חלק א': המאכלת, האש והעצים

וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים
וְאַיֵּה הַשֶּה לְעֹלָה.
...
וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת-יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת-הַמַּאֲכֶלֶת -

זכרונות ראשונים - חורבן הבית

דמותו של אבא, ניצב במגרש השילוחים. זוהי תמונה המלווה אותי בכל אשר אלך; זכרון הילדות הראשון הצרוב במוחי.
אני, ילד בן חמש וארבעה חודשים, נמוך קומה ומבוהל, זוקף את ראשי עד קצות צווארי, כדי לראות את אבי הניצב במגרש - האומשלגפלאץ - שעל-יד בית-הכנסת הגדול בעירנו, פיוטרקוב-טריבונלסקי. אבא, בזקנו המרשים, לבוש בחליפת הרב השחורה שלו - עומד במרכז, מוקף ביהודים. מצד אחד עומדים הגברים, ומן הצד השני - הנשים והילדים.
גם אני הייתי שם, בצד השני, יחד עם אמי ואחי שמואל-מילק, בן ה-13. אחי הבכור, טולק-נפתלי, בן ה-16, שהה אז במפעל הזכוכית "הורטנסיה" שעל-יד פיוטרקוב, שבו עבד. שנה קודם לכן הספיק להילקח מביתנו בפיוטרקוב והובל לאושוויץ. שני קציני אס.אס. לבושים במדים שחורים, סרטים אדומים על זרועותיהם וצלב-קרס מתנוסס במרכזם, פרצו את דלתהּ הקדמית של דירתנו, ושאלו את נפתלי בצרחות היכן נמצא הרב. משלא מצאהו - גררו את נפתלי עימם, חקרו ועינו אותו במרתף הגסטאפו, וב-30 ביוני 1941 העלו אותו למשאית היישר לאושוויץ. שם הועסק בעבודות כפייה ולא חדל מלטוות תוכניות בריחה. ביום הארבעים ללכידתו יצאה תוכניתו אל הפועל והוא הצליח לברוח מן הגיהינום, ולשוב הביתה.
סממניו של הגיהינום החלו לגעת גם בנו, בפיוטרקוב.
ברחבה שלפני בית-הכנסת ניכר המתח העצום בעמידתם של כל הנוכחים במגרש השילוחים. מסביב שררה דממה גדולה ומאיימת. לפתע ניגש מפקד הגסטאפו של פיוטרקוב אל אבי, כשמבט רצח בעיניו. הוא נעמד מולו, שלף מחגורתו את ה"מייקה" שלו - אלת גומי ממולאת באורך מטר - והצליף בכל כוחותיו על גבו של אבא. בשל ההפתעה מן המכה, שניחתה עליו מאחור, ומעוצמתה - נהדף אבי כמה צעדים קדימה. גופו שח לפנים, כפוף, נדמה כאילו מט לנפול. ואז, תוך חלקיק שנייה, הוא זקף את קומתו, פסע לאחור ושב למקום שבו עמד בטרם ניחתה עליו המכה. שם עמד זקוף גו, מסתיר בכוחות עילאיים את כאבו הפיזי ואת השפלתו העצומה. יכולתי לראות את אבא מתאמץ, בכל כוחו, לשמור על שיווי משקלו ולא ליפול לרגליו של הגרמני. אבא ידע שעצם נפילתו תגרום לשבירתם של יהודי העיר וניסה בכל כוחו למנוע זאת.
כולם סביבו ידעו על מה ולמה הצליף בו הגרמני. הנאצים פקדו על היהודים לגלח את זקניהם. רבים מיהודי פיוטרקוב התיעצו עם אבא האם עליהם למלא אחר הפקודה ותשובתו היתה נחרצת: עשו זאת - כדי להינצל מעונש. אך עם עצמו החמיר יותר ונשאר עם זקנו ופאותיו, כדי לשמור על כבודו של מוסד הרבנות של העיר ועל מסורת אבות. בשל אי-ציותו זה, נחתה על גבו המייקה.
אבל היו להלקאה סיבות נוספות. מפקד הגסטאפו הנאצי בחר להתעלל דווקא באבי גם בשל העובדה שדיבר גרמנית רהוטה וכן בתוקף היותו רב העיר. אבא היה נציגם של היהודים כלפי הגרמנים. פניות רבות של אנשי הגסטאפו ליהודי פיוטרקוב עברו דרכו וכן בקשות היהודים לגסטאפו. הוא היה דמות מוערכת מאוד בקהילה היהודית. להכות אותו ובעיקר להשפילו, היה מבחינת הגרמנים הרבה יותר מלהכות עוד יהודי. היתה לכך משמעות סמלית ומורלית רבה.
והיתה אולי עוד סיבה, או לפחות צירוף מקרים. כך סיפר לי, לימים, ד"ר אברהם גרינברג, מנהל בית-החולים היהודי בפיוטרקוב, שניצל מהתופת והיה לגניקולוג ידוע בתל-אביב. הוא עמד ליד אבי ברחבת בית-הכנסת, יחד עם קבוצת מועצת זקני העיר היהודים, כשאבא אמר ליהודים שסביבו: "אינני יודע מדוע אנחנו עומדים כאן בידיים שלובות. גם אם אין לנו נשק, עלינו להתנפל עליהם בציפורנינו. אינני חושב שמישהו מאיתנו יוכל להינצל בזכות העמידה הזאת. לא נפסיד מאומה אם ננסה להיאבק בהם". עודו מסיים את המשפט והמייקה של מפקד הגסטאפו ניחתה על גבו.
התמונה הזו חרוטה בי בעיקר מכיוון שראיתי את ההשפלה הנוראה. כילד, אומנם לא הבנתי כל-כך את עניין הזקן ואת משמעות הפקודה לגלחו, אבל הבנתי שמכים את אבא שלי מכות נוראות. ילד איננו מסוגל לראות את אביו, דמות הגיבור שאיתה הוא מזדהה - בהשפלתו. ואני, שידעתי שאבא שלי הוא רבהּ הראשי של העיר, שכולם העריצו ואהבו, לא יכולתי לשאת את המכה ואת ההשפלה; הן בשל היותו אבי והן בשל היותו רב העיר. גם היום, כשאני מביט אחורה אל שש שנות המלחמה ההיא, ברור לי כי הדבר הנורא ביותר שעברתי בשואה לא היה הרעב, לא הקור ולא המכות, כי אם ההשפלה. קשה, כמעט בלתי-אפשרי, לשאת את חוסר האונים הנורא אל מול השפלה על לא עוול בכפך. תחושת חוסר האונים היא חלק מאותה השפלה. כל שנות המלחמה ריחפה בראשי המלה הפולנית: "לאצ'גו", שפירושה: למה? מדוע? מה עשינו לכם שאתם דורכים כך על נשמותינו? כמה גדול היה פשענו שזהו עונשנו? ותשובה לא היתה. רק זאת: שאנחנו יהודים, ושהם - הנאצים - ראו בנו את מקור כל הרע שבעולם.
כאשר ילד רואה את אביו מוכה במייקה על-ידי מפקד גסטאפו, נבעט במגפיו המסומרות, מאוים על-ידי כלבו, כמעט נופל מעוצמת המכה ומושפל לפני כולם - הוא נושא עימו לשארית חייו את התמונה הקשה הזו. אבל מצד שני, אני נוצר בזכרוני גם את הזיכרון האחר: את השנייה ההיא שבה אבא, בכוחות נפשיים אדירים, מנע מגופו ליפול, לא התחנן על נפשו וחזר לעמוד זקוף אל מול מפקד הגסטאפו. זוהי, מבחינתי, תמונה המוחקת באחת את חוסר האונים שנלווה אל ההשפלה ומולידה ממנו תעצומות נפש.
בתום הסלקציה ההיא הופרדו הילדים והנשים מהגברים. אמא, שמואל ואני צוּוֶינו להיכנס לתוך בית-הכנסת הגדול, שם התרחשו סצינות בלתי-אנושיות. אחת מהן אני זוכר בוודאות, למרות גילי הרך אז: בעזרת הנשים ישבה זקנה כבת 80, עבת בשר וחרושת קמטים. היא החזיקה בשתי ידיה במעקה העץ ועל אחת מאצבעותיה ענדה טבעת בולטת במיוחד. אחד האוקראינים החמושים אשר שמרו עלינו הרים את מבטו לעבר עזרת הנשים. מזווית עינו גילה את האוצר שעל ידיה של הזקנה וצרח לה ברוסית : "דאווי", "דאווי", שפירושו: תני, תני. הזקנה לא הגיבה. ואז, לפתע, כנמר המזנק על טרפו, הוא דהר למעלה, שם את שתי כפות ידיו על כתפי הקשישה ומשך אותה אל רצפת בית-הכנסת. אז דרך עליה במגפיו וקרע באכזריות את הטבעת מעל אצבעה.
זו היתה האווירה בבית-הכנסת. חיינו היו שווים כקליפת השום; טבעת היתה שווה הרבה יותר מאיתנו. בינתיים הלך והחשיך, עד שנמצאנו בעלטה מוחלטת, מאות ילדים ונשים דחוסים בשטח הקטן של בית-הכנסת. סביבנו שררו רק פחד ואימה וחיים התלויים על בלי מה. בשעת לילה מאוחרת נפתחה דלת בית-הכנסת, פנס הודלק ושני אנשי גסטאפו נכנסו ועמדו בפתח - זה מול זה - מותירים רק מעבר צר ביותר ביניהם. אחד מהם הכריז בקול רועם: "אני אקרא עכשיו רשימת שמות. כל מי ששמו ייקרא, יקום מייד, שנל, שנל, ויילך הביתה". הוא החל להקריא את רשימת המשוחררים. השם הראשון שקרא היה לאו חיה, שמהּ של אמי. אמא לא קמה, היא המתינה ששמות שני בניהּ - שמואל וישראל - יוקראו אף הם, כדי שנצא יחד. הגרמני סיים את הקראת השמות, ושנינו - אחי ואני - לא נכללנו בה. היה ברור לָכֹּל שאלה ששמותיהם לא הוקראו נשארים בבית-הכנסת ושגורלם נחרץ.
הגרמני, אשר סדר ומשמעת היו שמותיו הנרדפים, צעק: "אחד מאלה שקראתי בשמם לא יצא!". שני הגרמנים ספרו במדויק את כל היוצאים, ולפי רשימותיהם - אחד טרם עבר. אמי, באינסטינקט בריא של אם, הבחינה בכל פרטי המעבר הצר במיוחד בין שני שומרי הפתח, ותכננה במהירות ובמדויק את צעדינו. היא תפסה אותי ביד אחת, ואת שמואל - אחי - בידה השנייה. "בואו הנה", פקדה. זינקנו אליה. לא היה צריך לומר לנו שעלינו לשמור על שתיקה מוחלטת ובעיקר - להיצמד אל אמא ככל האפשר; להיות צבורים ומכונסים, שלושתינו, כגוף אחד. היא תכננה להבריח את שנינו בחסות האפילה, כאילו היינו חלק מגופה. אז צעקה אמא לעבר הדלת: "אני באה, אני באה", שמא יסגרו הגרמנים את היציאה, וכגוף אחד - בהליכה צידית - יצאנו מפתח הדלת. אלא ששלישייה, צמודה ככל שתהיה, לא היתה מסוגלת לעבור בפתח הצר שהותירו הגרמנים, פתח שנועד לאפשר מעבר של אדם אחד בלבד. אני יצאתי ראשון, אמא היתה צמודה אלי ואליה - שמואל. אבל הגרמני הרגיש שהיתה שם קצת יותר תנועה מן המצופה. הוא הניף את שתי ידיו צמודות זו לזו, כפות ידיו כלפי מעלה, והנחיתן בכל כוחו מטה, אחת לשמאל ואחת לימין. שמואל, שהיה בצד השמאלי, נחבט אל רצפת בית-הכנסת והוכנס חזרה פנימה. בצד הימני היינו אמי ואני, שיצאתי לפניה. מעוצמת החבטה נפלנו שנינו אל תוך השלולית שניקוותה בקדמת בית-הכנסת, אך היינו בחוץ, ושמואל נותר בפנים. שנינו ניצלנו הפעם, אך באחת הופרדנו משמואל, ולא ראינו אותו יותר לעולם. אחר-כך התברר לנו שהוא הועבר באותו יום לטרבלינקה.
אמא הבינה שאיננה יכולה לקרוע את רוע הגזירה ולהשיב אליה את בנה, ושנינו צעדנו במהירות ובשתיקה כבדה ומעיקה הביתה, לרחוב פילסודסקי 21, ששכן בקרבת בית-הכנסת. הבית החד-קומתי, בן שבעת החדרים, היה ריק. נפתלי עבד במפעל לזכוכית בגטו, שמואל נותר בבית-הכנסת בין הנידונים למוות, אבא היה אצל הגסטאפו ורק אמא ואני נותרנו בבית, לבדנו. אמא ניסתה להרדים אותי, אבל אני לא הצלחתי לעצום עין. מראות היום התרוצצו במוחי ולא נתנו לי מנוח. כמה שעות אחר-כך הייתי שוב עד לטרגדיה: שמעתי צעקה מחרישת אוזניים ברחוב מתחת לחלון חדרי. נעמדתי על מיטתי והסתכלתי מבעד לחלון החוצה. אשה צעירה שכבה בתוך שלולית דם, ובזרועותיה חבוק בחוזקה תינוק. איש גסטאפו עמד מעליה והפך את גופה מצד לצד בבעיטות מגפיו המגושמים, מחפש האם נשאר תכשיט כלשהו על צווארה, או על אחת מאצבעותיה. התבוננתי בזוועה כמשותק. לפתע חשתי את מגע ידה של אמא על כתפי. אף היא, כמוני, לא הצליחה להירדם, ושמעה את הצעקה מתחת לחלון ביתנו. אמא ניסתה לגונן על נשמת ילדהּ, על תמימותי, חיבקה אותי חיבוק אוהב, ניתקה אותי ברכות מהחלון והשכיבה אותי במיטתי.
מובן ששוב התקשיתי להירדם. הסתובבתי מצד לצד, מנסה - ללא הצלחה - להימנע מלחשוב על היום הנורא, על שמואל ועל האשה ותינוקה. לפתע נפתחה הדלת ומישהו נכנס. זינקתי אל הדלת. בשניות הראשונות לא זיהינו את אבא, שחזר הביתה נטול זקן. לראשונה ראיתי את אבא בלי זקנו והמראה היה מוזר. אבא סיפר לאמא את קורותיו לאחר שיצאה יחד איתי מבית-הכנסת. דמעות זלגו מעיניו התכולות, מתחת למשקפי הזהב שלו. אבי, אשר היה תמיד צור חלמיש, מאופק מאוד - למרות רגישותו - בכה. הוא סיפר שכשנודע לו ששמוליק נמצא בבית-הכנסת לבדו, מופרד מאמא וממני, ידע גם הוא שנחרץ גורלו להשמדה. אבא, שהיה - כזכור - מוכר לגסטאפו, פנה למפקד במשרדי הגסטאפו והתחנן שישחררו את בנו. המפקד הציע את שחרור הילד תמורת שעון הכיס שלו, שעון זהב מסוג שאפהאוזן היוקרתי, על שרשרת הזהב שלו. אבא הוציא מייד את שעונו ומסרו לקצין הגרמני. זה לקח את השעון בשמחה רבה, אבל את שמואל לא שחרר, כמובטח, אלא חייך והפנה לו את גבו. "את שמואל לא נראה יותר", אמר אבא בדמעות, ואני הבנתי שדבר נורא קרה לנו ושאיננו יכולים לעשות דבר.
אבי עדכן את אמי בדבר השמועה על אודות האקציה הגדולה שעומדת להתרחש ועל חיפושים נרחבים אשר עורכים הנאצים אחר שארית יהודי פיוטרקוב, והוסיף ואמר שאת כל היהודים שולחים לטרבלינקה. בלחש סיפר לאמא שבבית מסוים ברחוב ירוזולימסקה אפשר למצוא מקום מחבוא טוב יותר מאשר בביתנו, אך הודיע שהוא עצמו אינו מוכן להתחבא. היה ברור לו שהאקציה תהיה מלווה בחיפושים קדחתניים, והגרמנים, אשר יודעים על קיומו, לא יניחו ליהודי העיר עד אשר יגלו אותו. "אם אני אתחבא, הם יהפכו את הגטו, הם יהפכו את העיר אבן על אבן עד שיתפסו גם אותי. אני אעמוד גלוי לפניהם, בתקווה שכך יהיו החיפושים שטחיים יותר. אולי זה ייתן פתח הצלה לאנשים אחרים שיוכלו להישאר במחבואם", הסביר לאמא, ומילותיו נחרטו בי. הוא נפרד מאיתנו וחזר לבית-הכנסת, ועמד שם עם ספר התורה בידו, עד אשר באו הגרמנים וסילקו אותו. הוא הלך בראש מורם אל הרכבת, שהובילה אותו - יחד עם כ-28 אלף מיהודי פיוטרקוב - לטרבלינקה.
ביום הגיעו לטרבלינקה קרה דבר מוזר, שלתפישתי הוא תוצאה של השגחה עליונה. באותו יום הגיעה לטרבלינקה רכבת נוספת, אשר לקרונותיה נדחסו יהודי העיר פרשוב שבסלובקיה. שמונה שנים לפני כן סיים אבא את כהונתו כרב העיר הזו. מאז לא נבחר רב אחר תחתיו. שתי הערים היו שני עולמות שונים לחלוטין זה מזה. בפרשוב דיברו גרמנית והונגרית, בפיוטרקוב - יידיש ופולנית. הדבר המשותף היחיד לפרשוב ולפיוטרקוב היה העובדה שרבהּ האחרון של פרשוב היה גם רבהּ האחרון של פיוטרקוב: אבי - הרב משה חיים לאו. על רציף תחנת הרכבת בטרבלינקה, בדרך לתאי הגזים, נפגשו יהודי פרשוב ויהודי פיוטרקוב ורבם הראשי. אבא השמיע להם את נאומו של רבי עקיבא. כשסרקו את בשרו במסרקות ברזל, כאחד מעשרת הרוגי מלכות, שאלוהו תלמידיו כיצד עומד הוא בייסורים הללו; ורבי עקיבא השיב: "כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה 'בכל נפשך' - אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי מתי יבוא לידי ואקיימנו. ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו?". היה מאריך ב'אחד' עד שיצתה נשמתו ב'אחד'. "יהודים", אמר אבא בצעקה כדי שכל הנוכחים ישמעו את מילותיו האחרונות, "מכל תרי"ג המצוות, מצווה אחת נותרה בידינו לקיימה: 'ונקדשתי בתוך בני ישראל'. להיהרג על שום היותנו נושאי שם ה', עם-ישראל. הבה אחים, נקיימנה בשמחה. העולם הוא תוהו ובוהו, יורה רותחת של שנאה ושפיכות-דמים ולנו - רק מצווה אחת נותרה, מצוות קידוש-השם. הבה, אחים נקיימנה בשמחה. ואני אומר לכם את אשר אמר רבי שמחה בונים מפשיסחה: כי בשמחה תצאו - בכוחה של שמחה נצא מכל הצרות, הסבל והייסורים של העולם הזה". וכאן הרים אבא את קולו והחל לומר וידוי עם הציבור: "על חטא שחטאנו לפניך", וכל הציבור אחריו. התפילה שהחלה בלחישה הפכה לצעקה: "שמע ישראל, ה' מֶלֶך, ה' מָלַך, ה' ימלוך לעולם ועד".*
[*. לראשונה שמענו את תיאור נאומו המרגש של אבא עוד בגטו בפיוטרקוב, מפיו של צעיר בן עירנו, דוד (דודק) לבקוביץ, שברח מטרבלינקה. הוא כבר היה בטרבלינקה כשהגיעה האקציה הרביעית - והאחרונה - שאבי היה חלק ממנה, ושמע את דבריו. חלקים מן הנאום הופיעו במהלך המלחמה בעיתונות היידית של ארצות-הברית. במלאת עשור לטבח, בשנת 1952, פרסם גם מורי ורבי, תלמידו של אבא, הרב יוסף יהודה ריינר, ר"מ ישיבת "קול-תורה" בירושלים, את תוכן הנאום בעיתון "שערים". הכותרת למאמרו נלקחה מקינת דוד: "הנאהבים והנעימים בחייהם, פרשוב ופיוטרקוב, ובמותם לא נפרדו".]
מאז פגישתי עם אבא בביתנו בפיוטרקוב, כשבפיו בשורת האיוב על גורלו של שמוליק אחי ועל האקציה שריחפה מעל ראשנו, לא ראיתיו עוד. רק תמונות מעטות אני נושא ממנו בזכרוני. תמונה ראשונה שאני נושא, היא זיכרון מאוד מוקדם, המחובר לימים אחרים ורחוקים, ימי התֹם, ימים שבהם עוד לא היתה מלחמה בעולם, ואני - ילדון היושב על ברכי אביו ומשחק בפיאותיו המסולסלות. התמונה הבאה אחריה כבר שונה ממנה בתכלית: בביתנו מתכנסים אנשים, ואבי - בפנים דואגות וחרושות קמטי דאגה - מדבר על המצב. את אווירת המועקה ששררה אני נושא בתוכי עד היום.
אבי מלווה אותי כל חיי, בכל אשר אעשה. אני מתבונן בתמונותיו הניצבות בביתי, וחושב עליו רבות. בכל אירוע משמח ועצוב בחיי, בכל צומת דרכים שבפניו אני ניצב, חסר אני אותו. לפני כל נאום שעלי לשאת, חולפת במוחי השאלה איך היה אבי, הרב משה חיים לאו, נואם מחונן - על-פי עדויות אנשים שהכירוהו - מנסח את הדברים. הוא איתי בכל אשר אלך.
אך אבא לא היה איתי ועם אמא, כששנינו התחבאנו בבניין ברחוב ירוזולימסקה 12, סמוך לביתנו, שם דאג לסדר לנו מקום מסתור. היה זה בניין גדול שכל דייריו היו יהודים, אך הם נטשוהו מסיבות שאינן ידועות לי. בקומה העליונה היה חדר אשר על רצפתו הונחה ערימת לוחות עץ. אנחנו, יחד עם עוד כעשרה יהודים, הצטופפנו בעליית הגג, שהכניסה אליה היתה מתוך החדר הזה. כמעט כל הזמן היו מבטיהם המפוחדים של המסתתרים האחרים נעוצים בי - כמאיימים שאשתוק, ובאמא - במבט מאשים על שהביאה אותי למחבוא ועל שאני עלול לסכן את שלומם. לפחות כך היה נדמה לי. הייתי רק בן חמש וחצי והם חששו שמא אבכה בקול רם או אתפנק בקריאות "מאמא, מאמא", ואסגיר את כל העשרה למוות. כולם היו עסוקים בשאלה איך משתיקים את הילד, שלא פצה את פיו. אמי, אשר חזתה את הנולד, אפתה לפני צאתנו את הבית עוגיות דבש, שהיו אהובות עלי במיוחד. היא ידעה שכשאוכל אותן הן יסיחו את דעתי, ובעיקר ימלאו את פי, ולא אוכל להשמיע הגה.
לימים סיפרתי את הסיפור לחמי, הרב יצחק ידידיה פרנקל. הוא שהסב את תשומת-ליבי לדמיון בין הצפנתי זו להצפנתו של משה רבנו: "ותקח-לו תֵּבת גמא ותחמרה בחמר.. ותשם בה את-הילד... ותרד בת-פרעה לרחץ על-היאֹר... ותרא את-התבה בתוך הסוף... ותפתח ותראהו את-הילד והנה-נער בֹּכֶה" (שמות ב', 6-3). למרות שמשה היה תינוק בן שלושה חודשים, בכיו היה שקט כשל נער.
הסתתרנו בעליית הגג באוקטובר 42'. המלחמה פרצה יותר משלוש שנים קודם לכן. כולנו חיינו אותה והכרנו את זוועותיה. הייתי מזהה את רעם אופנועי הגסטאפו מרחוק, ידעתי היטב מה פירושה של מכת מייקה ולאן מגיעה תאוותם של כלבי הגרמנים. כחיה בעלת חושי הישרדות מחודדים, הבנתי שעלי לשתוק עד יעבור זעם ולא היתה לי שום כוונה להתנהג כילד קטן במקום מחבואנו. גם היום, שנים ארוכות לאחר ימי הזוועה, כאשר עוצם אני את עיני, אני יכול להיזכר בערגה ובמדויק בטעמן המופלא של עוגיות הדבש של אמא. הן נחמתי במצבים קשים, הן טיפת הדבש שבה אני ממתיק ימים מרים, הן מחוז געגועי. אבל באותם ימים, אני זוכר היטב שהסתכלתי על אמי כאשר פי מלא בעוגיות, ומבטי חודר כאומר: "אמא, כל העניין של העוגיות כמשתיקות קול, הוא מיותר. אני הרי יודע שאסור לי לומר מלה ואני, אכן, מתכוון לשתוק. כבר עברנו כל מיני סלקציות ולמרות שאני ילד, אני מבין בדיוק במה המדובר".
יום אחד נשמעה בבניין הלמות מגפיים; קולות חדים ומקפיאים. ידענו שהגרמנים עורכים חיפוש. הם תרו אחר יהודים בכל חדרי הבניין, עד שהגיעו לחדר שלנו. פה התרחש נס שקשה להבינו, שהרי כל מי שנכנס לחדר ראה מייד את פתח הבוידעם. אלא שלמזלנו הגדול, את תשומת-ליבם של החיילים הגרמנים משכה דווקא ערימת הקרשים שהיתה מונחת על הרצפה. הם היו בטוחים שמישהו מתחבא תחתיה, וכאחוזי דיבוק הפכו את הקרשים מצד לצד, נעצו בהם את כידוניהם ואת קתות רוביהם, בתקווה לפגוע במסתתרים בינות ללוחות העץ. בנסי-ניסים לא עלה בדעתם להרים עיניהם למעלה, לכיוון פתח עליית הגג. הם סיימו להפוך בערימת הקרשים ויצאו את הבניין. לאט-לאט הרשתי לעצמי לנשום לרווחה.
בלילה ההוא הסתיימה האקציה, הרכבת יצאה, ולמחרת יצאנו מן המחבוא.
שנים רבות חלפו מאז. והנה, כאשר שימשתי כרבהּ הראשי של העיר תל-אביב בשלהי שנות ה-80, הגיע לבקרני בלשכתי, ללא הודעה מוקדמת, יהודי מלונדון. "איש מבוגר עם זקן לבן", תאר לי אותו מזכירי, "העברית שלו איננה משובחת". לא יכולתי להתנגד לבקשת המזכיר, ולמרות לוח-זמנים צפוף - קיבלתי את פני האורח. הוא נכנס אלי כשבידו חבילה עטופה בשקית ניילון, ובתוכה ספר - "לעת ערב". "שמי מוטל, מרדכי, קמינסקי", פתח ואמר ביידיש. לא היה לי מושג קלוש מי האיש. "באתי לבקש ממך סליחה. הייתי איתך ועם אמא שלך במחבוא בפיוטרקוב", המשיך, "וגנבתי ממך תפוח-עץ. אתה בטח לא יודע אפילו שגנבתי, אבל עלי רובץ המעשה הזה מאז ועד היום". בסיום דבריו, הוא הגיש לי את ספר זכרונותיו ובו גם סיפורו של התפוח מן המחבוא בפיוטרקוב. בספרו הוא מתאר איך הגיע למחבוא בבוידעם לבדו, ללא משפחתו. הוא היה מבוגר ממני בשנים אחדות. לי היתה שקית של תפוחי-עץ שלקחנו איתנו מביתנו. ברגע מסוים, לא יכול היה מוטל קמינסקי להתאפק וכששלחתי לרגע מבטי הצידה, הוא הוציא תפוח מן השקית שלי, הפנה את גבו אלי ונגס ממנו. באותו רגע נשמעו צעדי המחפשים הגרמנים, והוא נשאר עם פלח התפוח תקוע בפיו. הפלח היה גדול מדי, וקמינסקי התקשה לבלוע. ללעוס לא העז, שמא ישמיע רעש ויסגיר את כולם. להחזיר את התפוח אי-אפשר היה, מפאת הבושה. כל אותה שעה שהגרמנים עלו וחיפשו יהודים בבניין, הוא נותר עם פלח תפוח בפיו ועם נקיפות מצפון, על שגנב מילדו של הרב תפוח-עץ. 45 שנים נשא עימו רגשות אשמה קשים מימי הבוידעם ההוא בפיוטרקוב, עד שקיבל את סליחתי בלשכת הרב הראשי של תל-אביב ושב ללונדון, לחיות את חייו בהקלה משמעותית.
למחרת בבוקר, לאחר לילה שקט, ירדנו אמא ואני, יחד עם יתר היהודים, מן הבוידעם וחזרנו הביתה.
באותו ערב, בפתח הבית, מתוך האפלולית, הופיעה דמות עם תרמיל, שהיה קשה לזהותה. רק כשהתנפלה הדמות על אמא בחיבוק גדול, הבנתי שהיה זה נפתלי, אחי הבכור. נפתלי הגיע אלינו ממחנה העבודה. אני זוכר מפגש מאוד שקט מלווה בדמעות רבות. כל הלילה שוחחו הוא ואמא בלחש. נפתלי סרב לחזור לעבודתו, למרות שאמנו הפצירה בו ואמרה כי עבודתו היא זכות קיומו. נפתלי, שפגש את אמא המיוסרת מאובדן בעלה ובנה, הרגיש כי גורל משפחתו תלוי במעמדו כעובד מפעל ובעל זכות קיום. הוא זכר את שיחתו האחרונה עם אבינו, שבה מנה האב 38 דורות של רבנים מצד משפחתו ומצד משפחתה של אמנו, כדי להמחיש באוזניו את האחריות הרבה שמוטלת על מי שיינצל מהתופת, להמשיך את שלשלת הדורות ומורשתה. "ויש תקוה לאחריתך, נאֻם-ה' ושבו בנים לגבולם"' קרא אבא פסוקים מירמיהו פרק ל"א, וחזר ואמר כי אם נצא בשלום מן השריפה הזאת נדע למצוא את ביתנו, שאיננו הבית הזה או כל בית אחר על אדמה עוינת זו. "ביתכם יהיה בארץ-ישראל, גם אם יהיה צורך לקנותה בייסורים" אמר, ונפתלי ואבא בכו זה על צווארו של זה. לאחר חיבוק עז נפרדו ונפתלי חזר לעבודתו בגטו. באוזניו הידהדו מילותיו של אבא, אשר האמין שאני, הצעיר בבני משפחת לאו, אצא שלם בנפשי מהגיהינום ואוכל להמשיך את מורשת האבות שהנאצים מבקשים להכרית.
נפתלי הגיע אלינו כמו מן השמיים. דור הולך ודור בא. אבא הלך ואחי הגדול, בן ה-16 וחצי, חזר ולקח פיקוד ואחריות על שארית המשפחה.
אך השמחה על שובו לא האריכה ימים. כעבור יומיים נלקחנו שלושתנו אל הגטו בפיוטרקוב, שהיה הגטו הראשון על אדמת פולין. הייתי עם אמא ועם נפתלי ושלושתנו כאבנו את החלל שנבקע בחיינו עם חסרונם של אבא ושמוליק. מדי פעם דיברנו עליהם בינינו, אבל בעיקר שתקנו אותם. כל אחד נשא את כאבו בדממה. בגטו נאלצתי לעבוד כדי להוכיח את זכותי לחיות. גם אני הוצבתי ב"אורטנציה" - בית-החרושת לזכוכית. ליד תנורים קודחי אש שפעלו 24 שעות ביממה, ניפחו הפועלים, במשמרות, את הזכוכית. בידי הופקדה עגלת עץ בעלת גלגיליות ברזל ועליה כשישים בקבוקים, שהייתי אמור למלא במים, מברז שמחוץ למפעל. לאחר מילוי הבקבוקים, הייתי דוחף את העגלה פנימה לתוך המפעל, שדמה לכבשן. הייתי עובר בין מנפחי הזכוכית בינות לתנורים, וכל אחד מהם לקח בקבוק מים כדי שלא יתייבש מפאת החום והזיעה המוגברת. בסיום הסיבוב עברתי שוב עם העגלה הריקה כדי לאסוף את הבקבוקים הריקים, יצאתי החוצה, מילאתי אותם במים וחוזר חלילה, כך במשך שמונה שעות רצופות. בתקופת עבודתי באורטנציה חליתי בראומטיזם, שנגרם מהמעברים התכופים מן השלג והקור העז שבחוץ, אל האש שבפנים, הלוך וחזור, עשרות פעמים ביום. הייתי בסך-הכול בן שש ועבדתי כך במשך שנה וחצי. בזכות עבודתי במפעל לזכוכית נשארתי בחיים וקיבלתי את מנת הלחם היומית, כמו כל העובדים האחרים. בנוסף לעבודתי כילד המים באורטנציה, התנדבתי לעזור לאמא אשר הקימה בגטו מטבח לנצרכים, חולים זקנים ונכים שלא היו מסוגלים לעבוד ועל-כן לא קיבלו מנת אוכל יומית. אמא קראה לבית התמחוי שלה "בית-לחם", בית שבו מחלקים לחם, אבל גם שם המזכיר את ארץ-ישראל ואת רחל אמנו שקיבלה בבית-לחם את ההבטחה "ושבו בנים לגבולם". בימי חמישי בלילה, לאחר עבודתי במפעל הזכוכית, נהגתי לבוא למטבח. הייתי עוזר לאמא, בעיקר בקילוף תפוחי-אדמה וקצת גזר לפעמים, כדי שתספיק למחרת, ביום שישי הקצר, את כל עבודות הבישול לנזקקים ולא תיאלץ לחלל את השבת. נפתלי עבד אז במפעל הפחם.
סדר חיים זה נמשך עד נובמבר 1944, שנתיים אחרי שאבא ושמואל נלקחו מאיתנו. שנתיים חיינו בגטו, מנותקים מן העולם, נטולי מושג על המתרחש בעולם שמחוצה לנו: לא ידענו האם המלחמה נחלשת או מתעצמת, מהו מצבם של הגרמנים, האם אומות העולם מודעות למצבנו. הדבר היחיד שידענו בבירור הוא שאצלנו, בגטו בפיוטרקוב, מספר היהודים ירד בהתמדה. יהודים מתו בגטו ממכות, ממחלות, מחולשה ומכל מיני מרעין בישין. שני מפקדי הגסטאפו של העיר, הרפורד ווילרד, כל אחד בתקופתו, הפליאו את מכותיהם ביהודים. אחד מהם, דומני שהיה זה וילרד, לא זז ללא כלבו האימתני, שאליו היה פונה מפעם לפעם בפקודה המקפיאה-דם "מנש רייס דם הונד - בנאדם, שסע את הכלב". היהודי היה בעיניו כלב ולהפך.
בנובמבר 44' החלו מטוסי הצבא הרוסי לחוג מעל אזורנו, והגרמנים - שהבינו כי הצבא הרוסי מתקרב - דאגו בראש ובראשונה למנוע הצלה מן היהודים. מכל עבר, החלו להצטבר שמועות על חיסול המחנה. אמא לא ביטלה אותן כלאחר-יד והחלה מייד להתארגן לקראת הנורא מכל: היא הכינה שקי גב עם חפצינו החיוניים. ואז פקדו הגרמנים על יהודי הגטו להיאסף תוך דקות, כל אחד ממקום עבודתו, אל רציף תחנת הרכבת, שם ערכו סלקציה. אני זוכר בבירור את קריאות הגרמנים "שנל, שנל", ואת הדרך שבה דחסו אותנו על הרציף. הנשים והילדים נקבצו, על-פי פקודה, בצד אחד של הרציף והגברים - בצד השני. אני, שהייתי ילד בן שבע וחצי ונראיתי כבן חמש, הלכתי באופן טבעי עם אמא ונצמדתי אליה. נפתלי, שהיה כמעט בן 18, עמד בקבוצת הגברים. ההפרדה הזו ברציף תחנת הרכבת לא בישרה טובות. לא אחת במהלך השנים, שאלתי את עצמי מהן האסוציאציות החדות ביותר, הזכרונות המתומצתים ביותר, שיש לי מימי השואה. מצאתי את עצמי מבודד שלושה דברים: כלבים, מגפיים, רכבות. על הרציף בפיוטרקוב היו שלושתם גם יחד. הכלבים התרוצצו בינינו, הלמות המגפיים של החיילים הגרמנים נשמעה מכל עבר והרכבות הלכו ונדחסו בעוד ועוד יהודים. באוויר נשמעו ללא הפסק המילים: "שנל, שנל" וכולם רצו בבהילות עם מיטלטליהם עליהם. כל הזמן ידענו שהשהייה בגטו היא זמנית בלבד ושיבוא יום שבו יסלקו אותנו משם למקום בלתי-נודע. על-כן היתה לכל אחד "חבילת גירוש" משלו, מוכנה לרגע המר והנמהר ההוא. אמא ציידה אותי בכר פוך גדול, שלו תפרה שתי רצועות. בשל ממדי הזעירים, שימש לי הכר שמיכה שכיסתה כמעט את כל גופי. הוא היה אמור להצילני מכפור, מקיפאון וממוות. "לולק, לאן שתלך, זה הילקוט שלך", אמרה אמי והפקידה בכר מעט אוכל ומלבושים. הכר היה יקר לי במשך זמן רב, ובכל מאודי השתדלתי לא להיפרד ממנו, עד שלא היתה עוד ברירה בידי. לנפתלי, אחי, היה קיטבג קטן עם תפילין שנתנה לו אמי ובו הוא ניסה אף להחביא את כתב-היד שנותר מספרו של אבא.
אמא ואני עמדנו ברציף הומה יהודים מבוהלים וצרחות גרמנים, מול קרון של רכבת-משא, שבחלקו העליון היה אשנב קטנטן מגודר בתיל ודלתות הזזה ננעלות על בריחים. הגרמנים פתחו את דלתות הקרונות כדי לדחוס את האנשים פנימה, בסדר הגרמני המוכר: גברים הופנו לקרונות מסוימים, נשים וילדים לקרונות אחרים. גם המייקות, השריקות והכלבים השתתפו במבצע. תוך שניות קצרות קלטה אמי שההפרדה הזו מאותתת זוועות. בהחלטה של רגע, שנייה אחת לפני שהייתי אמור להיכנס לתוך הקרון יחד איתה, כשביני ובינה מפריד הכר שעל שכמי, היא תפסה אותי בגבי, בשתי ידיה, הדפה וזרקה אותי לכיוון הגברים. לא הבנתי מה קורה, רק שמעתיה: "טולק, קח את לולק. שלום טולק, שלום לולק" ויותר לא ראיתי אותה. היא הבינה בחושיה האמהיים, אשר היו בשיא דריכותם באותן שניות, שלנשים ולילדים יש פחות סיכוי להינצל. אני מניח שהיא עשתה חשבון מהיר ואמרה לעצמה, כבעלת ניסיון מלחמתי מצטבר, שבנקודת הזמן ההיא, ב-1944, אחרי חמש שנות מלחמה, כשהרוסים בפתח, הגרמנים זקוקים לידיים עובדות למכונת המלחמה שלהם ועל-כן ינצלו אותנו עד נשימתנו האחרונה. ודאי הבינה, שלמען שלומי עלי להיות עם נפתלי, ולא איתה, ובאותו רגע היא הדפה אותי אל נפתלי. לא הספקנו להחליף מלה, לא להתייעץ ובוודאי שלא להיפרד. נפתלי קיבל אותי כשנזרקתי לעברו, תפס אותי בשתי ידיו וצעק לכיוונה של אמא: "מה אני אעשה?" והיא רק נופפה לעברנו בידה ונהדפה אל עבר הקרון עם יתר הנשים. מבחינתי, היה זה רגע דרמתי ומסעיר מאוד. את נפתלי ואותי דחסו לתוך קרון הגברים, ובשניות נעלו את הדלתות מאחורינו. אני זוכר בבהירות את נפתלי מכה בשני אגרופיו על הדלת הנסגרת וצועק בפולנית: "נעשתה כאן טעות. יש כאן ילד. צריך להחזיר אותו לאמא שלו", אבל אף אחד לא הקשיב לו. אף אחד לא שמע את תחינתו. אני צרחתי צרחות אימים, את כל זעמי על הפרידה מאמא השלכתי על נפתלי, אחי. באגרופי הקטנים הכיתי ללא הפסק על לוח ליבו. הוא ניסה לחבק אותי, להרגיעני, אך אני סרבתי להירגע, המשכתי להכותו ולצעוק: "מה עשית לי? למה לקחת אותי? אני רוצה להיות עם אמא". אל נפתלי הצטרפו כמה גברים שניסו לסייע לו בנסיונותיו להרגיעני. איכשהו נשכבתי על רצפת הקרון הצפוף ובכיתי בכי תמרורים. אני זוכר את הקור העז שחשתי בכל גופי, קור של נובמבר 44'. הגברים שסביבי השקו אותי בקפה שחור חם, אך אני ירקתי את המשקה והמשכתי בבכי הגעגוע לאמא, עד שנרדמתי על הרצפה. היום, במבט לאחור, ברור לי שהיה זה הרגע הקשה ביותר שעברתי בשש שנות המלחמה. בכי כמו זה שבכיתי ביום הפרידה מאמא, לא בכיתי עד אז ומאז. הינתקות מאמא היא דבר בלתי-נתפש, היא כואבת בכל חלקי הנפש, כל השנים. עבר זמן עד שהבנתי שכאשר אמא דחפה אותי אל נפתלי, היא הצילה את חיי.
אמא נסעה לדרכה ואנחנו לדרכנו. חשבנו שדרכה הובילה אותה לברגן-בלזן. רק בתום המלחמה נלמד לדעת שאמא הובלה ביום ההוא למחנה הריכוז רָוֶונסבריק, ושם נספתה. נפתלי ואני ירדנו מהרכבת בעיר הפולנית צ'נסטוחובה, במחנה עבודה.