מותו של עץ החרוב
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מותו של עץ החרוב
מכר
מאות
עותקים
מותו של עץ החרוב
מכר
מאות
עותקים

מותו של עץ החרוב

4 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: מאי 2014
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 302 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 2 דק'

דן־בניה סרי

דן בניה סרי (נולד ב-1935 בירושלים) הוא סופר ישראלי. החל את דרכו כסופר בגיל 45 לאחר שעבד כפקיד במשרד החקלאות.

זכה בפרס ניומן, בפרס ברנר לשנת תש"ע על מפעל חייםובפרס ביאליק למפעל חיים בספרות יפה "על כתיבתו רבת ההשראה, הבוראת עולם רווי הומור וכאב, תוך שימוש וירטואוזי ברבדיה של הלשון העברית והתרבות היהודית"‏.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/27nzjhdp

תקציר

בחופשתה באילת מתמודדת ריקי עם זיכרונות ודמיונות. המציאות מתגלה לה כסוערת ומתוחה יותר מכל תסריט שיכולה הייתה לרקום בעצמה. ומאותם חיים קרועים שמהם ברחה נתפרות גם אפשרויות ההשלמה, ההחלמה וההכרה העצמית.

ביד אמן מספר הסופר האהוב דן בניה סרי את העלילה המרתקת ורבת הפנים של רומן זה, הנעה בין שחוק ודמע. הגיבורה מהלכת כבתוך סערה, והסיפור מיטלטל בין אמת ובדיה. לא פעם על הקוראים לקבוע מול מה הם ניצבים, דמיון עשיר או עלילת פשע. ואלה אכן שבים ונושקים זה לזה באופנים מפתיעים.

זהו ספרו השמיני של דן בניה סרי, חתן פרס ביאליק למפעל חיים, פרס ברנר ופרס ניומן. עם ספריו הידועים נמנים "עוגיות המלח של סבתא סולטנה", "חתונה בוכרית" ו"ארטור". "קולו של דן בניה סרי צלול וייחודי, עד שאפשר לומר בבטחה כי אין דומה לו בספרות העברית כיום." (אלמוג בהר, הארץ)

פרק ראשון

כשהשיב בעלה את ילדם מת הביתה, האמינה ריקי שלא תאריך ימים אחריו. אספה את כל הגלולות שמצאה בארון התרופות, בלעה אותן, והמתינה על מיטתה למותה. לאחר כארבע שעות התעוררה בתוך אמבולנס רוגש שדהר בצפירות מטורפות אל בית החולים. מקץ שלושה ימים השיבו אותה אל ביתה. נכנסה לחדרו של הילד, הציעה על מיטתו את כל הצעצועים שהעלתה מתוך הארגז, ושבה לנשום.

בעלה, שלא כמותה, שקע אותם ימים אל תוך שתיקה ממאירה, שהבעיתה בנוקשותה אף את מעט הזבובים שפלשו מבעד לחלון פנימה. אמנם הוסיף ללגום עמה מספל הקפה של הבוקר, ואף הִתמיד, כמדי ערב, בשובו מן העבודה, להשליך בפראות נרגזת את שתי נעליו עמוק עמוק מתחת למיטה, אך קודם שהתיישב על הכורסה העמוקה מול מקלט הטלוויזיה, כמעט ואיים לרסק אותו על ראשיהן של שתי זמרות שניסו, בהתחנחנות נלעגת, להתעלס עמו בקולן.

כך, בתוך שתיקה עוינת זו, חשה אותם ימים שהתייתמה לא רק מבנה, אלא אף מבעלה. אמנם מעולם לא נודע כאיש שיחה, ואף לא הכחיש זאת בפניה בימי החיזור הקצרצרים שבהם הקיף אותה במילים כחושות, אך משעה שמת הילד נעשתה שתיקתו מבוצרת מתמיד. גם באותם ערבים מעטים, כשהתפתתה לעקור אותו מאילמותו, לא הצליחה לחלץ מפיו אלא מלמולים מעליבים, שאף אותם הקיא מתוכו כחצץ אותיות.

אלא שיום אחד, באחת מאותן שתיקות קודרות, הפתיע אותה ושב מוקדם מתמיד מן העבודה. התיישב על הכיסא, הצליב את שתי ידיו על השולחן, ואמר, "היום ביקרתי אצל הילד." קפאה נדהמת על מקומה, כרהיט שמִסמר עצמו אל כותל הבית, קודם שפלטה בלחישה, "אתה מדבר פתאום." מיהרה למטבח, הוציאה משם את הסלט וצלי העוף והתיישבה לצדו. "למה הלכת לשם דווקא היום?" הוסיפה ללחוש. "חשבתי למצוא שם את אבא," השיב. "אבל אבא שלך מת מזמן," חששה לשפיותו. "זה מה שלא הייתי בטוח," תפס בעוף הצלוי ונעץ בו את שיניו.

כך, בדיבור שבור ומקורטע, שב לדבר באביו. איש נרגן, זועף, שאיבד בתאונת דרכים את רגלו הימנית. "כבר מן היום הראשון שנולדתי קיבל אבא את פני במיאוס," פלט בווידוי עכור, "ראה בי שודד דרכים שגזל ממנו את כתרו. את הפינוק ההרסני שקיבל קודם לידתי מאמא. עם הלידה החל מתעב אף אותה. האשים אותה שבגדה בו, שסחטה ממנו בעורמה את ההיריון והחליפה אותו באלוהים אחרים של הנקה וחיתולים מטופשים. כך החל בוגד בה אצל פילגשים זולות, מבלי שהסתיר מפניה על מעשיו המתועבים. אדרבה, הכריז על כיבושיו כמי שמפזר כרטיסי ביקור צבעוניים בפסטיבל של סוחרי זונות. הוא הוסיף להתפאר בניאופיו גם כשנודע שאחת מפילגשיו, בת של סנדלר תימני, סיימה את יחסיה עמו בניתוח בטן מסובך בחדר לידה."

כל אותה שיחה חששה ריקי להפסיק אותו מדיבורו, עקבה במבט נפחד אחר הרעד הזועף שבו נגס ברשעות את שפתיו. לא שבה לדובבו גם לאחר שנאלם. המתינה נפחדת להתפרצות הבאה. כך עד שערב אחד, כששב כצל רפאים מן העבודה, אחזה בזרועו ומשכה את פניו אליה. "למה אתה מדבר באבא שלך כאילו הוא עדיין בחיים?" שאלה. "כי הייתי רוצה להיות הרוצח שלו," השיב בשלווה מופתית.

גם קודם מותו של אביו לא נעלמו מעיניה היחסים העוינים שבין השניים. בעיקר היה זה המבט שבו בחן אביו את פניה בביקורה הראשון בביתם. שתק כל אותו ערב, ואף עקב בבוז אחר הפעלתנות הדוחה שבה ניסתה אשתו להנעים לה את ביקורה. ועם זאת, בתום הערב, כשנפרדה מהם לשלום ופנתה אל הדלת, היה זה אביו שחסם בשני קביו את דרכה. "אני מקווה שאת לא טועה," לחש בלעג על אוזנה.

כשיצא את בית הוריו עצר לרגע והסתכל בה במבט נוקשה. "מה לחש לך אבא?" שאל. "אני לא בטוחה ששמעתי," התחמקה מלהשיב. "אז מאיפה פתאום הפרצוף הזה?" פלט ושב ללכת. היא באה בעקבותיו, "כל הערב הייתה לי תחושה מפחידה שהוא היה יכול להיות גם אבא שלי." "אני לא בטוח," לגלג על דבריה, "את אבא גמרה משאית." "וזה מה שהבהיל אותי בכל הביקור הזה," המשיכה, "שאולי אני הייתי הנהגת של אותה משאית."

ואף שכך, היה זה אביו שהפתיע את שניהם והתעקש לממן מכספו את כל הוצאות החתונה, ואף הוסיף סכום נכבד לרכישת ריהוט חדש. "הוא בטח רוצה להיות בטוח שלא אחזור הביתה," העיר בעלה בעצב. הייתה זו אולי הפעם הראשונה שראתה דמעה יתומה בעיניו.

לאחר נישואיהם מיעט לבקר בבית הוריו, וגם באותן פעמים מעטות לא התעכב מעבר למילות נימוס צוננות ואף מיאן לסעוד עמם. כשניסתה מפעם לפעם להעיר לו על נימוסיו הגסים, שפך כעסו גם עליה.

כשהרתה מיאן לבשר לאביו על כך, ואף סירב להצטרף אליה לביקור. אמו התנפלה עליה בנשיקות ולא הסתירה על הדמעות שחנקו את גרונה. "פתאום ככה סבתא." אביו, כנגדה, הוסיף לשתוק על כיסאו. מישש כל אותה עת את גדם רגלו החסרה, ובידו השנייה הקיש ללא הרף בקב שבידו על הרצפה. רק לבסוף, כשפנתה אמו להרתיח להם מים במטבח, דילג אביו ללא קביים לעברה וחיבק אותה בכוח. "למה לא הבאת אותו אתך?"...

דן־בניה סרי

דן בניה סרי (נולד ב-1935 בירושלים) הוא סופר ישראלי. החל את דרכו כסופר בגיל 45 לאחר שעבד כפקיד במשרד החקלאות.

זכה בפרס ניומן, בפרס ברנר לשנת תש"ע על מפעל חייםובפרס ביאליק למפעל חיים בספרות יפה "על כתיבתו רבת ההשראה, הבוראת עולם רווי הומור וכאב, תוך שימוש וירטואוזי ברבדיה של הלשון העברית והתרבות היהודית"‏.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/27nzjhdp

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: מאי 2014
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 302 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 2 דק'
מותו של עץ החרוב דן־בניה סרי

כשהשיב בעלה את ילדם מת הביתה, האמינה ריקי שלא תאריך ימים אחריו. אספה את כל הגלולות שמצאה בארון התרופות, בלעה אותן, והמתינה על מיטתה למותה. לאחר כארבע שעות התעוררה בתוך אמבולנס רוגש שדהר בצפירות מטורפות אל בית החולים. מקץ שלושה ימים השיבו אותה אל ביתה. נכנסה לחדרו של הילד, הציעה על מיטתו את כל הצעצועים שהעלתה מתוך הארגז, ושבה לנשום.

בעלה, שלא כמותה, שקע אותם ימים אל תוך שתיקה ממאירה, שהבעיתה בנוקשותה אף את מעט הזבובים שפלשו מבעד לחלון פנימה. אמנם הוסיף ללגום עמה מספל הקפה של הבוקר, ואף הִתמיד, כמדי ערב, בשובו מן העבודה, להשליך בפראות נרגזת את שתי נעליו עמוק עמוק מתחת למיטה, אך קודם שהתיישב על הכורסה העמוקה מול מקלט הטלוויזיה, כמעט ואיים לרסק אותו על ראשיהן של שתי זמרות שניסו, בהתחנחנות נלעגת, להתעלס עמו בקולן.

כך, בתוך שתיקה עוינת זו, חשה אותם ימים שהתייתמה לא רק מבנה, אלא אף מבעלה. אמנם מעולם לא נודע כאיש שיחה, ואף לא הכחיש זאת בפניה בימי החיזור הקצרצרים שבהם הקיף אותה במילים כחושות, אך משעה שמת הילד נעשתה שתיקתו מבוצרת מתמיד. גם באותם ערבים מעטים, כשהתפתתה לעקור אותו מאילמותו, לא הצליחה לחלץ מפיו אלא מלמולים מעליבים, שאף אותם הקיא מתוכו כחצץ אותיות.

אלא שיום אחד, באחת מאותן שתיקות קודרות, הפתיע אותה ושב מוקדם מתמיד מן העבודה. התיישב על הכיסא, הצליב את שתי ידיו על השולחן, ואמר, "היום ביקרתי אצל הילד." קפאה נדהמת על מקומה, כרהיט שמִסמר עצמו אל כותל הבית, קודם שפלטה בלחישה, "אתה מדבר פתאום." מיהרה למטבח, הוציאה משם את הסלט וצלי העוף והתיישבה לצדו. "למה הלכת לשם דווקא היום?" הוסיפה ללחוש. "חשבתי למצוא שם את אבא," השיב. "אבל אבא שלך מת מזמן," חששה לשפיותו. "זה מה שלא הייתי בטוח," תפס בעוף הצלוי ונעץ בו את שיניו.

כך, בדיבור שבור ומקורטע, שב לדבר באביו. איש נרגן, זועף, שאיבד בתאונת דרכים את רגלו הימנית. "כבר מן היום הראשון שנולדתי קיבל אבא את פני במיאוס," פלט בווידוי עכור, "ראה בי שודד דרכים שגזל ממנו את כתרו. את הפינוק ההרסני שקיבל קודם לידתי מאמא. עם הלידה החל מתעב אף אותה. האשים אותה שבגדה בו, שסחטה ממנו בעורמה את ההיריון והחליפה אותו באלוהים אחרים של הנקה וחיתולים מטופשים. כך החל בוגד בה אצל פילגשים זולות, מבלי שהסתיר מפניה על מעשיו המתועבים. אדרבה, הכריז על כיבושיו כמי שמפזר כרטיסי ביקור צבעוניים בפסטיבל של סוחרי זונות. הוא הוסיף להתפאר בניאופיו גם כשנודע שאחת מפילגשיו, בת של סנדלר תימני, סיימה את יחסיה עמו בניתוח בטן מסובך בחדר לידה."

כל אותה שיחה חששה ריקי להפסיק אותו מדיבורו, עקבה במבט נפחד אחר הרעד הזועף שבו נגס ברשעות את שפתיו. לא שבה לדובבו גם לאחר שנאלם. המתינה נפחדת להתפרצות הבאה. כך עד שערב אחד, כששב כצל רפאים מן העבודה, אחזה בזרועו ומשכה את פניו אליה. "למה אתה מדבר באבא שלך כאילו הוא עדיין בחיים?" שאלה. "כי הייתי רוצה להיות הרוצח שלו," השיב בשלווה מופתית.

גם קודם מותו של אביו לא נעלמו מעיניה היחסים העוינים שבין השניים. בעיקר היה זה המבט שבו בחן אביו את פניה בביקורה הראשון בביתם. שתק כל אותו ערב, ואף עקב בבוז אחר הפעלתנות הדוחה שבה ניסתה אשתו להנעים לה את ביקורה. ועם זאת, בתום הערב, כשנפרדה מהם לשלום ופנתה אל הדלת, היה זה אביו שחסם בשני קביו את דרכה. "אני מקווה שאת לא טועה," לחש בלעג על אוזנה.

כשיצא את בית הוריו עצר לרגע והסתכל בה במבט נוקשה. "מה לחש לך אבא?" שאל. "אני לא בטוחה ששמעתי," התחמקה מלהשיב. "אז מאיפה פתאום הפרצוף הזה?" פלט ושב ללכת. היא באה בעקבותיו, "כל הערב הייתה לי תחושה מפחידה שהוא היה יכול להיות גם אבא שלי." "אני לא בטוח," לגלג על דבריה, "את אבא גמרה משאית." "וזה מה שהבהיל אותי בכל הביקור הזה," המשיכה, "שאולי אני הייתי הנהגת של אותה משאית."

ואף שכך, היה זה אביו שהפתיע את שניהם והתעקש לממן מכספו את כל הוצאות החתונה, ואף הוסיף סכום נכבד לרכישת ריהוט חדש. "הוא בטח רוצה להיות בטוח שלא אחזור הביתה," העיר בעלה בעצב. הייתה זו אולי הפעם הראשונה שראתה דמעה יתומה בעיניו.

לאחר נישואיהם מיעט לבקר בבית הוריו, וגם באותן פעמים מעטות לא התעכב מעבר למילות נימוס צוננות ואף מיאן לסעוד עמם. כשניסתה מפעם לפעם להעיר לו על נימוסיו הגסים, שפך כעסו גם עליה.

כשהרתה מיאן לבשר לאביו על כך, ואף סירב להצטרף אליה לביקור. אמו התנפלה עליה בנשיקות ולא הסתירה על הדמעות שחנקו את גרונה. "פתאום ככה סבתא." אביו, כנגדה, הוסיף לשתוק על כיסאו. מישש כל אותה עת את גדם רגלו החסרה, ובידו השנייה הקיש ללא הרף בקב שבידו על הרצפה. רק לבסוף, כשפנתה אמו להרתיח להם מים במטבח, דילג אביו ללא קביים לעברה וחיבק אותה בכוח. "למה לא הבאת אותו אתך?"...