגמה לאמנות חזותית הציגה פעם בתערוכת עבודות אישיות. היא יצרה זרע מזויף לפי סרטון הדרכה ביוטיוב מחלבון ביצה, יוגורט, קורנפלור, מים והמרכיב המפתיע — מלח.

למה הראש שלך מלא בחרא, גבריאלה? היא שוב נוזפת בעצמה, זאת רק שקית ניילון מלוכלכת!

שיניה מנתרות בנשיכות קטנות על לשונה, היא מתארת לעצמה שזה נראה מגעיל מהצד אבל זה לא בניין מפואר עם מצלמות או שומר — איש לא צופה בה.

מצמרת הפיקוס בוקע ציוץ שכאילו דוחק בה להיכנס: נו־כבר, נו־כבר. הצ'לו שעל גבה, לעומת זאת, מפתה אותה לצנוח לאחור ולהישכב על שביל הכניסה המרוצף גרנוליט. היא עומדת במקומה והרוח מערבלת עלים יבשים למרגלותיה. לרגע אחד, כשגבריאלה שואפת עמוקות ונושפת ארוכות, נדמה שהיא והרוח נושמות בתיאום מושלם.

לפתע מגיחה מתוך הבניין עגלת טיולון שדוחקת אישה במעיל צעקני. "שוקולד!" צורח בנה מהעגלה. "כבר קיבלת אחד!" משיבה אימו.

גבריאלה רואה את מה שהאימא מחמיצה, השוקולד נפל לילד מהיד. כשהם מתרחקים, מתקרבת גבריאלה אל מה שהופך לנגד עיניה לאתר עלייה לרגל לנמלים. כמה דקות היא עומדת שם ובוהה? ארבע? שמונה? שש־עשרה? שלושים ושתיים?

אם היו שואלים את יונתן למה גבריאלה לא נכנסת, הוא היה עונה במילה אחת: פחדנית.

*המשך העלילה בספר המלא*