ואז בדיוק התאהבתי בך

פרק 1

הכול התחיל כשנגמר הרומן שלי עם יורי.

זה היה רומן וירטואלי שניהלתי במשך שבועיים ברשת. ליתר דיוק, באתר ההיכרויות שבו אני מנהלת את חיי האהבה שלי. הביטוי "חיי האהבה" הוא טיפה מוגזם. הוא כולל הרבה ציפיות בהתחלה ואכזבה קשה בסיום. כל התהליך עובר בזמן אמת ניתוח מעמיק של איילת ואורנה, החברות שלי.

אמנם נושא הדיון הוא האהבות שלנו, אבל בדרך כלל אנחנו מתמקדות הרבה יותר בעניין האכזבות שלנו, שם, לצערי, אנחנו הרבה יותר מנוסות. שלושתנו מתרשמות משנינות וממהירות תגובה, אנחנו יודעות לזהות הברקה כשהיא מוגשת לנו להנחתה, אבל אף אחת מאיתנו לא יודעת לזהות את הרגע הזה שבו הבחור נעלם.

יורי הגיח לפרופיל שלי באתר והגדיר את עצמו: בן שלושים ורוצה להתחתן. ככה בלי הרבה קשקושים על חובב ג'ז ו/או מכור לאופניים, בלי "אני מסוקס בקצוות ורגיש מבפנים". בקיצור - הוא היה בקיצור.

חשבתי שיהיה מעניין להשלים את הפערים. כולל הפער הגילי בינינו, שהיה שלוש שנים לטובתי. במשך שבועיים התכתבנו בהתלהבות כאילו הוא הגבר הראשון שאני מכירה ברשת ובאתר. הוא הציג את עצמו בהתחלה כאיש הייטק שעובד בחברה גדולה. טוב, כולם כאלה בהתחלה. אחר־כך מתברר שפעם הם עבדו בחברת מחשבים והיום הם מנהלי משמרת בפאב של חבר שלהם. למרבה הפלא יורי, כלומר יורם, באמת הייטקיסט והיו לו שתי אחיות, אחת מעליו ואחת מתחתיו, מה שעשה אותו מבין גדול בענייני בנות. הוא הכיר היכרות אינטימית את אן שרלי ואת ג'יין אייר וטען שהוא יכול להבין למה יש לי דחף בלתי נשלט להתעלף כל פעם שאני רואה את קולין פירת. הוא לא ביקש תמונה וגם אני לא. אגב, תמונת הפרופיל שלי היא למעשה של ג'וליה רוברטס, מתויגת בכותרת הייתי מתה.

יורי כתב לי הגיג מופלא על לבירינת, מילה שהפירוש שלה ביוונית עתיקה הוא "גרזן". הוא תיאר לי את הביקור שלו בכרתים, כולל כל קטעי ההתמצאות שלו בכבישים הכרתימאים, כפי שהוא כינה אותם. שאלתי אם "כרתימאים" היא ההגדרה הנכונה לבני כרתים, הוא השיב לי שצריך להגות כריתמאים כמו רחימאים. תקשיבו, אין הרבה אנשים בני דורי שיודעים להגיד רחימאי. אם הם יודעים, זה אומר שאו שהיה להם סבא מופלא עם ספרייה שבה היה אפשר למצוא את ספר הבדיחה והחידוד של דרויאנוב ואת זקני בית הספר בוִילֹבִּי של ריד ביינס טלבוט, או שהם חולי עברית פותרי תשבצים ופריקים של מילים, שגם זו תכונה מלבבת בעיני. ישנה כמובן גם האפשרות שהם מופרעים עם תסמונת של חולניות המתמקדת באותיות ובניקוד, הקפדה על הגייה ובמקביל על סדר בארון, סדר בנעליים וסדר בגרביים. אני מכירה גם אותם.

אבל כל עוד זה היה במיילים ובווירטואליה, לא היה אכפת לי. נראָה לי שיורי שייך לסוג הראשון, חובב עברית עם נטיות לביזאריוּת, איש הייטק שנוסע לכרתים והולך למוזיאון יכול גם להיות רוכב אופניים גבוה עם עיניים כחולות... טוב, נסחפתי קצת... אבל למה לא?

עבר שבוע. יורי נסע להוריו בקריית חיים. הוא לא לוקח את הלפטופ שלו כי החיבור לאינטרנט בבית הוריו בעייתי. תרגיע את עצמך, חשבתי לעצמי. לא התחייבתי לשום דבר וגם אתה לא. אנחנו בסך הכול נהנים באתר ועדיין לא נעשה שום צעד משמעותי.

לכן הופתעתי עד כמעט התעלפות כשהוא צלצל בשבת ככה סתם. באותו ערב אחרי השיחה שטפתי את הדירה שלי, הפשרתי פרגיות והטבעתי את התאנים התשושות באמבט ליקר. הזמנתי את אורנה ויחד בלסנו את הפרגיות עם אורז פרסי, מה שאומר הרבה תפוחי אדמה שחומים בבסיסו של סיר האורז. לקינוח, השתכרנו מהתאנים בליקר עם בקבוק לימונצ'לו שנשלף מהפריזר.

יורי עשה לי את הסוף שבוע בלי להתכוון.

שלושה ימים אחר־כך קבענו להיפגש. הייתי ממש קצרת נשימה לפני כן. התלבשתי ברישול מוקפד אחרי שהחלפתי חמש מערכות לבוש והרשיתי לעצמי להתפרע ולפנטז על עיניו הכחולות ומשקפי הקרן כמו של סופרמן בשלב החננה שלו...

אז איך היה?

היה נחמד, מבטיח, אפילו מעורר ציפיות. יורי לא היה גבוה, עובדה משמעותית למי שמתנשאת לגובה מטר ושבעים ושמונה סנטימטרים, אבל כשנפרדנו ביציאה מבית הקפה הוא נישק אותי על הלחי ואמר, "אני מתרומם טיפה על קצות האצבעות..." וחייך. חייכתי חזרה והוא אמר, "אז ביי, רות, נדבר..."

וזהו.

"נדבר." עוד העזתי לצפות שהוא יסמס בדרך הביתה, אבל לא.

כלום.

שום דבר.

איך זה יכול להיות? היה נחמד ונינוח. היה המשך מעניין למה שכבר התחלנו. מה, לא מצאתי חן בעיניך? מה עבר לך בראש? אתה מטר שמונים כמו שהצהרת? ולמה לא הרחבת קצת יותר בעניין הכרס הקטנה והרעמה המידללת? שלא לדבר על הטעם בלבוש שנלקח משנות החמישים.

אחרי שלושה ימים שלחתי מייל, ויורי - כלום.

הוא אפילו לא טרח לשלוח איזשהו סמיילי מייבב או כל אייקון אחר של פרידה או משהו כמו, "וואלה, לא מתאים לי..."

עברו עוד יומיים ואז, בלילה החמישי, בכיתי כמו משוגעת. נרדמתי עם עיניים אדומות וישנתי שינה טרופה. זו לא היתה הפעם הראשונה שזה קרה לי. היו לי כמה אכזבות, אבל תמיד נתתי צ'אנס ועוד אחד עד שסיימתי את הקשר ותמיד סיימתי אותו בצורה ברורה, ואני מאמינה שגם בנימוס. הצרה היא שגם הניסיון העשיר שלי לא הכין אותי לאכזבה המסוימת הזאת. אני לא יודעת למה עם יורי זה היה כל־כך מר. יכול להיות שזה קשור לעובדה שבאותו שבוע גם איילת דיווחה על אכזבה ועלבון. אני לא רוצה להיכנס לדיון מעמיק על רגשות, מניעים חבויים ותסכולים גלויים. עשיתי את זה מספיק. החלטתי לנקוט קו פעולה אגרסיבי יותר ולהקים את אנאפז"ה: ראשי תיבות של: "אגודת נפגעות אתרי פורנוגרפיה וזיונים."

בדיקה מהירה של ראשי התיבות אנאפז"ה תעלה שיש כאן ה"א מיותרת, אבל אנאפז"ה זה יותר יפה וגם יפה שהסיומת היא עם ה"א, כי זאת בדרך כלל סיומת של נקבה, והאגודה מיועדת לנשים, שהן הנפגעות העיקריות של אתרי היכרויות, שמכונים לצורך העניין אתרי פורנוגרפיה וזיונים. וחוץ מזה הה"א היתה בעיני גם לציון "הידד" או "היאח הידד", אם ממש מתעקשים. אבל זו תשובה של בנות אינטליגנטיות, במקרה שלי אורנה ואיילת. החברות העתידיות הראשונות באגודה שהחלטתי להקים.

אורנה ואיילת חברותַי הן נשים דעתניות עם השקפה פוליטית ומִשנָה חברתית סדורה, שמצטטות את ג'וליה רוברטס באישה יפה ובוכות בהפקות טלוויזיה תקופתיות של ג'יין אייר, ובקיצור: קומבינציה מופלאה של תבונה ורגישות. אנחנו, וכאן אני כוללת גם את עצמי בחבורה, נשים שיודעות דבר או שניים על דיאטה, דימוי גוף ודוגמנות, כולן מילים שמתחילות בדל"ת ולא תמיד חביבות על אורנה ועלי. איילת היא דקה עם רעמת שיער ג'ינג'ית ועיניים חומות כמו של אורנה, ששׂערה הכהה עבר הסבה לבלונד. לי יש שיער עם פסים בגוון של זהב, זה מה שכתוב על אריזת הצבע, אבל בדיקה רצינית תגלה גוון אחר בשורשים. שלושתנו גם רשומות באתרי היכרויות במרחב הווירטואלי.

האמת היא שאורנה נפגעה פחות מאיתנו מהעולם הווירטואלי. במסגרת העבודה שלה היא ניהלה משאים ומתנים עם גברים על בסיס קבוע. זה יתרון שמגובה בחולצות לבנות מעוצבות, מחרוזת פנינים לבנות וציפורניים מטופחות בידיים, שעל אחת מהן היא ענדה את צמיד הזהב שירשה מסבתא חנה. אורנה היא פסיכולוגית ומנהלת תחום מיון בחברת השׂמה, שזה אומר אחראית על מיון וראיונות לעשרות פונים למשרות בכירות ברמה כזו או אחרת. ידוע שבמציאות של ימינו, הגורסת מכבסות מילים ונאוֹתוּת פוליטית, לרוב, מי שמציג את עצמו כפרויקטור בחברת מזון מובילה הוא בסך הכול מכין את הסנדוויצ'ים בקיוסק השכונתי.

"מה לא בסדר פה? הכנת סנדוויץ' זה לא פרויקט?" התעמתה איילת עם אורנה באחד הדיונים שלנו. "תשאלי את אמא שלי מה זה להכין סנדוויצ'ים בבוקר." אמא של איילת היתה גרושה עם שלושה ילדים ובעל שתמיד התבלבל בתאריך של היום שבו הוא צריך לשלוח את הצ'ק למזונות. אמא שלה הכינה לשלושת ילדיה סנדוויצ'ים שהיו פאר היצירה הקולינרית, על־פי רשימה שהיתה תלויה על המקרר, והם הפכו את איילת והאחים שלה למושא קנאה. "כי לא הכול זה כסף," סיכמה איילת את הדיון. אורנה נעצה באיילת מבט רצחני ואיילת סיננה, "ככה זה אצלנו, במשפחות ההרוסות."

ככל שהגיתי ברעיון של הקמת אנאפז"ה כך הוא מצא חן בעיני יותר ויותר. כל מה שנשאר לעשות עכשיו זה לזמֵן את אורנה ואיילת ולהתחיל לעבוד.